תעשיית הקרמיקה בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תעשיית הקרמיקה בישראל התפתחה בשלהי המאה ה-19 והגיעה לשיאה בין שנות ה-50 לשנות ה-80 של המאה ה-20. המפעלים השונים, שהיוו חלק מרכזי בהיסטוריה של הקרמיקה הישראלית, ייצרו מגוון של מוצרים שעיקרם כלים סניטריים, חומרים לתעשייה ולצידם כלי-בית ועיצוב שונים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית חרושת ללבנים במוצא (1930)
פועל מניח אריחי קיר מקרמיקה, ירושלים (1925)
"כד וספל" (1935)

ראשית תעשיית הקרמיקה המודרנית בארץ-ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלי חרס יוצרו בארץ-ישראל במשך מאות בשנים בטכניקות מסורתיות של שימוש באבניים או על ידי בניית-יד. למרות ההיקפים הגדולים של הייצור, עשייתם הייתה שונה מן התעשייה המודרנית באופן ארגון העבודה, שאינו נסמך עוד על בסיס משפחתי, ובשאיפה למיכון ותיעוש הייצור, במטרה להגברת הייצור.

ראשוני בתי החרושת, שעסקו בעיקר בייצור לבנים ורעפים, הוקמו בשלהי המאה ה-19. היו אלו מפעלים שפעילותם הייתה קצרת טווח ושפעילותם לא יצרה מסורת של עשייה תעשייתית. גורם הצמיחה העיקרי לבתי חרושת אלו היה הביקוש לרעפים, שגדל בתקופה זו בעקבות הפופולריות של רעפים משתלבים שיובאו ממרסיי, והיוו חידוש טכנולוגי בבנייה הארצישראלית של אותה עת.

את המיזם הראשון לייצור רעפים הקימו יחיאל מיכל פינס, יחיאל מיכל שטיינברג ודוד ילין, שניסו בשנת 1880 להקים, בעזרת מהנדס בשם אלטר גרינברג, בית מלאכה לרעפים במוצא. לאחר כשנתיים של ניסיונות ייצור כושלים נזנח הרעיון.[1]

בשנת 1879 נפתחה בבית היתומים שנלר סדנת קדרות קטנה בראשות אומן ערבי-נוצרי מקומי. בשנת 1884 מונה לראשותה קדר גרמני בשם האברשטרו (Haberstroh). האברשטרו נסע לווינה ושהה שם בין השנים 1889–1895, שם התמחה בייצור מתועש של מוצרי קרמיקה לבנייה. עם שובו לירושלים הביא עמו מכבש לייצור לבנים חלולות (Ziegelpresse). מוצרים נוספים שייצר בית החרושת כללו לבנים מלאות, אריחי קרמיקה, אריחים לקמין וצינורות חרס.[2] בנוסף, המשיכה לפעול לצדו סדנת קדרות קטנה שייצרה כלי בית. בשנת 1897 החל בית החרושת לעשות שימוש במנוע בן 12 כוחות-סוס, שפעל על קרוסין (נפט). בשנת 1905 נבנה מפעל חדש, שהחל לפעול בשנת 1910. מפעל זה פעל עד לשנת 1936 ובשיאו העסיק כ-90 פועלים ובתפוקתו הממוצעת מנתה כמיליון לבנים וכרבע מיליון רעפים לשנה.[2]

באותה תקופה הוקם בית מלאכה לרעפים בפתח תקווה, על ידי יוסף ברלוביץ, שעלה לארץ ישראל בשנת 1893, לאחר שהשתלם בתעשייה זו בצרפת. החֹמר, כמו זה בו השתמש בית החרושת של שנלר, הובא ממוצא על גבי גמלים. עם זאת בית המלאכה לא הצליח להתחרות בייבוא שהגיע מצרפת ונסגר.[3] בשנת 1923 שב יחיאל מיכל שטיינברג לעסוק במוצרי קרמיקה והקים במוצא מפעל לרעפים ולבנים שפעל החל מ-1926 במבנה המכונה "הבית האדום".[4] כושר ייצור הרעפים של מפעל זה היה דומה לזה של המפעל של "שנלר". בעוד המפעל של "שנלר" נסגר סופית עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, מפעלו של שטיינברג, שסבל מקשיים רבים במהלך שנות ה-30, המשיך לפעול גם לאחר מותו, בשנת 1949, על ידי טוביה בראון, ששכר את המפעל והפעיל אותו עד לשנת 1959.[2]

בתחום הקרמיקה הביתית, התבססה הצריכה בעיקר על כלי קדרות שנוצרו בסדנאות משפחתיות בקרב ערביי ארץ-ישראל[5] ועל ייבוא מאירופה, שנמכר בעיקר בחנויות בערים הגדולות.[6] דוגמה לתוצרת המקומית של אותה עת ניתן למצוא בהודעת "הועד להשתתפות ארץ-ישראל" בתערוכת "בריטניה הגדולה" בשנת 1923 (כנראה מדובר על "תערוכת האימפריה הבריטית"), שהציע להציג בתערוכה כלי חרס וזכוכית מקומיים הכוללים "זכוכית מחברון, כלי חרס מבריק, קרמיק יפה, כלי חרס מעזה, מחברון, מרמלה".[7]

1950-1930[עריכת קוד מקור | עריכה]

פועלת במפעל "קדר" (1939)
פועלים בבית החרושת "נעמן" (1945)

החל משנות ה-30 של המאה ה-20 החלו להופיע ביקושים לתוצרת קרמית בתחומים שונים כגון אריחי-קיר לחיפוי בסגנון אירופי, שלא היה נפוץ עד אז בבנייה המקומית; קרמיקה סניטרית, שהבנייה המואצת וצמיחת היישוב העירוני בתקופה זו תרמו לביקושה. רשימת בעלי העסקים בתל אביב בשנת 1933 מונה 28 בתי מסחר לכלי בית,[8] שצריכתם הלכה וגברה בתקופה זו בזכות התרבות העירונית שהביאו בני העלייה החמישית.

החומר שבו נעשה שימוש היה, על פי רוב, "אדמית", שהתאימה בעיקר לייצור חרס בשרפה נמוכה, אולם חרסינה (פורצלן) לא הייתה בנמצא, וגם הידע לעיבודה לא היה קיים.[9] במרבצים של קאוליניט (קאולין) מעבר הירדן, שהתגלו בסוף שנות ה-30 של המאה ה-20.[10] המאבק על הקמת המדינה הפסיק את השימוש בחרסיות אלו ומפעלי הקרמיקה נאלצו לעשות שימוש בחרסית מיובאת, בשל מחסור ובשל חוסר אחידות של החרסית המקומית. אמנם עבודות של כלי חרסינה נעשו בבצלאל ובבית המסחר של אריה ברבש בתל אביב, כבר בשנות ה-20 של המאה ה-20, אולם היו אלו עבודות של צביעת כלים שיובאו מאירופה.[11] מפעלים זעירים כגון אלו התקיימו החל משנות ה-30.[12]

במחצית שנות ה-30 של המאה ה-20 החל שינוי בייצור המקומי, שנבע אף הוא בעיקר מן העלייה החמישית, במסגרתה הגיעו לארץ ישראל אמנים ואנשי תעשייה מאירופה ובעיקר מגרמניה. דוגמה לתרבות החדשה שהביאו העולים ניתן למצוא בעליה הגדולה ביבוא מגרמניה, שעלה בשנת 1935 ב-29 אחוז.[13] עולים אלו, שעלו בעקבות עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה והתגברות האנטישמיות, הגיעו עם תודעה תעשייתית מודרנית וביקשו לממש אותה בארץ ישראל ממניעים ציוניים. לצידם קמו כמה סדנאות לקרמיקה אמנותית (Studio pottery) ובתי מלאכה קטנים למוצרי קרמיקה, שעסקו בייצור כלים על ידי שימוש בתבניות יציקה, תוך שימוש בתנורים שהוסקו בתחילה בעצים. בנוסף, פעלו גם בתי מלאכה שעסקו בעיטור כלים בעזרת שיובאו מחו"ל,

בין סדנאות אלו בלט "כד וספל" שהקימו חוה סמואל ופאולה אהרונסון בראשון לציון בשנת 1934. בית המלאכה יצר מגוון של כלים שימושיים וחפצי נוי, תוך שילוב של עבודה על אובניים לצד יציקות קרמיות. סגנון הכלים היה ברובו פונקציונלי, והושפע מרוח המודרניזם והבאוהאוס האירופי. מירה ליבס, תלמידה בסטודיו של סמואל ואהרונסון, תיארה את היצירה של בית המלאכה כפועל יוצא של המטרה "ליצור כלים פשוטים, פונקציונליים ויפים, וזאת גם כדי לחנך את טעמו של הקהל שהיה אז למטה מכל ביקורת. הצורות היו בדרך כלל בהשפעת ה'באוהאוס', שפאולה למדה בו, והעיטורים-הציורים הפשוטים והמקסימים של חווה".[14]

באותן שנים ניסו גם הדוויג גרוסמן ורודי להמן להקים מפעל לייצור עציצי חרס ביגור, תוך ניצול חמר משדות הקיבוץ.[15] עם זאת, השותפות בין בני הזוג לאנשי הקיבוץ לא נשאה פרי ומפעל העציצים קם לבסוף בלעדיהם.[16] דמות נוספת שהייתה קשורה בפיתוח התעשייה הייתה חנה חר"ג צונץ, שעלתה לארץ ישראל בשנת 1940 כשהיא מחזיקה בתוכניות מפורטות לבניית מפעל קרמיקה מודרני, אולם משלוח של ציוד תעשייתי ששלחה אבד. במהלך שנות ה-40 היא הייתה פעילה במספר מיזמים תעשייתיים, כגון הקמת בית מלאכה לפינג'אנים בבית ג'אלא או שיתוף פעולה עם מפעל "קדר" בחיפה. כל אותה עת יצרה גם עבודת קדרות מסורתית בסטודיו שלה בחיפה.

ריכוז מפעלי הקרמיקה הראשונים היה בחיפה, עיר תעשייתית שהנמל שלה, שהוקם בשנת 1933, הקל על ייבוא חומרי גלם וייצוא של מוצרים. ראשוני המפעלים נפתחו כבתי מלאכה קטנים בשנים 1933–1934 ב"עמק זבולון". "קא"י" הוקם על ידי וורשבסקי(?) ועסק בייצור כלי בית ואריחי קרמיקה לבנייה.[17] היו אלו "קדר", שהעסיק בראשיתו חמישה עובדים.[18] "ו-פלקרמיק", שהעסיק בראשיתו שלושה עובדים.[19] וב-29 בנובמבר 1938 הונחה אבן הפינה למפעל הלבנים "נעמן".[20]

עם זאת, פריצת מלחמת העולם השנייה ומגבלות היבוא שהוטלו ב-11 בדצמבר 1939 על כלי חרס וחרסינה, כמו על מרבית הסחורות המיובאות, שימש זרז למפעלים הארצישראלים, שניצלו אותם לשם ביסוס מעמדם ופיתוח הייצור המקומי.[21] כתוצאה מכך הורחבו הסדנאות ממפעלים זעירים או קטנים לכדי מפעלים בינוניים, שהעסיקו כ-30–40 עובדים.[22] "נעמן", לדוגמה, הרחיב בשנת 1941 את תוצרתו מלבנים גם לייצור של כלי בית.[23] ובשנת 1943 הוקמו "לפיד" בתל אביב ו-"חרסה" בחיפה. מפעל "קדר", שמנה כבר 80 עובדים, ניצל בשנת 1945 את סיום המלחמה המתקרב להרחבת שטחו.[24]

שנות ה-70-50[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייצור כלים סניטריים בבית החרושת "חרסה" בבאר שבע (1956)
נחמיה עזז במחלקה האמנותית של מפעל "חרסה" (1960-1955)

בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20 החלה בישראל פריחה של התעשייה הקרמית. ממדיניות הקיצוב שהפעילה ממשלת ישראל בשנים אלו, דרשה מן היבואנים הוצאה של רישיונות ייבוא במטרה לצמצם את הייבוא ולחסוך בהוצאת מטבע חוץ. מדניות זו אפשרה קיום למפעלים הצעירים, לצד המשך ייבוא מוצרים שנתפשו כאיכותיים יותר בעיני הציבור.

בעידן בו נדרשה המדינה לבנייה בסגנון מודרני ובהיקפים גדולים שיענו על הצורך בשיכון העולים הרבים, הוקמו מפעלים רבים במסגרת הסתדרותית או פרטית. אלו ניסו לענות על הביקוש ההולך וגובר למוצרים אלו. הממשלה השקיע בענף זה משאבים רבים באמצעות הלוואות, מכסי מגן ופעולות אחרות שהשפעתם ניכרה במהלך זמן קצר. כתוצאה ממאמצים אלו גדל, בין 1950 ל-1959, מספר הפועלים בתעשייה זו מ-420 ל-1316 ואילו ייבוא המוצרים הקרמיים קטן מסך של כ-3.300.000 ל"י לכ-120.000 ל"י.[25]

מניע נוסף להתפתחות הקרמיקה בארץ היו אפשרויות חדשות להפצתה דרך מגוון של חנויות עירוניות. חנויות הכלבו שפתח "המשביר לצרכן" בשנת 1959 בתל אביב, חיפה ובאר שבע, היוו מודל השלמה ירושלים נפתח המשביר לצרכן, דבר, 2 בספטמבר 1947

אחד מן המאמצים המרכזיים לעידוד התעשייה נעשה במהלך שנות ה-50–60 של המאה באמצעות ה"איגוד למחקר קרמי" בטכניון. המכון עסק בבחינת מרבצי החומרים שהתגלו בנגב בשנים אלו ובהתאמתם לתעשייה. בנוסף, עודד האיגוד הפצת ידע על תהליכי עבודה, באמצעות מומחים שהזמין מחוץ לארץ. גם הממשלה עסקה בפיתוח הענף באמצעות הקמה חברה ממשלתית בשם "חרסית וחול זך בנגב", שעסקה בפיתוח ובשיווק מרבצי המחצבים בנגב. הערכה שפורסמה בשנת 1952 הצביעה על מאגר של 20 אלף טון חרסיות בנגב.[26] במאי 1954, לדוגמה, מכרה החברה 860 טון חרסית לתעשייה המקומית.[27] למרות אלו לא הצליחה המדינה לספק לאורך זמן את כל חומרי הגלם שנדרשו לייצור, והיצרנים השונים נזקקו לייבא של חומרים אלו. בשנת 1954, לדוגמה, 50% מחומרי הגלם ששימוש את מפעל "חרסה" היו חומרי גלם שהופקו בנגב. שאר החומרים כללו פצלת השדה, חרסית וחומרים אחרים שיובאו מחוץ-לארץ.[28] השימוש בחרסית שנחצבה בישראל היה בעייתי. הדבר נבע מחוסר אחידות בייצור ובעיבוד החומר, שגרמו לתקלות בייצור. ראו: צ. בן-דוד, המאבק על הצלחת, חרות, 14 במרץ 1955 כמויות כריית החרסית בשנים 1953–1955, השנים הראשונות בהן נמדדה כריית החרסית על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מעידה כבר על חוסר רציפות ותוכנית עבודה מסודרת. בשנת 1953 נכרו 5,001 טון, בשנת 1954 נכרו 8381 טון ואילו בשנת 1955 נכרו 6,414 טון.[29]

כלי הקרמיקה המקומיים נתפשו בעיני הציבור כנחותים למוצרים דומים מייבוא הן באיכותם והם בעיצובם. חברי ממפעל "קרנת", למשל, שהוקם בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20 כקואופרטיב של ניצולי שואה לאחר מלחמת העולם השנייה, נתקל עם הקמתו בקושי לשיווק של כלי הקרמיקה מתוצרתו בשל היבוא מצ'כוסלובקיה.[30] אחד המענים לבעיה זו נעשה במסגרת מכון הייצוא הישראלי והמכון לפריון העבודה והייצור, שניסו לשלב בין התעשייה הקרמית הצעירה, לבין מעצבים ואומנים ישראלים, מתוך מטרה לקידום הענף והעלאת קרנה של תעשייה זו. אחד הכלים המשמעותיים היה שורה של תחרויות עיצוב, שנועדו להכניס לייצור מוצרים בעלי ערך אמנותי.[31]

עם זאת, המאמץ העיקרי של המפעלים התרכז בייעול הייצור ובתיעושו. בשנת 1953 חנך מפעל "לפיד" כבשן-מנהרה באורך 150 מטר ושהגיע לטמפרטורה של 1300 מעלות צלזיוס.[32] בשנת 1955 עבדו ב"לפיד" כ-100 עובדים.[33] עם זאת, התמודדות עם היבוא ועם התחרות עם "חרסה" גרמה לתפוקה חלקית בלבד של המפעל. בשנת 1957 נרכשה מחצית מבעלות המפעל על ידי "כור", שיצרה מונופול בתחום הייצור הקרמי בארץ.[34] בהדרגה אוחדו קווי היצור של "לפיד" עם אלו של "חרסה".[35] במקביל החלה "כור" גם בייבוא של כלי סניטציה, במטרה לענות על הביקוש לתוצרת חוץ שיובאה על ידי מתחרים שונים.[36]

בשנת 1970 אוחדו מפעל "חסין אש", שייצר לבני בניין, עם מפעל "חרסה" בבאר שבע תחת הנהלה אחת. המפעל המאוחד כלל כ-340 עובדים שייצרו מוצרים בכ-11 מיליון ל"י.[37] היה זה חלק מתהליך ייעול שעשתה חברת כור בכלל מפעליה וכלל איחוד מפעליה השונים תחת חברות-בת על פי תחומי העיסוק. בסוף שנת 1970 הוקמה "כור קרמיקה וזכוכית בע"מ".[38]

תחום קרמי נוסף שפותח בתקופה זו היה ייצור אריחי קיר לחיפוי. בית החרושת "ברבור" שהוקם בשנת 1953, ייצר אריחי קיר מקרמיקה והעסיק כ-100. תוצרתו הראשונה של המפעל הייתה באיכות גרועה והוא סבל מתחרות עם ייבוא מאירופה. אלו הביאו לסגירתו בשנת 1962[39] הוא נרכש ונפתח מחדש בשנת 1963 על ידי אברהם קריניצי, ש. בצרי ו-א. סבידסקי, שהיה בעל מפעל קרמיקה אחר,[40] עד שנרכש אף הוא על ידי "כור".


מפעל קדר היה שרוי במשך שנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 בקשיים כלכליים, שהביאו למחסור בהשקעות בתשתית מודרנית לייצור.[41]

בשנת 1952 ייצר מפעל "נעמן" כמיליון צלחות לשנה. ראו: סכנת שיתוק לתעשייה הישראלית, על המשמר, 29 באוקטובר 1952

חרסה התקין 2 תנורים באורך של 34 מ' (כ"א)[28] בשנת 1955 הקימה מחלקה לקרמיקה שימושית ומחלקה לייצור אריחים.[42]

התוצרת המקומית עשתה שימוש בעיקר ב"אדמית" - חומר הנשרף בטמפרטורה נמוכה יחסית של עד 1050 מעלות צלזיוס. מגמות של תיעוש והשקעות בקווי יצור איפשר לעשות שימוש ב"אבנית", הנשרפת בטמפרטורה גבוהה יותר של עד 1300 מעלות צלזיוס.[43]

"פלקרמיק" העסיק בשנת 1957 70 עובדים ומחזורו השנתי היה כ-500 אלף ל"י.[44]

כבר מראשית הקמתה התמודדה תעשיית הקרמיקה עם הייבוא. "קדר", לדוגמה, פנתה בשנת 1938 לממשלת המנדט הבריטי בבקשה להטיל מכסים על תוצרת קרמית המיובאת, במטרה לשמור על המפעלים המקומיים.[45]

בשנת 1942 הוצא צו תועלת ל"קדר" ולצבי ויצחק המר (ביח״ר א״י לתעשיית קרמיקה) ראו: צו הגנה (סחורות תועלת), תוספת מס׳ 2 לעיתון הרשמי, גיליון מס' 1329 מיום 13 במרץ 1944, עמ' 293

חוץ מן הירודה בייצור בשנת 1967 - שנת תקופת ה-"המתנה" ו-"מלחמת ששת הימים" - שמר המשק הישראלי על קצב ייצור יציב של מוצרי קרמיקה. בין היתר יוצרו בממוצע כ-30,800 אריחי קרמיקה מזוגגים וכ-37,400 כיורי מטבח ו-88,000 אסלות.[46]

שנות ה-80 ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20 הייתה חברת "כור קרמיקה" החברה הגדולה בישראל בתחום הקרמיקה והיא ייצרה כ-70 אחוז מן התוצרת הקרמית הישראלית. שאר הייצור היה בידי חברת "פקר קרמיקה",[47] שייצרה בעיקר אריחי קיר תעשייתיים במפעל שבירוחם (לימים מפעל "נגב קרמיקה"). כור החזיקה בשיאה חמישה מפעלים קרמיקה שונים ובהם מפעל "רמי קרמיקה", שהוקם בשנת 1970 ועסק בייצור אביזרי קרמיקה לתעשייה.[48] מכירותיו של מפעל זה היוו בראשית שנות ה-80 כמחצית מסך מכירות הקבוצה,[47] מפעלי "חסין אש" ו-"חרסה" בבאר שבע; מפעל "ברבור" בעכו, שייצר אריחי קרמיקה וכן מפעלי "לפיד" ו"נעמן". בשנת 1988 עבר מפעל "חסין אש" בבאר שבע לבעלות העובדים, לאחר ש"כור" ביקשה לסגור אותו.[49]

כבר מראשית העשור התמודדה תעשיית כלי הבית עם תחרות מייבוא ממזרח אירופה ובעיקר מן המזרח הרחוק. ייבוא זה של מוצרים זולים פגע קשות במכירות המפעלים המקומיים. בשנת 1983 אף בוטל "היטל-הגנה" על מוצרי קרמיקה מיובאים, שתרם להצפה של השוק המקומי.[50] עם זאת, המדיניות הכלכלית שהחלה בשנות ה-90, וממשיכה עד לעשור השני של שנות ה-2000, שעיקרה היה חשיפת השוק הישראלי לייבוא מסין וממקומות נוספים, פגעה קשות בתעשיית הקרמיקה, כמו גם בתעשיות נוספות שנשענו על ייצור מסורתי.[51]

אם בשנת 1988 יובאו לישראל מוצרי קרמיקה בשווי של 50.1 מיליון דולר, הרי שבשנת 1998 עמד סך היבוא על כ-161 מיליון דולר.[52] בשנת 2008 - 289.8 מיליון דולר ובשנת 2018 - 444 מיליון דולר.[53]

מרבית מפעלי "כור", שנמכרו למשקיעים שונים סגרו את פעילותם לטובת ייבוא. מפעל "נעמן" הפסיק לייצר והפך לייבואן קרמיקה. לעומתם, מפעלים שונים ניסו להתאים את תוצרתם לייבוא הגובר על ידי פיתוח מוצרים חדשים. בשנת 1988, לדוגמה, חנך מפעל "ברבור" קו ייצור לפסיפס קרמי.[54]

איגוד למחקר קרמי 1960[55]

קרמיקה אמנותית תעשייתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1953 הקים ישראל טאוב את בית המלאכה לכלי בית "קרמוס" בראשית 1965 הוקם מפעל הקרמיקה של קיבוץ כפר מנחם.[56] המפעל, שייצר בעיקר מוצרי קרמיקה דקורטיביים בטכניקות של יציקה לתבניות, עסק גם בייצור אריחי קיר דקורטיביים לאדריכלות. המפעל נשען על חברי הקיבוץ, ביניהם הפסלים אביגדור כהן ומשה סעידי, שעצבו את הדגמים, ואדריכל ישראל טאוב, שעסק בטכנולוגיה הקרמית ובהכשרת העובדים.

רשימת מפעלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם שנת פתיחה מייסד מקום שנת סגירה תחום עשייה
בית החרושת ללבנים ורעפים 1895 בקירוב מתחם "בית היתומים שנלר", ירושלים 1936 רעפים ולבנים
בית חרושת ללבנים, מוצא ("הבית האדום") 1923 יחיאל מיכל שטיינברג מוצא 1959 רעפים ולבנים
כד וספל 1934 חוה סמואל ראשון לציון 1979 כלי בית וקרמיקה אמנותית
פלקרמיק 1934 חיפה 1974 כלי בית וקרמיקה אמנותית
נעמן 1939 כלי בית, קרמיקה אמנותית
לפיד 1943 בקירוב פסח פרידמן תל אביב-יפו 1990 כלי בית, קרמיקה אמנותית, כלים סניטריים
חרסה 1943 חיפה / באר שבע 2019 כלי בית, קרמיקה אמנותית, כלים סניטריים
ברבור 1953 עכו 2003 אריחי קרמיקה ופסיפס קרמי
חסין אש 1959 כור באר שבע לבנים, רעפים
פקר קרמיקה (נגב קרמיקה) 1969 משפחת פקר ירוחם
ימיק 1954 ק. קורינלד ו-ל. פדואה (איטליה) רוממה, ירושלים פסיפס קרמי
מפעלי חרסינה בע"מ 1959 רמת השרון אריחי קיר
פלדה קדרות בע"מ רמת השרון
פיינס טרוסט צבי סבירסקי? פתח תקווה 1972 אריחי קיר
קדר 1934 רוזה וקורט כהן (?) חיפה
קרנת 1950 בקירוב קואופרטיב של ניצולי שואה נתניה /
בשנות ה-80 מוקם בחיפה[57]
אבנת
בתי יציקה וולקן בע"מ חיפה
קרמוס 1953 ישראל טאוב
קרמיקה כפר מנחם 1965 כפר מנחם קרמיקה אמנותית, אריחי קיר אמנותיים
גופר קרמיקה 1956 בקירוב אברהם ופנינה גופר רעננה שנות ה-2000 קרמיקה אמנותית
כל-קרמיק חיפה
בית הלחמי תל אביב
ברור חיל המחצית השנייה של שנות ה-50 בנימין בוכבינדר ברור חיל קרמיקה אמנותית
בית היוצר 1966 אורי רובנר פתח תקווה כלי בית, קרמיקה אמנותית
מנס
כדן
בכר
ETM הרצליה
מקרמיק בע"מ טקסט התא
כפר סמיר טקסט התא
פאחר טקסט התא
קרמילן נס ציונה קרמיקה דקורטיבית[58]
מפעלי קרמיקה טכנית בע"מ / טקרמיק מפעלי קרמיקה בע"מ 1952 חיים בן-ציון רבינוביץ (ראה האנציקלופדיה של תדהר) נס ציונה 1966 פורצלן טכני, קרמיקה אמנותית
כד-יד עודד לאומי ותחיה הולצמן-לאומי פתח תקווה טקסט התא
בן פורת
קרמית נתניה
תעשיית קרמיקה א"י / בית החרושת א"י לתעשיית קרמיקה 1934 צבי ויצחק המר חיפה
בית חרושת לעציצים, ראש העין ראשית שנות ה-50 ראש העין
מ.ק.ש - תעשיית קרמיקה / נייגר קרמיקה(?) 1978 כרם שלום
קא"י 1933 ווישינסקי והאחים פולק חיפה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו: גורדון, גיל, "גגות מתעופפים ברוח" : כניסתם של רעפים ותעשיית החרסית לארץ ישראל, זמנים: רבעון להיסטוריה, סתיו 2006, גליון 96
  2. ^ 1 2 3 ראו: גורדון, גיל, "גגות מתעופפים ברוח": כניסתם של רעפים ותעשיית החרסית לארץ ישראל, זמנים: רבעון להיסטוריה, סתיו 2006, גליון 96
  3. ^ ראו: דוד תדהר (עורך), "יוסף ברלוביץ", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 131
  4. ^ ראו: נחום תשבי, אפשריות של השקעות בארץ, הבוקר, 6 בנובמבר 1940 וגם: ילקוט האיגוד למחקר קרמי מס 2-3, חיפה, חשון, תשי"ב-נובמבר 1951, עמ' 51
  5. ^ בסקירה כלכלית של העיר חברון, לדוגמה, משנת 1927, מציינת 10 סדנאות קדרות שבהם פעלו כ-40 איש. ראו: חברון, דבר, 3 במאי 1927
  6. ^ ראו: לשאלת הבנייה, 1939/07/06, באתר הארץ
  7. ^ ראו: תערוכת ממלכת בריטניה הגדולה, דואר היום, 24 באפריל 1923
  8. ^ ראו: בניין, מסחר, חרושת, ידיעות עיריית תל אביב, 15 בפברואר 1933 רשימה פרסומית שפרסם "דואר היום" בשנת 1931 מציינת כ-20 חנויות למכירת כלי בית מסוגים שונים בתל אביב ובירושלים. מלבדן נמכרו גם כלים ב"המשביר המרכזי". ראו: המסחר הארץ-ישראלי, דואר היום, 21 במאי 1931
  9. ^ ראו: על סף תעשיית החרסינה, דבר, 7 בספטמבר 1938
  10. ^ ראו: נחום תשבי, אפשריות של השקעות בארץ, הבוקר, 6 בנובמבר 1940; וגם ירמיהו שמואלי, סיור במפעלי סולל־בונה בחיפה, משמר, 24 בנובמבר 1947
  11. ^ ראו: על סף תעשיית החרסינה, דבר, 7 בספטמבר 1938. החנות של אריה ברבש מוקמה ברחוב הרצל מס' 20 בתל אביב.
  12. ^ דוגמה לכך ניתן למצוא בחברת "GRANIT", שייבאה כלים מהונגריה ועיטרה אותם בעזרת דקאלים. ראו: פריט 88 - כלי אחסנה למטבח עשויי פורצלן, מדור לדור, 9 בספטמבר 2020
  13. ^ ראו: סחורת היטלר מציפה את א"י, הירדן, 20 במרץ 1936
  14. ^ "חווה סמואל – קראמיקאית", "בצלאל", ירושלים, 1985. מצוטט בתוך: עפרת, גדעון, ראשית הקראמיקה הישראלית 1962-1932, הערה מס' 3
  15. ^ ראו: קלר, הלגה, פיסול כמולדת: רודי להמן והדוויג גרוסמן, חייהם ויצירתם, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2005, עמ' 51-45
  16. ^ ראו: עציצים מתוצרת הארץ, דבר, 28 ביוני 1939. ראו תצלום: סדנה לייצור עציצים וכלי חרס, קיבוץ יגור, 1939)
  17. ^ ראו: תעשית קרמיקה ארצישראלית, דבר, 18 במרץ 1936, המשך
  18. ^ ראו: "קדר" תעשית כלי חרס, דבר, 19 באוגוסט 1936
  19. ^ ראו: חיפה: חידושו של מפעל תעשייתי, דבר, 19 בפברואר 1948; תערוכה של האמנות - שבתעשייה, דבר, 23 באפריל 1951
  20. ^ ראו: אבן פינה לבית חרושת "נעמן" בעמק זבולון, דבר, 30 בנובמבר 1938
  21. ^ ראו: האימפורט לאי תחת פקוח ממשלתי, הבוקר, 12 בדצמבר 1939
  22. ^ במפעל "חרסה", לדוגמה, החל הייצור המשמעותי בסביבות שנת 1946, אז מנה המפעל 40 עובדים שייצרו קרמיקה סניטרית. ראו: מסחר ותעשיה, הצופה, 18 בפברואר 1946
  23. ^ תוצרת-חרס ב"נעמן", דבר, 12 במאי 1945
  24. ^ ראו: אגף נוסף ל"קדר", משמר, 5 בדצמבר 1945
  25. ^ ראו: פרטיכל מהאסיפה הכללית השנתית של האגוד למחקר קרמי, 16 בפברואר 1961, עמ' 5, מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים; וגם: התקדמות ביצוא קרמיקה, דבר, 3 במאי 1961
  26. ^ ראו: אפרים תלמי, שערי הנגב נפתחים..., דבר, 19 בספטמבר 1952
  27. ^ ראו: עליה ביצור חרסית וחול זכוכית, חרות, 23 ביוני 1954
  28. ^ 1 2 ראו: ה. בן-עדי, הקירמיקה הישראלית מבוקשת בחו"ל, מעריב, 12 באוגוסט 1954
  29. ^ ראו: לוח. 1 - ייצור תעשיית, שנתון סטטיסטי לישראל תשט"ז, עמ' 97
  30. ^ ראו: מפעלים קואופרטיבים של עולים חדשים ופועלים בנתניה, דבר, 4 בינואר 1950
  31. ^ ראו: עיצוב חדש לנר נשמה, הצופה, 17 באוקטובר 1969; וגם: מרים גורן, משכית משדכת אמנים עם תעשיה: כלי קרמיקה בעיצוב רינה פלג ל'פלקרמיק' נמכרים ב'משכית', דבר, 13 בפברואר 1969; וגם: רעיה נבו, שלוש אמניות זכו בפרסים בתחרות מנורות־קרמיקה, דבר, 8 בדצמבר 1969, משה טימור, תחרות ותערוכת כנים ומנורות מקרמיקה, דבר, 26 בדצמבר 1969
  32. ^ ראו: התקבלו הזמנות למוצרי קרמיקה, על המשמר, 5 ביוני 1953
  33. ^ ראו: מפעלים שונים חתמו על הסכמי עבודה, חרות, 21 בפברואר 1955
  34. ^ ראו: "כור" רכשה חמישים אחוז בביהח"ר לקראמיקה "לפיד", למרחב, 28 בינואר 1957
  35. ^ ראו: הרחבת ייצור קרמיקה סניטרית, הבוקר, 23 בנובמבר 1949; פועלי ביהח"ר "לפיד קרמיקה" חוששים לפיטורי 40% מהעובדים, הצופה, 1 בפברואר 1961; ל. טרנופולר, רווח של 18 מיליון ל"י צפוי במפעלי "כור" ב-1969, דבר, 5 באוגוסט 1969
  36. ^ ראו: "סולכור" תייבא גופים סניטריים מאנגליה, דבר, 28 בדצמבר 1971
  37. ^ ראו: ריווח של 40,000 ל"י צפוי השנה לחרסה-חסין אש, דבר, 4 בינואר 1970
  38. ^ ראו: כור-1971, דבר, 4 בפברואר 1971 עד לשנת 1977 כבר הופרדו תחומי ייצור הזכוכית והקרמיקה. ראו: מאמצי יצוא מוגברים במפעלי "כור קרמיקה", דבר, 16 ביוני 1977
  39. ^ ראו: בעין בוחנת: "נסגר מפעל האריחים "ברבור" בעכו, על המשמר, 27 בדצמבר 1962
  40. ^ ראו: קריניצי בין רוכשי ביהח"ר "ברבור", קול העם, 20 במרץ 1963
  41. ^ ראו: מפרק זמני למפעל "קדר", למרחב, 3 בינואר 1961; וגם: מועצת ייצור מסכמת פעולתה, דבר, 25 באפריל 1950
  42. ^ ראו: שמעון גילמן, מפעל הקרמיקה "חרסה" עומד לשווק תוצרתו בחוץ-לארץ, דבר, 17 במרץ 1955
  43. ^ ראו: מפעל הקרמיקה "פלקרמיק" בסימן התפתחות, חרות, 21 במרץ 1961
  44. ^ ראו: י. שביט, התעשייה במפרץ חיפה, דבר, 14 ביוני 1957
    ישראל קגנסקי, "חרסה" (מפעלי קרמיקה ישראליים), דבר, 27 בדצמבר 1951
    ביח"ר חרסה יתחיל בקרוב ביצור, הצופה, 24 בדצמבר 1952
    הופעל תנור מפעל "חרסה" בבאר-שבע, על המשמר, 2 בנובמבר 1953
  45. ^ ראו: (Request by the "Kaddar" Pottery Works Ltd. for the increase of Import Duty on Earthenware (Pottery, גופים מנדטורים/המזכיר הראשי - ממשלת ארץ ישראל/מזכיר ראשי - מסחר ותעשייה, ארכיון המדינה, ISA-MandatoryOrganizations-SecretaryCommerce-000varx, 1939-1938
  46. ^ ראו: לוח י"ב/8­: ייצור מוצרי תעשיית (מוצרי מינרליים אל-מתכתיים), שנתון סטטיסטי לישראל (1970), עמ' 377
    דוד לאזר, "ולבנים אומרים לנו - עשו!", מעריב, 2 בפברואר 1951
    תוצאות תחרות קרמיקה, על המשמר, 22 במרץ 1949
    מועצת ייצור מסכמת פעולתה, דבר, 25 באפריל 1950
    י. שביט, התעשיה במפרץ חיפה, דבר, 14 ביוני 1957
  47. ^ 1 2 ראו: חיים ביאור, "כור קרמיקה" מגדילה המכירות אך עדיין נושאת הפסדים, דבר, 12 בדצמבר 1983
  48. ^ ראו: י. בן עם, קרמיקה - וציונות, מעריב, 6 במרץ 1988
  49. ^ אריה כספי, ריח של מהפכה קטנה, כותרת ראשית, 24 באוגוסט 1988
  50. ^ ראו: יצחק מרידר, חשש מפיטורים ב"נעמן" בשל ייבוא מתחרה, דבר, 16 בפברואר 1983
  51. ^ אליהו בורוכוב, חיסול חברת העובדים, עיונים בתקומת ישראל 18, כרך 18, (2008) עמ' 161
  52. ^ מבוסס על נתונים שהתקבלו מן הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (נתוני יבוא של פרק 69)
  53. ^ 12 בתי חרושת לקרמיקה מציגים את מוצריהם, הצופה, 15 באפריל 1952
  54. ^ ראו: אורי גינוסר, תעשייה, מעריב, 1 בפברואר 1988
  55. ^ ואלה המיפעלים, על המשמר, 2 במרץ 1960
    מאיר הראובני, משבר חמור של עודפים פגע במפעל הקרמיקה 'ברבור' ו'נעמן', מעריב, 10 בינואר 1983
    מרים שיר, קרמיקה - מלאכת הנשים, דבר, 20 בינואר 1955
    900 פועל בתעשיית הקרמיקה, הבוקר, 30 ביולי 1956
  56. ^ ראו: נ. שקל, קרמיקה דקורטיבית כפר מנחם, על המשמר, 30 בדצמבר 1966
  57. ^ מיכל מירון-שקד וחגית גלובמן, טיול בשבילי ההנחות, מעריב, 25 באפריל 1980
  58. ^ שמואל שצקי, כלי קרמיקה שמפרישים עופרת נמכרים לציבור ומסכנים בריאותו, מעריב, 17 בינואר 1972