תעשיית הקרמיקה בישראל
תעשיית הקרמיקה בישראל התפתחה בשלהי המאה ה-19 והגיעה לשיאה בין שנות ה-50 לשנות ה-80 של המאה ה-20. המפעלים השונים, שהיוו חלק מרכזי בהיסטוריה של הקרמיקה הישראלית, ייצרו מגוון של מוצרים שעיקרם כלים סניטריים, חומרים לתעשייה ולצידם כלי-בית ועיצוב שונים.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראשית תעשיית הקרמיקה המודרנית בארץ-ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]כלי חרס יוצרו בארץ-ישראל במשך מאות בשנים בטכניקות מסורתיות של שימוש באבניים או על ידי בניית-יד. למרות ההיקפים הגדולים של הייצור, עשייתם הייתה שונה מן התעשייה המודרנית באופן ארגון העבודה, שאינו נסמך עוד על בסיס משפחתי, ובשאיפה למיכון ותיעוש הייצור, במטרה להגברת הייצור.
ראשוני בתי החרושת, שעסקו בעיקר בייצור לבנים ורעפים, הוקמו בשלהי המאה ה-19. היו אלו מפעלים שפעילותם הייתה קצרת טווח ושפעילותם לא יצרה מסורת של עשייה תעשייתית. גורם הצמיחה העיקרי לבתי חרושת אלו היה הביקוש לרעפים, שגדל בתקופה זו בעקבות הפופולריות של רעפים משתלבים שיובאו ממרסיי, והיוו חידוש טכנולוגי בבנייה הארצישראלית של אותה עת.
את המיזם הראשון לייצור רעפים הקימו יחיאל מיכל פינס, יחיאל מיכל שטיינברג ודוד ילין, שניסו בשנת 1880 להקים, בעזרת מהנדס בשם אלטר גרינברג, בית מלאכה לרעפים במוצא. לאחר כשנתיים של ניסיונות ייצור כושלים נזנח הרעיון.[1]
בשנת 1879 נפתחה בבית היתומים שנלר סדנת קדרות קטנה בראשות אומן ערבי-נוצרי מקומי. בשנת 1884 מונה לראשותה קדר גרמני בשם האברשטרו (Haberstroh). האברשטרו נסע לווינה ושהה שם בין השנים 1889–1895, שם התמחה בייצור מתועש של מוצרי קרמיקה לבנייה. עם שובו לירושלים הביא עמו מכבש לייצור לבנים חלולות (Ziegelpresse). מוצרים נוספים שייצר בית החרושת כללו לבנים מלאות, אריחי קרמיקה, אריחים לקמין וצינורות חרס.[2] בנוסף, המשיכה לפעול לצדו סדנת קדרות קטנה שייצרה כלי בית. בשנת 1897 החל בית החרושת לעשות שימוש במנוע בן 12 כוחות-סוס, שפעל על קרוסין (נפט). בשנת 1905 נבנה מפעל חדש, שהחל לפעול בשנת 1910. מפעל זה פעל עד לשנת 1936 ובשיאו העסיק כ-90 פועלים ובתפוקתו הממוצעת מנתה כמיליון לבנים וכרבע מיליון רעפים לשנה.[2]
באותה תקופה הוקם בית מלאכה לרעפים בפתח תקווה, על ידי יוסף ברלוביץ, שעלה לארץ ישראל בשנת 1893, לאחר שהשתלם בתעשייה זו בצרפת. החֹמר, כמו זה בו השתמש בית החרושת של שנלר, הובא ממוצא על גבי גמלים. עם זאת בית המלאכה לא הצליח להתחרות בייבוא שהגיע מצרפת ונסגר.[3] בשנת 1923 שב יחיאל מיכל שטיינברג לעסוק במוצרי קרמיקה והקים במוצא מפעל לרעפים ולבנים שפעל החל מ-1926 במבנה המכונה "הבית האדום".[4] כושר ייצור הרעפים של מפעל זה היה דומה לזה של המפעל של "שנלר". בעוד המפעל של "שנלר" נסגר סופית עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, מפעלו של שטיינברג, שסבל מקשיים רבים במהלך שנות ה-30, המשיך לפעול גם לאחר מותו, בשנת 1949, על ידי טוביה בראון, ששכר את המפעל והפעיל אותו עד לשנת 1959.[2]
בתחום הקרמיקה הביתית, התבססה הצריכה בעיקר על כלי קדרות שנוצרו בסדנאות משפחתיות בקרב ערביי ארץ-ישראל[5] ועל ייבוא מאירופה, שנמכר בעיקר בחנויות בערים הגדולות.[6] דוגמה לתוצרת המקומית של אותה עת ניתן למצוא בהודעת "הועד להשתתפות ארץ-ישראל" בתערוכת "בריטניה הגדולה" בשנת 1923 (כנראה מדובר על "תערוכת האימפריה הבריטית"), שהציע להציג בתערוכה כלי חרס וזכוכית מקומיים הכוללים "זכוכית מחברון, כלי חרס מבריק, קרמיק יפה, כלי חרס מעזה, מחברון, מרמלה".[7]
1950-1930
[עריכת קוד מקור | עריכה]החל משנות ה-30 של המאה ה-20 החלו להופיע ביקושים לתוצרת קרמית בתחומים שונים כגון אריחי-קיר לחיפוי בסגנון אירופי, שלא היה נפוץ עד אז בבנייה המקומית; קרמיקה סניטרית, שהבנייה המואצת וצמיחת היישוב העירוני בתקופה זו תרמו לביקושה. רשימת בעלי העסקים בתל אביב בשנת 1933 מונה 28 בתי מסחר לכלי בית,[8] שצריכתם הלכה וגברה בתקופה זו בזכות התרבות העירונית שהביאו בני העלייה החמישית.
החומר שבו נעשה שימוש היה, על פי רוב, "אדמית", שהתאימה בעיקר לייצור חרס בשרפה נמוכה, אולם חרסינה (פורצלן) לא הייתה בנמצא, וגם הידע לעיבודה לא היה קיים.[9] במרבצים של קאוליניט (קאולין) מעבר הירדן, שהתגלו בסוף שנות ה-30 של המאה ה-20.[10] המאבק על הקמת המדינה הפסיק את השימוש בחרסיות אלו ומפעלי הקרמיקה נאלצו לעשות שימוש בחרסית מיובאת, בשל מחסור ובשל חוסר אחידות של החרסית המקומית. אמנם עבודות של כלי חרסינה נעשו בבצלאל ובבית המסחר של אריה ברבש בתל אביב, כבר בשנות ה-20 של המאה ה-20, אולם היו אלו עבודות של צביעת כלים שיובאו מאירופה.[11] מפעלים זעירים כגון אלו התקיימו החל משנות ה-30.[12]
במחצית שנות ה-30 של המאה ה-20 החל שינוי בייצור המקומי, שנבע אף הוא בעיקר מן העלייה החמישית, במסגרתה הגיעו לארץ ישראל אמנים ואנשי תעשייה מאירופה ובעיקר מגרמניה. דוגמה לתרבות החדשה שהביאו העולים ניתן למצוא בעליה הגדולה ביבוא מגרמניה, שעלה בשנת 1935 ב-29 אחוז.[13] עולים אלו, שעלו בעקבות עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה והתגברות האנטישמיות, הגיעו עם תודעה תעשייתית מודרנית וביקשו לממש אותה בארץ ישראל ממניעים ציוניים. לצידם קמו כמה סדנאות לקרמיקה אמנותית (Studio pottery) ובתי מלאכה קטנים למוצרי קרמיקה, שעסקו בייצור כלים על ידי שימוש בתבניות יציקה, תוך שימוש בתנורים שהוסקו בתחילה בעצים. בנוסף, פעלו גם בתי מלאכה שעסקו בעיטור כלים בעזרת שיובאו מחו"ל,
בין סדנאות אלו בלט "כד וספל" שהקימו חוה סמואל ופאולה אהרונסון בראשון לציון בשנת 1934. בית המלאכה יצר מגוון של כלים שימושיים וחפצי נוי, תוך שילוב של עבודה על אובניים לצד יציקות קרמיות. סגנון הכלים היה ברובו פונקציונלי, והושפע מרוח המודרניזם והבאוהאוס האירופי. מירה ליבס, תלמידה בסטודיו של סמואל ואהרונסון, תיארה את היצירה של בית המלאכה כפועל יוצא של המטרה "ליצור כלים פשוטים, פונקציונליים ויפים, וזאת גם כדי לחנך את טעמו של הקהל שהיה אז למטה מכל ביקורת. הצורות היו בדרך כלל בהשפעת ה'באוהאוס', שפאולה למדה בו, והעיטורים-הציורים הפשוטים והמקסימים של חווה".[14]
באותן שנים ניסו גם הדוויג גרוסמן ורודי להמן להקים מפעל לייצור עציצי חרס ביגור, תוך ניצול חמר משדות הקיבוץ.[15] עם זאת, השותפות בין בני הזוג לאנשי הקיבוץ לא נשאה פרי ומפעל העציצים קם לבסוף בלעדיהם.[16] דמות נוספת שהייתה קשורה בפיתוח התעשייה הייתה חנה חר"ג צונץ, שעלתה לארץ ישראל בשנת 1940 כשהיא מחזיקה בתוכניות מפורטות לבניית מפעל קרמיקה מודרני, אולם משלוח של ציוד תעשייתי ששלחה אבד. במהלך שנות ה-40 היא הייתה פעילה במספר מיזמים תעשייתיים, כגון הקמת בית מלאכה לפינג'אנים בבית ג'אלא או שיתוף פעולה עם מפעל "קדר" בחיפה. כל אותה עת יצרה גם עבודת קדרות מסורתית בסטודיו שלה בחיפה.
ריכוז מפעלי הקרמיקה הראשונים היה בחיפה, עיר תעשייתית שהנמל שלה, שהוקם בשנת 1933, הקל על ייבוא חומרי גלם וייצוא של מוצרים. ראשוני המפעלים נפתחו כבתי מלאכה קטנים בשנים 1933–1934 ב"עמק זבולון". "קא"י" הוקם על ידי וורשבסקי(?) ועסק בייצור כלי בית ואריחי קרמיקה לבנייה.[17] היו אלו "קדר" מיסודם של זיגפריד ורוזה כץ, שהעסיק בראשיתו חמישה עובדים.[18] "ו-פלקרמיק", שהעסיק בראשיתו שלושה עובדים.[19] וב-29 בנובמבר 1938 הונחה אבן הפינה למפעל הלבנים "נעמן".[20]
עם זאת, פריצת מלחמת העולם השנייה ומגבלות היבוא שהוטלו ב-11 בדצמבר 1939 על כלי חרס וחרסינה, כמו על מרבית הסחורות המיובאות, שימש זרז למפעלים הארצישראלים, שניצלו אותם לשם ביסוס מעמדם ופיתוח הייצור המקומי.[21] כתוצאה מכך הורחבו הסדנאות ממפעלים זעירים או קטנים לכדי מפעלים בינוניים, שהעסיקו כ-30–40 עובדים.[22] "נעמן", לדוגמה, הרחיב בשנת 1941 את תוצרתו מלבנים גם לייצור של כלי בית.[23] ובשנת 1943 הוקמו "לפיד" בתל אביב ו-"חרסה" בחיפה. מפעל "קדר", שמנה כבר 80 עובדים, ניצל בשנת 1945 את סיום המלחמה המתקרב להרחבת שטחו.[24]
שנות ה-70-50
[עריכת קוד מקור | עריכה]בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20 החלה בישראל פריחה של התעשייה הקרמית. ממדיניות הקיצוב שהפעילה ממשלת ישראל בשנים אלו, דרשה מן היבואנים הוצאה של רישיונות ייבוא במטרה לצמצם את הייבוא ולחסוך בהוצאת מטבע חוץ. מדניות זו אפשרה קיום למפעלים הצעירים, לצד המשך ייבוא מוצרים שנתפשו כאיכותיים יותר בעיני הציבור.
בעידן בו נדרשה המדינה לבנייה בסגנון מודרני ובהיקפים גדולים שיענו על הצורך בשיכון העולים הרבים, הוקמו מפעלים רבים במסגרת הסתדרותית או פרטית. אלו ניסו לענות על הביקוש ההולך וגובר למוצרים אלו. הממשלה השקיע בענף זה משאבים רבים באמצעות הלוואות, מכסי מגן ופעולות אחרות שהשפעתם ניכרה במהלך זמן קצר. כתוצאה ממאמצים אלו גדל, בין 1950 ל-1959, מספר הפועלים בתעשייה זו מ-420 ל-1316 ואילו ייבוא המוצרים הקרמיים קטן מסך של כ-3.300.000 ל"י לכ-120.000 ל"י.[25]
מניע נוסף להתפתחות הקרמיקה בארץ היו אפשרויות חדשות להפצתה דרך מגוון של חנויות עירוניות. חנויות הכלבו שפתח "המשביר לצרכן" בשנת 1959 בתל אביב, חיפה ובאר שבע, היוו מודל השלמה ירושלים נפתח המשביר לצרכן, דבר, 2 בספטמבר 1947
אחד מן המאמצים המרכזיים לעידוד התעשייה נעשה במהלך שנות ה-50–60 של המאה באמצעות ה"איגוד למחקר קרמי" בטכניון. המכון עסק בבחינת מרבצי החומרים שהתגלו בנגב בשנים אלו ובהתאמתם לתעשייה. בנוסף, עודד האיגוד הפצת ידע על תהליכי עבודה, באמצעות מומחים שהזמין מחוץ לארץ. גם הממשלה עסקה בפיתוח הענף באמצעות הקמה חברה ממשלתית בשם "חרסית וחול זך בנגב", שעסקה בפיתוח ובשיווק מרבצי המחצבים בנגב. הערכה שפורסמה בשנת 1952 הצביעה על מאגר של 20 אלף טון חרסיות בנגב.[26] במאי 1954, לדוגמה, מכרה החברה 860 טון חרסית לתעשייה המקומית.[27] למרות אלו לא הצליחה המדינה לספק לאורך זמן את כל חומרי הגלם שנדרשו לייצור, והיצרנים השונים נזקקו לייבא של חומרים אלו. בשנת 1954, לדוגמה, 50% מחומרי הגלם ששימוש את מפעל "חרסה" היו חומרי גלם שהופקו בנגב. שאר החומרים כללו פצלת השדה, חרסית וחומרים אחרים שיובאו מחוץ-לארץ.[28] השימוש בחרסית שנחצבה בישראל היה בעייתי. הדבר נבע מחוסר אחידות בייצור ובעיבוד החומר, שגרמו לתקלות בייצור. ראו: צ. בן-דוד, המאבק על הצלחת, חרות, 14 במרץ 1955 כמויות כריית החרסית בשנים 1953–1955, השנים הראשונות בהן נמדדה כריית החרסית על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מעידה כבר על חוסר רציפות ותוכנית עבודה מסודרת. בשנת 1953 נכרו 5,001 טון, בשנת 1954 נכרו 8381 טון ואילו בשנת 1955 נכרו 6,414 טון.[29]
כלי הקרמיקה המקומיים נתפשו בעיני הציבור כנחותים למוצרים דומים מייבוא הן באיכותם והם בעיצובם. חברי ממפעל "קרנת", למשל, שהוקם בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20 כקואופרטיב של ניצולי שואה לאחר מלחמת העולם השנייה, נתקל עם הקמתו בקושי לשיווק של כלי הקרמיקה מתוצרתו בשל היבוא מצ'כוסלובקיה.[30] אחד המענים לבעיה זו נעשה במסגרת מכון הייצוא הישראלי והמכון לפריון העבודה והייצור, שניסו לשלב בין התעשייה הקרמית הצעירה, לבין מעצבים ואומנים ישראלים, מתוך מטרה לקידום הענף והעלאת קרנה של תעשייה זו. אחד הכלים המשמעותיים היה שורה של תחרויות עיצוב, שנועדו להכניס לייצור מוצרים בעלי ערך אמנותי.[31]
עם זאת, המאמץ העיקרי של המפעלים התרכז בייעול הייצור ובתיעושו. בשנת 1953 חנך מפעל "לפיד" כבשן-מנהרה באורך 150 מטר ושהגיע לטמפרטורה של 1300 מעלות צלזיוס.[32] בשנת 1955 עבדו ב"לפיד" כ-100 עובדים.[33] עם זאת, התמודדות עם היבוא ועם התחרות עם "חרסה" גרמה לתפוקה חלקית בלבד של המפעל. בשנת 1957 נרכשה מחצית מבעלות המפעל על ידי "כור", שיצרה מונופול בתחום הייצור הקרמי בארץ.[34] בהדרגה אוחדו קווי היצור של "לפיד" עם אלו של "חרסה".[35] במקביל החלה "כור" גם בייבוא של כלי סניטציה, במטרה לענות על הביקוש לתוצרת חוץ שיובאה על ידי מתחרים שונים.[36]
בשנת 1970 אוחדו מפעל "חסין אש", שייצר לבני בניין, עם מפעל "חרסה" בבאר שבע תחת הנהלה אחת. המפעל המאוחד כלל כ-340 עובדים שייצרו מוצרים בכ-11 מיליון ל"י.[37] היה זה חלק מתהליך ייעול שעשתה חברת כור בכלל מפעליה וכלל איחוד מפעליה השונים תחת חברות-בת על פי תחומי העיסוק. בסוף שנת 1970 הוקמה "כור קרמיקה וזכוכית בע"מ".[38]
תחום קרמי נוסף שפותח בתקופה זו היה ייצור אריחי קיר לחיפוי. בית החרושת "ברבור" שהוקם בשנת 1953, ייצר אריחי קיר מקרמיקה והעסיק כ-100. תוצרתו הראשונה של המפעל הייתה באיכות גרועה והוא סבל מתחרות עם ייבוא מאירופה. אלו הביאו לסגירתו בשנת 1962[39] הוא נרכש ונפתח מחדש בשנת 1963 על ידי אברהם קריניצי, ש. בצרי ו-א. סבידסקי, שהיה בעל מפעל קרמיקה אחר,[40] עד שנרכש אף הוא על ידי "כור".
מפעל קדר היה שרוי במשך שנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 בקשיים כלכליים, שהביאו למחסור בהשקעות בתשתית מודרנית לייצור.[41]
בשנת 1952 ייצר מפעל "נעמן" כמיליון צלחות לשנה. ראו: סכנת שיתוק לתעשייה הישראלית, על המשמר, 29 באוקטובר 1952
חרסה התקין 2 תנורים באורך של 34 מ' (כ"א)[28] בשנת 1955 הקימה מחלקה לקרמיקה שימושית ומחלקה לייצור אריחים.[42]
התוצרת המקומית עשתה שימוש בעיקר ב"אדמית" - חומר הנשרף בטמפרטורה נמוכה יחסית של עד 1050 מעלות צלזיוס. מגמות של תיעוש והשקעות בקווי יצור איפשר לעשות שימוש ב"אבנית", הנשרפת בטמפרטורה גבוהה יותר של עד 1300 מעלות צלזיוס.[43]
"פלקרמיק" העסיק בשנת 1957 70 עובדים ומחזורו השנתי היה כ-500 אלף ל"י.[44]
כבר מראשית הקמתה התמודדה תעשיית הקרמיקה עם הייבוא. "קדר", לדוגמה, פנתה בשנת 1938 לממשלת המנדט הבריטי בבקשה להטיל מכסים על תוצרת קרמית המיובאת, במטרה לשמור על המפעלים המקומיים.[45]
בשנת 1942 הוצא צו תועלת ל"קדר" ולצבי ויצחק המר (ביח״ר א״י לתעשיית קרמיקה) ראו: צו הגנה (סחורות תועלת), תוספת מס׳ 2 לעיתון הרשמי, גיליון מס' 1329 מיום 13 במרץ 1944, עמ' 293
חוץ מן הירודה בייצור בשנת 1967 - שנת תקופת ה-"המתנה" ו-"מלחמת ששת הימים" - שמר המשק הישראלי על קצב ייצור יציב של מוצרי קרמיקה. בין היתר יוצרו בממוצע כ-30,800 אריחי קרמיקה מזוגגים וכ-37,400 כיורי מטבח ו-88,000 אסלות.[46]
שנות ה-80 ואילך
[עריכת קוד מקור | עריכה]בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20 הייתה חברת "כור קרמיקה" החברה הגדולה בישראל בתחום הקרמיקה והיא ייצרה כ-70 אחוז מן התוצרת הקרמית הישראלית. שאר הייצור היה בידי חברת "פקר קרמיקה",[47] שייצרה בעיקר אריחי קיר תעשייתיים במפעל שבירוחם (לימים מפעל "נגב קרמיקה"). כור החזיקה בשיאה חמישה מפעלים קרמיקה שונים ובהם מפעל "רמי קרמיקה", שהוקם בשנת 1970 ועסק בייצור אביזרי קרמיקה לתעשייה.[48] מכירותיו של מפעל זה היוו בראשית שנות ה-80 כמחצית מסך מכירות הקבוצה,[47] מפעלי "חסין אש" ו-"חרסה" בבאר שבע; מפעל "ברבור" בעכו, שייצר אריחי קרמיקה וכן מפעלי "לפיד" ו"נעמן". בשנת 1988 עבר מפעל "חסין אש" בבאר שבע לבעלות העובדים, לאחר ש"כור" ביקשה לסגור אותו.[49]
כבר מראשית העשור התמודדה תעשיית כלי הבית עם תחרות מייבוא ממזרח אירופה ובעיקר מן המזרח הרחוק. ייבוא זה של מוצרים זולים פגע קשות במכירות המפעלים המקומיים. בשנת 1983 אף בוטל "היטל-הגנה" על מוצרי קרמיקה מיובאים, שתרם להצפה של השוק המקומי.[50] עם זאת, המדיניות הכלכלית שהחלה בשנות ה-90, וממשיכה עד לעשור השני של שנות ה-2000, שעיקרה היה חשיפת השוק הישראלי לייבוא מסין וממקומות נוספים, פגעה קשות בתעשיית הקרמיקה, כמו גם בתעשיות נוספות שנשענו על ייצור מסורתי.[51]
אם בשנת 1988 יובאו לישראל מוצרי קרמיקה בשווי של 50.1 מיליון דולר, הרי שבשנת 1998 עמד סך היבוא על כ-161 מיליון דולר.[52] בשנת 2008 - 289.8 מיליון דולר ובשנת 2018 - 444 מיליון דולר.[53]
מרבית מפעלי "כור", שנמכרו למשקיעים שונים סגרו את פעילותם לטובת ייבוא. מפעל "נעמן" הפסיק לייצר והפך לייבואן קרמיקה. לעומתם, מפעלים שונים ניסו להתאים את תוצרתם לייבוא הגובר על ידי פיתוח מוצרים חדשים. בשנת 1988, לדוגמה, חנך מפעל "ברבור" קו ייצור לפסיפס קרמי.[54]
איגוד למחקר קרמי 1960[55]
קרמיקה אמנותית תעשייתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1953 הקים ישראל טאוב את בית המלאכה לכלי בית "קרמוס", ובראשית 1965 הוקם מפעל הקרמיקה כפר מנחם של קיבוץ כפר מנחם.[56] המפעל, שייצר בעיקר מוצרי קרמיקה דקורטיביים בטכניקות של יציקה לתבניות, עסק גם בייצור אריחי קיר דקורטיביים לאדריכלות. המפעל נשען על חברי הקיבוץ, ביניהם הפסלים אביגדור כהן ומשה סעידי, שעיצבו את הדגמים, ואדריכל ישראל טאוב, שעסק בטכנולוגיה הקרמית ובהכשרת העובדים.
רשימת מפעלים
[עריכת קוד מקור | עריכה]שם | שנת פתיחה | מייסד | מקום | שנת סגירה | תחום עשייה |
---|---|---|---|---|---|
בית החרושת ללבנים ורעפים | 1895 בקירוב | מתחם "בית היתומים שנלר", ירושלים | 1936 | רעפים ולבנים | |
בית חרושת ללבנים, מוצא ("הבית האדום") | 1923 | יחיאל מיכל שטיינברג | מוצא | 1959 | רעפים ולבנים |
כד וספל | 1934 | חוה סמואל | ראשון לציון | 1979 | כלי בית וקרמיקה אמנותית |
פלקרמיק | 1934 | חיפה | 1974 | כלי בית וקרמיקה אמנותית | |
נעמן | 1939 | כלי בית, קרמיקה אמנותית | |||
לפיד | 1943 בקירוב | פסח פרידמן | תל אביב-יפו | 1990 | כלי בית, קרמיקה אמנותית, כלים סניטריים |
חרסה | 1943 | חיפה / באר שבע | 2019 | כלי בית, קרמיקה אמנותית, כלים סניטריים | |
ברבור | 1953 | עכו | 2003 | אריחי קרמיקה ופסיפס קרמי | |
חסין אש | 1959 | כור | באר שבע | לבנים, רעפים | |
פקר קרמיקה (נגב קרמיקה) | 1969 | משפחת פקר | ירוחם | ||
ימיק | 1954 | ק. קורינלד ו-ל. פדואה (איטליה) | רוממה, ירושלים | פסיפס קרמי | |
מפעלי חרסינה בע"מ | 1959 | רמת השרון | אריחי קיר | ||
פלדה קדרות בע"מ | רמת השרון | ||||
פיינס טרוסט | צבי סבירסקי? | פתח תקווה | 1972 | אריחי קיר | |
קדר | 1934 | רוזה וזיגפריד כץ | מפרץ חיפה | ||
קרנת | 1950 בקירוב | קואופרטיב של ניצולי שואה | נתניה / בשנות ה-80 מוקם בחיפה[57] |
||
אבנת | |||||
בתי יציקה וולקן בע"מ | חיפה | ||||
קרמוס | 1953 | ישראל טאוב | |||
קרמיקה כפר מנחם | 1965 | כפר מנחם | קרמיקה אמנותית, אריחי קיר אמנותיים | ||
גופר קרמיקה | 1956 בקירוב | אברהם ופנינה גופר | רעננה | שנות ה-2000 | קרמיקה אמנותית |
כל-קרמיק | חיפה | ||||
בית הלחמי | תל אביב | ||||
ברור חיל | המחצית השנייה של שנות ה-50 | בנימין בוכבינדר | ברור חיל | קרמיקה אמנותית | |
בית היוצר | 1963 | אורי רובנר, משה איל, צבי בן אמיתי | פתח תקווה | 1984 | כלי בית, קרמיקה אמנותית |
מנס | |||||
כדן | |||||
בכר | |||||
ETM | הרצליה | ||||
מקרמיק בע"מ | טקסט התא | ||||
כפר סמיר | טקסט התא | ||||
פחר | רוזה וזיגפריד כץ | מפרץ חיפה | ״פחר״ - מילה עכדית: ״קדר״ | כלי בית, קרמיקה אמנותית | |
קרמילן | נס ציונה | קרמיקה דקורטיבית[58] | |||
מפעלי קרמיקה טכנית בע"מ / טקרמיק מפעלי קרמיקה בע"מ | 1952 | חיים בן-ציון רבינוביץ (ראה האנציקלופדיה של תדהר) | נס ציונה | 1966 | פורצלן טכני, קרמיקה אמנותית |
כד-יד | עודד לאומי ותחיה הולצמן-לאומי | פתח תקווה | טקסט התא | ||
בן פורת | |||||
קרמית | נתניה | קרמיקה דקורטיבית | |||
תעשיית קרמיקה א"י / בית החרושת א"י לתעשיית קרמיקה | 1934 | צבי ויצחק המר | חיפה | ||
בית חרושת לעציצים, ראש העין | ראשית שנות ה-50 | ראש העין | |||
מ.ק.ש - תעשיית קרמיקה / נייגר קרמיקה(?) | 1978 | כרם שלום | |||
קא"י | 1933 | ווישינסקי והאחים פולק | חיפה |
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- נעים בן צור, התעשייה הקרמית בישראל, דבר, 30 בדצמבר 1959
- אורי עשת, תעשיית הזכוכית והקראמיקה, למרחב, 9 במרץ 1966
- אמנון אברמוביץ', דו"ח: חסין כחול-לבן, מעריב, 30 ביוני 1989
- אורי בינדר, עובדי חסין אש רכשו את המפעל מקונצרן כור, מעריב, 8 ביוני 1990
- גדי גולן וקרן צוריאל, קונצרן כי"ל מכר את חב' רמי קרמיקה לחברה זרה ב-9.5 מיליון דולר, באתר גלובס, 6 בדצמבר 1999
- גיל גורדון, "גגות מתעופפים ברוח" : כניסתם של רעפים ותעשיית החרסית לארץ ישראל, זמנים: רבעון להיסטוריה, סתיו 2006, גיליון 96
- רונית ורד, זהו סיפורה של תעשיית עיצוב מפוארת, שנעלמה בבת אחת, באתר הארץ, 30 באוקטובר 2024
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ראו: גורדון, גיל, "גגות מתעופפים ברוח" : כניסתם של רעפים ותעשיית החרסית לארץ ישראל, זמנים: רבעון להיסטוריה, סתיו 2006, גיליון 96
- ^ 1 2 3 ראו: גורדון, גיל, "גגות מתעופפים ברוח": כניסתם של רעפים ותעשיית החרסית לארץ ישראל, זמנים: רבעון להיסטוריה, סתיו 2006, גיליון 96
- ^ ראו: דוד תדהר (עורך), "יוסף ברלוביץ", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 131
- ^ ראו: נחום תשבי, אפשריות של השקעות בארץ, הַבֹּקֶר, 6 בנובמבר 1940 וגם: ילקוט האיגוד למחקר קרמי מס 2-3, חיפה, חשון, תשי"ב-נובמבר 1951, עמ' 51
- ^ בסקירה כלכלית של העיר חברון, לדוגמה, משנת 1927, מציינת 10 סדנאות קדרות שבהם פעלו כ-40 איש. ראו: חברון, דבר, 3 במאי 1927
- ^ ראו: לשאלות הבניה, הארץ, 6 ביולי 1939
- ^ ראו: תערוכת ממלכת בריטניה הגדולה, דואר היום, 24 באפריל 1923
- ^ ראו: בניין, מסחר, חרושת, ידיעות עיריית תל אביב, 15 בפברואר 1933 רשימה פרסומית שפרסם "דואר היום" בשנת 1931 מציינת כ-20 חנויות למכירת כלי בית מסוגים שונים בתל אביב ובירושלים. מלבדן נמכרו גם כלים ב"המשביר המרכזי". ראו: המסחר הארץ-ישראלי, דואר היום, 21 במאי 1931
- ^ ראו: על סף תעשיית החרסינה, דבר, 7 בספטמבר 1938
- ^ ראו: נחום תשבי, אפשריות של השקעות בארץ, הַבֹּקֶר, 6 בנובמבר 1940; וגם ירמיהו שמואלי, סיור במפעלי סולל־בונה בחיפה, משמר, 24 בנובמבר 1947
- ^ ראו: על סף תעשיית החרסינה, דבר, 7 בספטמבר 1938. החנות של אריה ברבש מוקמה ברחוב הרצל מס' 20 בתל אביב.
- ^ דוגמה לכך ניתן למצוא בחברת "GRANIT", שייבאה כלים מהונגריה ועיטרה אותם בעזרת דקאלים. ראו: פריט 88 - כלי אחסנה למטבח עשויי פורצלן, מדור לדור, 9 בספטמבר 2020
- ^ ראו: סחורת היטלר מציפה את א"י, הירדן, 20 במרץ 1936
- ^ "חווה סמואל – קראמיקאית", "בצלאל", ירושלים, 1985. מצוטט בתוך: עפרת, גדעון, ראשית הקראמיקה הישראלית 1962-1932, הערה מס' 3
- ^ ראו: קלר, הלגה, פיסול כמולדת: רודי להמן והדוויג גרוסמן, חייהם ויצירתם, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2005, עמ' 51-45
- ^ ראו: עציצים מתוצרת הארץ, דבר, 28 ביוני 1939. ראו תצלום: סדנה לייצור עציצים וכלי חרס, קיבוץ יגור, 1939)
- ^ ראו: תעשית קרמיקה ארצישראלית, דבר, 18 במרץ 1936, המשך
- ^ ראו: "קדר" תעשית כלי חרס, דבר, 19 באוגוסט 1936
- ^ ראו: חיפה: חידושו של מפעל תעשייתי, דבר, 19 בפברואר 1948; תערוכה של האמנות - שבתעשייה, דבר, 23 באפריל 1951
- ^ ראו: אבן פינה לבית חרושת "נעמן" בעמק זבולון, דבר, 30 בנובמבר 1938
- ^ ראו: האימפורט לאי תחת פקוח ממשלתי, הַבֹּקֶר, 12 בדצמבר 1939
- ^ במפעל "חרסה", לדוגמה, החל הייצור המשמעותי בסביבות שנת 1946, אז מנה המפעל 40 עובדים שייצרו קרמיקה סניטרית. ראו: מסחר ותעשיה, הצופה, 18 בפברואר 1946
- ^ תוצרת-חרס ב"נעמן", דבר, 12 במאי 1945
- ^ ראו: אגף נוסף ל"קדר", משמר, 5 בדצמבר 1945
- ^ ראו: פרטיכל מהאסיפה הכללית השנתית של האגוד למחקר קרמי, 16 בפברואר 1961, עמ' 5, מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים; וגם: התקדמות ביצוא קרמיקה, דבר, 3 במאי 1961
- ^ ראו: אפרים תלמי, שערי הנגב נפתחים..., דבר, 19 בספטמבר 1952
- ^ ראו: עליה ביצור חרסית וחול זכוכית, חרות, 23 ביוני 1954
- ^ 1 2 ראו: ה. בן-עדי, הקירמיקה הישראלית מבוקשת בחו"ל, מעריב, 12 באוגוסט 1954
- ^ ראו: לוח. 1 - ייצור תעשיית, שנתון סטטיסטי לישראל תשט"ז, עמ' 97
- ^ ראו: מפעלים קואופרטיבים של עולים חדשים ופועלים בנתניה, דבר, 4 בינואר 1950
- ^ ראו: עיצוב חדש לנר נשמה, הצופה, 17 באוקטובר 1969; וגם: מרים גורן, משכית משדכת אמנים עם תעשיה: כלי קרמיקה בעיצוב רינה פלג ל'פלקרמיק' נמכרים ב'משכית', דבר, 13 בפברואר 1969; וגם: רעיה נבו, שלוש אמניות זכו בפרסים בתחרות מנורות־קרמיקה, דבר, 8 בדצמבר 1969, משה טימור, תחרות ותערוכת כנים ומנורות מקרמיקה, דבר, 26 בדצמבר 1969
- ^ ראו: התקבלו הזמנות למוצרי קרמיקה, על המשמר, 5 ביוני 1953
- ^ ראו: מפעלים שונים חתמו על הסכמי עבודה, חרות, 21 בפברואר 1955
- ^ ראו: "כור" רכשה חמישים אחוז בביהח"ר לקראמיקה "לפיד", למרחב, 28 בינואר 1957
- ^ ראו: הרחבת ייצור קרמיקה סניטרית, הַבֹּקֶר, 23 בנובמבר 1949; פועלי ביהח"ר "לפיד קרמיקה" חוששים לפיטורי 40% מהעובדים, הצופה, 1 בפברואר 1961; ל. טרנופולר, רווח של 18 מיליון ל"י צפוי במפעלי "כור" ב-1969, דבר, 5 באוגוסט 1969
- ^ ראו: "סולכור" תייבא גופים סניטריים מאנגליה, דבר, 28 בדצמבר 1971
- ^ ראו: ריווח של 40,000 ל"י צפוי השנה לחרסה-חסין אש, דבר, 4 בינואר 1970
- ^ ראו: כור-1971, דבר, 4 בפברואר 1971 עד לשנת 1977 כבר הופרדו תחומי ייצור הזכוכית והקרמיקה. ראו: מאמצי יצוא מוגברים במפעלי "כור קרמיקה", דבר, 16 ביוני 1977
- ^ ראו: בעין בוחנת: "נסגר מפעל האריחים "ברבור" בעכו, על המשמר, 27 בדצמבר 1962
- ^ ראו: קריניצי בין רוכשי ביהח"ר "ברבור", קול העם, 20 במרץ 1963
- ^ ראו: מפרק זמני למפעל "קדר", למרחב, 3 בינואר 1961; וגם: מועצת ייצור מסכמת פעולתה, דבר, 25 באפריל 1950
- ^ ראו: שמעון גילמן, מפעל הקרמיקה "חרסה" עומד לשווק תוצרתו בחוץ-לארץ, דבר, 17 במרץ 1955
- ^ ראו: מפעל הקרמיקה "פלקרמיק" בסימן התפתחות, חרות, 21 במרץ 1961
- ^ ראו: י. שביט, התעשייה במפרץ חיפה, דבר, 14 ביוני 1957
ישראל קגנסקי, "חרסה" (מפעלי קרמיקה ישראליים), דבר, 27 בדצמבר 1951
ביח"ר חרסה יתחיל בקרוב ביצור, הצופה, 24 בדצמבר 1952
הופעל תנור מפעל "חרסה" בבאר-שבע, על המשמר, 2 בנובמבר 1953 - ^ ראו: (Request by the "Kaddar" Pottery Works Ltd. for the increase of Import Duty on Earthenware (Pottery, גופים מנדטורים/המזכיר הראשי - ממשלת ארץ ישראל/מזכיר ראשי - מסחר ותעשייה, ארכיון המדינה, ISA-MandatoryOrganizations-SecretaryCommerce-000varx, 1939-1938
- ^ ראו: לוח י"ב/8: ייצור מוצרי תעשיית (מוצרי מינרליים אל-מתכתיים), שנתון סטטיסטי לישראל (1970), עמ' 377
דוד לאזר, "ולבנים אומרים לנו - עשו!", מעריב, 2 בפברואר 1951
תוצאות תחרות קרמיקה, על המשמר, 22 במרץ 1949
מועצת ייצור מסכמת פעולתה, דבר, 25 באפריל 1950
י. שביט, התעשיה במפרץ חיפה, דבר, 14 ביוני 1957 - ^ 1 2 ראו: חיים ביאור, "כור קרמיקה" מגדילה המכירות אך עדיין נושאת הפסדים, דבר, 12 בדצמבר 1983
- ^ ראו: י. בן עם, קרמיקה - וציונות, מעריב, 6 במרץ 1988
- ^ אריה כספי, ריח של מהפכה קטנה, כותרת ראשית, 24 באוגוסט 1988
- ^ ראו: יצחק מרידר, חשש מפיטורים ב"נעמן" בשל ייבוא מתחרה, דבר, 16 בפברואר 1983
- ^ אליהו בורוכוב, חיסול חברת העובדים, עיונים בתקומת ישראל 18, כרך 18, (2008) עמ' 161
- ^ מבוסס על נתונים שהתקבלו מן הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (נתוני יבוא של פרק 69)
- ^ 12 בתי חרושת לקרמיקה מציגים את מוצריהם, הצופה, 15 באפריל 1952
- ^ ראו: אורי גינוסר, תעשייה, מעריב, 1 בפברואר 1988
- ^ ואלה המיפעלים, על המשמר, 2 במרץ 1960
מאיר הראובני, משבר חמור של עודפים פגע במפעל הקרמיקה 'ברבור' ו'נעמן', מעריב, 10 בינואר 1983
מרים שיר, קרמיקה - מלאכת הנשים, דבר, 20 בינואר 1955
900 פועל בתעשיית הקרמיקה, הַבֹּקֶר, 30 ביולי 1956 - ^ ראו: נ. שקל, קרמיקה דקורטיבית כפר מנחם, על המשמר, 30 בדצמבר 1966
- ^ מיכל מירון-שקד וחגית גלובמן, טיול בשבילי ההנחות, מעריב, 25 באפריל 1980
- ^ שמואל שצקי, כלי קרמיקה שמפרישים עופרת נמכרים לציבור ומסכנים בריאותו, מעריב, 17 בינואר 1972