תעשיית רכב בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

במהלך שנות קיומה של מדינת ישראל הוקמו בה מפעלים אחדים לייצור מכוניות ומשאיות, אך מיזמים אלה כשלו מבחינה כלכלית, עקב היקף הייצור המצומצם. נמשכים פיתוח וייצור של כלי רכב לכוחות הביטחון (גם ליצוא), וכן הרכבה של אוטובוסים. כן הוקמו בישראל מפעלים שונים לייצור רכיבים לתעשיית הרכב, כגון מצברים וצמיגים, מכלולי הנעה, חלקים ביציקה מדויקת, בעיבוד פלסטי ובעיבוד שבבי. בהתאחדות התעשיינים בישראל קיימת סקציה של ארגון תעשיות הרכב[1] במאה ה-21 תפסה ישראל מקום נכבד בתעשיית התוכנה והחומרה הייעודיים לכלי רכב.

תעשיית הרכב בישראל עם קום המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקובל לראות את תחילתה של תעשיית הרכב בישראל עוד בשנות השלושים (1935), בניסיון ראשון של חברה א"י למובילים להרכיב בארץ כלי רכב בריטי – ה-סטנדרד כרמל. ניסיון זה בא אל קצו לאחר הרכבתן של מכוניות ספורות.

עם קום המדינה ולאורך שנותיה הראשונות, החלה ממשלת ישראל לנסות וליזום הקמת מפעלי תעשייה בארץ. בשנים אלה היצוא היה מצומצם, ומחסור תמידי במטבע חוץ אפיין את הפעילות הכלכלית והקשה על ייבוא של מוצרים הכרחיים למדינה המתפתחת. היו אלה גם ימי התגבשותו של החרם הערבי שיצר קשיים רבים בייבוא חומרי גלם ומוצרים רבים ארצה, ובהם כלי רכב.

נסיונותיה של הממשלה לקיים בארץ מפעלי רכב כשלוחות של יצרנים בינלאומיים, נכשלו. תוכניות להקמת מיזמים כאלה בשיתוף עם פורד האמריקאית ופיאט האיטלקית לא יצאו אל הפועל בלחץ החרם הערבי. בבסיסו של הצורך להקמת תעשייה מקומית ובכלל זה תעשיית רכב, עמדו כמה גורמים, ובהם הצורך ביצירת מקומות תעסוקה, הצורך באספקה סדירה לשוק המקומי, ואולי החשוב מכל - הכנסת מט"ח ארצה מתוצרת מיוצאת.

החלוצה: חברת קייזר-פרייזר לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קייזר-אילין תעשיות
יצוא מכוניות מתוצרת קייזר פרייזר לפינלנד

בשנת 1951 נחנך מפעל הרכב הראשון בישראל. המפעל, "קייזר-פרייזר לישראל", מיזם של איש העסקים אפרים אילין וקייזר פרייזר (Kaiser-Frazer), שהייתה חברת מכוניות אמריקאית חדשה, שנוסדה לאחר מלחמת העולם השנייה. המפעל החל להרכיב בישראל מגוון כלי רכב, ראשית מתוצרת קייזר-פרייזר כגון "קייזר מנהטן" ו"הנרי ג'יי", ובהמשך ג'יפים מתוצרת ויליס, "דופין" ו"קטר שבו" של רנו הצרפתית, (קונטסה 900, קונטסה 1300,[2] ו-טנדרים הינו בריסקה)[3] מתוצרת חברת הינו מוטורס היפנית ו"לארק" הקומפקטית האמריקנית של סטודיבייקר.

חייו של המפעל היו רצופים תלאות, חלקן תוצאה של תמורות שחלו אצל שותפותיה לדרך מעבר לים: קייזר האמריקאית סבלה נזקים מהחרם הערבי עקב מעורבותה בפרויקט, אך המשיכה. לעומתה, רנו הצרפתית נכנעה לאותו לחץ וביטלה את חוזה הייצור בארץ של מכוניות מתוצרתה, ויצורן של הקונטסה והלארק הופסק בחברות האם. בשנת 1969, מקץ 18 שנות פעילות, שבמהלכן יוצרו כ- 56 אלף כלי רכב, נמכר מפעל א. אילין תעשיות בע"מ (כשמו אז) למתחרה הישראלי העיקרי שלו - אוטוקרס.

אוטוקרס חב' בע"מ[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אוטוקרס

ראשית דבר בשנת 1952, בסדנה חיפאית של לדיסלאב שנלר. סדנה זו ייצרה תלת אופן פשוט, שייעודו המקורי חלוקת חלב, ברישיון רליאנט הבריטית (Reliant). באמצע שנות ה-50 חבר אל שנלר איש העסקים יצחק שובינסקי, שהיה דמות מוכרת בעולם המסחר הישראלי. שובינסקי שאף לפתח תעשיית רכב של ממש ולא להסתפק באותו רכב תלת גלגלי, ובשנת 1957 שינתה הסדנה הקטנה של שנלר את פניה והפכה לחברת "אוטוקרס" (Autocars).

תחילת הדרך, בדומה למפעלו של אילין, הייתה בחיפוש אחר דגמי מכוניות המיוצרות בהצלחה בעולם והרכבתם במפעל בארץ. גם יצחק שובינסקי נתקל באותם קשיים שמקורם בחרם הערבי, והחברה התקשתה מאוד ליצור שיתופי פעולה מסוג זה, למעט אותו שיתוף פעולה קיים עם רליאנט הבריטית. קושי זה הוביל את "אוטוקרס" להכרה כי יזדקקו לרכב מתכנון מקורי. כך, לראשונה בישראל, החלה לקרום עור וגידים תוכנית לייצור רכב שאינו מבוסס על הרכבה מקומית של דגם קיים, אלא על תכנון של רכב חדש שמכלוליו יתבססו ככל שניתן על רכיבי מדף הקיימים בעולם.

תחילת הדרך: הרכב הישראלי הראשון – סוסיתא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סוסיתא (מכונית)

רליאנט נרתמה למלאכת התכנון, ואבטיפוס ראשון נבנה באנגליה והגיע לישראל בשנת 1958. מרכבו של הרכב המתוכנן נבנה מפיברגלאס ולא ממתכת כמקובל בענף הרכב, בעיקר בשל מגבלותיה של התעשייה הישראלית הצעירה בתחום עיבוד המתכת ובשל ההשקעות האדירות שדרשה בניית מפעל מתכת יצרני כזה.

במקביל לתכנון החל מסע חיפושים קדחתני אחר חברות בינלאומיות שיספקו מכלולים לייצור השוטף. גם כאן נתקלה "אוטוקרס" בקשיים רבים עקב החרם הערבי ועקב הכמויות הקטנות יחסית של הייצור המתוכנן. לאחר חתימת הסכמים עם 27 יצרנים של מכלולים, ולאחר רכישת 100 מנועים ראשונים מתוצרת פורד.

במהלך 1958 הלך ונבנה המפעל החדש של "אוטוקרס". המפעל העסיק בתחילת דרכו 17 פועלים שהחלו בהרכבת לוחות הפיברגלאס על שלדות המתכת והמכלולים שהגיעו מאנגליה. המגבלה העיקרית בעבודה עם לוחות הפיברגלאס הלכה והתבררה באופן חיבור הלוחות לשלדת המתכת של כלי הרכב. הפתרון נמצא בדמותה של מסגרת עץ שחוברה לשלדה - ואליה שודכו לוחות הפיברגלאס של המרכב. תנאי ממשלת ישראל למפעל לא אפשרו בשלב זה ייצור עבור השוק המקומי, ומאה הדגמים הראשונים בתצורת ה"קובייה" נשלחו לארצות הברית, טורקיה ודרום אפריקה, תחת השם "סברה".

רובן של מכוניות ה"סברה" מצא את דרכו בחזרה למפעל בדרגות התפרקות שונות. אופן חיבור הפיברגלאס למסגרת העץ ולשלדת הפלדה התברר כעמיד לכמה אלפי קילומטרים בלבד.

מכונית סוסיתא מודל 1965 ששימשה את דואר ישראל

בשנים 1960-1959 התחוללו מספר שינויים. המתחרה הישיר בארץ, "קייזר-אילין", איבד את החוזה עם "רנו", ולא ייצר עוד דגמי סטיישן וטנדר לשוק המקומי, ובעקבות כך אישרה הממשלה ל"אוטוקרס" לייצר כלי רכב בפלח זה לשוק המקומי. בנוסף, עבר המפעל למיקום חדש, גדול יותר, והשילדות החלו מיוצרות בארץ. גם בתחום הבעלות על החברה חלו שינויים. המהנדס שנלר עזב, ותחתיו נכנסה החברה הישראלית לאוטומובילים, סוכני פורד בישראל, כשותפיו של יצחק שובינסקי.

בשלב זה העסיק המפעל כ-70 עובדים. שיטות הייצור השתפרו ועברו לייצור בשיטת הסרט הנע.

במהלך 1960 יוצרה הסדרה השנייה של כלי הרכב, 300 במספר, רובם ככולם לשוק המקומי, ורובם ככולם סובלים מאותן בעיות חיבור פיברגלאס-עץ-מתכת. באותה שנה בוצעו שינויים תכנוניים במבנה המכונית, שנקראה "סוסיתא". בעיית מסגרת העץ נפתרה עם החלפת מבנה הפיברגלאס לאחוד (מיציקה אחת), והותקנו מנועים חדשים מתוצרת פורד. שנה מאוחר יותר, ב-1961, הגיעו מכירות המכונית ל-760 יחידות. כדי לענות על הביקוש לרכב שהלך והתברר כהצלחה, התרחב המפעל, מספר העובדים הגיע ל-150, ושובינסקי החל לחפש אחר רעיונות לדגמים נוספים.

כלי רכב נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיה הראשונות של אוטוקרס אופיינו בפיתוח מואץ ובחיפוש מתמיד אחר דגמים ואפשרויות נוספות .מפעלי רכב אשדוד בשנת 1961 הוקם מפעל להרכבת משאיות ואוטובוסים בשותפות של חברת ליילנד הבריטית,ןהחברה המאוחדת למזרח הקרוב בהייקף של 500 משאיות בשנה וגם ליצוא,המפעל עבד עד סוף וסיפק גם לצה"ל משאיות וגוררי טנקים1973

רכב הספורט – סברה ספורט (SABRA sport)[עריכת קוד מקור | עריכה]

סברה ספורט

בשנת 1960 החל יצחק שובינסקי להתעניין בייצורה של מכונית ספורט שתתאים לשוק הבינלאומי, ובעיקר לשוק האמריקאי. שובינסקי מצא באנגליה תוכניות לבניית שלדה ומרכב פיברגלאס המיועדים למכונית ספורט. התוכניות נרכשו על-ידו, ובחברת "רליאנט" החל הליך התכנון המפורט על-בסיס השלדה והמרכב. רכיבים וחלקים נרכשו מיצרנים שונים, ובהם מנוע פורד בנפח 1703 סמ"ק.

האבטיפוס נבנה בזמן שיא, והוצג לראשונה בשנת 1961 בתערוכת הרכב בניו יורק. התגובות היו יוצאות דופן. ה"סברה" כיכבה בשערים של מגאזינים מובילים, וההזמנות, לרכב שעדיין לא היה לו פס ייצור במפעלי אוטוקרס, החלו לזרום. ייצור המכונית נעשה בישראל ובאנגליה, ורובן יוצאו לארצות הברית וקנדה. הרכב זכה לקבלת פנים נלהבת בעולם, ואף השתתף במספר מירוצים בינלאומיים, אך לאחר ייצורן של כ-280 מכוניות (מתוכן כ-100 במפעל בישראל) – נפסק בשנת 1965 ייצורה של מכונית הספורט העברית הראשונה, בעיקר עקב כשלונן של אוטוקרס ורליאנט לקיים מערך שירות ראוי לכלי הרכב.

ה"כרמל"[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרמל

בשנת 1962 עלתה אל פס הייצור מכונית משפחתית קטנה וחדשה – ה"כרמל". הכרמל עוצבה בדומה לאחותה האנגלית מבית רליאנט – ה"Regal". הרכב שווק בשני דגמים – 1000 (מנוע 997 סמ"ק) ו-1200 (מנוע 1197 סמ"ק)' אך הוא התקשה להתחרות בתוצרת "קייזר-אילין" ואף בסוסיתא. בשנת 1965 יצא אל השוק דגם משופר ומרווח יותר - ה"כרמל 12". דגם זה נחל הצלחה לא מעטה, בין השאר כרכב שרד של קציני צה"ל.

ה"טריומף 1300" וה"טריומף 1500"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 19671973 עלתה על פס הייצור מכונית משפחתית "טריומף 1300", 4 דלתות שהורכבה מקיטים, מורכבים חלקית, שיובאו מ- אנגליה. סך הכל הורכבו 3,716 יחידות מהדגמים "טריומף 1500" ו- טריומף 1300.

ה- פורד אסקורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל הורכבו 27,605 יחידות של פורד אסקורט (מהדור הראשון והדור השני). ההרכבה בוצעה על ידי חברת אוטוקרס בראשות יצחק שובינסקי, במפעל החברה ב- נצרת. ההרכבה החלה בינואר 1968 ונמשכה עד 1981.

מהדור הראשון של הפורד אסקורט הורכבו רכבים בעלי מנועי 1,100 סמ"ק, בתצורת 2 דלתות, ותמסורת ידנית . מחיר היחידה בשנת 1970 היה במדינת ישראל 14,575 ל"י. הורכבו מהדור הראשון 14,905 יחידות, כולל 400 טנדרים.

מהדור השני של הפורד אסקורט הורכבו רכבים בעלי מנוע 1,100 סמ"ק ו- 1,300 סמ"ק, רוב המכוניות יוצרו בתצורת 4 דלתות ורק 150 יחידות בתצורת 2 דלתות. סך הכל הורכבו 12,700 יחידות. בשנת 1976 - הורכבו 3,801 יחידות. באפריל 1981 יצאה מהמפעל בנצרת הפורד אסקורט האחרונה שהורכבה בארץ.[4]

ההתרחבות והנפילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1965-1963 בנתה אוטוקרס את מפעלה החדש בטירת כרמל. במהלך אותן שנים חלו שינויים משמעותיים במבנה החברה. השותפה, "החברה הישראלית לאוטומובילים" מכרה את אחזקותיה, ושיתוף הפעולה עם רליאנט הסתיים. תחתיהם נכנסה יצרנית המשאיות והאוטובוסים "ליילנד" באמצעות חברת הבת שלה, "סטנדרד-טריומף" ולשותפות נכנסה גם חברת כור תעשיות.[5] אוטוקרס, שהייתה מיזם שרוכז בעיקר בידיו של יצחק שובינסקי, הפכה לחברה המוחזקת בידי קונצרנים וחולשת על מספר מפעלים. היזם שובינסקי עצמו אחז ב-27% ממניות החברה.

במסגרת המלצותיה של ועדה ממשלתית – ועדת ברתל, נעשה ניסיון למזג את תעשיות הרכב בארץ,[6] תעשיות שכללו בעיקר את "אוטוקרס", "ליילנד" (שייצרה בעיקר אוטובוסים באשדוד) ו"קייזר-אילין" שהייתה מצויה כבר בקשיים כלכליים. בשנת 1969 בוצע המיזוג הכפוי כש"אוטוקרס" רכשה את "קייזר-אילין".

במקביל הוקם מפעל רכב חדש בנצרת בבעלות "החברה הישראלית לאוטומובילים", סוכני פורד ושותפי העבר של "אוטוקרס". הגידול המהיר היה בעוכריה של אוטוקרס. מניהול ריכוזי המבוסס על אדם אחד הפכה החברה לגוף קונצרני המייצר במספר מפעלים, מכוניות משפחתיות, ג'יפים וכלי רכב כבדים (במפעל ליילנד באשדוד).

משנת 1966 פקד את ישראל מיתון קשה. היקף ההזמנות מהמפעל ירד, ייצורם של דגמים חדשים כמו ה"גלבוע" נכשל בשווקים, והמכונית החדשה של אוטוקרס, ה"טריומף", לא זכתה להצלחה, בעיקר בשל דרישת הממשלה שלא לייצרו בנפח מנוע של 1300 סמ"ק, אלא רק 1500 סמ"ק, כדי שלא להתחרות עם ה"אסקורט" שהחל לצאת מקו הייצור של מפעלי הרכב בנצרת. גל פיטורין פקד את אוטוקרס, במסגרתו פוטרו 200 עובדים. הצרכן הכמעט יחיד היה צה"ל, ודגמים נוספים שיצאו אל השוק בסוף שנות ה-60 ובמהלך שנות ה-70 לא הצליחו להתבסס בשוק האזרחי.

בתחילת שנות השבעים החלו חשדות כלכליים ופליליים מרחפים מעל ראשו של שובינסקי, חשדות שבסופו של דבר זוכה מכולם. יחסיו עם השותפה כור תעשיות עלו על שרטון, והשותפות התפרקה כאשר שובינסקי נותר עם המפעל בטירת כרמל.

הפיחות הגדול בשנת 1971, ביקושים יורדים לתוצרת המפעל ועצירת האשראי על ידי הבנקים הביאו את "אוטוקרס" אל פשיטת רגל ובמסגרת כינוס הנכסים איבד שובינסקי את אחזקותיו בחברה. באוגוסט 1971 פורקה החברה. מפעל "קייזר-אילין" נסגר ויצור הג'יפים שלו הועבר למפעלי נצרת. מפעל "אוטוקרס" בטירת כרמל נמכר לחברת כלל והפך ל"תעשיות רום כרמל".

בשנת 1977 החל המפעל לייצר רכב חדש, גם הוא מפיברגלאס ומצויד במנוע פורד – ה"רום" 1300. רכב זה יוצר כרכב פרטי, סטיישן, מסחרי וטנדר עד לשנת 1981, שנה בה נסגר המפעל סופית.

תעשיות רכב נצרת עילית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תעשיות רכב נצרת עילית

תעשיות רכב נצרת עילית (תע"ר) היא חברה ישראלית לייצור משאיות, אוטובוסים, רכבי שטח וכלי רכב אחרים למטרות אזרחיות וצבאיות. החברה שייכת לקבוצת מכשירי תנועה ומכוניות בע"מ.

בשנת 1966 הקימה חברת מכשירי תנועה, שעסקה ביבוא מכוניות פורד וקרייזלר, מפעל להרכבת כלי רכב - תעשיות רכב נצרת עילית. הדגמים הראשונים שיצאו מפס ייצור המפעלי היו דגמי פורד: פורד אסקורט (הורכבו קרוב ל-5,000 יחידות), פורד טרנזיט, משאיות סדרה D, אוטובוסים. לאחר סגירת מפעל קייזר-אילין בחיפה בשנת 1968, "תעשיות רכב נצרת עילית" החל בהרכבת משאיות דודג' לצבא של דגמים: D500 (אוטובוסים, משאיות וג'יפים), משאיות W200/W600. לאורך השנים הורכבו במפעל דגמים שונים של כלי רכב עבור צבא: משאיות М809 (ריו) של חברת AMG, משאיות אינטרנשנל נביסטאר, freightliner. כמו כן מפעל ייצר וממשיך לייצר מספר דגמים של פיתוח עצמי: משנת 1972 עד סוף שנות 80 - משאית נ"נ (קומנדקאר, М-325), אחר כך החליף אותו אביר (М-462), ג'יפ הסופה, М-626/G Desert Raider. בתחילת שנות ה-80 הופסקה הרכבת המכוניות והמפעל התמקד בפיתוח והרכבת כלי רכב מיוחדים בעיקר לצבא ולמשטרה. עד לשנת 2010 הורכבו ויוצרו במפעל יותר מ-90,000 כלי רכב.

מרכבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרכבים

מרכבים עוסקת בייצור רכבי תחבורה ציבורית ובפרט מיניבוסים, אוטובוסים נמוכי רצפה, אוטובוסים עירוניים, אוטובוסים תיירותיים, אוטובוסים ממוגני ירי, ואף אוטובוסים להובלת אסירים בבתי הכלא בישראל. חברת מרכבים שייכת לחברת מאיר מכוניות ומשאיות בע"מ הישראלית וחברת וולוו העולמית. המפעל הראשי שלה נמצא באזור התעשייה של קיסריה.

חברת מרכבים בונה אוטובוסים מדגמי שלדות הבאים: וולוו, מרצדס-בנץ, מאן, דאף. החברה מייבאת את השלדות מחו"ל ובונה את המרכבים בישראל.

הארגז[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוטובוס תוצרת "הארגז" במוזיאון אגד בחולון
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הארגז

מפעל "הארגז" הוקם בשנת 1932.

כיום "הארגז" הינו אחד מספקי האוטובוסים הראשיים של חברות אגד, דן, וחברות אוטובוסים ציבוריות ופרטיות נוספות בישראל. מפעל הארגז הינו יצרן המרכבים השני בגודלו בישראל, אחרי חברת "מרכבים".

פלסן סאסא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פלסן סאסא
"סנד קט" - רכב שטח קרבי ממוגן של פלסן על בסיס שלדת טנדר פורד
משאית אינטרנשיונל ממוגנת של פלסן

"פלסן סאסא בע"מ" היא חברה ישראלית המתמחה בתכנון ואספקת מיגון לכלי רכב, מחומרים מרוכבים. פולסן סאסא היא חברה פרטית בבעלות מלאה של קיבוץ סאסא, מחזיקה במפעלים בישראל, בצרפת ובארצות הברית, מרבית תוצרתה (מעל 95%) היא ייצוא המיועד לכוחות המזוינים של ארצות הברית, הכנסותיה של פלסן הסתכמו ב-2009 במעל 3 מיליארד ש"ח.[7]

החברה הוקמה כאגודה שיתופית של קיבוץ סאסא בשנת 1985 ועסקה בייצור מוצרי פלסטיק קשיחים כגון מכלי אשפה ושינוע. בעקבות לקחי האינתיפאדה בה בלט הצורך ברכבים ממוגנים החלה החברה לפתח פתרונות מיגון גם לתעשיית הרכב בשיתוף פעולה עם חברות "נגררי בית אלפא" (1993), תעשיות רכב נצרת (1995), "הארגז" ו"מרכבים". בשנות ה-90 פיתחה החברה מיגון לרכבי הסופה של צה"ל שהורכב בייצור המוני, בשנת 1998 החלה גם במיגון של רכבי האמר HMMWV, ואת שנת 2000 סיימה במחזור של 6 מיליון דולר.

עם ההדרדרות במצב הביטחוני בישראל ובעולם בתחילת המאה ה-21, בזכות שיתופי פעולה עם ספקי מערכות נשק למשרד ההגנה האמריקאי, צמחו משמעותית הכנסות החברה, היא זכתה להזמנות בעשרות ומאות מיליוני דולרים, הגדילה משמעותית את מצבת העובדים, פתחה ורכשה מפעלים בצרפת ובארצות הברית.[8] ב-2005 הסתכם המחזור שלה בכ-145 מיליון דולר, ב-2007 כבר היה כ-300 מיליון דולר, והיווה כ-20% מכלל הייצוא של התעשייה הקיבוצית בישראל,[9] וב-2009 מעל 3 מיליארד ש"ח. נכון לתחילת 2008 העסיקה החברה כ-1,100 עובדים באופן ישיר: כ-730 בישראל במפעלי החברה בקיבוץ סאסא, כרמיאל ובקיבוץ מורן, כ-200 בארצות הברית וכ-160 בצרפת.

החברה פיתחה מספר כלי רכב ממוגנים ייחודים המבוססים על שלדות יצרניות רכב כגון פורד, האמר, משאיות וולוו, אינטרנשיונל, אושקוש, ומק.

  • "סנד קט", נקרא בעברית: "קרקל", הוא רכב ממוגן על בסיס שלדת טנדר פורד, לטענת החברה מדובר ברכב השטח הממוגן הטוב מסוגו בעולם.
  • מיגון רכבי הסופה עבור צה"ל, יחד עם תעשיות רכב נצרת.
  • מיגון רכבי HMMWV לצה"ל ולצבאות נאט"ו.
  • ערכות מיגון העשויות מחומרים מרוכבים קלי משקל עבור כלי רכב צבאיים.
  • תוספות שריון עבור כלי רכב ורק"מ.
  • מיגונים שונים לתעשיית הרכב האזרחית.

בטר פלייס[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבות טיפוס של רכב חשמלי בטעינה במרכז המבקרים של חברת בטר פלייס בפי-גלילות
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בטר פלייס

"בטר פלייס" הייתה חברה שמטרתה להקים תשתיות תפעול ותמיכה היקפיים עבור כלי רכב חשמליים. מטה החברה היה ממוקם בפאלו אלטו שבארצות הברית ובמרכז המחקר והפיתוח שבישראל. החברה הייתה פעילה במספר מדינות בעולם עד שקרסה ב-2013 לאחר שהמשקיעה הראשית, החברה לישראל, הודיעה כי לא תזרים יותר כספים לחברה. תחומי הפעילות של החברה היו:

  • שיווק מכוניות חשמליות שיוצרו על ידי יצרני רכב שהותאמו במיוחד לתשתית החברה (חברת רנו הייתה יצרנית הרכב היחידה שייצרה מכוניות חשמליות מותאמות)
  • התקנה של עמדות טעינה במקומות החניה הפרטיים של לקוחותיה.
  • התקנה של עמדות טעינה בחניונים, מרכזי בילוי, אזורי תעסוקה ועוד. ב-2013, היו פרושות כ-1800 עמדות טעינה ברחבי ישראל.
  • הקמת מרכזי החלפה מהירה אוטומטית של סוללות בפריסה ארצית. התחנות שקולות לתחנות התדלוק ונועדו להגדיל את טווח הנסיעה מעבר לטווח של סוללה יחידה.
  • שיתוף פעולה עם ממשלים מקומיים כדי לעודד תמריצים ורגולציה שמעודדת מכוניות חשמליות.

ייצור רכיבים לתעשיית הרכב[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליאנס חברה לצמיגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אליאנס חברה לצמיגים

מפעל 'צמיגי אליאנס' הוקם בשנת 1950 על ידי קבוצת משקיעים מישראל ומארצות הברית, בשיתוף חברת סולל בונה.

אליאנס מתמחה כיום בפיתוח, ייצור ושיווק של צמיגים עבור חקלאות, יערנות, בנייה, תעשייה, עפר ויישומי OEM. אליאנס מתמחה בצמיגים חקלאיים רדיאליים ודיאגונליים מתקדמים, צמיגים תעשייתיים רב תכליתיים, קו שלם של צמיגי Flotation, צמיגי יערנות מסיביים וצמיגים לעבודות עפר וצמיגי OTR.

רבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברת רבל אי.סי.אס., שלה מפעלים בקיבוץ רביבים ובבאר שבע, עוסקת בפיתוח וייצור של מערכות אוורור ומכלולים מפלסטיק לתעשיית הרכב.[10]

רכיבי תוכנה וחומרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה ה-21 החל עידן חדש בתעשיית הרכב העולמית, עם שילובם של רכיבי תוכנה וחומרה ייעודיים בכלי הרכב. מגמה זו התגברה בעשור השני של המאה ה-21 עם החתירה לרכב אוטונומי. בתחום זה יש לתעשייה הישראלית מקום נכבד - בישראל צמחו חברות שהפכו למובילות עולמיות בתחומן, ויצרני רכב גדולים השקיעו בחברות הזנק ישראליות והקימו בישראל מרכזי מחקר ופיתוח.[11]

מובילאיי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסך נהג של מובילאיי
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מובילאיי

מובילאיי היא חברת טכנולוגיה ישראלית העוסקת בפיתוח, ייצור ושיווק מערכות סיוע מתקדמות לנהג (ADAS), המבוססות על טכנולוגיות עיבוד תמונה. המערכת, אשר כוללת מצלמה אחת בלבד, מתריעה בזמן אמת מפני מגוון סכנות התנגשות, סטיית הרכב מנתיב נסיעתו, ומאפשרת שליטה על אורות הדרך הגבוהים. פונקציות אלה משמשות כמעין "עין שלישית" עבור הנהג ומאפשרות למנוע תאונות דרכים. מובילאיי חלוצה ומובילה בתחומה ועורכת מגוון שיתופי פעולה עם תעשיית הרכב העולמית. המשרדים הראשיים של מובילאיי ומרכז הפיתוח ממוקמים בירושלים, ומשרדי המכירות פרוסים ברחבי העולם. החברה שילבה את המכשיר תוצרתה ברכביהן של עשרות יצרניות רכב ברחבי העולם.[12]

במרץ 2017 הודיעה חברת אינטל על רכישת חברת מובילאיי תמורת 15.3 מיליארד דולר, במה שצפויה להיות העסקה הגדולה ביותר בתולדות המשק הישראלי.[13]

Waze[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – Waze

Waze היא אפליקציית ניווט GPS חינמית ושיתופית לטלפונים ניידים חכמים, שפותחה על ידי חברת ההזנק הישראלית "Waze Mobile" ונמכרה לחברת גוגל ביוני 2013.

בפברואר 2017 הודיעה החברה על שילוב Waze כמערכת הניווט המובנית של יצרני רכב אחדים במסגרת קונסורציום Smart Device Link.[14]

Gett[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – Gett

Gett היא אפליקציה לשירות הזמנת מוניות ושליחויות דרך טלפון חכם. האפליקציה היא שירות מבוסס מיקום המאפשר לנהגי מוניות ולנוסעים להתקשר זה עם זה ישירות, ובין היתר לתאם איסוף, לבצע תשלום ולהעביר משוב על נהגים. במאי 2016 השקיעה חברת פולקסווגן 300 מיליון דולר ב-Gett.[15]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ארגון תעשיות הרכב
  2. ^ "קונטסה ובריסקה" בני אביעד - מאמרים מקצועיים - קונטסה ובריסקה
  3. ^ 24000 גלגלי קונטסה על כבישי הארץ, דבר, 22 במאי 1967 (מודעה)
  4. ^ קלאסיקה ישראלית במבחן - סוסיתא מול פורד אסקורט מול טריומף 1500 Mako, און יעקבסון, 12.1.2017
  5. ^ עמוס כרמלי"אוטוקרס" בבעלות חדשה, דבר, 8 בדצמבר 1965
  6. ^ דויד מושיוב, טובים השניים מן האחד - אך לא בייצור רכב, דבר, 10 באוגוסט 1966
  7. ^ דירוג החברות הגדולות בתעשייה, Dun's 100
  8. ^ פלסן סאסא רוכשת מפעל ייצור בארצות הברית ynet, 13.09.06
  9. ^ יצוא התעשייה הקיבוצית לארצות הברית בשנת 2007 עלה ב-44% ל-820 מיליון דולר גלובס, 31/03/2008
  10. ^ שלי אפלברג, זינוק של 70% בשנה: הקיבוץ בנגב שעוזר למכוניות פורד וניסן לרדת במשקל, באתר TheMarker‏, 3 במאי 2016
  11. ^ אלירן רובין, מנוע צמיחה: כך נהפכה ישראל למעצמה עולמית בטכנולוגיית רכב, באתר TheMarker‏, 14 במרץ 2017
    ענבל אורפז, עסקת מובילאיי: 7 דברים שאפשר ללמוד על ההיי-טק הישראלי, באתר הארץ, 14 במרץ 2017
    דובי בן גדליהו, ‏חשים את עצמם: חב' אוטו-טק מישראל משתלטות על העולם, באתר גלובס, 24 באוגוסט 2017
  12. ^ מצגת של פרופסור שעשוע מינואר 2015
  13. ^ מאיר אורבך, האקזיט הגדול בתולדות המשק הישראלי: אינטל רוכשת את מובילאיי בכ-15 מיליארד דולר, באתר כלכליסט, 13 במרץ 2017
  14. ^ אמיתי זיו, לא רק בסלולר: ווייז מתרחבת - ונכנסת לתוך פורד, מאזדה ויצרניות נוספות, באתר TheMarker‏, 27 בפברואר 2017
  15. ^ טלי ציפורי, ‏הישג ל-Gett: גייסה 300 מיליון דולר מפולקסווגן, באתר גלובס, 24 במאי 2016