תפירה איטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תפירה איטית (אנגלית: Slow Stitch)[1], הוא השם שניתן בתחילת שנות ה-2000 ליצירת טקסטיל או עיבוד טקסטיל בעבודת כפיים בצורות מסורתיות ולא מתועשת, לשם קישוט, תיקון או ליצירת אמנות. תנועת התפירה האיטית היא חלק מתנועת האטה, שבה אנשים החליטו להאט את קצב החיים, בבישול, בקניות והפסקת הבזבוז והנטיה להשתמש בבגדים שקנו זמן מועט ולזרוק. התפירה האיטית קשורה לרעיונות של קיימות, מיחזור ושל חשיבה וכיבוד העשייה בידיים והשתדלות לשוב ולהשתמש בבדים ובגדים שכבר אינם בשימוש[2]. תפירה איטית נחשבת כעיסוק מעורר הרהורים, קשיבות ומאפשרת התרגעות והרפיה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך דורות רבים, בגדים לא היו קלים להשגה, אנשים השקיעו זמן רב בגידול צמחים או חיות שמסיביהם או צמרם יצרו חוטים. אחר כך בשיטות שונות יצרו מהם בגדים, וילאות, מצעים, ושאר צרכים אנושיים. בגלל העבודה הרבה שהושקעה בייצורם הם הועברו בירושה מדור לדור, השתמשו בהם עד שהתבלו ואחרי זה השתדלו להשתמש בכל קטע אפשרי.

המהפכה התעשייתית, אפשרה לאנשים ליהנות מבגדים מתועשים, שנתפרו מהר יותר במכונות תפירה ולכן עלו פחות מהתפורים ביד ולאנשים היו מעט יותר בגדים, אבל עדיין מחירם היה ניכר והשתדלו לנקותם כמו שצריך לתקן אותם ולהשתמש בהם כמה שאפשר.

התיעוש המהיר ועליית הקפיטליזם ומאות הפועלים שעבדו ימים ארוכים ומפרכים בתעשיות השונות, עוררו באנגליה את תנועת ה'ארטס אנד קרפטס' שבין ראשוניה היה ויליאם מוריס. אנשי תנועת ה'ארטס אנד קראפטס' טענו שיש לשוב ליצירת חפצים אומנתיים בעבודת כפיים, איטית יותר ולכן משמעותית יותר. אחת ההשפעות על תנועת ה'ארטס וקראפטס' באה מהמפגש עם התרבות היפנית[3], שהיא אולי התרבות הראשונה שבה אומנות נתפסה כמבטאת ערכים אתיים של היוצרים ושל המצב שבו היוצר עובד. גם בתנועת התפירה האיטית העכשווית, יש שורשים רעיוניים יפניים[1].

בתרבות המערב היה מושג של 'תיקון אמנותי'. תיקון הבגד בצורה בלתי נראית לעין. משפחות העבירו בגדים ממבוגרים[4] לילד ראשון וממנו לצעיר ממנו[5]. נשים שינו את גובה המכפלת בהתאם לשינווי האופנה, ובחולצות גברים הפכו צוורונים שהתבלו. עד שנות ה-1960 באירופה ובארצות הברית[6], לא זרקו בגדים כי תיקונים היו יותר זולים מאשר רכישת בגד חדש. אך את התיקונים עשו בצורה נסתרת במה שמכונה תפר נסתר. בעוד טלאים על בגדים נחשבו בתרבות המערבית כסימן של עוני, הרי השימוש בטלאים לייצור שמיכות ויצירות לקיר נחשבו ל'מלאכת מחשבת' אהובות ומכובדות ובתחילת שנת ה-1970 אף קבלו מעמד של אמנות סיבים שהתחילה להיות מוצגת במוזיאונים.

לעומת זאת בתרבות המזרח אסיאתית קידשו את התיקונים והבליטו אותם. ביפן למשל, כלי חרס שבורים מודבקים קינצוגי ואף מוסיפים לעיתים צבע זהב למקום התיקון. בגדים מוטלאים בשיטות סאשיקו[7] ובורו על החלק החיצוני של הבגד ואף רוקמים עליהם לחיזוק, קישוט והבלטה. בהודו ההטלאה הקישוטית נקראת קנטה.

ספרי תפירה[8], עיתוני תפירה או סריגה ותעשייה שלמה של מוצרים לעידוד מלאכות היד המשיכו לעזור לנשים ליצור לעצמן במו ידיהן ביגוד, ומוצרי טקסטיל אחרים. עד שנות ה-90 של המאה ה-20 אפשר היה למצוא עיתוני נשים ולעיתים אף ספרי בישול שהכילו פרקים[9] או מאמרים עם הסברים כיצד לתקן ולשנות בגדים וכיצד לנקות אותם כך שיאריכו ימים. למשל בישראל ספר הבישול 'כך נבשל' בהוצאת 'ויצו' מכיל 'מדריך למשק הבית' ובו פרקים על הלבוש ודרכי הטיפול בו, הוראות כביסה, גניזת הבגדים מעונה לעונה וכיצד לנקות כתמים.

בשנות ה-90 של המאה - ה-20 התחילו תעשיות האופנה בייצור אופנה מהירה, זולה ומאיכות ירודה, תעשיית הטקסטיל הפכה לאחד המזהמים הגדולים של כדור הארץ, חברות המיצרות בגדי אופנה מהירה זורקות בגדים שלא נמכרו למטמנות. על פי מחקרים שונים יש לנו כיום פי 5 בגדים מאשר היו לסבינו, אנשים רבים אינם לובשים אותם יותר מחמש פעמים[10] גם בגלל איכותם הירודה וגם כי האופנה המהירה משתנה במהירות ואנשים רוצים להיות חלק ממנה.

לצד זה קמה גם תעשייה גדולה של ייצור ומכירה של מוצרים חדשים ואופני יצירה חדשים[1] שעודדו את היוצרים והיוצרות לקנותם.

תפוצת הקורונה בעולם הביאה לכך שהמוני אנשים נסגרו בבתיהם לעיתים בלי מספיק בגדים ועם צורך ליצור[11], אנשים התחילו לתפור מסיכות מבד[12] ובגדים[13] עם מה שהיה בבית, מצעים, מפות שולחן, בגדים ישנים הכל הפך לבגדים ממוחזרים.

תיוג ה'תפירה ביד' כ'תנועה'[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם אחרי המהפיכה התעשייתית, היו אנשים שמסיבות שונות המשיכו לתפור ביד או בשילוב של מכונת תפירה ועבודת ידיים בבית, אם לשם חסכון, ואם לשם להיות ייחודיים. עד אמצע המאה ה-20 היו משפחות שהיו מזמינות תופרת לבוא לביתם ליום או יותר ואז היא הייתה מכינה שמלות לכל בנות המשפחה. כמו כן תמיד היו אנשים שראו בתפירה האישית או ב שינויי בגדים ישנים ובמיחזור המשביח שלהם את צורת הביטוי האמנותי שלהם. היו אלה אנשים שמאסו בבגדים המתועשים הדומים שכולם לובשים. בספרה Sewing Without a Pattern[14] כותבת פילס פיקארוטה [Phyllis Ficarotta] במבוא: אם מתלה אחר מתלה של בגדים הנראים אותו הדבר, גורם לך לתהות כיצד תבלטי משאר הקהל, מדוע אינך מעצבת ותופרת בעצמך את בגדייך?' אחר היא מסבירה כיצד בשיטה של תפירה ללא גזרות תעשייתיות אלא בהתאמה לגופן מובטח לתופרות לעצמן בגדים ייחודיים.

בזמננו כשהכל מהיר ומתויג, גם האנשים שהתחילו להאט את הקצב הרגישו צורך לתייג את עצמם. באמצע שנות ה-1980, התחיל השפ האיטלקי קרלו פטריני [Carlo Petrini][15] את תנועת המזון האיטי [Slow Food], כהתנגדות לחברות המזון המהיר שלדעתו שוחקות את תרבות הבישול האיטלקית העתיקה. הוא דיבר על שימוש במזונות שגדלים בסביבה הקרובה למקום הבישול, ברי קיימא, מודעות למורשת, וקשרים חזקים לתרבות ולקהילות מקומיות.

קרל הונור [Carl Honore][1] הוציא ב-2004 את ספרו `In Praise of Slow ' שבו הגדיר את תנועת ההאטה כמהפיכה תרבותית כנגד הרעיון ש'מהר יותר תמיד טוב יותר'. בספרו הוא כותב שתנועת ההאטה אינה בעד עשיית הכל באיטיות של שבלול, כמו שאינה ניסיון לודיטי לגרור את כל כדור הארץ חזרה לאיזו אוטופיה טרום תעשייתית, פילוסופית ההאטה יכולה להסתכם במילה אחת שיווי משקל[...] ניסיון לחיות במה שהמוזיקאים קוראים 'קצב מתאים' [tempo giusto].

תנועת המזון האיטי הובילה לתנועות האטה אחרות, כולל ערים איטיות [16], שכווונה לעודד מקומות מחיה שקשובים לצורכי הדיירים ולשיפור איכות החיים. תנועת האופנה האיטית שקייט פלטצר [Kate Fletcher] בספרה 'אופנה וטקסטילים ברי קיימא ' תיארה כעוסקת בעיצוב, ייצור, צרכנות וחיים יותר טובים.

בארצות הברית מרק ליפינסקי [Mark Lipinski][17] טבע את המושג 'תנועת התפירה האיטית' כשליחות לעידוד מטליאות ורוקמות להאט את הקצב, כדי ליצור אמנות יותר משובחת. הוא לא שלל שימוש במכונת תפירה אבל הציע ליוצרות להקדיש לעצמן מקום וזמן לייצירה שתהיה משמעותית עבורן[18]. התנועה אינה מטיפה לזחול באיטיות של שבלול אלא היא על מציאת שיווי משקל בחיים.

בארצות הברית ב-2007 מסבירה האמנית והכותבת איליין ליפסון [Elaine Lipson] בעלת רקע של תנועת המזון האורגני, את הרעיון של בד איטי וקושרת בין הרעיונות של תנועת המזון והטקסטיל במנשר הבד האיטי[19] [Slow Cloth Manifesto]. במנשר שלה היא מסבירה שיוצר הבד האיטי מתרכז בתהליך היצירה, באיכות, בכשרון, בקהילה, בשמירת מסורות ומביע כבוד למקוריות ולביטוי העצמי. היא גם כותבת שהבד האטי כולל את אריגה סריגה תפירה רקמה הטלאה עיצוב אופנה עיצוב טקסטיל יצירת שטיחים, עבודות חרוזים, וכל צורה אחרת של עבודה בטקסטילים,

תפירה איטית נתפסת למלאכה שבה מסורות עתיקות ימים מתנגשות עם יצירתיות[20]. היצירה יכולה להיות שימושית או קישוטית.

הקשר בין תפירה איטית ובריאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפירה האיטית נחשבת בעיני אנשים רבים כפעולה מרגיעה. שבה האשה או האיש יושבים ועוסקים בפעילות ידיים ומתמקדים בתפירת שתי פיסות בד או פיסת בד ובגד שהתבלה, ועל ידי הכנסת המחט לבד העברתה מתחת והוצאתה תוך שהיא גוררת אחריה חוט רקמה שבולט על רקע הבד. בספרה Slow Stitch and the art of Knowing yourself כותבת איוון פוקס[21] [Yvonne Fuchs] שבעזרת כך שסגלה לעצמה את התפירה האיטית היא נרפאה, כמה שנים לפני כתיבת הספר כשהיו לה בעיות רצינות בבריאות הגוף והנפש שלה. היא הייתה זקוקה למקום ולעיסוק שישחררו אותה ממחויבויות ואילוצים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 Claire Wellesley-Smith, SLOW STITCH Mindful and contemplative textile art, Batsford, United Kingdom: BATSFORD, 2015, פרק Introduction, What is the Slow Movement and how does it relate to textiles, Practical and Beautiful, Japanese boro, עמ' 6,12,72,80, ISBN 9781849942997. (באנגלית)
  2. ^ Brown Susan, Mathilda McQuaid, SCRAPS Fashion, Textiles, and Creative Reuse, New York USA: COOPER HEWITT, 2019, 2016, פרק Reconsidering Materials, Reinvesting in Handwork, עמ' 20-47,77-117, ISBN 978-1-942303-17-6. (באנגלית)
  3. ^ Edward Lucie-Smith, The Story of CRAFT The Craftsman`s Role in Society, Ithaca, New york: Cornell/Phaidon, 1981, 1981, פרק The Eastern World, עמ' 90, ISBN 0-8014-1428-8. (באנגלית)
  4. ^ Donna Lawson, OLDIES BUT GOODIES, New york: Butterick, 1977, פרק FOR KIDS: HANDSOME HAND-ME-DOWNS, עמ' 88-126, ISBN 0-88421-032-4. (באנגלית)
  5. ^ אסתר קל, לבת וגם לבן לא יזיק לדעת, תל אביב: נ.טברסקי, חמישית, פרק השמלה הירוקה, עמ' 42. (בעברית)
  6. ^ Alison Gwilt, FASHION AND SUSTAINABILITY: REPAIRING THE CLOTHES WE WEAR, ACADEMIA, ‏2014 (באנגלית)
  7. ^ Karen KIM Matsunaga, JAPANESE COUNTRY QUILTING Sashiko patterns and projects for Beginners, Tokyo: KODANSHA INTERNATIONAL, 1990, פרק Introduction:What is Sashiko, עמ' 7,ISBN 4-7700-1436-8(apan ). (באנגלית)
  8. ^ McCall`s SEWING in Colour, London: Hamlyn, 1964, פרק THE THREE R`S - REPAIRING, REMODELING, REMAKING, עמ' 262, ISBN 0600024571. (באנגלית)
  9. ^ Collins Encyclopedia of HOME SEWING, עריכה: Jean Kinmond, פרק CARE & REPAIR, עמ' 209, ISBN 0004346033
  10. ^ What`s wrong with the fashion industry, Sustain Your Style (באנגלית)
  11. ^ Nikki Sullivan, Hand stitching, the Slow Movement, and the time of COVID-19, STITCH & RESIST (באנגלית)
  12. ^ Coronavirus (COVID-19) – How to make a cloth mask, Australian Government Department of Health, ‏28/7/2020 (באנגלית)
  13. ^ Lucy Maguire, With Gen Z under lockdown, DIY fashion takes off, VOGUE Business, ‏4/5/2020 (באנגלית)
  14. ^ Phyllis Ficarotta, SEWING without a pattern, New York: Sterling, 1972, 1969, Little Craft Book, פרק Before You begin, עמ' 5, ISBN 0-8069-5162-1. (באנגלית)
  15. ^ Carla A. Canonico, The Slow Stithing Movement and the Running Stitch, Life goes better needlework A NEEDLE PULLING THREAD, ‏15/5/2019 (באנגלית)
  16. ^ Slow cities and the slow movement, Slow Movement (באנגלית)
  17. ^ MARK LIPINSKI — MARCHING TO THE BEAT OF HIS OWN DRUMMER!, SCHMETZneedles, ‏26.2.2020 (באנגלית)
  18. ^ The SLOW STITCHING MOVEMENT, The SLOW STITCHING MOVEMENT, ‏2019 (באנגלית)
  19. ^ Elaine Lipson, The Slow Cloth Manifesto: An Alternative to the Politics of Prodution, University of Nebaraska Lincoln, ‏September 2012 (באנגלית)
  20. ^ Ruth woods, What is slow stitching? The mindful DIY craft you need to try., Craft School OZ, updated 13/10/2021, ‏20/3/2020 (באנגלית)
  21. ^ Yvonne Fuchs, Slow Stitch And The Art Of Knowing Yourself, A Mindful Journey Of Self - Discovery Through Stitching, United Kingdom: Lighting Source, פרק How this book came to be, עמ' iii, ISBN 9781716929526. (באנגלית)