תקופת המקרא
 |
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
| |
| הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. | |
המונח תקופת המקרא מקיף את כלל התקופה המשתקפת בספרי התנ"ך: בין שלפי המסורת, ובין שלפי המחקר האקדמי. בשפות רבות מקבילתו של מונח זה, Biblical Period, מרחיבה אותו עד סוף התקופה המשתקפת גם בברית החדשה, כולל הספרים החיצוניים כגון ספרי המקבים ועוד. הרחבה זו של תקופת המקרא אינה נהוגה בשפה העברית ובמחקר הנכתב בעברית, ולכן אינה נכללת בערך זה של ויקיפדיה העברית. הערך עוסק בהיסטוריה של תקופת המקרא כהגדרתה זו, ובנרטיבים ההיסטוריים אודותיה.
תקופת המקרא משתרעת על פני כל התקופות אותן מתאר התנ"ך (הכוונה בעיקר לתקופות החל מראשית ישראל). הגישה המסורתית מקבלת תיאורים אלו כפשוטם כתיאור מהימן של תולדות תקופות אלה. המחקר האקדמי שולל את ההיסטוריות של התיאורים עד לתקופת המלוכה, וגם ביחס לתקופה זו מפרש אחרת את המידע המקראי; אולם גם על פיו כוללות מרבית המסורות המקראיות מידע חשוב להכרה והבנה של כלל תקופת המקרא.
היקפה של תקופת המקרא במסורת ובמחקר
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי החלוקה המקובלת תקופת המקרא כוללת את תקופת האבות, השעבוד במצרים ויציאת מצרים, כיבוש כנען, תקופות ההתנחלות, השופטים והמלוכה, ותקופת שיבת ציון, עזרא ונחמיה.[1] ההתייחסות בערך זה היא לפי הרצף מספר בראשית עד סוף ספר מלכים ב', וכן עזרא ונחמיה. כאשר יש מידע היסטורי משמעותי נוסף בספרים אחרים, יצוטט גם הוא.
המחקר האקדמי מפקפק בעצם קיומם ההיסטורי המובחן של השלבים הקדומים בתקופת המקרא, מימי האבות ועד כיבוש כנען (כולל).[2][3][4][5][6]
למסורות על תקופות ההתנחלות, השופטים, וחלקה ראשון של תקופת המלוכה ("הממלכה המאוחדת") מתייחס המחקר באופן שונה מהותית מהסיפור המקראי, ושולל את ההיתכנות ההיסטורית של פרטים רבים בתקופות משנה אלה.[7][8]
לעומת זאת המחקר כן מקבל את ההיסטוריות של מרבית אירועי תקופת המלוכה כמתואר במקרא, אבל תכופות מתוך הבנתם באופן שונה מאוד מהדרך בה הם מוצגים במקרא. ועדיין, גם במחקר המדעי מקובל כי בתיאורים המקראיים משולבים הדים היסטוריים ותרבותיים ממשיים החל מתקופת הברונזה התיכונה, כלומר בערך החל בערך משנת 2,000 לפנה"ס, ועד לתום התקופה הפרסית (שיבת ציון, עזרא ונחמיה), בשנים 333–332 לפנה"ס.[9] עם זאת, המחקר מזהה במקרא ובסיפורי האבות גם הדים לתקופות קדומות ומאוחרות יותר לאלו שנמנו כאן. תקופה קדומה יותר היא תקופת הברונזה הקדומה (האלף השלישי לפנה"ס) בה למשל התקיימו וחרבו ערי כיכר סדום שהמקרא מספר הדי מסורות עליהן, ולעיתים יש התייחסות אליה במחקר כחלק מתקופת המקרא.[10][11] תקופה מאוחרת יותר היא התקופה ההלניסטית שמאורעות ממנה משתקפים לפחות בספר דניאל, אולם זו בבירור אינה חלק מהנרטיב המקראי המרכזי והספר עצמו הוכלל במקרא, לא בלי עוררין, רק כי יוחס לתקופה הבבלית.[12] לפיכך, תקופות אלה אינן נחשבות כחלק מתקופת המקרא.
לסיכום, מנקודת מבט מסורתית תקופת המקרא משקפת את פרק הזמן שמאז תקופת האבות ועד תום תקופת שיבת ציון המתוארת בו. מנקודת המבט המחקרית האקדמית המקובלת, תקופת המקרא משקפת את התקופות שבין תקופת הברונזה התיכונה לבין סוף התקופה הפרסית, כלומר בערך 2,000 לפנה"ס ועד 333–332 לפנה"ס.[1]
בעת סקירת תקופת המקרא להלן יושם דגש על עיקרי האירועים ההיסטוריים המתוארים, תהא אשר תהא מידת מהימנותם ההיסטורית, ולא על פרטי העלילה גם אם יש להם חשיבות מבחינות אחרות.. יודגשו פרטים אשר ניתוחם מאפשר לקשור בין המסורות המקראיות לבין הנתונים ההיסטוריים והארכאולוגיים המוכרים למדע. כך ניתן יהיה לקבל מושג טוב יותר על הקשר בין שני היבטיה של הבנת התקופה: המסורתי, והמחקרי-אקדמי.
תקציר השלבים העיקריים של תקופת המקרא במסורת ובמחקר האקדמי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
המקורות להכרת תקופת המקרא (תקציר)
[עריכת קוד מקור | עריכה]המקורות להכרת התקופה הם המקרא עצמו: כפשוטו, או על מקורותיו ורבדי העריכות שלו כפי ששחזר המחקר האקדמי. בנוסף קיימים מקורות היסטוריים, לרוב ראשוניים ובני הזמן, המאפשרים לשחזר את התקופות הקדומות ולבחון אם וכיצד הן קשורות לתקופות המקראיות. ולבסוף, גם הממצא הארכאולוגי ה"אילם" מספק מידע רב: איזה יישובים התקיימו באיזה תקופות, מה היה אופיים בתקופות השונות, ומה ניתן ללמוד על טיב החברה בחבלי הארץ השונים, על סמך הדגמים היישוביים העולים מן הסקרים הארכאולוגיים.[13]
תקופת האבות (תקציר)
[עריכת קוד מקור | עריכה]תקופה מקראית בה לפי המסורת פעלו אבות האומה.[14] אברהם קיבל את הצו האלוהי להגיע לכנען, והארץ הובטחה לו ולזרעו; מקום מושבו העיקרי היה באזור חברון. יצחק פעל בעיקר באזור הנגב. יעקב/ישראל ילד את אבותיהם של שבטי ישראל, וישב באזור שכם. התקופה מסתיימת בירידת משפחת יעקב ויוסף מצרימה.
המחקר האקדמי שולל בדרך כלל את ההיסטוריות של התקופה משום שהסיפור המקראי גדוש בפרטים אנכרוניסטיים המשקפים את תקופת המלוכה המאוחרת, ולזמן זה מתארכים את כתיבת סיפורי האבות.[15][5][16][2] ייתכן שמדובר בשילוב של מסורות מקומיות על אבות יושבי יהודה, הנגב וישראל הצפונית.[17][2]
השעבוד במצרים, יציאת מצרים והנדודים במדבר (תקציר)
[עריכת קוד מקור | עריכה]
המקרא מספר כי משפחת האבות הפכה במצרים לגוי גדול: בני ישראל; לאחר זמן הוחל עליהם שעבוד מצרי קשה. משה ואהרן הוציאום ממצרים בעזרת שורה של ניסים אלוהיים, אולם בני ישראל חטאו שוב ושוב ולכן נגזרו עליהם 40 שנות נדודים במדבר. במהלך הנדודים כלול גם האירוע המכונן של קבלת התורה בידי משה.[18]
המחקר אקדמי שולל בדרך כלל את ההיסטוריוּת של האירועים הללו, שאין להם כל תיעוד היסטורי או ארכאולוגי, וזאת בתקופה מתועדת היטב בתולדות מצרים העתיקה. פרטים בסיפורים מעידים תכופות על חוסר הכרה מוחלט של הכותב את התקופה המתוארת, וחלקם משקפים גם הם את המצב בתקופת המלוכה המאוחרת, בה לפי המשוער נכתבו.[3][4][19][20]
כיבוש ארץ כנען (תקציר)
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי הסיפור המקראי כבשו שבטי עבר הירדן את נחלותיהם מידי מלכים מקומיים.[21] לאחר מכן כבשו והחריבו כלל שבטי ישראל בהנהגת יהושע את כנען כולה.[22]
הממצא הארכאולוגי והמידע ההיסטורי מפריכים תיאורים אלו מכל וכל. חלק מהממלכות והערים שכיבושן מתואר לא התקיימו כלל בתקופה הנדונה (כגון יריחו, העי וחברון); אלה שכן התקיימו חרבו בתהליך ארוך של כ-200 שנה, ולא בימי דור אחד; וסביר כי מרבית חורבנות אלו נגרמו בידי מהגרים מממלכות ואימפריות שקרסו אז ברחבי הלבנט.[5][6]
תקופת השופטים ותהליך ההתנחלות (תקציר)
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי המקרא החלה התנחלות שבטי ישראל מייד עם הכיבוש, אבל בספר שופטים מתברר כי רוב השבטים לא הורישו ערים מרכזיות בנחלותיהם. ה' הקים לבני ישראל שופט מושיע בכל דור ודור, וכך לאורך כתריסר דורות.[23] פירוט השופטים בפרק המורחב.
היווצרות עם ישראל והתיישבותו בארצו לאור המחקר האקדמי (תקציר)
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי המחקר האקדמי, ההתנחלות בהר הייתה של נוודים-רועים מקרב החברה הכנענית עצמה, שנאלצו להתיישב לשם גידול דגנים, בהם נוצר מחסור עקב משבר החברה הכנענית. משבר זה הקיף כאמור את כל הלבנט, ומהגרים מכל רחביו התיישבו בכנען; חלקם חברו למתיישבי ההר, כפי שעולה גם מתוך ניתוח המקורות המקראיים. קו משותף למתיישבים בהר הוא הימנעות מוחלטת מאכילת חזיר, מרכיב מזוהה ראשון בישראליות המתגבשת.[24][25][26][27] אשר לשופטים, המחקר האקדמי המודרני מפקפק במסגרת של הנרטיב המקראי ונוטה להניח כי האירועים המתוארים, ככל שיש להם בסיס היסטורי, התרחשו ברמה המקומית או האזורית, חלקם אולי במקביל.[7]
ראשית המלוכה ו"הממלכה המאוחדת" (תקציר)
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתום תקופת השופטים מספר המקרא כי שמואל משח את שאול למלך על כל ישראל. שאול הגן על שבטי ישראל בהצלחה מפני אויביהם, ובראשם הפלשתים, אבל חטא לה' ונענש באובדן מלכותו. לאחר מות שאול בקרב הגלבוע התמלך דוד על יהודה בחברון, ובהמשך על כלל ישראל, כבש את ירושלים/יבוס והפכה לבירתו. דוד הקים אימפריה עצומה שהגיעה עד נהר פרת, ובנו שלמה ייצב אותה, ובנה את המקדש בירושלים. תקופה זו נחשבת לתקופת הזוהר בתולדות ישראל.[28][29]
המחקר האקדמי מצביע על כך שתפרוסת היישוב בהר המרכזי אינה מעידה על ממלכה מפותחת, בפרט ביהודה ובירושלים.[26] לאורך אלפי שנות התיישבות בהר המרכזי היה תמיד הבדל בין הדרום החלש (הר יהודה) לצפון העשיר והחזק פי כמה, ותמיד אותרו בהם שתי יחידות נפרדות, לכל אחת מרכז משלה; זאת לפי הממצא הארכאולוגי, וגם ההיסטורי כשיש כזה.[26] לפיכך הנטייה היא לפקפק בעצם קיומה של ממלכה מאוחדת, ומה גם בעלת עוצמה.[8] התיאור המקראי של תקופה זו, כמו של קודמותיה, הוא חלק מההיסטוריה הדויטרונומיסטית (להלן) שנכתבה סביב ימי יאשיהו, בשלהי תקופת המלוכה.[30]
תקופת המלוכה (תקציר)
[עריכת קוד מקור | עריכה]מכאן ואילך המקור המקראי אמין בדרך כלל, אך מתמקד באידאולוגיה הדתית שלו, ופחות בהקשר ההיסטורי המלא של האירועים. התיאורים להלן משלבים את המידע המקראי עם המידע המחקרי לכלל תמונה אחת; השיפוטים המוסריים והדתיים הם כמובן של המקור המקראי בלבד.
מרחבעם וירבעם עד קץ בית עמרי (תקציר)
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי המקרא פילוג הממלכה מיוחס לחטאי שלמה, ולשחצנות יורשו רחבעם, שנאלץ להסתפק בממלכת יהודה בלבד; בשנתו החמישית עלה עליו פרעה שישק ונטל מס כבד, ואילו ירבעם נמשח למלך על ישראל אבל חטא לה', והציב עגלי זהב בגבולות הממלכה. ביתו נכחד בידי בעשא, ובהמשך השתלט עמרי על הממלכה. עמרי ובפרט אחאב בנו מתוארים כמלכים חטאים במיוחד, שעבדו לבעל; לבסוף גם שושלתם הושמדה בידי יהוא.[31]
למחקר פרספקטיבה אחרת. התקופה נפתחת במסע פרעה שישק, שלפי המקרא כוון כנגד יהודה, אך מכתובותיו של שישק עולה כי החריב בעיקר את הצפון והעמקים.[32] המסע, בשנת 926 לפנה"ס, היא שנתו החמישית של רחבעם, הוא העוגן הכרונולוגי הראשון להיסטוריה המקראית. ייתכן כי מסע זה הוא שחיסל את שרידי העוצמה הכנענית בעמקים, כפתח להשתלטות ישראלית בהמשך. ממלכת יהודה נותרה לפי הממצא ממלכה קטנה באזור שוליים, שבירתה ירושלים היא עיר בגודל בינוני; ואילו ממלכת ישראל מפותחת וגדולה פי עשר ויותר מיהודה. בירתה הראשונה תרצה היא אתר גדול, שהיה בירת ההר גם בתקופות קדומות יותר.[33] לאחר מכן עמרי בנה את שומרון כבירה של ממלכה מאורגנת, מהחזקות באזור, אשר שלטה על עבר הירדן ממואב בדרום ועד קרוב לדמשק בצפון.[34] אחאב היה ממובילי הקואליציה האזורית שבלמה את שַלמַנאֶסֶר השלישי מלך אשור בקרב קרקר (853 לפנה"ס).[35] לאחר התכתשויות הדדיות, הפכה ממלכת יהודה להיות שותפה זוטרה של אחאב מלך ישראל נגד ארם דמשק. לאחר מות אחאב בקרב, ממלכת ישראל נחלשה ואיבדה את מואב,[36] ובסופו של דבר יהוא השמיד את בית עמרי.
מימי יהואש ובית יהוא ועד חורבן ממלכת ישראל (תקציר)
[עריכת קוד מקור | עריכה].JPG)
המקרא[37] משבח את ההפיכה היהוויסטית של יהוא, שהשמיד את פולחן הבעל, אך גם הוא המשיך בפולחן עגלי הזהב. שַלמַנאֶסֶר השלישי חזר בשנת 841 לפנה"ס, ועל מצבה שהקים מתואר יהוא משתחווה אפיים לפניו ומעלה לו מס.[38] אולם אז אשור נטשה את האזור במשך כשני דורות, ומלכי ארם דמשק חזאל ובנו בן הדד (השלישי) גברו על מלכי ישראל ויהודה. בשנת 796 לפנה"ס עלה אדד-ניררי השלישי מלך אשור על ארם דמשק והחלישה מאד.[39] בישראל מלך ירבעם השני, מבית יהוא, שגם הוא עשה הרע בעיני ה'. בנצלו את חולשתה של ארם דמשק, הרחיב ירבעם את גבול ישראל עד דמשק וחמת בצפון, והביא את הממלכה לשיא גודלה ועוצמתה אי פעם.[40][41] גם ממלכת יהודה שגשגה והתרחבה דרומה תחת שלטון המלך עזריה, ויותם בנו. לאחר מות ירבעם הושמדה שושלת יהוא, וממלכת ישראל הלכה והידרדרה. אשור חזרה בהנהגת תִגְלַת-פִּלְאֶסֶר השלישי, בשנת 743 לפנה"ס. ברית מלכים בראשות עזריה מלך יהודה ניסתה לבלום אותו אך כשלה, והוא גבה מס כבד מממלכות ישראל ויהודה. בהמשך, פקח בן רמליהו ורצין מלך ארם ניסו למרוד באשור; אחז בן יותם מלך יהודה סירב להצטרף, והזעיק את אשור לעזרה. במסעות בשנים 734–732 לפנה"ס הביס תִגְלַת-פִּלְאֶסֶר את רצין מלך ארם דמשק והרגו, ואת ממלכתו כבש וסיפח. כך עשה גם לממלכות פלשת, וכן סיפח את שטחי ממלכת ישראל פרט להר המרכזי ושומרון, והגלה את תושביהם.[42] בימי יורשו שַלמַנאֶסֶר החמישי מרד בו הושע בן אלה, מלך ישראל האחרון. שַלמַנאֶסֶר כבש את שומרון; הוא ויורשו סרגון השני הגלו את תושביה, והושיבו במקומם גולים מרחבי האימפריה.[43] ממלכת יהודה בהנהגת אחז, הנאמן לאשור, נותרה היחידה באזור שלא נפגעה, והפכה לראשונה לכוח העצמאי המרכזי באזור.[44]
ממלכת יהודה מימי חזקיהו, מנשה ויאשיהו, עד חורבן הבית (תקציר)
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי המקרא[45] וגם הנתונים הארכאולוגיים, בימי חזקיהו בן אחז הממלכה התחזקה מאד. בירתה גדלה לכדי כ-600 דונם,[46] וחזקיהו הוביל רפורמה דתית של ריכוז הפולחן בירושלים.[47] לאחר מות סרגון בקרב בשנת 705 לפנה"ס ארגן חזקיהו מרד אזורי נגד אשור. ההכנות למרד היו מדוקדקות,[48] ומציגות את יהודה לראשונה כממלכה מאורגנת היטב. אולם בשנת 701 לפנה"ס הגיע סנחריב מלך אשור, ודיכא את המרד. הוא החריב כליל את יהודה למעט ירושלים, שניצלה בנס ולאחר תשלום מס כבד.[49] מנשה בן חזקיהו קיבל לידיו ממלכה מוכה, ובמשך 55 שנות מלכותו שיקם אותה בחסות "השלום האשורי".[50] המקרא מציין רק את חטאיו הכבדים שבגללם חרב בית ראשון.[51] אמון בן מנשה מלך שנתיים ונרצח, ויאשיהו בנו הומלך כנער צעיר. בימיו, בעת בדק בית המקדש, התגלה ספר תורה ובו מצוות שלא היו מוכרות. יאשיהו, בעזרת שפן הסופר, הוביל רפורמה דתית חסרת תקדים בה רוכז הפולחן בירושלים, והפולחן מחוצה לה הושמד, לעיתים במרחץ דמים.[52] לפי תוכן הרפורמה מקובל במחקר כי הספר שנתגלה הוא ספר דברים,[17] ומניחים כי חובר זמן לא רב קודם לכן. באותם חוגים חוברה ההיסטוריה הדויטרונומיסטית,[30] אשר מובילה את הסיפור המקראי מראשיתו אל שיאו בימי יאשיהו, שהוא דוד המלך החדש. לרוע המזל, בשנת 609 לפנה"ס המית פרעה נכו את יאשיהו במגידו, בנסיבות לא ברורות.[53] מכאן ואילך הלכה יהודה והידרדרה, בתווך בין אשור ומצרים הנסוגות לבין ממלכת בבל שגברה עליהן. יהויקים מלך יהודה מרד בבבל, אך מת בזמן המצור על ירושלים. יהויכין בנו הצעיר הומלך, נכנע לבבל, והוגלה לשם עם העלית של יהודה (597 לפנה"ס). במקומו הומלך צדקיהו על ידי הבבלים אך מרד בהם, והללו החריבו את ירושלים ובית המקדש בשנת 587/586 לפנה"ס.[54][55]
מיהודה ליהדות: תקופת שלטון בבל, שיבת ציון, עזרא ונחמיה (תקציר)
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההגליות לבבל הותירו ביהודה כ-75% מאוכלוסייה שהתמידו בחייהם הרגילים, למעט בירושלים שאכן הוחרבה כליל. גדליהו בן אחיקם שהופקד על הנותרים נרצח; אנשיו ברחו מצרימה ובהם הנביא ירמיהו, אך מרבית יושבי יהודה נותרו במקומם. ואילו הגולים בבבל נטעו בה את ביתם[57] אך המשיכו להתקיים כקהילה; יהויכין שוחרר מכלאו וכבודו הוחזר לו (560 לפנה"ס).
בשנת 539 לפנה"ס השתלט כורש מלך פרס על האימפריה הבבלית, ושינה את המדיניות כלפי כלל האוכלוסיות שהוגלו ושמקדשיהן חרבו. הוא עודד את חזרתן לארצן, קימום מקדשיהן, והעניק אוטונומיה לאליטות הנאמנות לממלכתו. במסגרת זו ניתן גם ליהודה היתר כזה, הוא הכרזת כורש (538 לפנה"ס).[58] גל השבים הראשון חזר כבר באותה שנה בהנהגת ששבצר, הוא כנראה שנאצר מבית דוד, אולי בנו של יהויכין. זרובבל, נכדו של יהויכין, סיים את בניית בית המקדש השני בצו של דָּרְיָוֶשׁ הראשון מלך פרס, בשנת 516 לפנה"ס. ייתכן כי העיכוב בבנייה נבע מחשש שיהודה תצטרף לשורת המרידות בשנים 522–520 לפנה"ס, בעת עליית דריוש לשלטון.[59] לאחר מכן יש פער במקורותינו, במהלכו נעלם בית דוד מן ההיסטוריה; אולי הפרסים חששו ששלטונו יעורר שאיפות משיחיות ביהודה. כך או כך, את ממלכת יהודה החליפה מדינת (פחוות) יהוד, תושביה נקראו מעתה ואילך יהודים, ודתם היא הדת היהודית.[60]
אַרְתַּחְשַׁסְתְּא הראשון מלך פרס אישר בשנתו השביעית (457 לפנה"ס) לקבוצה נוספת בהנהגת עזרא הכהן, סופר הדת, לעלות לירושלים. עזרא קיבל תקציב נדיב והיתרים כדי לעבוד את ה' במקדש וללמד את דתו לעם, והוענק לו שלטון אוטונומי מלא וסמכויות שיפוט נרחבות.[61]
בשנת עשרים לאַרְתַּחְשַׁסְתְּא (444 לפנה"ס) אישר המלך את בקשת נחמיה, מבכירי חצרו, ללכת ליהודה לבנות מחדש את ירושלים ולבצרה. נחמיה הצליח בכך חרף התנגדות סנבלט החורוני (משומרון), טוביה העמוני וגשם הערבי, כנראה ראשי הפחוות הגובלות ביהודה.[62] ייתכן כי שליחויות עזרא ונחמיה נועדו גם לחזק את שלטון האימפריה בגבול מצרים, בעקבות מרידתה בעזרת הצי האתונאי בשנת 459 לפנה"ס, ולאחר מכן מרד מֶגַבִּיזוֹס, הפחה של נציבות עבר הנהר, בשנת 448 לפנה"ס.[59]
עם גמר בניית החומה הקריא עזרא לעם את "סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת יִשְׂרָאֵל".[63][61] הדת שעזרא מונה ללמד את העם ולשפוט לפי חוקותיה, כמו גם ספר התורה שקרא, הם בוודאי המשך ופיתוח לרפורמות יאשיהו, ומכאן ואילך זוהי הדת היהודית הרשמית.[64]
אירועים אלו, בין גלות בבל לימי עזרא ונחמיה, עיצבו את העם היהודי ואת הדת היהודית לדורות. המושג "בני ישראל" הפך למושג היסטורי, המתאר את האומה לפני היווצרות העם היהודי.
תום פרק התקצירים
[עריכת קוד מקור | עריכה]במקום זה תם פרק התקצירים אודות השלבים העיקריים של תקופת המקרא. מכאן ואילך מובאים עבור כל נושא ושלב פרקים מורחבים, המפרטים יותר בכל נושא ונושא.
המקורות להכרת תקופת המקרא (פרק מורחב)
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקור מרכזי להכרת תקופת המקרא הוא המקרא עצמו, על רבדיו השונים. את התקופה מתארים גם מקורות היסטוריים חיצוניים: כתובות מלכותיות מהמזרח הקדום, ממצאים כתובים מאותה עת שהתגלו, והממצא הארכאולוגי כולל חפירות, סקרים וניתוח מרחבי שלהם.
המקורות המקראיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
המקורות המקראיים הגיעו אלינו דרך עריכות והעתקות במשך אלפי שנים, וגם בעת שנכתבו תיארו ברוב המקרים אירועים, אמיתיים או דמיוניים, שהתרחשו זמן רב לפני כתיבתם. עם זאת, גם אם מקור מסוים מתאר תקופה קדומה לו, לעיתים קרובות הוא משקף בעקיפין או אף במישרין את זמן כתיבתו ויכול ללמד אותנו רבות על זמן זה, ככל שהמחקר מצליח לתארכו. המחקר האקדמי של המקרא הבחין זה מכבר בארבעה מקורות עיקריים לסיפורי התורה, יהושע, שופטים, שמואל ומלכים: מקורות P, D, E, J, ובמקורות מקראיים נוספים.[65][66]
מקור J מקורו ביהודה, הוא מתאפיין בין היתר בשימוש בשם המפורש ומכאן שמו. תוארך תחילה למאה ה-10 לפנה"ס, לימי דוד ושלמה; לאחר שהוכח כי ביהודה הופיעה אוריינות נרחבת רק במאות 8–7 לפנה"ס,[67] ייתכן כי עיקרו נכתב בשלהי תקופת המלוכה.
מקור E, המתאפיין בשימוש בשם "אלוהים", משקף מסורות מממלכת ישראל הצפונית,[66] שכנראה הגיעו ליהודה בידי פליטים מממלכת ישראל, ערב חורבנה בידי האשורים ולאחריו.
מקור D כולל בראש וראשונה את ספר דברים. מקובל לתארך את כתיבת הספר סמוך פחות או יותר למועד גילויו בעת בדק המקדש בימי יאשיהו, כלומר שלהי תקופת המלוכה.[68]
"ההיסטוריה הדויטרונומיסטית" היא חיבור היסטורי משוער הקשור במקור D. חוקר המקרא הנודע מרטין נות זיהה אותו כעומד בבסיס כל הנרטיב ההיסטורי המקראי, מתקופת האבות ועד ימי יאשיהו.[30] מהדורה מאוחרת יותר תיארה את האירועים מימי יאשיהו עד חורבן ממלכת יהודה, וערכה מחדש חלקים מן החיבור כולו כך שיסבירו את האסון הנורא, ויתנו אופק לעתיד. החיבור עושה שימוש בחלק מהמסורות שהשתמרו במקורות J או E.[66] החיבור ומקורותיו מסתמכים תכופות על '"ספר דברי הימים למלכי יהודה" ועל "ספר דברי הימים למלכי ישראל", ומקובל להניח שאלה כרוניקות מלכותיות שבחלק מהמקרים אכן עמדו לנגד עיני המחברים. יש להבדיל בין מקורות קדומים אלו, שאבדו, לבין ספר דברי הימים בתנ"ך, שהוא מאוחר מאוד (להלן).
מקור P, המקור הכוהני, עוסק בעיקר בענייני פולחן וחוקים, ומשקף מסורות שרווחו בקרב מעמד הכהונה לדורותיו; לצד זאת, לחוגים אלו מקום מרכזי ברובד העריכה האחרון של המקרא.[69]
"הכרוניסט" הוא כינוי לכותבו (או כותביו) של ספר דברי הימים, ואולי גם עזרא ונחמיה. זהו אחד החיבורים המאוחרים במקרא, משלהי התקופה הפרסית או אף ראשית התקופה ההלניסטית.[70] בתיאור הרצף ההיסטורי הוא נשען מילולית על נוסח ספרי שמואל ומלכים, תוך השמטות ותוספות, לעיתים נרחבות, בהתאם לתפיסתו ההיסטורית.[71] הוא מציג רצף היסטורי אחד מאדם הראשון דרך האבות ועד בית דוד ועד הכרזת כורש. הזיקה בין ישראל לאלוהיו ולארצו היא בעיניו יסוד מוסד מקדמת דנא, ולכן אינו נזקק לסיפורי האבות, יציאת מצרים, הכיבוש וההתנחלות כדי לבסס או להסביר אותה. הוא משמיט לגמרי ממקורותיו את קורות ממלכת ישראל, שכן בעיניו רק ממלכת יהודה היא לגיטימית.[72] אשר לתוספות ההיסטוריות שלו לנרטיב בספרי שמואל ומלכים, יש לבחון כל אחת מהן לגופה. יש שהן נושאות אופי אגדתי, ויש שהן אולי מסורות קדומות שנשמטו מספרי שמואל ומלכים, או שהדויטרונומיסט כלל לא הכיר.
מקורות היסטוריים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקורות אלו כוללים כתובות מלכותיות ואחרות, מכתבים, רשימות מנהליות, קבלות וכדומה, מהמזרח הקדום ומארץ-ישראל.[73] הללו מתארים לרוב את התקופה בה נכתבו, ולפיכך הם מקורות ראשוניים ואמינותם רבה יותר: גם אם הם מוטים לטובת כותביהם, הם עדיין משקפים את זמן כתיבתם.
זאת בניגוד למקורות המקראיים, שעם כל חשיבותם הם מקורות משניים כיוון שאין בידינו את עותקיהם המקוריים, וכאמור גם הללו תיארו תכופות אירועים קדומים בהרבה לזמן כתיבתם.
המקורות ההיסטוריים החיצוניים לתקופת המלוכה מאפשרים לנו להבין את ההקשר הרחב של האירועים המקראיים, שהכותב המקראי אינו מוסר לנו אם משום שכלל לא ידע על ההקשר, ואם ידע אולי הוא לא עניין אותו.
הממצא הארכאולוגי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הממצא הארכאולוגי הוא "אילם", לטוב ולרע.[74][75] כשהוא מתוארך נכונה ביכולתו להציג את מאפייני החברה באותה עת, על כל גווניה כפי שהיו במציאות. זאת בניגוד למקורות ההיסטוריים, שברוב המקרים מבטאים את ההשקפות והנרטיבים של קבוצה מסוימת באליטה התרבותית. ניתן להסיק על מידת התפתחותה של החברה הנתונה, על המבנה החברתי שלה (בין היתר על ידי סקרים המאפשרים ניתוח מרחבי), את התקופה בה התקיימו (או לא התקיימו) אתרים הנזכרים במקורות הכתובים, מתי נבנו ומתי נחרבו.
התיארוך הארכאולוגי של התקופות הקדומות נשען על תצפיות אסטרונומיות שניתן לתארכן ואשר תועדו בעת העתיקה, לרוב בשנה מסוימת של מלך מסוים. מעוגן כרונולוגי זה מתארכים אחורה וקדימה את שנות מלכותם של מלכי השושלות השונות, או כאלה שבאו איתן במגע, וכך ניתן לתארך את רוב ההיסטוריה המתועדת במזרח הקדום, למשל במצרים.[76] לאחר שבשכבה ארכאולוגית מסוימת נמצא חפץ עם תוכן היסטורי בר תיארוך, הרי הממצא החומרי באותה שכבה, כגון צורות כלי החרס, הארכיטקטורה וכדומה, מאפשר לתארך לתקופה זו את כל האתרים בהם התגלה ממצא דומה, גם אם לא נמצא בהם עצמם ממצא כתוב.[77]
לגבי הממצא הארכאולוגי, כיום נפוצות והולכות שיטות תיארוך מתחום מדעי הטבע, כגון מעקב אחר התפרקות איזוטופים מסוימים (פחמן 14 הוא הדוגמה הבולטת), ואמצעים אחרים. לרוב תיארוכים אלו הם בטווח טעות של עשרות שנים או יותר ולכן פחות מדויקים מתאריכים היסטוריים מתועדים ומדויקים, אך עדיין יש בשיטות אלה ערך רב.
תקופת האבות (פרק מורחב)
[עריכת קוד מקור | עריכה]התיאור המקראי[14]
[עריכת קוד מקור | עריכה]תקופת המקרא כהגדרתה בערך זה נפתחת עם תקופת האבות. לפי סיפורי המקרא זוהי התקופה שבין הולדת אברם/אברהם (לפי מדרש סדר עולם בא'תתקמ"ח, כלומר 1812 לפנה"ס) ובין פטירתו של יעקב (לפי המדרש בשנת ב'רנ"ה, 1505 לפנה"ס); במדרש סדר עולם ישנן שנים חסרות, כך שהתאריכים לפנה"ס, ככל שיש טעם לקשרם למסורת, עשויים להיות מוקדמים ב-50 עד 100 שנים מהכתוב לעיל. התקופה מתוארת החל מספר בראשית, פרק י"א ועד סוף הספר בפרק נ'.
אברהם
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אברם יצא מאור כשדים לחרן ומשם במצווה אלוהית לכנען. מושבו העיקרי הוא אלוני ממרא שליד חברון, אך הוא ירד גם למצרים, ושהה בקרב הפלשתים. הוא הציל את לוט בן אחיו שנשבה במהלך מלחמת ארבעת המלכים עם חמשת מלכי כיכר סדום; לאחר מכן התרחשו הפיכת סדום ועמורה וחורבן ערי הכיכר, שבעקבותיהן ילדו בנות לוט לאביהן השיכור, תוך גילוי עריות, את עמון ומואב. במהלך כל התקופה חזר וקיבל אברהם הבטחות אלוהיות מעין זו שבברית בין הבתרים: "לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. יט אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי. כ וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים. כא וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי".[78]
האל שינה את שמו לאברהם וציווה עליו ועל ביתו את מילת העורלה כאות הברית עימו. שפחתו הגר ילדה לו את ישמעאל, אביהם של עמים רבים במדבריות הדרום והמזרח,[79] לשם גורשו השניים. אשתו שרה ילדה לו את יצחק יורשו. מאשתו האחרת, קטורה, נולדו אבותיהם של עמים נוספים בדרום ובמזרח.
אברהם שלח את אחד מעבדיו בראש שיירת גמלים אל משפחתו הארמית שבחרן; רבקה, בת למשפחה זו, נישאה ליצחק.[80][81] שרה מתה ואברהם קבר אותה במערת המכפלה בחברון, אותה קנה מאת בני חת.
יצחק
[עריכת קוד מקור | עריכה]יצחק, קבע מושבו בנגב, לצד הפלשתים, והמסורות אודותיו מועטות יחסית. בדומה לאברהם גם הוא חפר בארות בנגב, כולל בארות העיר באר שבע.[82]
יעקב
[עריכת קוד מקור | עריכה]ליצחק נולדו עשיו ויעקב, אשר גנב את הבכורה מעשיו ונמלט אל משפחתו הארמית בחרן. בדרכו צפונה קיבל ברכה והבטחה בבית אל, בחלום סולם המלאכים. ואילו עשיו פנה אל המדבר והתחתן עם אחת מבנות ישמעאל. ליעקב נולדו 11 בנים, אבותיהם של 12 שבטי ישראל, כולל שני בניו של יוסף בנו הצעיר: אפרים ומנשה. בעת שיבתו לכנען נאבק יעקב בלילה עם מלאך ויכול לו, והמלאך קרא את שמו ישראל; לאחר מכן התיישב יעקב/ישראל בשכם. עשיו התיישב באדום וצאצאיו הם אבותיהם של משפחות, ערים, שבטים ועמים בדרום הארץ ובמזרחה.[83]
יוסף
[עריכת קוד מקור | עריכה]יוסף בן יעקב אינו אחד משלושת האבות, אך לסיפורו חשיבות מיוחדת. הוא חלם חלומות בדבר גדולתו על פני אחיו, והללו מכרו אותו ל"אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה".[84] במצרים עלה לגדולה, ובסופו של דבר יעקב וכל אחיו ירדו אליו מצרימה מחמת הרעב בכנען, והתיישבו בארץ גושן, כנראה בגבול המזרחי של דלתת הנילוס. יעקב הנוטה למות בירך את כל בניו, השבטים לעתיד לבוא, ונתן את הבכורה ליהודה.[85] בניו של יעקב, בני ישראל, נשארו לגור בארץ מצרים; עם מות יעקב, ולאחריו מות יוסף, מסתיימת תקופת האבות המקראית.[86][81]
עמדת המחקר האקדמי על התיאור המקראי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת המחקר האקדמי של המקרא נטו לראות בתקופת האבות תקופה היסטורית. ממצאים שונים שהתגלו בחפירות בארץ ישראל ובמזרח הקדום, ומקורות כתובים חדשים שהתגלו בחפירות אלה, נראו כהולמים תיאורים שונים בסיפור המקראי, כולל שמות של מקומות, עממים וכדומה.
הארכאולוגים הבולטים של התקופה הגיעו מרקע תאולוגי נוצרי, או הונעו על ידי אמונה בקדמות ישראל בארצו ככתוב בתנ"ך, ועל כן לא הטילו ספק בהיסטוריות של תקופת האבות; הם רק נחלקו ביניהם באשר לתיארוך המתאים לה ביותר. על פי כרונולוגיה מקראית אחת, המתארכת את יציאת מצרים 480 שנה לפני בניית מקדש שלמה בירושלים[87] (שתיארוכו המשוער – אם אכן היה מאורע היסטורי – במאה ה-10 לפנה"ס), ואת תקופת השעבוד במצרים ל-430 שנה,[88] תוארכה תקופת האבות בערך לשנים 2100 עד 1850 לפנה"ס, כלומר שלהי תקופת הברונזה הקדומה וראשית תקופת הברונזה התיכונה בארץ ישראל. לפי התיארוך המסורתי (המתוקן) של סדר עולם, יש לתארכה בערך בין 1850 ל-1550 לפנה"ס, כלומר המחצית השנייה של תקופת הברונזה התיכונה. שנת 1800 לפנה"ס יכולה לשמש כתאריך מקורב טוב לתקופת האבות בהתאם למסורות המקראיות, אם אכן מתייחסים אליה כאל תקופה היסטורית ממשית.
ככל שהתקדם המחקר התברר כי הפרטים המקראיים משקפים בבירור תקופות שונות. חלקם משקפים את תקופת המלוכה (או לכל המוקדם תקופת ההתנחלות) ואף את התקופה הפרסית, תקופות שכמובן לא יכולות להיות תקופת האבות.
משפחתו של אברהם יצאה כזכור מאור כשדים, אולם הכשדים עלו על במת ההיסטוריה רק במאה ה-9 לפנה"ס,[89] קרוב לאלף שנים אחרי התיארוכים המקורבים שהוצעו לתקופת האבות.
הארמים הנזכרים בתור העם ממנו יצאו האבות, עלו על במת ההיסטוריה רק במאה ה-11 לפנה"ס,[15] כ-700 שנים אחרי התיארוכים שהוצעו לתקופת האבות, אף על פי שכאמור משפחת האבות מוצגת כארמית.
הפלשתים עלו על במת ההיסטוריה והגיעו לכנען רק סביב שנת 1174 לפנה"ס בקירוב או מעט קודם לכן,[5] כלומר במאה ה-12 לפנה"ס, כ-600 שנים אחרי התיארוכים שהוצעו לתקופת האבות, אף על פי שאף הם מופיעים תכופות בסיפורי האבות. גם החיתים הגיעו לכנען בתקופה זו, כחלק מהתהפוכות ונדידות האוכלוסין במזרח הקדום כולו בשלהי האלף השני לפנה"ס.
ההבטחה האלוהית בברית בין הבתרים כוללת 10 עמים היושבים כביכול בכנען באות עת, אולם 8 מתוכם התיישבו בכנען רק במקביל לתקופת ההתנחלות.[78][90][91] מלחמת ארבעת המלכים בחמשת מלכי ערי הכיכר, המתוארת בספר בראשית, פרק י"ד, היא לכאורה אירוע היסטורי גדול העשוי להופיע ברשומות, בניגוד לפרטי חייה של משפחה קטנה בכנען. יתר על כן, לחלק מארבעת המלכים הוצעו זיהויים מתקבלים על הדעת מקרב מלכי המזרח הקדום.[92][93][94][95] לרוע המזל, מלכים אלו חיו בתקופות שונות ובאזורים שחלקם מרוחקים מאוד זה מזה. אף אין כל אפשרות היסטורית כי ממלכותיהם התאגדו אי פעם יחד למסע מלחמה אל פינה נידחת בפאתי המזרח הקדום.[16][95] בסיפור נזכרות גם "עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ", ככל הנראה קדש ברנע, שנוסדה במאה ה-7 לפנה"ס, וכן תָּמָר שזוהתה באתר בעין חצבה, שגם היא יושבה בשלהי תקופת המלוכה.[96]
הגמלים, מרכיב מרכזי במשק החי של האבות, בויתו רק בשלהי האלף השני לפנה"ס; השימוש בהם הפך לנפוץ רק בחלקה השני של תקופת המלוכה. יתר על כן, אורחת גמלים הנושאת מוצרי יוקרה,[84] כנזכר בסיפור על מכירת יוסף, יכלה להתקיים רק בשלהי המאה ה-8 ובמאה ה-7 לפנה"ס, כלומר יותר מאלף שנים אחרי התאריך שהוצע לתקופת האבות. רק אז החל הסחר במוצרי יוקרה אלה, שהובאו בשיירות גמלים מדרום ערב דרך ארץ ישראל אל יעדיהם השונים.[97]
המסקנה המתחייבת מכל זאת היא כי סיפורי האבות נכתבו בעיקרם בשלהי תקופת המלוכה, כאשר חלק מההווי המתואר הוא של תקופה זו, בלוויית מסורות והדי מסורות מהמאות שקדמו לה, ועד אלף שנים ויותר מלפני כן.[16][98] פינקלשטיין וסילברמן סבורים לפיכך כי הסיפורים משקפים בעיקרם את תקופת כתיבתם המשוערת, סביב ימי יאשיהו במאה ה-7 לפנה"ס,[99] אם גם שולבו בהם מסורות קדומות. נדב נאמן מסכים לגבי זמן הכתיבה, אך מדגיש את העובדה כי חלק ניכר מהסיפורים תואם למציאות האתנית של המאות ה-12 וה-11 לפנה"ס;[100] מכל מקום אין הם משקפים בשום צורה זיכרונות היסטוריים הקודמים לפרק זמן זה.[2]
מסורות האבות לאור המחקר המודרני
[עריכת קוד מקור | עריכה]מרטין נות שם לב לכך כי המסורות על שלושת האבות השונים משקפות בעיקרן אזורים גאוגרפיים שונים. מסורות אברהם מתמקדות באזור חברון, של יצחק בנגב המקראי (הוא בקעת באר שבע – ערד), ושל יעקב בתחומי ממלכת ישראל לעתיד לבוא.[17] לפיכך מקובל במחקר להניח כי מדובר בשלוש מסורות מקומיות נפרדות, אשר חוברו יחדיו בידי כותבי ההיסטוריה הדויטרונומיסטית. זאת, כדי ליצור אפוס היסטורי עם שלושה אבות שכלל תושבי יהודה, יחד עם תושבי ופליטי ממלכת ישראל החרבה, יוכלו להזדהות עימם. עם זאת, הכותב היהודאי שם את אברהם ממסורות יהודה בתור אבי האומה, ואת יהודה בתור הבכיר והשליט מבין 12 האבות האפונימיים של 12 היחידות (השבטים) המרכיבים את כלל האומה, לפי תפיסת ההיסטוריונים הדויטרונומיסטים.[101]
החוקרים המודרניים מאוחדים איפה ברובם סביב ההנחה כי סיפורי האבות הם חלק מנרטיב לאומי שחובר בשלהי תקופת המלוכה, סביב ימי יאשיהו במאה ה-7 לפנה"ס, במטרה לגבש זהות כלל-ישראלית כוללת סביב נרטיב אחיד המשקף את המסורות של כלל מרכיבי האומה, אך תוך מתן בכורה ליהודה.[98][99][100]
השעבוד, יציאת מצרים והנדודים במדבר (פרק מורחב)
[עריכת קוד מקור | עריכה]התיאור המקראי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ספר שמות, פרק א' ואילך (כולו). ספר במדבר, פרק א' ואילך (חלק מהפרקים). ספר דברים, פרק א' ואילך (חלק מהפרקים).
השעבוד ויציאת מצרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מסורות השעבוד ויציאת מצרים הן מסורות מכוננות בתולדות העם. לפי המסופר במקרא, לאחר מות יעקב ויוסף הפכו צאצאיהם בתוך 430 שנים לעם גדול. אולם במצרים קם פרעה חדש "אשר לא ידע את יוסף" והוא התנכל לבני ישראל, העבידם בפרך וגזר מיתה על כל היילודים הזכרים. בת פרעה מצאה תינוק משבט לוי, ששולח בתיבת גומא מתוך תקווה שיינצל, אימצה אותו וקראה לו משה. משה גדל, ובהמשך נמלט לארץ מדיין, זכה לחסותו של רעואל / חובב כהן מדיין, נשא לאשה את ביתו ציפורה ואף נולד להם בן. במדיין גם זכה להתגלות אלוהית מתוך הסנה הבוער ואיננו אוכל. האל ציווהו להושיע את העם, לשחררו מעבדות ולהובילו לארץ המובטחת. לאחר סדרת עימותים ועשר מכות קשות שספגו המצרים, ובסופן מכת בכורות, שחרר אותם פרעה. המון של 600,000 גברים ומשפחותיהם נמלט לעבר מדבר סיני. פרעה ניחם על שחרורם ושלח אחריהם חיל מרכבות. משהדביקו המצרים את בני ישראל חולל האל את הנס על הים, והטביע את חיל פרעה.[102] בני ישראל נדדו במדבר והגיעו להר סיני, או להר חורב, שם קיבל משה את לוחות הברית האלוהית; אלא שבהיעדרו סגדו בני ישראל לעגל הזהב. בסופו של דבר קיבלו בני ישראל את הלוחות, שהושמו בתוך ארון הברית שסביבו הוקם משכן מפואר בעת החניות.[103]
יש להזכיר כי ספר דברי הימים מתעלם לחלוטין ממסורות השעבוד ויציאת מצרים.[104]
פרשת המרגלים והנדודים במדבר
[עריכת קוד מקור | עריכה]מהמחנה שהקימו בקדש ברנע,[105] או שמא במדבר פארן,[106] שלחו בני ישראל 12 מרגלים לתור את ארץ כנען, ובהם יהושע בן נון וכלב בן יפונה. הללו חזרו מחברון עם אשכול ענבים להדגמת טוב הארץ, אך גם דיווח מפחיד על ביצורי הארץ ועל ילידי הענק מן הנפילים בהם פגשו בחברון: ששי, אחימן ותלמי. כלב בן יפונה אמנם הרגיע את העם המבועת ואמר "עלה נעלה וירשנו אותה" אך העם דרש לחזור מצרימה, ורק כלב ויהושע ניסו להניאו מכך. על כך גזר האל על העם 40 שנות נדודים במדבר עד אשר ימות כל דור המדבר, למעט כלב בן יפונה שהובטחה לו "הארץ אשר בא שמה" (במשתמע: חברון), ויהושע בן נון. ראו עוד בערך על מסורות כלב.
המסע והכיבושים בעבר הירדן
[עריכת קוד מקור | עריכה]
כעבור 40 שנה יצאו בני ישראל ממדבר סיני אך לא פנו ישירות אל ארץ כנען, כנראה משום שהכנעני מלך ערד היושב בנגב עצר אותם. משה ביקש ממלך אדום רשות לעבור בארצו אך הלה מנע זאת ממנו, ובני ישראל נאלצו לעקוף את אדום. הם חצו את נחל זרד אל מואב, ומשם אל נחל ארנון, גבולה הצפוני של מואב עם ממלכת סיחון, מלך האמורי היושב בעיר חשבון, אותה כבש ממלך מואב. הפעם לא נרתעו בני ישראל, ובמלחמה הכו את סיחון, כבשו את חשבון בירתו ואת כל ערי ממלכתו, והתיישבו בהן. מכאן המשיכו אל הבשן, הרחק צפונה, והכו את עוג מלך הבשן. אולם מייד לאחר מכן אנו מוצאים אותם שוב בערבות מואב, מעבר לירדן יריחו. בלעם בן בעור נקרא לקלל את בני ישראל, אך במצוות האל בירך אותם. בשולי הפרשה מסופר כי בני ישראל זנו עם בנות מואב ומדיין, קיימו פולחן לאלוהיהן, ונענשו. בני ישראל אסרו מלחמה נוספת ובה הכו את מלכי מדין, וכן את בלעם עצמו. בסיפור המסע כולו יש לכאורה מקרים רבים של חוסר עקביות בין תיאוריו השונים.[107][108][109]
כאקורד סיום, ומעין מבוא לתקופה הבאה (תקופת הכיבוש וההתנחלות), בני גד, ראובן, ומחצית בני מנשה ביקשו וקיבלו רשות לכבוש את כל עבר הירדן המזרחי, ולהתיישב שם. הללו התחייבו לצאת עם כל העם לכיבוש ארץ כנען שממערב לירדן, בטרם יחזרו לנחלותיהם החדשות ממזרח לנהר. כאן הגיע המסע אל קיצו. משה הסמיך את יהושע בן נון להחליפו, ואמר דברי שירה, נבואה וברכה לשבטי ישראל השונים. אחרי כן עלה אל הר נבו כדי לראות משם את כל הארץ המובטחת, אותה יראה ואליה לא יבוא, ולאחר מכן מת ונקבר בארץ מואב.[110][111]
ניתוח אקדמי של המקורות המקראיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
כפי שראינו, המקרא מנסה להציג סיפור אחד ואחיד בדבר יציאת מצרים ומהלכה, אם גם ניכרות בו אי-התאמות פנימיות לא מעטות. אולם מזה שנים רבות מרבית המחקר סבור כי הסיפור נערך מתוך עד 4 מסורות מקבילות אך שונות בפרטים מהותיים רבים, מסורות שמקורן בארבעת המקורות העיקריים של התורה: P, D, E, J.[65][112] המסורות נבדלות בתיאור דרכי המסע של בני ישראל, ואף בתיאורים סותרים.[113] המקורות נוקטים באופן עקבי בשמות שונים למקומות או לאנשים מסוימים. כך, באשר להר עליו מסופר כי בו נתגלה ה' למשה ולישראל, מקורות J ו-P קוראים לו "הר סיני",[114] ואילו במקורות E ו-D שמו "הר חורב".[115][116] שמו של חותן משה במקור J הוא חובב בן רעואל, ובמקור E יתרו / יתר. מקום קבורתו של אהרון במקורות E/D הוא מוסרה, ואילו במקור P השם המוכר יותר, הור ההר.[116]
לעיתים בתוך פרק אחד מופיע סיפור שעורך מאוחר ערך מתוך שני מקורות שונים וסותרים. דוגמה מובהקת לכך הוא סיפור הנס על הים, ספר שמות, פרק י"ד, שלדעת כל החוקרים הוא אחד הפרקים המורכבים והמסובכים ביותר בסיפור יציאת מצרים.[117] לפי הסיפור המשוחזר ממקור P פרעה רדף אחר ישראל, משה בקע את הים לשניים, בני ישראל עברו בו, ולאחר מכן שבו המים וכיסו את חיל פרעה, ונס מרשים זה הוא שהשתמר בזיכרון ההיסטורי עד ימינו. אולם לצד סיפור זה היה גם סיפור שונה, ואולי אף קדום יותר, ממקור E. לפי מקור זה חיל פרעה השיג את ישראל בעודם חונים על שפת הים. בני ישראל התייצבו במקומם כל הלילה, בעוד האל הוליך את הים ברוח קדים עזה עד שהים הפך לחרבה. בכל הזמן הזה חצץ עמוד העשן בין שני המחנות; ואילו בבוקר המם האל את מחנה מצרים עד כי החליטו לנוס, אולם בהיותם המומים נסו בחרבה לכיוון הים שנסוג קודם לכן, אך שב עתה לאיתנו והטביע אותם. העורך המאוחר שילב את שני הסיפורים זה בזה, פסוק מכאן וחצי פסוק משם, ויצר סיפור המתראה להיות סיפור אחיד; אולם למעשה מתוארים בו שני אירועים שונים מאד, שאוחדו באופן מלאכותי לרצף אחד ואשר תוצאותיהם אמנם זהות: טביעת חיל פרעה ופרשיו.[118]
ברור אפוא שכל ניתוח של מסורות הנדודים המקראיות חייב לנתח כל מקור לגופו, תוך כדי השוואה עם המקורות האחרים. אולם בכל זה יש רק כדי ללמדנו איך תפסו המקורות השונים את סיפור הנדודים. אין בכך כדי לקבוע מה מידת ההימנות ההיסטורית של הגרסאות שונות, או אף של סיפור הנדודים כולו.
שאלת ההיתכנות ההיסטורית של מסורות השעבוד ויציאת מצרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
במסורות השעבוד ויציאת מצרים נזכרת בניית העיר רעמסס בידי בני ישראל המשועבדים. לפיכך, אם התרחשה יציאת מצרים במציאות היה זה בימי רעמסס השני שבנה עיר זו, או מעט אחריו, כלומר לקראת שנת 1200 לפנה"ס. מתקופה זו ומהמאות שקדמו לה, תקופת הממלכה החדשה במצרים, יש שפע של תיאורים היסטוריים ומידע ארכאולוגי. בכל המקורות הרבים לא נזכרים בני ישראל אפילו פעם אחת. אין גם כל זכר היסטורי או ארכאולוגי לאירועים הכבירים המתוארים במסורות. ואילו גבולות מצרים היו מוגנים במזרח על ידי שורת מצודות אשר פיקחו על הגבול ודיווחו על המתרחש בו בפרטנות רבה; אירוע כמו יציאת מצרים היה חייב להותיר עדות ארכאולוגית והיסטורית גם מכיוון זה, עדות שאינה קיימת. ארץ כנען, אליה לכאורה פנו בני ישראל כדי לברוח מהמצרים, נשלטה בעצמה על ידי ממלכת מצרים באופן מפוקח ומתועד היטב[19][20]; המסורות המקראיות כלל אינן יודעות על כך. בחצי האי סיני נערכו סקרים ארכאולוגיים, אשר לא גילו ולו ממצא אחד הקשור לתקופה המשוערת של יציאת מצרים ולנדודים. זאת בניגוד למשל לתקופות הכלקולית והברונזה הקדומה, בהן אוכלוסיות נוודיות בסיני הותירו שרידים שאותרו במחקר הארכאולוגי.[119]
בסיפורים נזכרות ממלכות בעבר הירדן: ממלכת אדום; ממלכת סיחון האמורי שבירתה בעיר חשבון; וממלכת עוג מלך הבשן, הכוללת את הגלעד. אולם מחקרים בעבר הירדן הראו כי באדום לא היו כלל יישובים בתקופה זו, ומה גם ממלכה. עבר הירדן כולו היה מיושב בדלילות ולא נראה אפשרי כי התקיימו בו ממלכות; העיר חשבון נחפרה והתברר כי אין בה כלל יישוב מתקופת הברונזה המאוחרת.[120]
מתוך כלל שיקולים אלו, ואחרים, אין היתכנות היסטורית לנוכחות משמעותית של בני ישראל במצרים, וגם לא ליציאת מצרים כאירוע לאומי גדול ומכונן, ולנדודים במדבר. יחד עם זה, יש במסורות הד לאירועים היסטוריים ולתהליכי היווצרות האומה והנרטיב ההיסטורי המכונן שלה, ואת זאת מנסה המחקר האקדמי לחלץ מתוך המסורות.
הרקע האפשרי והמשמעות של מסורות יציאת מצרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אירוע היסטורי בקנה מידה גדול הוא פרשת החיקסוס, שהתרחשה כ-350 שנה לפני המועד המשוער של יציאת מצרים. באזור הדלתא של מצרים התחתונה התיישבו בתהליך ממושך ובדרכי שלום מהגרים כנענים. בסופו של דבר הם הקימו בבירתם אווריס את השושלת ה-15, שהשתלטה על מצרים. כינויים במצרית היא "חקאו ח'סות", כלומר שליטי הארצות הזרות, ובכתבי ההיסטוריון המצרי-הלניסטי מָנֶתוֹן שובש השם ל"חיקסוס". שושלת זו שלטה בערך בשנים 1670 עד 1570 לפנה"ס, עד אשר שושלת מצרית אתנית ממצרים העליונה בהנהגת המלך יַעחְמֶס השתלטה על כל מצרים, הביסה את השושלת ה-15 והחריבה את העיר אווריס. פליטי החיקסוס נמלטו לעירם הגדולה בכנען, שָרוּחֶן שליד עזה, אך יעחמס רדף אחריהם לשם וכבש גם עיר זו.[121] יעחמס ייסד את השושלת ה-18, שפתחה את תקופת הממלכה החדשה במצרים, ממלכה אשר שלטה רוב הזמן גם בכנען. בכתובותיו תיאר באופן מגמתי ותעמולתי את מלכי השושלת ה-15, אויביו, כזרים אשר כבשו את מצרים, והוא שחרר אותה מידם.[3] תפיסה זו הגיעה אל מָנֶתוֹן, אשר תיאר את החיקסוס כמי שפלשו מבחוץ למצרים וכבשו אותה, עד אשר גורשו לכנען. בכל המידע הרב על החיקסוס לא נזכרים בני ישראל, ולאחר גירושם השתלטו כאמור המצרים על כנען, כך שגם מבחינה זו לא ניתן לזהות את החיקסוס וגירושם עם בני ישראל ויציאת מצרים, מעבר לחוסר ההיתכנות הכרונולוגי. אולם הפרשה נותרה כזיכרון היסטורי במצרים ובכנען, ונראה כי מחברי המסורות על הירידה מצרימה, עליית יוסף לגדולה, ולאחר מכן השעבוד ויציאת מצרים, הושפעו מזיכרון זה.[3]
בין משפחות יהודה ולוי, עליהן יש מידע רב ברשימות היחש במקרא, ניתן לאתר מספר משפחות שמוצאן כנראה במצרים,[122][123][124] ואף שמות כמו פנחס וכנראה גם משה הם שמות מצריים.[125] ייתכן כי מסורותיהן של משפחות אלה על הגעתן ממצרים, לצד הזיכרונות ההיסטוריים של פרשת החיקסוס,[3][121] היוו את המקור למסורות המקראיות על השעבוד ויציאת מצרים.
ראינו כבר כי המסורות המקראיות אינן תואמות כלל למצב בשלהי התקופה הכנענית, בה שלטו המצרים בכנען ביד רמה.
לדעת האגיפטולוג דונלד רדפורד, הפרטים הכלולים במסורות אלה משקפים תקופה מאוחרת בהרבה, המחצית השנייה של המאה ה-7 לפנה"ס, כלומר בערך בימי יאשיהו.
בתקופה זו חל הניסיון האחרון של מצרים לחזור לימי גדולתה. פרעוני השושלת ה-26, פסמתיך הראשון ונכו השני (הנזכר במקרא), העבירו את בירתם לסאיס שבאזור דלתת הנילוס, ושיקמו את כוחה הצבאי של מצרים. הם ביצעו מפעלי בניה גדולים כולל בעיר פיתום המאוחרת, המזוהה בתל מסחוטה שבדלתא המזרחית, שהייתה עיר מרכזית באותה עת. ידוע לנו כי פליטי ממלכת יהודה ובהם ירמיהו התיישבו באזור זה, וירמיהו אף נוקב בשם העיר מגדול בתקופתו, זו הנזכרת במסורות יציאת מצרים. ערבים בני קדר התיישבו גם הם באותו אזור ובתקופה זו, ובהמשך נהיו הגורם האתני הדומיננטי שם. לפיכך ייתכן כי השם גושן נגזר מהשם "גשם" – השם השושלתי של מלכם; גם במקרא נזכר גשם הערבי. לכך יש להוסיף כי כל ארבעת השמות המצריים הנזכרים בסיפורי יוסף הפכו לנפוצים מאוד במצרים של המאה ה-7 לפנה"ס: צפנת פענח, פוטיפר, פוטי-פרע ואסנת.
מכלול המידע הזה שיכנע את רדפורד שזהו בהחלט רקע הדומה לזה שמתואר במסורות מצרים המקראיות.[3] על כך יש להוסיף כי ממלכת אדום, המתוארת במסע לכנען, הוקמה לפי הממצא הארכאולוגי רק במאה ה-7 לפנה"ס, בחסות האשורים. במאה ה-6 החריבו אותה הבבלים והיא התאוששה רק בתקופה ההלניסטית, כלומר חלון הזמן לקיומה היה קצר יחסית.[121]
כיבוש ארץ כנען (פרק מורחב)
[עריכת קוד מקור | עריכה]התיאור המקראי
[עריכת קוד מקור | עריכה]עוד בחיי משה מתואר כיבוש עבר הירדן, לאחר הבסת המלכים סיחון האמורי ועוג מלך הבשן.[21] לאחר מות משה, מתארגן יהושע למסע כיבוש כנען. הוא כובש את יריחו לאחר הפלת חומותיה, ואז את העי. ארבע ערי הגבעונים כורתות איתו ברית במרמה, והוא ממשיך מערבה ומביס קואליציה של מלכי כנען, במורד בית חורון ובעמק איילון. במסע מלחמה דרומי הוא כובש את ערי השפלה והר יהודה, ובראשן חברון. במסע מלחמה צפוני הוא כובש את חצור, "ראש כל הממלכות האלה", ובכך משלים את כיבוש כנען, למעט כמה מובלעות אשר לא נכבשו.[22] בספר יהושע, פרק י"ב מובא סיכום כיבושיו: 31 ערים, כולל אלה שנזכרו במסורות הכיבוש ועוד רבות נוספות. אחר הוא נפנה לחלוקת הארץ בין השבטים השונים. שגבולות נחלותיהם ורשימות עריהם מופיעות ביהודה ובנימין בפירוט רב מאד, ובשאר הנחלות ברמות שונות של פירוט.
העדות הארכאולוגית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בראשית המחקר הארכאולוגי בארץ ישראל נראה היה שהארכאולוגיה מוכיחה את אמיתות סיפורי הכיבוש: נחפרו כמה וכמה אתרים שזוהו עם הערים הנזכרות בסיפורים, ובהן נתגלו ערים מתקופת הברונזה המאוחרת (התקופה הכנענית המאוחרת) אשר חרבו בשריפה גדולה בסוף התקופה. חורבנות אלו תוארכו סביב שנת 1230 לפנה"ס, זמנם המשוער כל כיבושי יהושע, בטיעון מעגלי במידת מה להוכחת ההיסטוריות של כיבושים אלו. אולם עם התקדמות המחקר הארכאולוגי התברר כי ממצאים מרכזיים רבים מפריכים את סיפור מסע המלחמה של יהושע. שורת ערים הנזכרות בסיפורים, כולל אלו שעל כיבושן סופרו הסיפורים המפורטים ביותר, כלל לא התקיימו בתקופת הברונזה המאוחרת: כך יריחו, העי, חברון, ואחרות כגון ערד וחשבון; גם כל 4 ערי הגבעונים הנזכרים בסיפור כלל לא התקיימו אז.[126] ואילו מבין הערים שכן התקיימו ונחרבו, הרי חורבנות אלו התרחשו לאורך כ-200 שנה ויותר: חצור חרבה לפני שנת 1300 לפנה"ס; אפק לקראת שנת 1200 לפנה"ס; לכיש סביב 1150 לפנה"ס; מגידו לקראת שנת 1100 לפנה"ס.[127] יתר על כן, אין שום ודאות לגבי זהותם של מחריבי ערים אלה ואחרות. במעבר בין תקופת הברונזה המאוחרת לתקופת הברזל חלו שינויים דרמטיים במזרח הקדום. חרבו מרכזים גדולים כמו עיר הממלכה אוגרית, האימפריה החיתית האדירה, התרבות המיקנית ועוד. תעודות דרמטיות מספרות על אויבים הפושטים על מרכזים אלו, רובם כנראה פליטים ממקומות אחרים שחרבו. לפיכך, אין ביכולתנו לדעת בוודאות מי החריבו את המרכזים הכנעניים לאורך 200 שנות קריסתה של התרבות הכנענית.[128] למעשה, מחריבי אוגרית, האימפריה החיתית ושאר המרכזים שחרבו, או הפליטים שהיגרו ממרכזים אלו דרומה וחיפשו להם נחלה חדשה, הם המועמדים הטבעיים גם לכיבוש ערי כנען. דוגמה אחת הידועה בוודאות הם הפלשתים וגויי הים האחרים, אשר בתקופה זו בדיוק החריבו וירשו את ערי פלשת וצפון מישור החוף.[5] לאור כל הנתונים לעיל, המחקר שולל מכל וכל את סיפור כיבושי יהושע.
תקופת השופטים ותהליך ההתנחלות (פרק מורחב)
[עריכת קוד מקור | עריכה]התיאור המקראי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ספר שופטים, פרק א' מתאר, מייד לאחר מות יהושע, תמונה היסטורית שונה מזו העולה מספר יהושע, ומשום כך נודעת לו חשיבות מיוחדת במחקר. הוא נפתח במסע כיבוש של יהודה ושמעון, מסע בו נכבשו ירושלים, חברון ודביר: אלא שעל כיבושן של ערים אלה כבר סופר בספר יהושע.[129] הפרק גם מביא גרסה נוספת לסיפור כיבוש חברון ודביר בידי כלב בן יפונה ועתניאל בן קנז. בנשימה אחת מסופר כי יהודה לכד את עזה, אשקלון ועקרון, אך לא הוריש את יושבי העמק (שם שוכנות 3 ערים אלה). בעוד שסופר כי יהודה כבש את ירושלים, מסופר כי בני בנימין לא הורישו את היבוסים יושבי ירושלים. לאחר מכן מסופר על מרבית השבטים כי לא הורישו ערים מרכזיות בנחלותיהם, כולל ערים שבספר יהושע סופר כי כבר נכבשו, ובהן תענך, דור, מגידו וגזר.[129] את כל הסתירות או הסתירות-לכאורה האלה כבר יישבו פרשנים מסורתיים לדורותיהם. מכל מקום, לפי המקרא תהליך ההתנחלות החל אפוא מייד עם כיבושי יהושע, אך נמשך גם לאורך תקופת השופטים.
פרק ב' בספר שופטים מספק הסברים תאולוגיים לכישלונות שתוארו בפרק א', ומהווה הקדמה לספר שופטים כולו: האל הקים שופטים לעם, כל שופט ושופט הושיעם מידי אויביהם, ועם מות השופט חזרו לחטוא, וכך בערך כתריסר דורות. לרוב, בכל דור קם שופט משבט אחר, והושיע את ישראל כולה; לאחר הניצחונות מסופר תכופות כי הארץ שקטה 40 שנה, עד מותו. השופט הראשון הוא עתניאל בן קנז מיהודה. אחריו שפט אהוד בן גרא מבנימין, שהושיע את ישראל מעגלון מלך מואב. על שמגר בן ענת מסופר בפסוק יחיד כי הכה את הפלשתים; מוצאו המדויק אינו ברור.
הפרשיה הבאה היא מלחמת ברק בן אבינועם מקדש נפתלי, ודבורה הנביאה מהר אפרים, כנגד סיסרא, שר צבאו של יבין מלך חצור, עיר שגם כיבושה יוחס ליהושע.[129] פרשה זו מתוארת בפירוט,[130] ומשולבים בה הסיפור על יעל אשת חבר הקיני, ושירת דבורה לאחר הניצחון. אחרי 40 שנה ניתנה ישראל ביד מדיין; גדעון בן יואש, המכונה גם ירובעל, משבט מנשה, הוא השופט שהצילם מיד מדיין.[131] על בנו אבימלך מסופר כי ייסד מלוכה קצרת ימים שמרכזה בשכם, משם הגיעה אימו.[132] אחרי אבימלך קם "תּוֹלָע בֶּן פּוּאָה בֶּן דּוֹדוֹ אִישׁ יִשָּׂשכָר וְהוּא יֹשֵׁב בְּשָׁמִיר בְּהַר אֶפְרָיִם", ואחריו יאיר הגלעדי. על שניהם מסופר בקיצור נמרץ, ואחרי כן מתואר כיבוש עמוני של כלל ישראל, אך במיוחד של הגלעד.[133] השופט שהושיעם מיד עמון הוא יפתח הגלעדי.[134] בשולי סיפורו מתוארת מלחמה בין בני מנשה לבני אפרים, שמסתבר כי דיברו בניב מקומי בו הגו את המילה שִׁבֹּלֶת בתור סִבֹּלֶת, ובכך זוהו עשרות אלפים מהם על ידי בני מנשה ונשחטו בידיהם. בהמשך לסיפור יפתח מסופר בקיצור על שלושה שופטים נוספים: אִבְצָן מִבֵּית לָחֶם, אֵילוֹן הַזְּבוּלֹנִי מהעיר אילון בארץ זבולון, ועַבְדּוֹן בֶּן הִלֵּל הַפִּרְעָתוֹנִי מארץ אפרים. אחריו ניתנו ישראל בידי הפלשתים, והושיע אותם שמשון מצרעה, משבט דן; הסיפורים אודותיו צבעוניים ומפורסמים מאד.[135] בהמשך להם מסופר על מסעו של שבט דן אשר יצא צפונה וכבש את העיר ליש, שהפכה לעיר דן; בדרכם שדדו את הפסל, המסיכה, האפוד והתרפים מביתו של מיכיהו איש אפרים, אותם הציבו בעיר דן. על כל סיפור המעשה נכתב כי "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה".[136] הסיפור החותם את ספר שופטים הוא מעשה פילגש בגבעה.[137] הסיפור מתאר מעשה נוסח סדום שעוללו תושבי גבעה שבבנימין, היא עירו לעתיד של שאול מלך ישראל. בעקבות זאת יצאו כלל בני ישראל למלחמה כנגד בנימין, הביסו אותו וכמעט שהשמידוהו. גם סיפור זה נפתח ומסיים באמירה כי "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל (אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה)".[138]
דפוסים חוזרים בספר שופטים ומשמעותם לאור המחקר האקדמי
[עריכת קוד מקור | עריכה]דומה כי אין כל אפשרות לדעת עד כמה ספר שופטים מתאר אירועים שקרו במציאות, ובאיזו רמה של מהימנות. הרושם הוא כי מדובר בשורת מסורות מקומיות על גיבורים מקומיים, שסביר כי אכן יש לפחות לחלקן גרעין מציאותי קדום, עם נופך סיפורי ואגדתי ברור. המחקר האקדמי מפקפק בנרטיב המקראי לפיו מדובר במנהיגים שפעלו אכן בזה אחר זה לאורך כתריסר דורות, ואיש בתורו הנהיגו את כלל ישראל. סביר יותר להניח כי האירועים המתוארים, ככל שיש להם בסיס היסטורי, התרחשו ברמה המקומית או האזורית, חלקם אולי במקביל.[7] לפי השקפת החוקרים קלוסטרמן ואלט, ככל שהיה מוסד רציף של "שופט", כלל הוא רק את ששת השופטים ה"קטנים", שתקופות כהונתם נמנות במספר שנים קונקרטי ונראה (לדעתם) שרק הן מגיעות ממקורות היסטוריים מהימנים. על מוסד זה הם מנו את תולע, יאיר, איבצן, אילון, עבדון, וכן יפתח, ששנות כהונתם במצטבר 76 שנים.[7] הסיפורים המפורטים על שאר השופטים אינם מייצגים רצף היסטורי ממשי, כפי שעולה גם מהמספרים הטיפולוגיים המתארים את אורך תקופות הרגיעה לאחר הישועה שהביאו: 40, 80 או 20 שנה, שהם מספרים עגולים של דור, שני דורות, או חצי דור.
מבין היבטיו השונים של ספר שופטים, לשניים יש חשיבות מחקרית רבה לשחזור ההיסטוריה המקראית:
היבט אחד הוא העובדה כי מכל הספר עולה תמונה של התיישבות המנוגדת בבירור לתמונה העולה מספר יהושע. כיוון שהמחקר האקדמי שלל לחלוטין את סיפורי הכיבוש, ספר שופטים עשוי לספק רמזים לגבי האופן בו אכן התיישבו בכנען מי שהפכו לימים להיות בני ישראל.
היבט שני הוא הדפוס החוזר בספר שופטים של חטאי ישראל, העונש האלוהי עליהם: נתינתם בידי אויביהם, ישועה אלוהית, וחוזר חלילה, כאשר בפרקים האחרונים חוזרת ונשנית אמירה ממנה משתמעת ההצדקה לקיום המלוכה בישראל. שאלה חשובה היא עד כמה משקפים דפוסים אלו השקפות שאכן רווחו בשלב מוקדם של עליית ישראל על במת ההיסטוריה, או שמא את השקפות המחברים והעורכים של ההיסטוריה הדויטרונומיסטית בימי כתיבתה; שכן ספר שופטים הוא בעיקרו חלק בלתי נפרד מההיסטוריה וההיסטוריוגרפיה של חיבור זה.
ראוי גם לשים לב לכך שבפרקים האחרונים משולבים תיאורים פולמוסיים עוקצניים למקדש בדן ואולי גם בבית אל (שאמנם איננה נזכרת בשמה),[139] כמו גם סיפור ארסי כנגד גבעת בנימין, עירו לעתיד לבוא של שאול מלך ישראל.
היווצרות עם ישראל והתיישבותו בארצו לאור המחקר האקדמי (פרק מורחב)
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר שהמחקר שלל את עיקרי ההיסטוריות של הנרטיבים אודות סיפורי האבות, יציאת מצרים וכיבוש הארץ, נשאלות השאלות כיצד בכל זאת נוצר עם ישראל, ובאיזה אופן התיישב בארצו; זאת, ככל הנראה, בתקופה המכונה תקופת ההתנחלות (מאות 12–11 או אולי 12–10 לפנה"ס). שאלות אלה נשאלו כבר בשלבים מוקדמים יותר של המחקר; היו חוקרים אשר פקפקו בחלק במסורות בכיבוש מתוך העדות המקראית עצמה, עוד בטרם הפרכתן מתוך העדות הארכאולוגית. המחקר נתן לכך כמה תשובות חלופיות, שאת העיקריות שבהן נסקור כאן.
אלברכט אלט ו"האסכולה הגרמנית"
[עריכת קוד מקור | עריכה]החוקר הגרמני אלברכט אלט, במאמר מפתח משנת 1925,[24] נשען על העובדה שהתקופות שלפני ואחרי הופעת ישראל בכנען מתועדות היטב היסטורית; לפיכך ביקש להסיק על תקופת ההתנחלות, הבלתי מתועדת מחוץ למקרא, על סמך מה שלפניה ולאחריה. בתקופת הברונזה המאוחרת (התקופה הכנענית) מרכז היישוב היה בעמקי הארץ, הפוריים והנשענים על דרכי מסחר בינלאומיות, כפי שהיה גם בתקופות פריחה קדומות יותר. ואילו בתקופת הברזל 2 (תקופת המלוכה) מופיעות הממלכות הלאומיות ישראל ויהודה: מסורותיהן הקדומות ומרכזיהן השלטוניים והפולחניים, כולם מתרכזים באזור ההר המועדף פחות להתיישבות. מכאן הסיק אלט שבתקופת ההתנחלות המקראית, התיישבו בהר שבטי רועים נודדים, שכבר קיימו מחזור נדודים בין ספר המדבר והארץ הנושבת שבהר, וזאת במקביל להמשך קיומן של ערי כנען. חדירה והתיישבות שקטה זו החלה בדרכי שלום, אולם ככל שגדלה האוכלוסייה שהתיישבה, התגלעו סכסוכים על מקורות מים וקרקעות מול האוכלוסייה הכנענית. סכסוכים אלה, לדעתו, הם המשתקפים בספר שופטים. ניתן היה לצפות כי המחקר הארכאולוגי, שבדיוק החל לפרוח בתקופת פרסום מאמרו של אלט, יבדוק את ניתוחו ההיסטורי-יישובי ביחס לתקופה. אולם מרבית הארכאולוגים דאז בחרו לפרש את ממצאיהם לפי הפרדיגמה של היסטוריוגרפיית הכיבוש המקראית כפשוטה, בניצוחם של החוקרים המובילים ויליאם פוקסוול אולברייט ויגאל ידין. יחיד כמעט מבין הארכאולוגים הבולטים עד שנות ה-70 של המאה העשרים, אשר קיבל את ניתוחו של אלט וניסה לבחון אותו, היה יוחנן אהרוני.
ישראל, עַפִּירוּ, שאסוּ
[עריכת קוד מקור | עריכה]
השם "ישראל" מופיע לראשונה על במת ההיסטוריה במצבתו של פרעה מרנפתח משנת 1207 לפנה"ס לערך,[140] כקבוצה אשר חיה באזור כנען, ומרנפתח מתיימר שהשמידה: "ישראל הושם, אין לו זרע". ידוע על עוד שתי קבוצות שוליים נוספות שחיו בספר החברה הכנענית: העַפִּירוּ והשאסוּ.
העַפִּירוּ נזכרו תכופות במכתבי אל-עמארנה, הכתובים אכדית בכתב היתדות: התכתבות של מלכי כנען עם פרעה אמנחותפ השלישי והרביעי (הוא אחנתון), אשר שלטו בכנען. מלכי הערים הכנעניות חששו מהעַפִּירוּ, ביקשו עזרה כנגדם, והאשימו את לבאיה מלך שכם בחבירה אליהם. כיוון שבמחקר תועתק שמם גם כ"חבירו", ובשל המקום וההקשר בו נזכרו, סברו תחילה כי אלו הם העברים, אבותיו המשוערים של עם ישראל. אולם עם התקדמות המחקר התברר כי לא מדובר בקבוצה אתנית אלא במעמד חברתי של פליטי חברה, שנפוץ לאורך מאות שנים בכל רחבי המזרח הקדום. גם ההשערה על קירבה אטימולוגית בין עַפִּירוּ / חבירו לבין "עברים" הופרכה.[141][142]
כאן המקום לדון בשאלת העברים במקרא. נדב נאמן פרסם מחקר מפורט ולפיו המונח עברי במקרא התייחס ביסודו לקבוצות חברתיות של פליטי חברה, בדומה לקבוצות של העפירו / ח'בירו של האלף השני לפנה"ס, והתפתח מתוכו.[141][143] לדעתו מקור המונח בספר שמואל, שם הוא משמש לציון קבוצות של פליטי חברה, מעין עפירו/ח'בירו אבל ספציפית מתוך החברה הישראלית הקדומה; ולעיתים הוא הופך כינוי גנאי לישראלים בכלל, בפי הפלשתים. דוד ואנשיו נקראים למשל "עברים" בפי הפלשתים (שמואל א', כ"ט, ג'), והם הלוא "כָּל אִישׁ מָצוֹק וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר לוֹ נֹשֶׁא וְכָל אִישׁ מַר נֶפֶשׁ" (שמואל א', כ"ב, ב'): הגדרה מדויקת של קבוצת פליטי חברה, עפירו / ח'בירו. במהלך תקופת המלוכה התופעה נעלמה, משמעותו המקורית של המונח עברים נשכחה, והוא החל לייצג את כלל בני ישראל או את אבותיהם, אבל עדיין תמיד בהקשר חברתי של הגירה או עבדות: כך אברהם העברי הנודד מארצו, יוסף שנמכר לעבדות ומתואר כאיש עברי, העברים המשועבדים במצרים, חוקי עבד עברי, ועד יונה הנביא, פליט האומר למלחי אוניתו "עִבְרִי אָנֹכִי".[141][143] בתקופה הפוסט-מקראית אבדה גם משמעות זו, ועברים הפך שם נרדף לבני ישראל הקדומים.
השאסוּ היו רועים נודדים, שחיו באזורי ספר המדבר של כנען, כולל עבר-הירדן.[144] פפירוס מסוף המאה ה-13 לפסה"נ מתאר נדידות שלהם אל אזור הדלתא המזרחית של הנילוס ובחזרה; במאה ה-12 לפנה"ס, בימי רעמסס השלישי, מתוארת פשיטה מצרית עליהם, כולל ביזת אהליהם, עדריהם, וכלל רכושם.[145]
כל הקבוצות הללו, שהסתובבו בשולי החברה הכנענית בשלהי תקופת הברוזה המאוחרת, עשויות להיות קשורות לתהליכי היווצרות עם ישראל והתיישבותו בארצו.
תאוריית "מרד האיכרים"
[עריכת קוד מקור | עריכה]החל משנות השישים של המאה העשרים התפתחה ורווחה תיאוריה אנתרופולוגית בעיקרה, לפיה הישראלים הקדומים לא היו אלא איכרים כנעניים, אשר התמרדו באליטות הכנעניות יושבות הערים. לפי החוקרים ג'ורג' מנדנהול[146] וממשיכו נורמן גוטוולד,[147] העדויות ההיסטוריות ממכתבי אל-עמארנה מצביעות על חברה בה שרר חוסר שוויון קיצוני. מצב זה אילץ איכרים כנעניים מדוכאים וחסרי כל להפוך לחבורות של עפירו, או לעקור לאזורי הספר של כנען המיושבים בדלילות, כלומר בעיקר לאזורי ההר. חבורות אלה יצרו חברה שוויונית יותר באזורים אלו, תוך שהן מתעמתות עם ערי הממלכה הכנעניות מהן נמלטו. אולם, תיאוריה אנתרופולוגית זו אינה מתיישבת עם הממצא הארכאולוגי. התרבות החומרית של אתרי ההתנחלות אינה זו של האתרים הכנעניים מהם אמורים היו להגיע המתיישבים החדשים. יתר על כן: מצד אחד, התרבות הכפרית הכנענית החלה להיחלש כבר במאה ה-16 לפנה"ס; מצד שני, האתרים הכפריים הכנעניים ששרדו עד סוף תקופת הברונזה המאוחרת המשיכו בקיומם, ואין עדות לנטישה מסיבית שלהם לטובת התיישבות במקום אחר, כפי שניתן היה לצפות לאור תאוריית מרד האיכרים.
"האסכולה המינימליסטית"
[עריכת קוד מקור | עריכה]בראשית שנות התשעים של המאה העשרים קם זרם של חוקרי מקרא, אשר נקרא "אסכולת קופנהגן" או "האסכולה המינימליסטית", שהכחיש לחלוטין את מרבית התיאור המקראי של תולדות עם ישראל. החוקרים הבולטים בזרם זה היו נילס פיטר למקה[148] ותומס תומפסון[149] מאוניברסיטת קופנהגן, ופיליפ דייוויס[150] מאוניברסיטת שפילד. הללו טענו כי כל ההיסטוריה המקראית, ובפרט קדמות עם ישראל, היא פיקציה אידאולוגית שנכתבה בידי החוגים הכוהניים בירושלים בימי בית שני: בתקופה הפרסית או אף ההלניסטית. אסכולה זו הכחישה בין היתר לחלוטין את ההיסטוריות של דוד המלך ושושלתו, וספגה מכה קשה עם גילויה בשנת 1993 של כתובת קדומה בתל דן, אשר מוכיחה את היות דוד המלך דמות היסטורית ממשית.[151] לאסכולה זו אין השפעה ותרומה של ממש להבנת ההיסטוריה של היווצרות עם ישראל והתיישבותו בארצו, שאותה היא מכחישה מכל וכל.
הממצא הארכאולוגי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
במשך שנים רבות התמקד המחקר הארכאולוגי של תקופת ההתנחלות בדיוק באתרים ובאזורים שכבר אלט הראה כי לא שם יש לחפשה:[24] בתילים הגדולים של ארץ ישראל, ובאזורי העמקים שהיו נגישים יותר למחקר ארכאולוגי, ולא בחבלי ההר. יוצא מן הכלל יחיד היה הסקר של יוחנן אהרוני בגליל העליון, אזור שוליים של תופעת ההתנחלות אלא שרק הוא היה נגיש באותה עת לסקר ארכאולוגי מודרני.
מצב זה השתנה דרמטית בין השנים 1967 עד 1987; בשנים אלה תלמידיו של אהרוני ובפרט של תלמידו משה כוכבי ניצלו חלון הזדמנויות שנפתח וחקרו את כל חבלי ההר המרכזי של ארץ ישראל, בעיקר בסקרים ארכאולוגיים מדוקדקים.[152] סקרים אלו הראו שבחבל ההר, מיהודה בדרום ועד לאפרים ולמנשה בצפון, נוסדו בתקופת הברזל 1 (תקופת ההתנחלות), במאות 12–11\10 לפנה"ס, כ-250 יישובים חדשים. יישובים אלו, שחלקם גם נחפרו, היו יחסית דלים וקטנים, לרוב בגודל של בערך 4–15 דונם, וכלל אוכלוסייתם הוערכה בכ-45,000 נפש.
בכפרים שנסקרו ונחפרו לא נמצאו מבני ציבור, עדויות למינהל כלשהו, חפצי מותרות, ובאופן כללי בתיהם הפשוטים דומים בצורתם ובגודלם זה לזה ומעידים על חברה שוויונית באופן בסיסי. תושבי הכפרים התפרנסו מחקלאות וממרעה. דגמיהם של יישובים רבים בשלב קיומם הראשוני היו במיתאר סגלגל, בו הבתים ההיקפיים הגנו על עדרי הצאן של המתיישבים, מבנה דומה למאהלי נוודים שתועדו במזרח הקרוב ובארץ ישראל במאה ה-19 (לספירה). בשלב מתקדם יותר נפוצו המבנים הקרויים "בית ארבעת המרחבים".
כלי החרס הגסים וכלל התרבות החומרית לא הגיעו משום תרבות חיצונית, אלא נוצרו באתרים אלו באופן שנועד לענות על הצרכים הספציפיים של גל התיישבות זה, כגון הפיטסים המכונים "קנקני שפת הצווארון". היישובים לא היו מבוצרים, ולא נמצאו שרידי כלי נשק. ככל שעבר הירדן המזרחי החל להיסקר, התגלתה גם בו תופעת התיישבות דומה במרבית מאפייניה.
הבדל אחד בולט בכל זאת: ביישובי ההתנחלות בהר המרכזי לא נמצאו כלל עצמות חזיר, וזאת בניגוד בולט לאתרים הפלשתים והכנענים שבעמקים, וכנראה גם בניגוד לאתרים בחבלי מואב ועמון שמעבר לירדן (שנחקרו פחות).[153]
חברה דימורפית ומחזורי התיישבות בהר המרכזי
[עריכת קוד מקור | עריכה]הבנת יחסי הגומלין בין יושבי הקבע לנוודים דורשת את הכרת המבנה הדימורפי (דו-צורני, או דו-פני), של חברות אלה. מבנה זה, בדגש על חברות המזרח הקדום, תואר על ידי החוקר מייקל ראוטון בשורה ארוכה של מחקרים, בשנות ה-70 של המאה העשרים.[154] הדימוי הרווח של מלחמת המזרע והישימון,[155] של מאבק מתמיד בין יושבי הקבע האיכרים לבין הנוודים הרועים, עשוי להטעות. בחברות המזרח התיכון הדגם הרווח הוא של חברות בהן עובדי אדמה ורועים חיים בסימביוזה ביניהם. עובדי האדמה מספקים את הדגנים, ואילו הרועים מספקים מוצרי בשר וחלב. כאשר מסיבה כלשהי נחלש יישוב הקבע וכבר אינו מצליח לספק את צורכי הרועים בדגן, על הרועים לעסוק בחקלאות אינטנסיבית יותר, הכרוכה בישיבת קבע. מתוך הסקרים הארכאולוגיים המקיפים והחפירות הנלוות,[152] אנו למדים כי ההר המרכזי של ארץ ישראל עבר בתקופות הקדומות שלושה מחזורים של פריחה יישובית, משבר יישובי, והתיישבות מחדש, התואמים למודל החברה הדימורפית. בתקופת הברונזה הקדומה הופיע גל ראשון של התיישבות בכ-100 יישובים מוכרים (3500–2200 לפנה"ס). בתקופת הברונזה הביניימית חל משבר יישובי וכמעט כל האתרים ניטשים (2200–2000 לפנה"ס).תקופת הברונזה התיכונה עדה לגל יישובי שני של כ-220 יישובים (2000–1550 לפנה"ס). בתקופת הברונזה המאוחרת משבר שני, המותיר כ-25 יישובים בלבד (1550–1150 לפנה"ס). בתקופת הברזל 1, תקופת ההתנחלות במובנה הרחב, גל יישובי שלישי של כ-250 יישובים (1150–900 לפנה"ס).[156] בתקופת הברזל 2, תקופת המלוכה (900–586 לפנה"ס), ההיקף היישובי גדל עוד; בשיאו, במחצית השנייה של המאה ה-8 לפנה"ס, מגיע מספר היישובים לכ-500.[157]
לאור ידיעותינו על התהליכים בחברות הדימורפיות במזרח התיכון ובארץ ישראל, עולה תמונה הפוכה לתמונה המקראית: לא הפלישה המשוערת של האוכלוסייה שהתנחלה בתקופת הברזל 1 היא שגרמה לחורבן התרבות הכנענית של תקופת הברונזה המאוחרת, אלא להפך: משבר החברה הכנענית, שהוא חלק ממשבר רחב במזרח הקדום כולו, הוא שחייב את האוכלוסייה הנוודית להתנחל, כדי להשיב את האיזון הדימורפי על כנו. לפיכך נראה כי חלק מהמתיישבים אינם אלא המרכיב הנוודי של החברה הכנענית, כלומר: כנענים.[158] אולם כיוון שידוע לנו כי משבר סוף תקופת הברונזה המאוחרת היה כרוך בגלי הגירה נרחבים, גם אל ארץ ישראל,[128] ייתכן ואף סביר כי חלק ממהגרים אלו השתלבו בתהליך ההתנחלות בהר המרכזי.[90]
עמים, שבטים ומשפחות, בתיאורים המקראיים וההיסטוריים
[עריכת קוד מקור | עריכה]שילוב המידע המקראי וההיסטורי מוסיף מידע חשוב על העמים, השבטים והמשפחות שהתיישבו בארץ ישראל במהלך תקופת הכיבוש וההתנחלות.
משילוב המקורות ניתן להסיק כי חתים, חיווים, גרגשים, וכנראה גם יבוסים ופריזים, היגרו לכנען בתקופה זו מצפון; ככל הנראה בעיקר מאנטוליה, מהאימפריה החיתית שקרסה.[90] חלקים מקבוצות אתניות אלה התיישבו באזור ההר המרכזי, כפי שעולה מהמסורות המקראיות. אמנם, כבר כשהועלו מסורות אלה לראשונה על הכתב, מאות בודדות של שנים לאחר האירועים עצמם, כבר לא היה לכותבים ולעורכים מושג ברור על המצב בכנען ערב תקופת ההתנחלות ובמהלכה. כך, הם סברו כי חמשת העממים שנזכרו כאן הם חלק מרשימת שבעת עממי כנען מקדמת דנא, בעוד שלמעשה מתוך רשימת שבעת העממים רק הכנענים, ובכינויים הארכאי "האמורים", היו אכן תושבי כנען ערב ההתנחלות. כזכור, גם הכותבים והעורכים של סיפורי יציאת מצרים והכיבוש כלל לא היו מודעים לכך שכנען ערב תקופת ההתנחלות הייתה תחת שליטה מצרית מלאה.
במקרא שרדו גם רשימות פרטניות של משפחות ויחידות שבטיות. כך במיוחד ביהודה, אך גם בחלק משבטי ישראל האחרים, וכן בדרום ומזרח הארץ: באדום ובקרב בני קטורה. רשימות אלה שופכות אור נוסף על מבנה האוכלוסייה המתנחלת. מתברר שיחידות אתניות נוספות שהמקרא מונה על עממי כנען, או לפחות חלק מהן, התנחלו ביהודה ונחשבו חלק ממנו: הקיני והקנזי.[91] מתברר גם שמספר רב של משפחות מעמים אחרים נמנו אף הם על יהודה והתיישבו בארצו: 26%–36% ממשפחות אדום שנמנו במקרא, כ-20% ממשפחות בני קטורה, ועוד.[159] כמו כן יש עדויות רבות על אוכלוסייה כנענית שהשתלבה ביהודה, הן ברשימות והן במסורות כגון מעשה יהודה ותמר,[160] ועל מקורות אתניים ושבטיים מגוונים של המתיישבים ההר בכלל וביהודה בפרט.
לכל אלה יש להוסיף את גם המסורות המקראיות בדבר היות האבות ארמים במקורם; את העדויות על משפחות ממוצא מצרי ביהודה, ואת מסורות יציאת מצרים, שעשויות לשקף התיישבות של משפחות שמוצאן ממצרים. הקשר ההדוק עם המדיינים מתואר גם הוא במסורות יציאת מצרים: בסיפורים על משה, יתרו / חובב ובתו ציפורה אשת משה, ועוד. עדויות אלה מרחיבות עוד יותר את מעגל מקורותיהן של משפחות ובתי אב שהתיישבו בהר המרכזי בתקופת ההתנחלות.
ולבסוף, הנתונים המקראיים הרבים ביחס ליהודה מעלים תמונה שעשויה להפתיע. באילנות היוחסין של יהודה מופיעות כמה משפחות מרכזיות שהתיישבו בארץ יהודה, וביניהן הכלֵבים בחברון, האפרתים בבית לחם, הירחמאלים בדרום. אולם מעבר ליחידות שבטיות-משפחתיות אלה, ספק אם אכן נתקיימה אי פעם יחידה שבטית אחת ומאוחדת בשם יהודה. מהמקורות נראה כי יהודה הוא שמו של חבל הארץ בו התיישבו היחידות השבטיות הללו, ומשקמה ממלכת יהודה בארץ יהודה, רק אז התייחסו לכלל היחידות השבטיות שבהר יהודה כאל שבט לעצמו.[161] מספרן הרב של היחידות המשפחתיות המשותפות ליהודה ולאדום, וכן לשמעון ולוי ואף לראובן ומנשה הרחוקים יותר, מחזק את ההנחה כי כל אלו התיישבו בארץ יהודה בתהליך הדרגתי וממושך, כאשר רק בעת הקמת ממלכת יהודה הפכו ליחידה אחת ששמה יהודה. יש גם חוקרים הסבורים שכל הקונצפט של 12 השבטים הוא אופן ארגון מאוחר של הגורמים שהרכיבו את עם ישראל: חלקם כמו יהודה מייצגים את כלל היחידות השבטיות שהתיישבו בחבל ארץ מסוים, ואילו אחרים, ובעיקר הקטנים שבהם, הם יחידות שבטיות שהתקיימו בפועל ככאלה.
סיכום: ראשית ישראל והתיישבותו בתקופת ההתנחלות, לאור המחקר
[עריכת קוד מקור | עריכה]
כפי שהראה אלט,[24] ההתיישבות הישראלית או הפרוטו-ישראלית בתקופת ההתנחלות הייתה באזורי ההר של ארץ ישראל, וראשיתה לפחות בדרכי שלום. מנדנהול וגוטוולד צדקו בהנחתם כי מדובר בחברה שוויונית יחסית, אך הממצא הארכאולוגי הפריך את טענתם בדבר "מרד האיכרים". מודל החברה הדימורפית יכול להסביר את גלי הנטישה וההתיישבות שעברו על ההר המרכזי של ארץ ישראל בתקופות הקדומות, כולל המחזור האחרון מסוג זה שהוביל להתנחלות בתקופת הברזל 1. סביר להניח כי התיישבות זו נגרמה עקב משבר החברה הכנענית בשלהי תקופת הברוזה המאוחרת, וכי חלק מהמתיישבים היו אוכלוסייה פסטורלית של רועים נוודים שהיוו את החלק הנוודי בחברה הכנענית הדימורפית, כלומר היו כנענים בעצמם.[157] עם זאת, העדויות הכתובות והארכאולוגיות למשבר והגירות בכלל המזרח הקדום באותה עת, והמידע המקראי עצמו על התיישבות חלק מקבוצות אלה באזור ההר, ועל מקורות מגוונים של המתיישבים ההר בכלל וביהודה בפרט, מעלים תמונה מורכבת יותר.[90]
ההתנחלות בהר המרכזי כוללת מרכיבים אתניים, שבטיים ומשפחתיים רבים. המרכיב הפסטורלי של החברה הכנענית היה בוודאי חלק חשוב בהתנחלות זו, וייתכן כי חלק מהקבוצות הנזכרות במקורות המצריים נכללות בו: השאסו, העפירו, ואף ישראל הנזכרת במצבת מרנפתח.[140] יחד עימם התיישבו יחידות אתניות, שבטיות ומשפחתיות ממוצאים שונים ומגוונים. חלק ממסורותיהן של קבוצות אלה השתמרו, ומצאו את דרכן אל האסופה המקראית. מתוך עצם ההתיישבות באותו אזור, וההתמודדות עם אתגרים משותפים, התגבשה הזהות הלאומית של הישראלים. הסימן הראשון לתהליך היסטורי זה הוא ארכאולוגי דווקא: הימנעות כלל האוכלוסייה המתיישבת מאכילת חזיר, בניגוד לכל שכניהם.[153] הזהות ההיסטורית הכלל ישראלית, והיהודאית, נשקפת בתקופות הבאות מן מהמקור המקראי, ובהמשך גם ממקורות חיצוניים בני הזמן.[128][161]
ראשית המלוכה ו"הממלכה המאוחדת" (פרק מורחב)
[עריכת קוד מקור | עריכה]תמצית התיאור המקראי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ימי שמואל ומלכות שאול
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם תום תקופת השופטים מעביר אותנו הסיפור המקראי אל ימי שמואל ומלכות שאול.[162] הסיפור נפתח בלידתו והקדשתו של שמואל, בעת ששילה שימשה מרכז דתי וחילוני תחת הנהגת עלי הכהן, שבניו לא הלכו בדרכו. שבטי ישראל יצאו למלחמה נגד הפלשתים באבן העזר. הם ניגפו, בית עלי נכרת, וארון הברית המקודש נפל שלל בידי הפלשתים. אחרי הרפתקאות ומעשי ניסים הוחזר הארון והוצב בכפר קריית יערים. מסתבר כי שילה חרבה, המנהיג עתה הוא שמואל, והוא הוביל את ישראל לניצחון על הפלשתים. אולם שמואל הזדקן, וגם בניו לא הלכו בדרכו. זקני ישראל התכנסו לפיכך בביתו ברמה וביקשו להם "מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם". שמואל הזהיר אותם מפני הסכנות שבדבר, אך במצוות האל נשמע להם ומשח בסתר למלוכה את שאול בן קיש, מגבעת בנימין. באותה עת נחש מלך עמון צר על יבש גלעד. שאול גייס את כל בני ישראל ואיש יהודה, הכה את העמונים, ונמשח פומבית בגילגל. שאול ויונתן בנו הביסו את הפלשתים, שנציבם ישב בגבע בנימין, ובכך ייצב שאול את מלכותו. מסופר עליו כי נלחם "סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים... וַיַּךְ אֶת עֲמָלֵק וַיַּצֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד שֹׁסֵהוּ". אולם במלחמתו בעמלק לא השמיד את כל אשר לעמלק, בניגוד למצווה האלוהית, ומשום כך נגזר דינו ושמואל נצטווה למשוח את דוד בסתר. באותה עת ביעתה את שאול רוח רעה, דוד הובא אליו ובנגינתו רווח לשאול. עתה חזרו וניסו הפלשתים להשתלט על ההר, הפעם מכיוון עמק האלה אל יהודה, והציעו מלחמת ביניים להכרעת המלחמה. דוד, אותו שאול אינו מזהה, התנדב לכך והרג באבן קלע את גוליית הפלישתי. נשות העם היללו אותו "וַתֹּאמַרְןָ הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו" ובכך העירו את קנאת שאול, שניסה מעתה להביא למות דוד. מאידך, דוד התחתן עם מיכל בת שאול, ונקשר בידידות עזה עם יהונתן בן שאול. בהמשך נמלט דוד משאול, ועימו כל משפחתו, "וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל אִישׁ מָצוֹק וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר לוֹ נֹשֶׁא וְכָל אִישׁ מַר נֶפֶשׁ וַיְהִי עֲלֵיהֶם לְשָׂר". אנשי יהודה נותרו נאמנים לשאול, ודוד ואנשיו עברו אל אכיש מלך גת הפלישתית. דוד התיישב בצקלג ומשם ושט על אויבי יהודה מדרום, אך לאכיש סיפר כי פשט על נגב משפחות יהודה. באותה עת נקבצים צבאות הפלשתים וצבא שאול למלחמה באזור הגלבוע ועמק יזרעאל. בינתיים העמלקים פושטים על צקלג, דוד מכה אותם, משחרר משביים את אנשיו ונשיו, ושולח משלל העמלקי לזקני יהודה מערי הירחמאלי, הקיני, ועד חברון. ואילו בצפון, הפלשתים מנצחים במלחמה, בני שאול נופלים בקרב והוא עצמו נופל על חרבו.
עתה דוד עלה לחברון והתמלך שם על יהודה, שאת אהדת משפחותיה ניסה להשיג זה זמן רב. ניסיון לחדש את מלכות שאול במחניים לא צלח, ושבטי ישראל באו חברונה והמליכו את דוד למלך על ישראל כולה. דוד מלך בחברון שבע שנים, ולאחריהן כבש את ירושלים / יבוס ועשאה לבירתו. הפלשתים מיהרו לתקוף את ירושלים אך דוד הביסם פעמיים, ואז העלה את ארון הברית בירושלים וקבע את משכנו שם. לאחר מכן מתאר המקרא שורת מסעות מלחמה של דוד: הרחק צפונה נגד הדד עזר בן רחוב מלך צובה בלכתו לשים מצבה (יד) על נהר פרת, ונגד ארם דמשק אותה כבש ומינה שם נציבים מטעמו; כך עשה גם לאדום שבדרום. הוא נלחם בעמון, ואז התרחשה פרשת בת שבע אשת אוריה החיתי. בת שבע נישאה לדוד והוא הבטיח לה כי בנם שלמה יירש אותו. מבין בני דוד, אבשלום הרג את אמנון עקב אונס תמר אחותו, ואחר כך אבשלום עצמו נהרג בהובילו מרד של כלל ישראל ויהודה נגד דוד. לאחר מכן פרץ מרד שבטי ישראל בהנהגת שבע בן בכרי, אך גם הוא דוכא. בערוב ימי דוד ניסה להתמלך אדוניהו בנו, שנותר בכור לאחר מות אֶחיו, אך לבסוף הומלך שלמה, כמובטח. דוד מת בתום 40 שנות מלוכה, ושלמה מלך תחתיו.
שלמה המלך מתואר במקרא בדמות המלך הגדול והחכם, שיצב את הממלכה וארגן את ישראל במסגרת של 12 נציבויות (ועוד יהודה), עם מינהל מאורגן היטב. היקף ממלכתו היה מנהר פרת ועד לגבול מצרים, וצבאו מנה מספר עצום של סוסים למרכבות ולפרשים. הוא אשר הקים את בית המקדש, הציב בו את ארון הברית, וכן בנה ארמון לעצמו. הוא ביצר את ירושלים, וכן שלוש ערי מפתח בממלכתו: חצור, מגידו וגזר. הוא שלח צי אוניות מעציון גבר דרך ים סוף אל אופיר, משם הביא זהב רב, וכן שלח אוניות לתרשיש שהביאו גם הן מוצרי יוקרה רבים. מלכת שבא (מדרום חצי האי ערב) הביאה לו אוצרות רבים נוספים. המקרא מגנה את נישואיו לנשים רבות מעמים שהאל אסר על החיתון עימם, ובנה במות לאלים הזרים של נשותיו. כעונש על חטאיו, איבד שלמה את השליטה על אדום ועל ארם דמשק. ירבעם בן נבט משבט אפרים ניסה למרוד בשלמה, בעידודו של אחיה השילוני הנביא, שכן עונשו של שלמה היה גם שבנו יאבד את השלטון על ישראל, ותישאר בידיו יהודה בלבד. ירבעם נמלט למצרים ומצא שם מקלט אצל פרעה שישק, עד מות שלמה לאחר 40 שנות מלוכה.
"הממלכה המאוחדת" של דוד ושלמה נחשבת במקרא כתור הזהב בהיסטוריה של עם ישראל.[165]
תמצית המחקר האקדמי בעניין תחילת המלוכה ו"הממלכה המאוחדת"
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מימי שמואל, שאול, דוד ושלמה לא נותרה שום ראייה כתובה. הם גם אינם נזכרים בשום מקור חוץ-מקראי בן זמנם, אבל בכך אין תמה שכן האימפריות של התקופה כנענית כבר נעלמו, ואלה של תקופת הברזל עתידות להגיע לאזורנו ולהותיר תעודות רק מהמאה ה-9 לפנה"ס ואילך. לכאורה, לא ניתן להפריך או לאשש את סיפורי המקרא על תקופה זו. עם זאת, כתובת שנתגלתה בתל דן מהמאה ה-9 לפנה"ס מזכירה את בית דוד, ומכאן שדוד אכן היה דמות היסטורית, שייסד את השושלת שמלכה ביהודה.[151] לאחר גילוי הכתובת הוצעה הקריאה "בית דוד" גם במצבת מישע מאותה תקופה, אך קריאה זו שנויה במחלוקת.
בעבר סברו כי מקור J של הסיפור המקראי זמנו המאה ה-10 לפנה"ס, ולפיכך אין מניעה שהסיפורים המקראיים על התקופה נכתבו סמוך להתרחשותם, אולי אפילו על ידי עד ראייה למאורעות.[166] אולם בהמשך התברר כי מקור זה מאוחר בהרבה, וכי עד המאה ה-8 לפנה"ס כמעט ולא הייתה אוריינות בתחומי ממלכת יהודה.[167] עם זאת, הממצא הארכאולוגי והמרחבי ה"אילם" מאפשר לשחזר מבנים חברתיים ביהודה ובישראל על סמך אופי היישובים, גודלם ופיזורים במרחב.
בעיית תיארוך שרידי המאה ה-10 לפנה"ס
[עריכת קוד מקור | עריכה]יגאל ידין תיארך למאה ה-10 לפנה"ס, בערך בימי שלמה, מבנים ושער מונומנטלי בחצור העיר הגדולה, אותה חפר בשנות ה-50' למאה העשרים. בעקבות זאת בדק גם את מגידו וגזר ואיתר בהן שערים זהים מאותה תקופה. לשיטתו, היה זה אחד המקרים המובהקים ביותר של אימות מידע מקראי, במקרה זה בניית שלושת הערים הללו, על ידי הממצא הארכאולוגי.[168] ישנם חוקרים שעדיין מקבלים תיארוך זה,[169] בעקבות ידין, ומכונים לעיתים "האסכולה הירושלמית". אם אכן שלמה בנה שלושה מרכזים גדולים אלה ברחבי ישראל, סימן הוא כי אכן החזיק באימפריה מפותחת וגדולה, גם אם בתיאור גודלה חלו הפרזות.
אולם החל בשנות ה-90' של המאה העשרים, חפירות במגידו של חוקרים מאוניברסיטת תל אביב ומוסדות נוספים, כמו גם ביזרעאל הסמוכה ועוד אתרים, העלו תמונה אחרת לגמרי. ביזרעאל הוכח כי השכבה קצרת הימים של האתר התקיימה רק במאה ה-9 לפנה"ס; הממצא הקראמי ממנה זהה לממצא שיגאל ידין תיארך למאה ה-10 לפסה"נ.[170] אם כך הוא, הממצאים שיוחסו לתקופת שלמה במאה ה-10 הם למעשה מתקופת בית עמרי מהמאה ה-9 ומעידים על ממלכתו, ולא על ממלכת שלמה.[171] יתר על כן, הסקרים האינטנסיביים בשטחי יהודה ושומרון[26] מאפשרים שחזור מרחבי של החברות שם בתקופות הקדומות. התמונה היישובית בהר יהודה דלה, ולא נראית מתאימה לזו של ממלכה, ומה גם ממלכה עשירה. התמונה בחבלי ישראל שמצפון ליהודה מראה, כבכל התקופות, יישוב צפוף יותר, אך עדיין לא בדגם המתאים לממלכה גדולה. לפיכך הסיקו כי דוד ושלמה אולי התקיימו ושלטו על יחידה מדינית כלשהי, אך זו הייתה קטנה בהרבה מהמתואר במקרא.
מאוחר יותר הוצע כי חורבת קייאפה שבשפלה היא אתר מבוצר מימי דוד המלך, וזאת על סמך תיארוך רדיומטרי לשנים 1020 עד 980 לפנה"ס.[172] מאידך הועלתה הטענה כי טווח הטעות בבדיקות הרדיומטריות שנעשו הוא גדול יותר, 1050 עד 915 לפנה"ס, ויש לתארך את האתר לקצה הנמוך (המאוחר) של טווח זה, כלומר סוף המאה ה-10 לפנה"ס.[173] נושא זה עדיין שנוי במחלוקת במחקר.
בכל מקרה יש להטיל ספק בקיומה של "ממלכה מאוחדת" של דוד ושלמה. לאורך כל ההיסטוריה היישובית הקדומה דרום ההר המרכזי (יהודה) וצפונו (ישראל) שונים מאוד זה מזה. דגמי היישוב בהר הצביעו על קיומן של שתי יחידות מדיניות, בהר יהודה ובחבלי ההר שמצפון לו. כאשר ישנו תיעוד היסטורי, כמו בתקופת הברונזה המאוחרת, הוא מאשש את קיומן של שתי ממלכות כאלה בצפון ובדרום: שכם, וירושלים. לפיכך קשה לקבל את ההנחה כי דווקא במאה ה-10 לפנה"ס קמה שם ממלכה גדולה אחת, ולא עוד אלא ששלטה בחבלים נרחבים מחוץ להר המרכזי.[174]
תקופת המלוכה מימי רחבעם וירבעם ועד קץ בית עמרי (פרק מורחב)
[עריכת קוד מקור | עריכה]ממלכת יהודה מימי רחבעם ועד עתליה לאור התיאור המקראי
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי התיאור המקראי[31] רחבעם בן שלמה הגיע אחרי מות אביו להתמלך על ישראל בשכם, ואנשי הצפון ביקשו ממנו הקלה בכובד המיסים. לנוכח סירובו השחצני התמרדו תושבי ישראל והמליכו עליהם את ירבעם בן נבט. רחבעם נמלט לירושלים והומלך שם על יהודה ובנימין בלבד. הכרוניסט כותב ספר דברי הימים מספר כי רחבעם בנה ערים למצור, בהר יהודה ובשפלה.[175] בשנה החמישית למלכו עלה פרעה שישק על ירושלים, ורחבעם נאלץ לשלם לו מס כבד בזהב.[176] רחבעם מלך 17 שנה, ואבים (אביה) בנו 3 שנים; שניהם עשו הרע בעיני ה', והייתה מלחמה בינם לבין ישראל. הכרוניסט מספר כי אביה הצליח לכבוש חלק מדרום הר אפרים, כולל המרכז הפולחני החשוב בבית אל.[177][178]
המלך הבא ביהודה היה אסא, בן אבים, שעשה הישר בעיני ה'. הכרוניסט מספר כי בימיו תקף את יהודה מדרום זרח הכושי, עליו איננו יודעים דבר פרט למלחמה זו, בה הובס.[179][180] בחזית הצפון, בעשא מלך ישראל תקף את יהודה והשתלט על צפון בנימין. אסא כרת ברית עם בן הדד (הראשון) מלך ארם דמשק ושלח לו תשלום נכבד כדי שיתקוף את בעשא מצפון; בן הדד אכן עשה זאת, ובעשא נסוג מבנימין.[181][182] בשנת 31 למלכות אסא ביהודה השתלט עמרי על ממלכת ישראל. אסא נפטר לאחר 41 שנות מלוכה; יהושפט בנו מלך 25 שנים, ועשה הישר בעיני ה', אך במות הפולחן נותרו על כנן. קשרי יהודה וישראל התהדקו, והוא הצטרף לאחאב בן עמרי מלך ישראל למלחמה בארמים ברמות גלעד, אלא שאחאב נהרג בקרב זה. בדברי הימים מסופר כי מואב ניסתה לפשוט על יהודה מדרום, אך הניסיון נכשל.[180] מסופר על יהושפט גם כי ניסה לשלוח אוניות מעציון גבר לאופיר ארץ הזהב, אך האוניות נשברו; אגב כך מסופר כ אין מלך באדום, ובמשתמע יהושפט שלט בה.[183]
אחרי מות יהושפט מלך יהורם, שהתחתן עם עתליה בת עמרי (גרסה אחרת: בת אחאב), אשר ילדה לו את אחזיהו. בשנת 8 למלכו מת יהורם, וירש אותו אחזיהו; שניהם עשו הרע בעיני ה'. אחזיהו הצטרף ליורם[184] בן אחאב מלך ישראל למלחמתו בארם; צבאם הובס ומלך ישראל נפצע. לאחר שנה חל בישראל מרד יהוא, אשר הרג את שני המלכים גם יחד. לאחר מות אחזיהו, הרגה המלכה האם, עתליה, את כל זרע המלוכה והמליכה עצמה על יהודה. אחות אחזיהו מילטה בסתר את בנו יהואש, שהוחבא בבית המקדש במשך 6 שנים. בגיל שבע הוכתר יהואש למלך על יהודה ביוזמת יהוידע הכהן, ועתליה הומתה.
ממלכת ישראל מימי ירבעם הראשון (בן נבט) ועד יורם בן אחאב לאור התיאור המקראי[31]
[עריכת קוד מקור | עריכה]ירבעם בן נבט מרד נגד רחבעם בן שלמה, והקים את הממלכה הצפונית, ישראל;[185] ככל שניתן להבין מהכתובים, את בירתו קבע בעיר תרצה.
על מנת להתנתק מהמרכז הפולחני בירושלים הקדים שני מרכזי פולחן חליפיים בשני גבולות ממלכתו: בית אל מדרום ודן מצפון והציב בהם שני עגלי זהב ומזבחות עבורם. בעת שזבח בבית אל, הגיע למקום איש אלוהים וניבא: :מִזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ ... הִנֵּה בֵן נוֹלָד לְבֵית דָּוִד יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ וְזָבַח עָלֶיךָ אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת הַמַּקְטִרִים עָלֶיךָ".[186] לאחר מכן, אחיה הנביא משילה ניבא לירבעם את חורבן ביתו. ואכן, לאחד מות ירבעם בתום 22 שנות מלכות, ירש אותו נדב בנו אך מלך שנתיים בלבד.[187] בעשא בן אחיה הכה את נדב בעת המצור הישראלי על גיבתון שבגבול פלשת, ומלך תחתיו למשך 24 שנים; שניהם עשו הרע בעיני ה'. בהמשך בעשא תקף את אסא מלך יהודה, כמסופר לעיל ואסא כרת עם ברית עם בן הדד הראשון מדמשק. בן הדד כבש ערים חשובות בצפון ישראל, כולל דן, וכל חבל כנרות ונפתלי. בעשא נסוג מבנימין וחזר אל בירתו בתרצה. יהוא בן חני הנביא ניבא לגם לבעשא את חורבן ביתו. אלה בנו ירש אותו אך נרצח בידי זמרי שר מחצית הרכב, אשר גם הרג את כל שושלתו.
זמרי מלך רק שבעה ימים; עמרי שר הצבא, שחנה שוב על גיבתון, הומלך שם על ידי צבאו. הוא מיהר לעלות על תרצה, זמרי שרף על עצמו את הארמון ומת, תבני בן גינת התמודד מול עמרי עד אשר מת גם הוא. המלוכה נכונה בידי עמרי, שהקים בירה חדשה על אדמה אותה קנה מבעליה שמר, וקרא את שמה שומרון. הוא מלך 12 שנה, עשה הרע בעיני ה', ואחאב בנו ירש אותו. אחאב זכה לגינוי מיוחד: "וַיְהִי הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת אִיזֶבֶל בַּת אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֶת הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ. לב וַיָּקֶם מִזְבֵּחַ לַבָּעַל בֵּית הַבַּעַל אֲשֶׁר בָּנָה בְּשֹׁמְרוֹן. לג וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת הָאֲשֵׁרָה וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו".[188] בימיו פעל אליהו, הנביא היהוויסטי הגדול, אשר שחט את כוהני הבעל, וגינה את אחאב על חטאיו ובראשם רצח נבות: "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ". בן הדד השני תקף את אחאב ושם מצור על שומרון, אך אחאב הפתיע אותו בבסיסו והניס אותו. בשנה לאחר מכן נערך ביניהם קרב באפק שליד הכנרת; בן הדד הובס ונפל בידי אחאב, אך הלה שחררו תמורת החזרת הערים שכבשה ארם דמשק בישראל, וזכויות מסחריות בדמשק עצמה: "וְחוּצוֹת תָּשִׂים לְךָ בְדַמֶּשֶׂק". נביא ה' ניבא על אחאב רעה, בשל שחרור בן הדד. לאחר מכן חלה הפוגה של שלוש שנים במלחמה בין ארם וישראל: המקרא אינו מפרש למה. בשנה השלישית הזמין אחאב את יהושפט מלך יהודה להצטרף אליו למלחמה על רמות גלעד. השניים אכן יוצאים יחד למלחמה, אולם במהלכה נפצע אחאב פצעי מוות, וצבאו נסוג לשומרון.
בסיכום מלכות אחאב מספר המקרא באופן חריג על "בֵּית הַשֵּׁן אֲשֶׁר בָּנָה וְכָל הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנָה". אחאב מלך 22 שנה, ובנו אחזיהו מלך שנתיים, ונפטר בעקבות תאונה בארמונו. יורם בנו ירש אותו ומלך 12 שנים. מסופר כי עם מות אחאב מרד מישע מלך מואב בישראל. יורם, עם יהושפט מלך יהודה ועם מלך אדום, שמו מצור על בירתו של מישע.[189] באפיזודה לא לגמרי ברורה ניסה מלך מואב להבקיע אל מלך אדום, וכשל. אז העלה את בנו הבכור לעולה על החומה (לפי פרשנות אחת: בנו של מלך אדום), והדבר גרם לנסיגת צבא ישראל.[190] בינתיים הנביא אליהו משח את אלישע ליורשו, ועלה השמיימה. בן הדד חזר ושם מצור על שומרון, והעיר ניצלה באופן פלאי; ארבעה מצורעים בישרו לנצורים על מנוסת צבא האויב.
אלישע, לאחר מעשי נפלאות רבים ולפי מצוות אליהו, ניבא לחזאל מדמשק כי הוא יירש את בן הדד, אדונו החולה, וכי יכה בישראל. לאחר מכן משח שליחו של אלישע את יהוא, משרי צבאו של יורם מלך ישראל, על מנת שיכה את בית אחאב בהתאם לנבואות. יהוא אכן הגיע ליזרעאל, הרג את יורם מלך ישראל והשליך את גופתו בכרם נבות. הוא הרג גם את אחזיהו מלך יהודה אשר שהה אותה עת ביזרעאל, וכן את איזבל המלכה, את כל בני המלך וכל כוהני הבעל, וכן את אחֵי אחזיהו.[190]
ממלכות יהודה וישראל עד עליית ונפילת בית עמרי, לאור מגוון המקורות השונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]עניינו של הכותב המקראי בממלכת יהודה, והדגש האידאולוגי בתיאורו, אינם מאפשרים להבין את ההקשר ההיסטורי הרחב יותר של האירועים, ואף לא נועדו לכך. אולם עתה לראשונה מופיעים מקורות היסטוריים רלוונטיים שאף מתייחסים לדמויות ואירועים מהמקרא; יחד עם התמונה הארכאולוגית המעודכנת ניתן להבין טוב יותר את פרק הזמן המתואר.
תחילה יש להדגיש את ההבדל העצום של ההיקף וההתפתחות בין ממלכות יהודה וישראל. על פי הממצא הארכאולוגי, אוכלוסייתה הדלילה של ממלכת יהודה היא כ-10% בלבד מאוכלוסיית ההר המרכזי של ארץ ישראל, ודגם היישוב בה אינו מראה על חברה מפותחת; גם היעדר הממצא האפיגראפי שולל קיומה של חברה כזו. הממצא בירושלים, בירת הממלכה, אינו מראה יותר מאשר עיר הררית קטנה עד בינונית, אשר עומדת בראש ממלכה קטנה באזור שוליים. ואילו לגבי ממלכת ישראל הממצא והמידע מראים על התפתחות ההולכת והופכת אותה לממלכה גדולה ומאורגנת, מרכיב משמעותי במאזן הכוחות של האזור. בירתה הראשונה היא תרצה המזוהה בתל פארעה, אתר גדול ומרכזי עוד בימי גל ההתיישבות של תקופת הברונזה הקדומה.[191]
מסע שישק
[עריכת קוד מקור | עריכה]מסע פרעה שישק בשנה החמישית לרחבעם הוא האירוע המשמעותי הראשון בתחילת התקופה. כתובת הניצחון של שישק (ששונק) על קיר המקדש המצרי בכרנק (לוקסור של ימינו) כוללת רשימה של כמאה וחמישים יישובים שכבש והרס.[32] תיאור מסע זה הוא התעודה ההיסטורית הראשונה המאמתת את קיומו של אירוע מקראי, ותאריך המסע – שנת 926 לפנה"ס, היא השנה החמישית לרחבעם – הוא העוגן הכרונולוגי לתיארוך כל תקופת המלוכה המוקדמת. אלא שמתברר כי התיאור המקראי של המסע מחמיץ לגמרי את עיקרו של האירוע. המטרה העיקרית של המסע לא הייתה ממלכת יהודה, שהמסע נגע רק בשוליה באזור הנגב, אלא צפון הארץ: יישובים בתחומי ממלכת ישראל, ובעיקר מה שנותר מהמערכת היישובית הכנענית בצפון. החורבן שהותיר אחריו ניכר באתרים הארכאולוגיים, ובמגידו אף נמצא שבר ממצבת ניצחון שהציב שם שישק.
סביר להניח כי שישק התכוון לחדש את השליטה המצרית בכנען, ולהשתלט על דרכי המסחר בעמקי הצפון והדרום.[32] אולם כוחו עמד לו רק להרוס אזורים אלו, אך לא להמשיך ולשלוט בהם. למעשה הוא פתח בפני ממלכת ישראל, לאחר שהתאוששה מהמסע, את האפשרות להשתלט על אזורי העמק הצפוניים, שאוכלוסייתם הכנענית לא התאוששה ממנו.[192] על מסע זרח הכושי על יהודה[193] איננו יודעים דבר מלבד סיפורו של הכרוניסט;[179] אם אכן התרחש, תיאורו דומה למאבקים בין משפחות יהודה לבין שכניהם הנוודים מדרום, מאז ימי שאול ואילך.
ממלכת בית עמרי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
האירוע המרכזי בתקופה הוא עליית בית עמרי. התמקדות המקרא בחטאי עמרי ואחאב מכסה על העובדה שהללו הקימו, לראשונה בהר המרכזי, ממלכה של ממש: אחת הממלכות החזקות באזור.
העיר שומרון נבנתה כעיר בירה גדולה ומרשימה עם אבני גזית וכותרות עמודים מפוארות. הארמון נבנה בסגנון "בית חילאני" בדומה לארמונות המלכים הגדולים בסוריה, וחפצי היוקרה משויכים אליו, ולארמון המאוחר יותר באתר, לא בסיפורים אגדתיים אלא בממצא הארכאולוגי ממשי של ריהוט עשוי שנהב, הוא בית השן אשר בנה אחאב.
ישראל שלטה בעבר הירדן עד מואב המרוחקת, כפי שעולה מכתובת מישע שהתגלתה בדיבון, ובה מוזכר עמרי בשמו כמי ששלט על מואב לאורך כל ימיו, וחצי ימי בנו (אחאב).
כתובת ארמית מתל דן, השייכת לתקופה הבאה, מספרת כי מלך ישראל השתלט על דן הארמית בעבר, היינו בימי בית עמרי. כתובת שַלמַנאֶסֶר (להלן) מציגה את ישראל כאחת הממלכות החזקות באזור, אם לא החזקה ביותר. מכל זה עולה כי מדובר בממלכה חזקה, גדולה מאוד ומאורגנת היטב.[194]
מצבת מישע
[עריכת קוד מקור | עריכה]מצבת מישע מלך מואב, הנזכר בסיפור המקראי, התגלתה בבירתו דיבון. הכתובת מתארת מהלך אירועים שונה מהסיפור המקראי. לפיה, מישע ואביו כמשית שלטו בדיבון תחת מלכי ישראל, וצפון מואב הייתה ישראלית. מישע התמרד, כנראה עוד לפני מות אחאב, וכבש את כל צפון מואב כולל הערים יהץ, מידבא, וכן עטרות עליה כתב "ואיש גד יושב עטרות מעולם". כמו כן כבש את נבו, לקח משם את כלי יהוה (כנראה ממקדש שנמצא במקום), וסחב אותם אל מקדש כמוש בעיר קריות.
חלק מקוטע בסוף הכתובת מספר על כיבוש חורונים שבדרום; לפי פירוש שנוי במחלוקת, חורונים השתייכה לבית דוד, כלומר לממלכת יהודה. הכתובת משלימה איפוא את התמונה ההיסטורית לגבי מואב.[36] הכתובת אינה מזכירה את ההתקפה הכושלת של ישראל, יהודה ואדום על קיר חרשת, עליה מסופר במקרא, ולא את ניסיון הפשיטה המואבית על יהודה עליו מספר הכרוניסט בלבד.[36]
עליית אשור וקרב קרקר
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופה זו נכנס לתמונה האזורית גורם חדש ורב עוצמה, האימפריה האשורית, שעתידה להשפיע על גורל ממלכות ישראל ויהודה.
אשורנצירפל השני מלך אשור (שנים 883–859 לפנה"ס) חידש את ההתפשטות האשורית מערבה, והגיע עד ערי פיניקיה שלחוף הים התיכון.
בנו שַלמַנאֶסֶר השלישי (שנים 859–824 לפנה"ס) המשיך במדיניות זו, ובשנת 853 יצא למסע לכיוון ממלכות סוריה וארץ ישראל.
ממלכות האזור חדלו מסכסוכיהן המקומיים והציבו נגדו קואליציה שבראשה הדדעזר מדמשק, אירחולני מחמת (העיר אל חמה של היום) ואחאב הישראלי. התגבשות קואליציה זו היא שעומדת מאחורי שלוש שנות השקט בין ישראל לארם, כמתואר במקרא. לפי תיאורו של שַלמַנאֶסֶר בכתובת האובליסק השחור, הביא אחאב מספר עצום של 2,000 מרכבות, מה שמציג אותו כחזק במלכי האזור. אבל גם אם זוהי הגזמה או טעות סופר (200?), ברור מעמדה הבכיר של ממלכת ישראל. לדברי שַלמַנאֶסֶר, לצד מנהיגי הקואליציה מדמשק, חמת וישראל השתתפו בקואליציה מלכי גבל, מצרים, עַרקַת, מתן-בעל מאַרוָד, ממלכת אֻסנֻ, אדוניבעל מסִּאַנֻ, גִנדְבּוּ מערב, גנדבו ובעשא בן-רחוב מעמון.
הקרב התנהל בקרקר שעל נהר האורונטס, אבל אף על פי ששַלמַנאֶסֶר התפאר בניצחון, בפועל התקדמותו דרומה נבלמה עד שנת 841 לפנה"ס.[194][35]
תוך זמן קצר ישראל וארם דמשק חזרו להתכתשויות ביניהן, ואחאב נהרג בעת ניסיון לכבוש את רמות גלעד מארם דמשק. בינתיים מרד גם חזאל בשושלת בן הדד, והמשיך במלחמה נגד יורם (בן אחאב), שנעזר באחזיהו בן יהורם בן מלך יהודה.
לפי מצבת ניצחון ארמית שנתגלתה בשנת 1993 בתל דן ומיוחסת לחזאל מלך ארם, הלה הרג את יורם (בן אחאב) מלך ישראל, ואת אחזיהו בן יהורם מלך בית דוד (ממלכת יהודה).[151] מהכתובת עולה גם שחזאל כבש את דן, העיר המרכזית בצפון ממלכת ישראל, בנוסף לכיבוש הגלעד וכל עבר הירדן כמתואר במקרא.
לפי הסיפור המקראי יורם רק נפצע בקרב, ובעודו מתרפא ביזרעאל מרד בו יהוא בן נמשי, משרי צבאו החונים על רמות גלעד. לפי המקרא יהוא, ולא חזאל, הוא זה שהרג את יורם, יחד עם כל בית אחאב, וכן את אחזיהו בן יהורם מלך יהודה. קשה להכריע בין שתי גרסאות אלה, של הכתובת ושל המקרא, מה גם שהכתובת מתל דן ניזוקה מאוד אם כי פענוחה מקובל במחקר.
מכל מקום, בעקבות ההפיכות שביצעו, חזאל ויהוא הקימו שושלות חדשות בממלכותיהם, והמשיכו להילחם זה בזה.
על רקע ההפיכה בישראל התרחשה הפיכה גם ביהודה. עתליה אם יהורם ניצלה את מותו וניסתה להשמיד את כל שושלת בית דוד, כולל בניה ונכדיה, וזאת מסיבות לא ברורות עד תום; הפיכה זו נכשלה בסופו של דבר.[195]
תקופת המלוכה מימי יהואש ובית יהוא ועד חורבן ממלכת ישראל (פרק מורחב)
[עריכת קוד מקור | עריכה]ממלכת יהודה מימי יהואש עד ימי עזריה (עוזיה/ו) ואחז לאור התיאור המקראי
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי התיאור המקראי,[37] יהואש בן השבע הומלך בידי יהוידע הכהן ועשה הישר בעייני ה', מלבד הבמות שלא סרו; הוא מלך 40 שנה. בימיו כבש חזאל מלך ארם את ממלכת גת הפלישתית ואיים על ירושלים, אך יהואש שלח לו מס את כל אוצרות המקדש והממלכה ניצלה.[196] זמן קצר אחר כך פקידיו הבכירים ("עבדיו") קשרו עליו קשר והרגוהו. לפי הכרוניסט, למסע חזאל קדם מותו של יהוידע הכהן, והעבודה הזרה חזרה ליהודה; זכריה בן יהוידע ניסה לעמוד בפרץ אך נרגם למוות במצוות המלך. ההתקפה הארמית מתוארת כעונש על כך, יהואש נפצע במלחמה או חלה, והקושרים הרגוהו בשל הריגת זכריה בן יהוידע.[197] בנו אמציה הומלך תחתיו וכאביו עשה הישר, רק הבמות לא סרו; הוא מלך 25 שנים, ומסופר עליו כי הכה את אדום בגיא המלח. הכרוניסט מוסיף סיפור ולפיו שכר אמציה שכירי חרב מישראל, אבל אחר כך איש האלוהים (ששמו לא פורש) ציווה עליו לשולחם לביתם, ולהשאיר בידם את התשלום ששילם להם; אולם הללו בזעמם פשטו על ערי יהודה. מסיבה זו או אחרת הכריז אמציה מלחמה על יואש[198] מלך ישראל, וניגף בקרב בבית שמש. אמציה נלקח בשבי, יואש כבש את ירושלים, פרץ את חומתה ובזז את אוצרות המקדש. במקום אמציה השבוי המליך עם יהודה את בנו עזריה[199] בן ה-16. גם הוא עשה הישר ורק הבמות לא סרו; עזריה מלך 51 שנים, תור זהב של ממלכת יהודה לצד ממלכת רחבעם השני בישראל. פסוק קצר מתאר את הרחבת ממלכתו הרחק דרומה: "הוּא בָּנָה אֶת אֵילַת וַיְשִׁבֶהָ לִיהוּדָה".[200] הכרוניסט מרחיב מאוד על מפעלותיו:[201] לדבריו הוא נלחם בפלשתים, פרץ את חומות גת, יבנה ואשדוד ואף בנה שם ערים. בדרום מיוחסת לו התפשטות מול הערביים, המעוּנים ועד לבוא מצרים, כלומר הנגב המערבי וכנראה גם הר הנגב.[202] באופן כללי מסופר עליו "כִּי אֹהֵב אֲדָמָה הָיָה": בנה מגדלים במדבר ובירושלים, חצב בורות רבים, ואנשיו החזיקו מקנה ועבדו את האדמה ברחבי הארץ. במחציתה הראשונה של מלכות עזריה אביו אמציה שוחרר משביו וחי 15 שנים נוספות מאז המלכת עזריה, עד אשר נרצח בלכיש בנסיבות לא ברורות. בחלקה האחרון של מלכותו לקה בצרעת, ובנו יותם שלט כעוצר. גם כאן הכרוניסט מרחיב ומייחס לו ניסיון להקטיר על מזבח הקטורת במקדש, מעשה שבעקבותיו לקה מיידית בצרעת.[201] על מנת ליישב את הכרונולוגיה מקובל להניח כי יותם שלט כעוצר 10 שנים, אבל כל הכרונולוגיה של עזריה, יותם ואחד סבוכה מאד. את יותם ירש אחז אשר מלך 16 שנים, חטא ועשה תועבות רבות. בימיו רצין מלך ארם דמשק ופקח בן רמליהו מלך ישראל עלו עליו ושמו מצור על ירושלים. אחז הזעיק את תִגְלַת-פִּלְאֶסֶר מלך אשור, והלה נענה לו: עלה על דמשק וכבש אותה, הגלה את תושביה והמית את רצין. אחז יצא לקראתו, העתיק את מתכונת המזבח מדמשק וציווה להקים דוגמתו במקדש בירושלים; לפי הכרוניסט, עשה זאת משום שאלוהי דמשק הוכיחו עצמם במלחמה נגד יהודה.[203]
ממלכת ישראל מימי יהוא דרך ממלכת ירבעם השני ועד לחורבנה לאור התיאור המקראי[37]
[עריכת קוד מקור | עריכה]יהוא התמלך על ישראל במה שמוצג כמו מהפכה יהוויסטית כנגד עובדי הבעל,[204] אולם הוא המשיך את פולחנות עגלי הזהב בבית אל ובדן. בימיו הכה חזאל, מלך ארם החדש, את ממלכת ישראל והשתלט על כל הגלעד ועבר הירדן. לפי הכתובת מתל דן חזאל כבש גם עיר זו,[151] ומכאן שכבש כנראה גם את הגליל כולו. יהוא מלך על ישראל 28 שנה, וירש אותו בנו יהואחז. ממלכת ארם דמשק התגברה בימי חזאל ובנו בן הדד (השלישי) על מלכי ישראל, עד אשר " וַיִּתֵּן יְהוָה לְיִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעַ וַיֵּצְאוּ מִתַּחַת יַד אֲרָם"; המקרא אינו מפרש מיהו מושיע זה. יהואחז מלך 17 שנה, וירש אותו בנו יואש אשר מלך 16 שנה; שניהם עשו הרע בעיני ה'. יואש נלחם באמציה מלך יהודה ולקח אותו בשבי. עם מותו עלה למלוכה בנו ירבעם (השני) אשר מלך 41 שנה, ועשה הרע בעיני ה'. הוא הרחיב את גבול ישראל עד דמשק וחמת בצפון, והביא את הממלכה לשיא גודלה ועוצמתה אי פעם.
עם מות ירבעם השני החלה ממלכת ישראל להידרדר, בהתאם לנבואה כי רק 4 דורות ליהוא יישארו בשלטון. זכריה בנו יורשו מלך שישה חודשים בטרם נרצח בידי שלום בן יבש. אחרי חודש עלה עליו מנחם בן גדי מתרצה, היכהו, ומלך 10 שנים בשומרון. בימיו בא פול מלך אשור (תִגְלַת-פִּלְאֶסֶר השלישי), ומנחם שילם לו מס כבד. פקחיה בן מנחם ירש אותו ומלך שנתיים, בטרם קשר עליו פקח בן רמליהו, המיתו ומלך תחתיו במשך 20 שנה. בתקופה זו חזר תִגְלַת-פִּלְאֶסֶר לישראל, השתלט על כל חלקיה פרט להר המרכזי (שומרון), והגלה את תושביהם. לאחר מכן הושע בן אלה הרג את פקח ועלה למלוכה למשך 9 שנים. שַלמַנאֶסֶר, מלך אשור החדש, עלה על ישראל אך הושע קיבל את מרותו ושילם לו מס. בהמשך חדל מתשלום המס, ולשַלמַנאֶסֶר נודע כי הושע תכנן מרד בעזרת מלך מצרים. הושע נכלא, מלך אשור צר על שומרון שלוש שנים וכבש אותה; את הגולים יישב במחוזות שונים באימפריה האשורית.
הכותב המקראי תולה את החורבן בחטאות ישראל החל מימי ירבעם בן נבט, כולל הצבת שני העגלים (בבית אל ובדן) לפולחן, שמעולם לא בוטל.
במקום הגולים הובאו לממלכת שומרון החריבה גולים מחבלים אחרים באימפריה. הללו החלו לעבוד לה' אך המשיכו לעבוד את אליהם הקודמים. המחבר מסיים את סיפורו עליהם כך: "וַיִּהְיוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְרֵאִים אֶת יְהוָה וְאֶת פְּסִילֵיהֶם הָיוּ עֹבְדִים גַּם בְּנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָם הֵם עֹשִׂים עַד הַיּוֹם הַזֶּה".[205]
ממלכות ישראל ויהודה בשיאן, וחורבן ממלכת ישראל, לאור מגוון המקורות השונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]יחסי ישראל, ארם דמשק ויהודה בצל האימפריה האשורית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ממלכות ישראל וארם דמשק התחרו ביניהן על השליטה בדרום סוריה, עבר הירדן וארץ ישראל, והיו שתי הממלכות הדומיננטיות באזור זה. יחסי הכוחות ביניהן הושפעו ממידת התערבותה של אשור באזור. בתקופות של לחץ אשורי, ארם דמשק ספגה אותו ראשונה בשל מיקומה, ונחלשה ביחס לישראל. בתקופות בהן אשור התמקדה בחזיתות אחרות הייתה לארם דמשק עליונות, עד אשר ספגה מהלומות אשוריות שהתקשתה להתאושש מהן.
בסופו של דבר החריבו האשורים את ממלכות ארם דמשק וישראל בשליש האחרון של המאה ה-8 לפנה"ס.
האשורים המשיכו להתפשט דרומה במאה ה-7 לפנה"ס עד גמר כיבושה של מצרים בידי המלך האשורי אַשׁוּרבַּּניפַּּל בשנים 664–663 לפנה"ס. 10 שנים לאחר מכן החלה הנסיגה האשורית, ומצרים החליפה את האימפריה האשורית בחלק מנחלותיה באזורנו.
בית יהוא
[עריכת קוד מקור | עריכה]
שַלמַנאֶסֶר השלישי הצליח לחזור לאזורנו בשנת 841 לפנה"ס, ובמונולית השחור שלו נותר אף תיעוד של יהוא משתחווה אפיים לפניו ומעלה לו מס.[38] אולם בשני הדורות הבאים התמקדה אשור בבעיות בחלקים אחרים של האימפריה, ולא הגיעה לאזורנו. בהיעדר הלחץ האשורי ממלכת ארם דמשק התחזקה, ובימי חזאל ובנו בן הדד (השלישי) גברה על מלכי ישראל ויהודה. אולם אז חידש אדד-ניררי השלישי מלך אשור את עניינו באזורנו. לאחר כמה מסעות מקדימים, בשנת 796 לפנה"ס עלה אדד-ניררי על ארם דמשק והחלישה מאד;[39] אולם אחרי כן הוא ובנו התמקדו במלחמה נגד ממלכת אוררטו (אררט), החזקה והקרובה יותר לגבולם, ואשור נעדרה מאזורנו למשך כשני דורות נוספים.
מתברר כי עלייתו של ירבעם השני, שיוחסה לרחמי האל, נבעה מהשינויים הגאו-פוליטיים: בנצלו את חולשתה של ארם דמשק ואת היעדרה של אשור השתלט ירבעם על דמשק, הרחיב את גבולו עד חמת שבצפון, והביא את הממלכה לשיא גודלה ועוצמתה אי פעם.[40] למעשה, היקף ממלכתו המוכח היסטורית ומפעלי הבנייה שלו דומים לאלו שיוחסו לשלמה המלך, ושמא התיאור האגדי למחצה של ממלכת דוד שלמה משקף תקופה זו.[41] גם ממלכת יהודה שגשגה והתרחבה דרומה תחת שלטון המלך עזריה (עוזיה/ו), ויותם בנו.
לאחר מות ירבעם הושמדה שושלת יהוא, וממלכת ישראל הלכה והידרדרה.
התהליכים החברתיים והדתיים בממלכות יהודה וישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ספרי המקרא חוזרים ומגנים בכל דור את ההיקף הרחב של הפולחנות לאלים זרים בכל רחבי ישראל ויהודה, בבמות, על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן. אין מנוס איפה מהמסקנה, על פי המקרא עצמו, כי זה היה הפולחן וזו הייתה הדת של מרבית תושבי ישראל ויהודה הקדומים, אם לא של כולם. אמנם בפולחנות אלה היה מקום של כבוד לה', האל הלאומי, אבל לצידו עבדו גם לאשרה זוגתו, לבעל שלעיתים זוהה עימו, למלכום אלוהי עמון, לכמוש אלוהי מואב, לעשתורת אלת הצידונים, לצבא השמיים ולמלכת השמיים.
לא ניתן לקבוע מתי הופיע בממלכות ישראל ויהודה הרעיון שיש לסגוד לאל אחד ויחיד, הוא ה', האל הלאומי. הדמות המרכזית הראשונה המביאה רעיון זה הוא אליהו הנביא, שפעל בממלכת ישראל בימי אחאב, כלומר במאה ה-9 לפנה"ס, וכך גם אלישע יורשו; מניחים שהסיפורים עליהם נכתבו מאוחר יותר. על אליהו מסופר כי הרג את כוהני ונביאי הבעל, לצד מעשי ניסים מרובים.[206] אליהו הלך אל הר האלוהים חורב, שם דיבר אליו ה'. אליהו, כמרבית הנביאים אחריו, שילב את הדרישה לעבוד את ה' לבדו עם הדרישה לצדק: על בית אחאב נגזר כרת בשל מעשה נבות, לצד חטאיו האחרים. לבסוף עלה אליהו בסערה השמיימה, ואלישע החליפו. גם אלישע חולל ניסים רבים בשם ה' לבדו; הוא משח למלך על ישראל את יהוא, אשר חולל מהפכה יהוויסטית. אולם גם יהוא לא זנח את פולחן העגלים שייסד ירבעם הראשון, ובכך בגד בייעודו ושושלתו תיענש על זאת.
בימי הזוהר של ירבעם השני, מבית יהוא, מופיעים נביאי הכתב הראשונים: עמוס והושע. עמוס, השלישי בנביאי תרי-עשר בנוסח המסורה (והשני בתרגום השבעים) נחשב לנביא הכתב הקדום ביותר המוכר לנו, אולם לפי סגנונו המגובש והנוסחאות הקבועות שלו מניחים שקדמו לו נביאי כתב שכתביהם לא השתמרו.[207] הוא מגיע מתקוע שביהודה אך נבואותיו הן על ממלכת ישראל. הנבואות משלבות אמונה בלעדית בה', גינוי פולחן (העגלים) בבית אל, נבואות חורבן ותוכחה חברתית: "שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שֹׁמְרוֹן הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים...".[208] שני לו כנראה הוא הראשון בנביאי תרי עשר, הושע בן בארי, שהתנבא באותה תקופה ועל נושאים דומים. בפרט הוא מתנבא כנגד הזנייה אחר אלוהים אחרים, על חורבן בית יהוא, ועל עוולות חברתיות. אולי גם הוא הגיע מיהודה. שני הנביאים פועלים במאה ה-8 לפנה"ס, בשיא ימי הזוהר והעושר של ממלכות ישראל ויהודה, עושר שהיה כרוך בריבוד חברתי ועושק. בממלכת ישראל הצפונית במאות 9–8 לפנה"ס מתקיימת אם כן תופעה מתמשכת של נביאים הדוגלים באל אחד, ה', שערכיו הם ערכי צדק חברתי. אנו עתידים לפגוש בה שנית ביהודה של שלהי המאה ה-8 לפנה"ס.
הפולחן בבמות
[עריכת קוד מקור | עריכה]במיוחד מגנים המקורות את פולחן הבמות ונפוץ ביהודה וישראל, ואפילו בזמן רוב המלכים הצדיקים בעיניהם הוא נמשך, למשל אמציהו ועזריה: "רַק הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת".[209] ברור אפוא שזה היה פולחן נפוץ מאד, במיוחד בקרב האוכלוסייה הכפרית המרוחקת ממרכזי הפולחן, ויש להניח שלכל כפר או בית אב היה את מקום הפולחן שלו מימים ימימה. בבמות עבדו לה' אך גם למגוון האלוהויות שנזכרו לעיל.[210] נביאי ה' הראשונים גינו את פולחנות האלים הזרים בבמות, אך לא דרשו את ריכוז פולחן ה' במקום אחד.
דעיכת ממלכת ישראל ונפילתה, ועליית ממלכת יהודה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אשור חזרה לאזורנו בימי תִגְלַת-פִּלְאֶסֶר השלישי, בשנת 743 לפנה"ס. ברית מלכים אזורית ניסתה לבלום אותו אך כשלה; בראש הברית עמד הפעם עזריה מלך יהודה, וזו אינדיקציה היסטורית ראשונה להתפתחות יהודה לכלל ממלכה מאורגנת היטב ובעלת מעמד אזורי בולט. הממצא הארכאולוגי ביהודה, כולל תחילת הופעה של ממצא אפיגראפי, מחזקים תמונה זו. אולם הניסיון לבלום את תִגְלַת-פִּלְאֶסֶר כשל, ומנחם מלך ישראל נאלץ לשלם לו את המס הכבד הנזכר במקרא. ייתכן כי כובד המס הביא להפיכה של פקח בן רמליהו כמה שנים אחר כך. ככל שניתן לשחזר, פקח מלך ישראל ורצין מלך ארם תכננו לחדש את הברית נגד אשור. אולם אחז מלך יהודה, שירש את עזריה ויותם, שינה את מדיניותו ובחר בתבונה להישאר ווסאל נאמן של מלך אשור. בתגובה, פקח ורצין צרו על ירושלים (כנראה בשנת 735 לפנה"ס) במגמה להחליף את אחז, ולמעשה את בית דוד כולו, במלך נוח להם יותר: בֶּן-טָבְאֵל, כנראה מבית טוביה המוכר לנו מתקופה מאוחרת יותר בעבר הירדן. במקביל סייע רצין לאדומים להשתלט על אילת/אילות.[211] הכרוניסט מספר שבעקבות זאת תקפו האדומים גם את יהודה עצמה, ושהפלשתים כבשו ערים בשפלת יהודה.[212][213] אחז, מתוקף בריתו הוווסאלית עם אשור, הזעיק אותה לעזרה. תִגְלַת-פִּלְאֶסֶר פעל במהירות ובצורה מחושבת. בשנת 734 לפנה"ס השתלט על פלשת וחסם אפשרות הגעת עזרה מצרית מדרום. בשנת 733 לפנה"ס כבש וסיפח את מרבית שטחה של ממלכת ישראל והגלה את האוכלוסייה, כמתואר במקרא. לאחר צעדים מקדימים אלו, בשנת 732 לפנה"ס כבש תִגְלַת-פִּלְאֶסֶר את ארם דמשק, הרג את רצין וסיפח גם את דמשק לאשור.[42] מסתבר שבעקבות התבוסה והחורבן רצח הושע בן אלה את פקח בן רמליהו, ותִגְלַת-פִּלְאֶסֶר מציין כי המליך את הושע על ישראל וקיבל גם ממנו מס כבד. עם מות תִגְלַת-פִּלְאֶסֶר יצא למערב יורשו, שַלמַנאֶסֶר החמישי, והושע חידש את שבועתו אליו והעלה לו מס. אולם בהמשך חדל מתשלום המס ותכנן מרד בעזרת סוֹא מלך מצרים, כמסופר במקרא. שַלמַנאֶסֶר כלא אותו (725–724 לפנה"ס), שם מצור על שומרון עד שנכנעה לו בשנת 722 לפנה"ס.
באותה שנה מת שַלמַנאֶסֶר ובמקומו מלך, בנסיבות לא ברורות, סרגון השני. סרגון יצא בהקדם (720 לפנה"ס) למסע לדיכוי מרד של מלך חמת שבצפון, המשיך בכיבוש פלשת והגיע לעזה, כדי לדכא את מרידתה. הוא הבריח את הצבא המצרי שחש לעזרה, ושבה את חַּנוּן מלך עזה. סרגון מייחס למסעו זה גם את הגליית תושבי שומרון (ואף את לכידתה), וההגליות ממנה נערכו אם כן בשנים 722–720 לפנה"ס. בשנת 716 לפנה"ס לחם סרגון בשבטי הערבים בצפון ערב, הכניעם וגם הושיב בשומרון קבוצות מתוכם. לאחר מכן הגיע אל גבול ממלכת מצרים בנחל מצרים (נחל אל עריש או נחל הבשור), ופרעה אוסורכון הרביעי העלה לו מס ונתן לו זכויות מסחריות "בנמל החתום של מצרים". בכך הושלמה ההשתלטות האשורית על המרחב, ועל דרכי המסחר החשובות דרכן הגיעו מוצרי יוקרה מדרום ערב.
אחז מלך יהודה ומדיניותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחז מלך יהודה נזכר כנראה בחותם של אחד משריו ("לאשנא עבד אחד"), וברשימת נושאי מנחה לתִגְלַת-פִּלְאֶסֶר השלישי משנת 728 לפנה"ס בצורה המלאה יַאֻחַ'זִ, כלומר יהואחז. בזכות מדיניותו הזהירה יהודה נותרה כממלכה היחידה שלא נפגעה במסעות אלה, והפכה לראשונה בתולדותיה לכוח העצמאי המרכזי באזור. בימיו ובראשית ימי בנו חזקיהו חוותה הממלכה התפוצצות אוכלוסין חסרת תקדים, שנבעה כנראה מזרם פליטים מאזורי ממלכת הצפון אשר חרבו; גם ירושלים הבירה הלכה וגדלה באופן משמעותי. תום המלחמות, לאחר שאשור השתלטה על כל האזור, תרם לשגשוג כלכלי מתמשך.[214]
ההגליות מממלכת ישראל (גלות "עשרת השבטים")
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאן המקום להתייחס להגליות האשוריות מממלכת ישראל, אשר הפכו בזיכרון היהודי ל"גלות עשרת השבטים", או אף "עשרת השבטים האבודים". חילופי האוכלוסין שערכו האשורים לא היו של כלל האוכלוסייה, אלא בעיקר של האליטות, של גורמים מרדניים במיוחד, ושל בעלי מלאכה מיומנים, לרבות אנשי צבא, שהאשורים נזקקו להם באשור עצמה. כך למשל מספר סרגון כי גייס למשמר המלכותי שלו 200 מרכבות מישראל, עדות נוספת לאיכות וגודל חיל המרכבות הישראלי מאז ימי עמרי ואחאב. תִגְלַת-פִּלְאֶסֶר וסרגון מדווחים על מספר כולל של כ-40,000 גולים, שהם כחמישית מאוכלוסיית ממלכת ישראל. כלומר, מרבית האוכלוסייה הכפרית הישראלית בהר נותרה יושבת במקומה, כפי שמעיד גם הממצא הארכאולוגי. כך גם מרבית הכפרים בעמקי הצפון, שיש המשכיות בקיומם מאז התקופה הכנענית. על אוכלוסייה זו נוספה האוכלוסייה שהוגלתה מרחבי האימפריה אל ישראל ופלשת, והותירה גם עקבות ארכאולוגיים. אשר לגולים הישראלים, הללו פוזרו ברחבי האימפריה, ונראה כי תוך דורות ספורים איבדו את זהותם הישראלית הייחודית.[215] לאגדה אודות עשרת השבטים אשר הוגלו יחדיו אי לשם, ולא נודע מקום הימצאם, אין אם כן כל יסוד היסטורי.
ממלכת יהודה מימי חזקיהו, מנשה ויאשיהו, עד חורבן הבית (פרק מורחב)
[עריכת קוד מקור | עריכה]בפרק זה יובאו עבור כל מלך התיאורים המקראיים[45] ולאחריהם הערכת מלכותו לאור מכלול המקורות והמחקר הביקורתי.
ימי חזקיהו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ימי חזקיהו לאור התיאור המקראי
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי המקרא,[216] חזקיהו ירש את אחז ומלך 29 שנים, כמלך צדיק שעשה הישר בעיני ה'. ספר מלכים מספר בפסוק יחיד כי הסיר את הבמות, המצבות, האשרה, ונחש הנחושת אשר עשה משה.[217] לעומתו הכרוניסט מקדיש שלושה פרקים שלמים לתיאור רפורמה דתית מקיפה, ריכוז הפולחן בירושלים ועריכת חג פסח גדול, אליו הוזמנו גם שארית הפליטה מחורבן ממלכת ישראל.[218]
חזקיהו מרד במלך אשור, לאחר שהכה את הפלשתים עד עזה[219] ובני שמעון השתלטו על הנגב המערבי ועל הר הנגב ("הר שעיר").[220] תיאורי ההכנות למרד ולמצור ממושך מפוזרים ונרמזים במקומות שונים במקרא. בסיכום דברי ימיו מסופר כי הוא "עָשָׂה אֶת הַבְּרֵכָה וְאֶת הַתְּעָלָה וַיָּבֵא אֶת הַמַּיִם הָעִירָה".[221] גם ישעיהו מספר על כך וכן על ביצור ירושלים, אך מנבא חורבן;[222] ישעיהו מאזכר גם הסתמכות על עזרה ממצרים, שלא תועיל.[223] חזקיהו חלה, נראה שבמהלך ההכנות למרד, והחלים לאחר תפילה; בְּרֹאדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ בָּבֶל שלח משלחת לדרוש בשלומו, וחזקיהו הראה להם את ביתו וכל אוצרותיו.[224] על כך ניבא לו ישעיהו הנביא כי בבוא היום בבל תשתלט על אוצרות אלו.
בשנת 14 לחזקיהו "עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת וַיִּתְפְּשֵׂם". סנחריב הטיל על ירושלים מצור קשה באמצעות רַב-שָׁקֵה, בעודו נלחם בשפלה. כאשר צר על לבנה ולכיש, יצא תרהקה מלך כוש להילחם עימו,[225] אך מסתבר כי נהדף שכן מצור ירושלים נמשך, אף על פי שחזקיהו שילם לסנחריב מס כבד. אולם מלאך ה' המית את כל הצבא האשורי בלילה אחד, סנחריב שב לארצו ושם הרגוהו בניו, וירושלים ניצלה בדרך נס. הרפורמה, המצור והצלת ירושלים הם במוקד הסיפור המקראי על ימי חזקיהו.
ימי חזקיהו בהערכה היסטורית לאור המקורות
[עריכת קוד מקור | עריכה].JPG)
חזקיהו ירש מאחז אביו ממלכה דומיננטית בקרב שכנותיה, וברית הדוקה עם אשור. בימי אחז אביו ובימיו, עד המרד בסנחריב, גדלה והתחזקה ממלכת יהודה באופן חסר תקדים, דבר שאינו בא לידי ביטוי ממשי בתיאור המקראי. התפוצצות האוכלוסין הניכרת בסקרים הארכאולוגיים ובחפירות ירושלים, אשר גדלה לכדי כ-600 דונם,[46] נבעה כנראה מזרם פליטים ממלכת הצפון החרבה. חזקיהו הוביל רפורמה דתית של ריכוז הפולחן בירושלים,[47] אך על מהותה והיקפה נחלקו החוקרים. הכרוניסט מתאר אותה באופן דומה עד מאוד לרפורמת יאשיהו כעבור שלושה דורות.
לאחר מות סרגון בקרב בשנת 705 לפנה"ס התארגן מרד אזורי נגד אשור, בו לחזקיהו היה תפקיד חשוב. הרמזים המקראיים מתלכדים לתמונה היסטורית מפורטת בזכות האנלים (דברי ימי השנים) של סנחריב מלך אשור והמקורות המצריים. שבכא (שבתכא) הכושי מלך מצרים מהשושלת ה-25 הבטיח לתמוך במורדים ממערב, בעוד שמרודך בלאדן הכשדי מרד באשור בבבל שבמזרח. חזקיהו כרת ברית עם ממלכות אשקלון ועקרון; מלך עקרון פדי התנגד אך נכלא בירושלים והוחלף. אשקלון כבשה את יפו וחזקיהו כבש את עזה, ובכך הובטחה שליטה מלאה בשפלה ובמישור החוף.
ההכנות למרד ביהודה עצמה היו מדוקדקות,[48] ומציגות את יהודה לראשונה כממלכה מאורגנת היטב. בנוסף לביצור ירושלים (חומת חזקיהו נחשפה בחפירות הארכאולוגיות) וחפירת התעלה להבאת מים לעיר, הוא ארגן מערכת אספקה ממלכתית של אלפי קנקנים גדולים ועליהם טביעות "למלך". נראה שגם רשימת הערים שנבנו למצור אשר מיוחסת לרחבעם משקפת את ימי חזקיהו.[175] במיוחד הוא ביצר את לכיש, שהייתה מעין בירתה השנייה של יהודה, בשפלה.
.jpg)
אולם בשנת 701 לפנה"ס הגיע סנחריב מלך אשור, ודיכא את המרד. הוא החריב כליל את יהודה, כפי שעולה מכתובותיו כמו גם מהממצא הארכאולוגי. עדות לחורבן הנורא בשפלה נמצאת בספר מיכה, פרק א'. רק ירושלים ניצלה בנס ולאחר תשלום מס כבד.[49] תרהקה שיצא נגד סנחריב לא היה מלך מצרים באותה עת אלא אחיו הצעיר של המלך שבתכה;[226] הוא עלה למלוכה רק בשנת 690 לפנה"ס, והמשיך להיאבק באשורים במשך העשורים הבאים. מכל מקום סנחריב המליך מחדש את פדי על עקרון, ואת כל ערי יהודה שהחריב בשפלה מסר לממלכות עקרון, אשדוד ועזה. לאחר מכן חזר לאשור; הוא אכן נרצח בידי בניו, אך רק 20 שנה מאוחר יותר, בשנת 681 לפנה"ס.[227]
התהליכים הדתיים בממלכת יהודה בימי חזקיהו
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר עליית הנביאים היהוויסטיים הראשונים בממלכת ישראל, חרבה הממלכה. עם זרם הפליטים מהצפון הגיעו לממלכת יהודה בימי חזקיהו גם החוגים מהם יצאו נביאים אלו, שחלקם כזכור הגיעו מלכתחילה מיהודה לישראל. גם ביהודה היו חוגים יהוויסטיים כאלה, בוודאי סביב מקדש ה' בירושלים, ולא רק שם. נציג מובהק שלהם הוא הנביא ישעיהו, שהחל את פעולתו כבר בימי עוזיהו, היינו ימיהם של עמוס והושע.
לתקופה זו של שלהי המאה -8 לפנה"ס מיוחסת עלייתה של תנועה ברוח זו, שיש המכנים אותה בעקבות מורטון סמית תנועת "ה'-לבדו"',[228][229] או "ה' אחד".[230] תנועה זו הציבה מפורשות את הדרישה לא רק לאל אחד, ה', אלא במקום אחד: "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר",[231] ובתקופתם זהו מקדש ה' אשר בירושלים.
הרפורמה הדתית המיוחסת לחזקיהו מבטאת את הזרם הדתי הזה. המחקר נוטה להניח כי אכן התקיימה רפורמה של ריכוז הפולחן בירושלים בידי חזקיהו, אך לא ברור איזה מפרטיה מתוארים במדויק ואיזה אינם אלא השלכה לאחור של רפורמת יאשיהו (להלן). הועלתה השערה ולפיה הפולחן לה' (לבדו) לא נאסר במקדשי הערים הגדולות מחוץ לירושלים,[232] וזאת בין היתר על סמך הממצא הארכאולוגי, כולל הופעתם בתבליטי סנחריב של כלי פולחן הנלקחים מלכיש הכבושה.
תיאורי שתי הרפורמות דומים מאד, אם כי נוסחת השבח לחזקיהו אינוה מתייחסת לספר דברים ולמקור D המקראי, כמו אצל יאשיהו. הרפרנס הוא לפסוק החותם את ספר ויקרא: "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי",[233] אשר מייצג את המסורת הכוהנית במקרא, מקור P. הד מעניין לרפורמה זו של ריכוז הפולחן בירושלים מופיע מאוחר יותר בנאום רבשקה מול חומות ירושלים הנצורה, בעת מסע סנחריב על יהודה: "וְכִי תֹאמְרוּן אֵלַי אֶל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ בָּטָחְנוּ הֲלוֹא הוּא אֲשֶׁר הֵסִיר חִזְקִיָּהוּ אֶת בָּמֹתָיו וְאֶת מִזְבְּחֹתָיו וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלַ͏ִם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ הַזֶּה תִּשְׁתַּחֲווּ בִּירוּשָׁלָ͏ִם".[234]
סיכום ימי חזקיהו
[עריכת קוד מקור | עריכה]חזקיהו קיבל לידיו ממלכה משגשגת עם עתיד כלכלי מזהיר במסגרת "השלום האשורי".[50] עקב הטעות הגורלית שעשה כשמרד באשור, הוא השאיר ליורשו מנשה ממלכה מצומקת וחרבה.[235] גם הרפורמה הדתית שלו לא שרדה מעבר לימיו. ובכל זאת, זכרונו בהיסטוריה המקראית הוא של מלך טוב, אשר בימיו ניצלה ירושלים בדרך נס מחורבן (שהוא עצמו כמעט הביא עליה במו ידיו).
ימי מנשה[236]
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ימי מנשה לאור התיאור המקראי
[עריכת קוד מקור | עריכה]מנשה ירש את חזקיהו אביו ומלך 55 שנים: תקופת המלכות הארוכה ביותר אי פעם בממלכות יהודה וישראל. הוא עשה את הרע בעיני ה', בנה את הבמות ומזבחות לבעל והציב אשרה כפי שעשה אחאב מלך ישראל. בשל חטאים נוראים אלו מודיע ה' ביד הנביאים כי החליט להשמיד את ירושלים; בעובדות אלה מסתכם תיאור ממלכת מנשה בפי הדויטרונומיסט, בספר מלכים ב', פרק כ"א. הכרוניסט, המצטט את ספר מלכים כמעט מילה במילה באשר לחטאי מנשה, מציג מעבר לזאת תמונה שונה מאוד בספר דברי הימים ב', פרק ל"ג. הוא משמיט לחלוטין את הנבואה הקודרת, ובמקומה מספר כי האשורים כלאו את מנשה והובילוהו בבלה. מנשה חזר בתשובה, ה' מחל לחטאיו והחזירו למלכותו. לאחר מכן ביצר מנשה את ירושלים וערי יהודה, הסיר את אלוהי הניכר והמזבחות להם בבית המקדש, וחידש את מזבח ה' שם. העם הוסיפו לזבוח בבמות, אך רק לה'.
ימי מנשה בהערכה היסטורית לאור המקורות
[עריכת קוד מקור | עריכה]היסטוריה מדינית
[עריכת קוד מקור | עריכה]מנשה בן חזקיהו קיבל לידיו ממלכה מוכה, ובמשך 55 שנות מלכותו שיקם אותה בחסות "השלום האשורי".[50] אֵסַרְחַדּוֹן, מלך אשור שהחליף בשנת 681 לפנה"ס את סנחריב שנרצח, בנה ארמון בנינוה בירתו ומנשה נזכר בין 12 המלכים הווסאלים ששלחו לו מס עובד להעברת ארזים מלבנון למטרה זו. אֵסַרְחַדּוֹן השתלט החוף הלבנוני ומסר למלך צור כל פיניקיה דרומה עד העיר דור. הוא החליף את מלך הערבים, שלעזרתם נזקק הן לשם כיבוש מצרים, בו החל, והן לשליטה על נתיבי השיירות לדרום ערב.
אַשׁוּרבַּּניפַּּל ירש את אֵסַרְחַדּוֹן בשנת 669 לפנה"ס וגם בימיו נמנה מנשה על מעלי המס, אך המס שהושת עליו היה קטן יחסית לשכניו. בשנים 664–663 השלים אַשׁוּרבַּּניפַּּל את השתלטותו על כל מצרים, לראשונה בתולדות אשור, אולם בשנת 655 לפנה"ס מרד בו פרעה פְּסַמֶתִיךְ הראשון והשתלט חזרה על מצרים. בשנת 652 לפנה"ס מרד באַשׁוּרבַּּניפַּּל אחיו הצעיר שַׁמַשׁ-שֻׁם-אֻכִּן, ששלט מטעמו בבבל. צור הצטרפה למרד, וצבא ערבי ניסה לבוא לעזרת בבל אך הוכה בשנת 650 לפנה"ס. בשנת 648 לפנה"ס נפלה בבל לאחר מצור, ושַׁמַשׁ-שֻׁם-אֻכִּן מת. לפי דעה אחת, לאחר המרד הביא אַשׁוּרבַּּניפַּּל לפניו את כל מלכי המערב לבירור חלקם במרד וזה הרקע לסיפורו של הכרוניסט על לקיחת מנשה בבלה; מכל מקום שמו טוהר ואולי אף קיבל סיוע לביצור יהודה וירושלים, כמעוז פרו-אשורי במיקום אסטרטגי.[237] לפי דעה אחרת, ביצורי מנשה, אם אכן בוצעו, נעשו תוך ניצול חולשתה של אשור בשנים שלאחר המרד, כאשר קרנה החלה לשקוע.[238] בשנת 644–643 נלחם אַשׁוּרבַּּניפַּּל בערבים, ובדרכו חזרה תקף את צור, כעונש על מרידתה.[237]
שגשוג כלכלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם תום מסע סנחריב, כמו גם בתקופה שקדמה למסע, היו כל מסופוטמיה, סוריה רבתי וארץ ישראל תחת שלטון אימפריאלי יחיד (ויעיל). הגבולות הפתוחים והדרכים הבטוחות אפשרו שגשוג כלכלי לאימפריה כולה, כולל המדינות הווסאליות שלה. יש המכנים תקופה זו "השלום האשורי" (Pax Assyriaca) על משקל "השלום הרומאי" הידוע (Pax Romana); שניהם שררו לאחר ייצוב גבולות כל אחת משתי האימפריות הללו. הארכאולוגיה מראה כי היישובים ביהודה מתחילים להשתקם, והיא חודרת לשני אזורי ספר מדבריים: מדבר יהודה, אך במיוחד בקעת באר שבע (הנגב המקראי), שם גדלה האוכלוסייה פי 10 בקירוב. נבנות גם שתי מצודות על דרכי המדבר: בקדש ברנע, וליד עין חצבה, יישוב המזוהה עם תמר המקראית. בתקופה זו החל לשגשג הסחר בשיירות גמלים לדרום ערב, אותו כזכור שייך המקרא לתקופת האבות. מכאן ואילך היה זה סחר רווחי ביותר, וההתפתחויות היישוביות בדרום יהודה, נתיב המעבר של השיירות, מראות כי גם לה היה חלק ברווחים. ואילו ממערב ליהודה, פיתחו האשורים בעקרון (תל מִקְנֻה) שבשפלה הנמוכה מרכז ייצור שמן זית ובו יותר ממאה בתי-בד: המרכז הגדול המוכר לנו מהמזרח הקדום. אולם עצי זית אינם גדלים בשפלה אלא רק מערבה משם, בהר יהודה, ויש להניח כי גם גידול וסחר הזיתים ביהודה שגשג מאד.[239] את הפולחנות הזרים נוטים לייחס לקשרים כלכליים ותרבותיים עם מקומות מוצאם, כך שהכנסת הבעל נוסח אחאב עשויה לשקף קשרים מסחריים עימה. באשר להחזרת הבמות, הובעה השערה ולפיה, במאמץ לשקם את המרחב הכפרי שהרס סנחריב, היה זה אך טבעי לאפשר לאוכלוסייה לחזור לפולחנותיה הקדומים, ולהתרכז סביב אתרי פולחן אלו.[240]
סיכום ימי מנשה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מנשה קיבל לידיו ממלכה קטנה ומוכה, ושיקם אותה חזרה, כלכלית ופוליטית, במהלך 55 שנות מלכותו הארוכות. הכרוניסט מציין רק את חטאיו הכבדים שבגללם חרב בית ראשון וכך הוא זכור בדרך כלל; אולם נראה שחטאים אלו היו למעשה פעולות בעלות משמעות חברתית, פוליטית וכלכלית, שאפשרו את השגשוג שהוריש לבנו אמון ובעיקר לנכדו יאשיהו.
ימי יאשיהו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – רפורמת יאשיהו
ימי יאשיהו לאור התיאור המקראי
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי המסופר בספר מלכים ב', פרק כ"ב ופרק כ"ג, יאשיהו עלה למלוכה בגיל 8 בעקבות רציחת אביו, אמון, אשר הספיק למלוך שנתיים בלבד. עם הארץ המיתו את הקושרים והמליכו את יאשיהו. בשנת 18 למלכותו, כלומר בגיל 26, שלח המלך את שפן הסופר אל חלקיהו הכהן לצוות אותו שיחזק את בדק בית המקדש. כששפן הגיע אל חלקיהו, שמע ממנו שמצא בבית המקדש את ספר התורה. שפן חזר אל יאשיהו והקריא לו את הכתוב בספר. בתגובה לכך, קרע המלך את בגדיו ושלח משלחת אל חולדה הנביאה. חולדה התנבאה שה' יביא רעה על ממלכת יהודה כפי הכתוב בספר, מכיוון שקיטרו לאלוהים אחרים, אך הרעה לא תבוא בימי יאשיהו עצמו, שלפי נבואתה ייאסף אל אבותיו בשלום. לאחר מכן פתח יאשיהו, בעזרת חלקיהו הכוהן הגדול ושאר הכוהנים, בשורת צעדים שנועדו לקיים את דברי הספר. לפירוט הצעדים יש חשיבות כי מהם מתברר איך נהג הפולחן במקדש ובאופן כללי ביהודה ובישראל לפני רפורמה זו, ומה היו מצוות הספר שנתגלה.
הפעולות במקדש עצמו כללו את הוצאתם מבית ה' של "כָּל הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם" ושריפתם; את הוצאת האשרה עצמה ושריפתה; ניתוץ "בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים ... אֲשֶׁר הַנָּשִׁים אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים לָאֲשֵׁרָה"; השבתת הסוסים מבוא בבית ה' ושריפת מרכבות השמש; ניתוץ "הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר עַל הַגָּג עֲלִיַּת אָחָז אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי יְהוּדָה", וכן "הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית יְהוָה".
מחוץ למקדש "הִשְׁבִּית אֶת הַכְּמָרִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה וּמְסִבֵּי יְרוּשָׁלָ͏ִם", וכן "אֶת הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם"; "טִמֵּא אֶת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בֶן הִנֹּם לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ"; טימא את "הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם ... אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְעַשְׁתֹּרֶת שִׁקֻּץ צִידֹנִים וְלִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי עַמּוֹן"; ניתץ את המצבות, כרת את האשרים והסיר את הבמות בכל ארץ יהודה, ואף בתחומי ממלכת ישראל לשעבר; "וַיִּזְבַּח אֶת כָּל כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר שָׁם עַל הַמִּזְבְּחוֹת וַיִּשְׂרֹף אֶת עַצְמוֹת אָדָם עֲלֵיהֶם"; ובמיוחד הרס את המזבח, הבמה והאשרה שהקים ירבעם בן נבט בבית אל.
לאחר תיאור הרפורמה מסופר לקונית כי "בְּיָמָיו עָלָה פַרְעֹה נְכֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם עַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל נְהַר פְּרָת וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ לִקְרָאתוֹ וַיְמִיתֵהוּ בִּמְגִדּוֹ כִּרְאֹתוֹ אֹתוֹ. וַיַּרְכִּבֻהוּ עֲבָדָיו מֵת מִמְּגִדּוֹ וַיְבִאֻהוּ יְרוּשָׁלַם".
בספר דברי הימים ב', פרק ל"ד–ל"ה מסופר כל מעשה הרפורמה באופן שונה במקצת, ואחריתו של יאשיהו באופן נרחב השונה דרמטית מהתיאור הלקוני והסתום שבספר מלכים. בתיאור הרפורמה נוספו הפסלים, המסכות והחמנים אותם טיהר יאשיהו. לעומת זאת חגיגת הפסח בשנת מציאת הספר מתוארת בפירוט רב, ופרטיה דומים למצוות הפסח כפי שהן מתוארות בספר דברים.
על מותו במגידו מסופר כי נפל בקרב. באותה עת "עָלָה נְכוֹ מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהִלָּחֵם בְּכַרְכְּמִישׁ עַל פְּרָת וַיֵּצֵא לִקְרָאתוֹ יֹאשִׁיָּהוּ. כא וַיִּשְׁלַח אֵלָיו מַלְאָכִים לֵאמֹר מַה לִּי וָלָךְ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא עָלֶיךָ אַתָּה הַיּוֹם כִּי אֶל בֵּית מִלְחַמְתִּי ... וְלֹא הֵסֵב יֹאשִׁיָּהוּ פָנָיו מִמֶּנּוּ כִּי לְהִלָּחֵם בּוֹ הִתְחַפֵּשׂ וְלֹא שָׁמַע אֶל דִּבְרֵי נְכוֹ מִפִּי אֱלֹהִים וַיָּבֹא לְהִלָּחֵם בְּבִקְעַת מְגִדּוֹ. כג וַיֹּרוּ הַיֹּרִים לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַעֲבָדָיו הַעֲבִירוּנִי כִּי הָחֳלֵיתִי מְאֹד ... וַיּוֹלִיכֻהוּ יְרוּשָׁלִַם וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר בְּקִבְרוֹת אֲבֹתָיו".
ימי יאשיהו בהערכה היסטורית לאור המקורות
[עריכת קוד מקור | עריכה]המקורות המקראיים מספרים את עיקר הסיפור אודות ימי יאשיהו. לפי תוכן הרפורמה מקובל במחקר כי הספר שנתגלה הוא ספר דברים,[17] ומניחים כי חובר זמן לא רב קודם לכן. באותם חוגים חוברה ההיסטוריה הדויטרונומיסטית,[30] אשר מובילה את הסיפור המקראי מראשיתו אל שיאו בימי יאשיהו, שהוא דוד המלך החדש. הרפורמה דתית שהובילו יאשיהו ושפן הסופר היא חסרת תקדים: ריכוז מוחלט של הפולחן לה' ולו בלבד, בירושלים, והשמדת הפולחן מחוצה לה, לעיתים במרחץ דמים.[52] המחקר חלוק בדעתו לגבי תפקידם ברפורמה של חלקיהו הכהן, שפן הסופר ויאשיהו עצמו. את כתיבת הספר שנתגלה נהוג לייחס לחוגי "ה'-לבדו", וספציפית לשפן הסופר ולבני חוגו.[241] יש גם מחלוקת לגבי השטח אליו התפשטה מלכותו של יאשיהו, בוואקום האימפריאלי שהותירו אחריהם האשורים, ובטרם מילאו אותו המצרים ואחריהם הבבלים. ייתכן שהוא התפשט צפונה בשומרון לשטח ממלכת ישראל בשעתה. הוא שלט בשפלה מהעיר לכיש, סביר ששליטה זו החלה כבר בימי מנשה, וכך גם שליטתו בדרום הארץ ובדרכי הסחר החשובות שם.[53]
אשר למות יאשיהו, יש להבין קודם את התמונה הגאו-פוליטית הרחבה של ימיו.[242] בשלהי ימי אשורבניפל ולאחריו איבדה אשור את השליטה באזור. את ההשפעה באזור ירשו המצרים, למרבה ההפתעה בברית עם האשורים, כובשי ארצם עד לא מכבר. פְּסַמֶתיך הראשון (664–610 לפנה"ס) ייסד את השושלת ה-26 ("הסאיטית") ובחר לסייע לממלכת אשור הנסוגה, אשר כבר לא סיכנה את מצרים, כנגד הכוח האימפריאלי העולה של בבל. למעשה הוא ירש את נחלותיה של אשור בארץ ישראל, ייתכן מאוד שבהסכמתה. בשנת 616 לפנה"ס ערך מסע מלחמה עד לב מסופוטמיה, כדי לסייע לאשור בקרב נגד בבל. אולם בבל גברה, האשורים נסוגו מארצם אשור מערבה אל חרן, ובשנת 610 לפנה"ס גורשו גם משם עוד מערבה לכרכמיש. בשנה זו נפטר בן בריתם הוותיק פְּסַמֶתיך, ועלה למלוכה בנו, פרעה נכו. מייד בשנתו הראשונה, בשנת 609 לפנה"ס, יצא פרעה נכו במסע לכרכמיש במאמץ אחרון להציל את האשורים ולבלום את בבל. עד כאן דייק הכרוניסט בתיאורו. אולם האם ייתכן כי יאשיהו, מלכה של ממלכה קטנה, יעלה על דעת לנסות לבלום את צבא האימפריה המצרית, לבדו וללא שום עזרה? השערה סבירה יותר היא כי במסע ראשון זה זימן אליו פרעה נכו את כל הווסאלים שלו בארץ ישראל להישבע לו אמונים, שכן במזרח הקדום שבועות האמונים הווסאליות היו אישיות, וכל מלך חדש צריך היה לקבלן מחדש. אולם מדוע המית פרעה נכו את יאשיהו במגידו? ייתכנו לכך מספר סיבות. אולי חשד בהתעצמותו, והכעיסה אותו השתלטות יאשיהו על חבל השומרון, אותו ירש כמשוער פְּסַמֶתיך מאשור? גם שליטת יהודה על דרכי הסחר הערבי בדרום יהודה יכלה להיות סיבה אפשרית.[53] ולבסוף, ייתכן כי תושבי יהודה עצמם, כמו גם תושבי בית אל והשומרון, שפולחנותיהם העתיקים והמקודשים להם חוללו בידי יאשיהו, הם שהתלוננו עליו בפני פרעה נכו?[243]
התהליכים הדתיים בממלכת יהודה לפני יאשיהו, ובימיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
תיאורי הרפורמה של יאשיהו מספקים הצצה מרתקת לפולחן שנהג בפועל ביהודה ואף בירושלים, ואשר עורכים מאוחרים טשטשו את מהותו וגינו אותו כחטא. כמות הפולחנות הזרים שימשו במקדש עצמו ובירושלים יש בה כדי להפתיע. לא ניתן ליחסם רק למנשה החוטא או אף לאחז; נאמר עליהם כי מלכי יהודה בכללותם שמו אותם, וחלקם אף יוחסו לערפילי ההיסטוריה של ראשית הממלכה, לימי שלמה המלך.
גם הממצא הארכאולוגי מחזק תמונה זו. בכונתילת עג'רוד שבגבול סיני, אתר מרוחק של ממלכת ישראל כפי שנראה מהממצא החומרי שבו, התגלתה הכתובת "ליהוה שומרון ולאשרתו", כלומר ה' של העיר שומרון, בירת הממלכה. הכתובת היא עדות הן לכך שה' נעבד בשמות שונים במקומות שונים, והן לכך שהאשרה נתפשה כזוגתו הלגיטימית, כפי שעולה גם מכתובת שהתגלתה בחרבת אל-כום שביהודה. גם תפוצתן של מאות צלמיות פריון ביהודה של המאה ה-7 לפנה"ס מחזקת תמונה זו של הדת העממית ביהודה (ובישראל), שבה לה' היה אולי מקום ראשון, אך לא בלעדי.
מכאן מובנת יותר תנועת "ה'-לבדו", המכוונת גם נגד התגלמויות שונות ומקומיות של ה' עצמו, וכמובן נגד כל שלל האלים והפולחנות שתיאורי רפורמת יאשיהו חשופים. אין להניח כי יאשיהו אכן הצליח לבער פולחנות אלו מכל פינה מממלכתו, והמהירות בה נמוגה הרפורמה עם מותו מראה עד כמה היא הייתה נחלתו של חוג מצומצם יחסית, אבל נחוש באמונתו. מותו של המלך שהיווה את פסגת שאיפותיה של התנועה, ואשר כל הנוסח הראשון (Dtr1) של ההיסטוריה הדויטרונומיסטית הוביל אליו, היה ללא ספק מכה קשה.[53] אולם ההמשך מראה כי הם לא ויתרו על אמונתם ושאיפותיהם.
חורבן ממלכת יהודה
[עריכת קוד מקור | עריכה]חורבן ממלכת יהודה לאור התיאור המקראי
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר מות יאשיהו, הסיפור המקראי מציג למעשה את פרפורי גסיסתה של ממלכת יהודה. יהואחז ירש את יאשיהו לשלושה חודשים אך פרעה נכו הדיחו והגלה אותו. במקומו הומלך יהויקים אחיו שניהל מדיניות פרו-מצרית, אבל בזמן הלא נכון. נבוכדנצר מלך בבל הגיע לאזור, והצבא המצרי לא יצא עוד מגבול מצרים. יהויקים עבד את מלך בבל ואחרי 3 שנים מרד בו. נבוכדנצר קיצץ בממלכתו ושם מצור על ירושלים, שבמהלכו מת יהויקים. ירש אותו יהויכין בנו, אשר כיוון שלא הוא שנשבע אמונים לנבוכדנצר, יכול היה להאמין כי הלה לא יעשה בו שפטים אם ייכנע. שלושה חודשים אחרי המלכתו נכנע יהויכין, והוגלה בבלה עם כל חצרו, וחלק ניכר מהאליטה של ירושלים ויהודה. במקומו הומלך צדקיהו דודו, המצטייר מספר ירמיהו כאדם חלש וניתן להשפעה. בשנתו התשיעית מרד בנבוכדנצר, אשר הטיל מצור על ירושלים, ובמקביל כבש והשמיד בהדרגה את ערי השפלה, ואחרונות בהן עזקה ולכיש, כפי שעשה סנחריב בשעתו. אולם הפעם לא היה כל נס אלוהי, והעיר נכבשה. צדקיהו ניסה להימלט אך נתפש ונענש באכזריות, בוודאי לפי העונשים שקיבל עליו מראש אם יפר את שבועת האמונים לנבוכדנצר. ירושלים נשרפה, ועימה גם בית המקדש.
הנביא ירמיהו, שפעל לאורך כל תקופה זו, מוסיף בספרו פרטים נוספים על אירועי התקופה, מעביר את רוחה ומבהיר יותר את אישיותו של צדקיהו שהובילה להתנהלותו ההססנית וההרסנית, לממלכה ולו עצמו ולמשפחתו.
חורבן ממלכת יהודה בהערכה היסטורית לאור המקורות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסיפור המקראי על שנותיה האחרונות של ממלכת יהודה מדויק ומדבר בעד עצמו. המקורות ההיסטוריים והארכאולוגיים, והניתוח ההיסטורי, מוסיפים עליו עוד כמה ממדים חשובים. מותו של יהויקים בעת המצור היה מקרה היסטורי מוצלח, אם אכן היה מקרה והמלך לא נרצח, כפי שיש הסוברים. עובדה זו אפשרה ליהויכין להיכנע ללא כל הזוועות הכרוכות בכך, שכן כאמור לא הוא שנשבע אמונים לבבל. עם גלות יהויכין (597 לפנה"ס) הוגלתה עימו גם חצרו, וסביר שלקח עימו את הארכיונים של בית המלוכה (שכן עדיין היה מלך לגיטימי) ועוד חומר כתוב, שניצל כך מהשריפה הכרוכה בחורבן אלים. הגולים יצרו בסיס לקהילה אליה יכלו להצטרף גולי החורבן הסופי בשנים 587–586 לפנה"ס, מבלי לאבד את זהותם הלאומית והדתית.[54][55] בקהילה זו נראה שכוחם של חסידי "ה'-לבדו" היה רב יותר מאשר בקרב כלל אוכלוסיית ממלכת יהודה, ולכך הייתה השפעה בהמשך.
מיהודה ליהדות: שלטון בבל, שיבת ציון, עזרא ונחמיה (פרק מורחב)
[עריכת קוד מקור | עריכה]תקופת שלטון בבל, שיבת ציון, עזרא ונחמיה לאור התיאור המקראי
[עריכת קוד מקור | עריכה]תקופה זו, המסיימת את תקופת המקרא ופותחת את תולדות היהדות, ניתנת להבנה רק מתוך הצגה משולבת של הטקסטים המקראיים עם העדויות החוץ-מקראיות, ועל כן היא מוצגת כאן מראש בתיאור אינטגרטיבי של כל המקורות.
שלטון בבל
[עריכת קוד מקור | עריכה]המקרא מספר[56] על ההגליה מיהודה ועל כך שנשארו בה רק מדלת הארץ, הכורמים והיוגבים. הבבלים הפקידו עליהם את גדליהו בן אחיקם בן שפן, שישב במצפה. אולם ישמעאל בן נתניה התנקש בחייו, לטענת הכרוניסט בשליחות בעליס מלך בני עמון. יחד עימו הומתו היהודים והכשדים אשר היו עימו במצפה. שארית הפליטה, כל העם לדברי המקרא, נמלטו מצרימה בהנהגת יוחנן בן קרח, כי חששו מנקמת הכשדים על הרג אנשיהם.
על פי הממצא הארכאולוגי ההגליות לבבל הותירו ביהודה כ-75% מאוכלוסייה, אותם כורמים ויוגבים המוזכרים במקרא, שהתמידו ברצף בחייהם הרגילים; רק ירושלים הוחרבה כלי ולא הייתה מיושבת. גם אחרי שגדליהו בן אחיקם, ואנשיו ברחו מצרימה ובהם הנביא ירמיהו, מרבית יושבי יהודה עדיין נותרו במקומם. ואילו הגולים בבבל נטעו בה את ביתם[57] אך המשיכו להתקיים כקהילה; יהויכין שוחרר מכלאו וכבודו הוחזר לו (560 לפנה"ס). לדעת חוקרים רבים, כבר בשלב זה החלה כתיבת הגרסה השנייה והמעודכנת של ההיסטוריה הדויטרונומיסטית, המסומנת Dtr2, להבדיל מהגרסה המקורית מימי יאשיהו, המסומנת Dtr1.
להכרת התקופה מוסיפים גם תיאוריו של הנביא יחזקאל, בספרו.
שיבת ציון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 539 לפנה"ס השתלט כורש מלך פרס על האימפריה הבבלית, ושינה את המדיניות כלפי כלל האוכלוסיות שהוגלו ושמקדשיהן חרבו.[244][245] הוא עודד את חזרתן לארצן, קימום מקדשיהן, והעניק אוטונומיה לאליטות הנאמנות לממלכתו. במסגרת זו ניתן גם ליהודה היתר כזה, הוא הכרזת כורש בשנה הראשונה לשלטונו (538 לפנה"ס).[58][246] גל השבים הראשון חזר כבר באותה שנה בהנהגת ששבצר, הוא כנראה שנאצר מבית דוד, אולי בנו של יהויכין. זרובבל, נכדו של יהויכין, סיים את בניית בית המקדש השני בצו של דָּרְיָוֶשׁ הראשון מלך פרס, בשנת 516 לפנה"ס. ייתכן כי העיכוב בבנייה נבע מחשש שיהודה תצטרף לשורת המרידות בשנים 522–520 לפנה"ס, בעת עליית דריוש לשלטון.[59] לאחר מכן יש פער במקורותינו, במהלכו נעלם בית דוד מן ההיסטוריה; אולי הפרסים חששו ששלטונו יעורר שאיפות משיחיות ביהודה. כך או כך, את ממלכת יהודה החליפה מדינת (פחוות) יהוד, תושביה נקראו מעתה ואילך יהודים, ודתם היא הדת היהודית.[60]
עזרא ונחמיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אַרְתַּחְשַׁסְתְּא הראשון, מלך פרס בשנים 465–424 לפנה"ס, אישר בשנתו השביעית (457 לפנה"ס) לקבוצה נוספת בהנהגת עזרא הכהן, סופר הדת,[61] לעלות לירושלים. עזרא קיבל תקציב נדיב והיתרים כדי לעבוד את ה' במקדש וללמד את דתו לעם, והוענק לו שלטון אוטונומי מלא וסמכויות שיפוט נרחבות. עזרא גילה כי העם ביהודה חטאו לה', בפרט בנישואי תערובת, ודרש את גירוש הנשים הנוכריות.[61]
בשנת עשרים לאַרְתַּחְשַׁסְתְּא (444 לפנה"ס) אישר המלך את בקשת נחמיה[62], מבכירי חצרו, ללכת ליהודה לבנות מחדש את ירושלים ולבצרה. נחמיה הצליח בכך חרף התנגדות סנבלט החורוני (משומרון), טוביה העמוני וגשם הערבי, כנראה ראשי הפחוות הגובלות ביהודה.[62] ייתכן כי שליחויות עזרא ונחמיה נועדו גם לחזק את שלטון האימפריה בגבול מצרים, בעקבות מרידתה של זו בעזרת הצי האתונאי בשנת 459 לפנה"ס, ולאחר מכן מרד מֶגַבִּיזוֹס, הפחה של נציבות עבר הנהר, בשנת 448 לפנה"ס.[59]
למרות אי בהירות מסוימת בטקסט המקראי, שכן חלק ממעשי עזרא משולבים בסיפורו של נחמיה, מקובל על רוב החוקרים כי השניים פעלו באותה תקופה, בהתאם לכרונולוגיה שצוינה לעיל, ולפיכך סדר המאורעות הוא כמו שמתואר כאן.
מיהודה ליהדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם גמר בניית החומה הקריא עזרא לעם את "סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת יִשְׂרָאֵל".[63][61] הדת שעזרא מונה ללמד את העם ולשפוט לפי חוקותיה, כמו גם ספר התורה שקרא, הם בוודאי המשך ופיתוח לרפורמות יאשיהו, ומסתמכת על מקורות Dtr2 ו-P. מכאן ואילך זהו הבסיס לדת היהודית הרשמית[64] הגם שהיא עוד תעבור דרך עד להתגבשות הקאנון המקראי, וגם אחרי כן תעבור גלגולים רבים, בעצם עד ימינו.
סיכום
[עריכת קוד מקור | עריכה]התפישה המקראית המסורתית מתארת את רצף היווצרות עם ישראל מימי האבות ועד שיבת ציון, כמתואר במקרא.
לפי התפישה האקדמית הביקורתית ביחס לתקופת המקרא, התגבשו בני ישראל רק בתקופת ההתנחלות. דתם הפכה להיות מונותאיזם מוחלט רק בימי עזרא, בעקבות הרפורמה קצרת הימים של יאשיהו, ואולי גם של חזקיהו .
מכל מקום, לפי שתי התפישות האירועים בין גלות בבל לימי עזרא ונחמיה, עיצבו את העם היהודי ואת הדת היהודית לדורות. המושג "בני ישראל" הפך למושג היסטורי, המתאר את האומה לפני היווצרות העם היהודי.
במהלך תקופת המקרא הלכו ונוצרו הכתבים השונים המרכיבים אותו, אם באופן שמתארת המסורת ואם בתהליך ההדרגתי והמורכב יותר אותו מתאר המחקר האקדמי הביקורתי. ירושתה של תקופת המקרא היא אפוא ספר התנ"ך. זהו הטקסט המכונן של הדת היהודית ושל העם היהודי. בתהליך שהחל לפני כ-2300 שנים, עם תום תקופת המקרא, חרגה חשיבותו הרה מעבר לתחומי הדת והלאום היהודיים. לתקופת המקרא ולמורשתה השפעה מהותית על הדתות המונותאיסטיות, על תרבות המערב ועל האנושות בכלל, והיא חובקת עולם.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרשימה מובאת בסדר כרונולוגי של מועד הופעת הפרסומים (אנציקלופדיות תחילה), או מהדורה חדשה מעודכנת אם יש כזו.
- אנציקלופדיה מקראית – אוצר הידיעות על המקרא ותקופתו, כרכים א-ט, מוסד ביאליק, ירושלים, תש"י (1950) עד תשמ"ט (1988).
- האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל, כרכים 1–4, עורך ראשי: אפרים שטרן, בהוצאת החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, כרטא, ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1992.
- ישראל אפעל, עורך, ישראל ויהודה בתקופת המקרא, ההיסטוריה של ארץ-ישראל (עורך כללי: יעקב שביט) כרך ב, הוצאות כתר ויד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1984.
- יוחנן אהרוני, ארץ ישראל בתקופת המקרא – גיאוגרפיה היסטורית (מהדורה מתוקנת בעריכת ישראל אפעל), יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1987.
- נדב נאמן וישראל פינקלשטיין (עורכים), מנוודות למלוכה: היבטים ארכיאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל – מוגש לפרופ' משה כוכבי במלאת לו שישים שנה מחבריו ותלמידיו, יד יצחק בן-צבי והחברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, ירושלים, 1990.
- יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא (מהדורה שלישית מתוקנת וערוכה בידי אנסון רייני), כרטא, תל אביב, 1995.
- ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, אוניברסיטת תל אביב, 2003.
- יגאל בן-נון, קיצור תולדות יהוה, רסלינג, תל אביב, 2016.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 אברהם מלמט, ישראל בתקופת המקרא, מוסד ביאליק והחברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, ירושלים תשמ"ג / 1983, הדפסה שנייה עם תיקונים: תשמ"ד, עמוד 3.
- ^ 1 2 3 4 ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 45–63.
- ^ 1 2 3 4 5 6 Donald Bruce Redford,.Egypt, Canaan, and Israel in Ancient Times, Princeton University Press, Princeton, N.J, 1992, pp.98-122
- ^ 1 2 ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 64–83.
- ^ 1 2 3 4 5 איתמר זינגר, מצרים, כנענים ופלישתים בתקופת ההתנחלות והשופטים, בתוך נדב נאמן וישראל פינקלשטיין (עורכים), מנוודות למלוכה: היבטים ארכיאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, מוגש לפרופ' משה כוכבי במלאת לו שישים שנה מחבריו ותלמידיו, ירושלים (1990), עמ' 402–438.
- ^ 1 2 ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 84–106.
- ^ 1 2 3 4 אנציקלופדיה מקראית כרך ז' טורים 579–580.
- ^ 1 2 ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 131–155.
- ^ ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן. ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי. אוניברסיטת תל אביב. 2003.
- ^ שמואל אחיטוב באנציקלופדיה מקראית כרך ה' טורים 998–1002, הערך 'סדום ועמורה'.
- ^ יוחנן אהרוני, ארץ ישראל בתקופת המקרא – גיאוגרפיה היסטורית (מהדורה מתוקנת בעריכת ישראל אפעל), יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1987, עמודים 110–113.
- ^ מנחם הרן, האסופה המקראית – תהליכי הגיבוש עד סוף ימי בית שני ושינויי הצורה עד מוצאי ימי הביניים, הוצאות מוסד ביאליק ומאגנס, ירושלים, תשנ"ו (1996), עמ' 103–124.
- ^ יוחנן אהרוני, ארץ ישראל בתקופת המקרא – גיאוגרפיה היסטורית (מהדורה מתוקנת בעריכת ישראל אפעל), יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1987, עמודים 69–86, פרק חמישי: המקורות.
- ^ 1 2 ספר בראשית, פרק י"א, פסוק כ"ז עד פרק נ' (סוף הספר)
- ^ 1 2 נדב נאמן, פרשת 'כיבוש הארץ' בספר יהושע ובמציאות ההיסטורית. בתוך נדב נאמן וישראל פינקלשטיין (עורכים), מנוודות למלוכה: היבטים ארכיאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, מוגש לפרופ' משה כוכבי במלאת לו שישים שנה מחבריו ותלמידיו, ירושלים (1990), עמ' 284–347, ובפרט 299–301.
- ^ 1 2 3 John van Seters, Abraham in History and Tradition, New Haven and London, 1975
- ^ 1 2 3 4 Martin Noth, A History of Pentateuchal Traditions, 1948 (English: B.W. Anderson, 1972) Englewood Cliffs NJ
- ^ ספר שמות, פרק א' ואילך (כולו). ספר במדבר, פרק א' ואילך (חלק מהפרקים). ספר דברים, פרק א' ואילך (חלק מהפרקים).
- ^ 1 2 איתמר זינגר, מצרים, כנענים ופלישתים בתקופת ההתנחלות והשופטים, בתוך נדב נאמן וישראל פינקלשטיין (עורכים), מנוודות למלוכה: היבטים ארכיאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, מוגש לפרופ' משה כוכבי במלאת לו שישים שנה מחבריו ותלמידיו, ירושלים (1990), עמ' 348–402, ובפרט עמודים 349–352.
- ^ 1 2 Donald Bruce Redford, Egypt and Canaan in the New Kingdom, Ben-Gurion University of the Negev Press, Beer-Sheva, 1990.
- ^ 1 2 ספר במדבר, פרק ל"ב
- ^ 1 2 ספר יהושע, פרק א' עד פרק י"ב
- ^ ספר שופטים, פרק א', והמשך הספר עד סופו, פרק כ"א
- ^ 1 2 3 4 אלברכט אלט, התנחלות בני-ישראל בארץ ישראל (1925, תרגום ממהדורת 1953 המתוקנת: ד' בר"ג, תש"ך), אקדמון, ירושלים.
- ^ למשל: Michael B. Rowton, Dimorphic Structure and the Tribal Elite,. Al-Bahit: Festschrift Joseph Henninger, Anthropos-Instituts, St. Augustin bei Bonn, 1976, pp. 219-257.
- ^ 1 2 3 4 מידע מקיף על המחקרים והסקרים החדשים בהר המרכזי ובאזורים נוספים התפרסם לראשונה בשורת מאמרים שכתבו עורכי המחקרים הללו בכרך היובל למשה כוכבי: נדב נאמן וישראל פינקלשטיין (עורכים), מנוודות למלוכה: היבטים ארכיאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, מוגש לפרופ' משה כוכבי במלאת לו שישים שנה מחבריו ותלמידיו, ירושלים, 1990.
- ^ ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 107–130.
- ^ ספר שמואל א', פרק א' עד ספר מלכים ב', פרק י"א. ספר דברי הימים א', פרק י' עד ספר דברי הימים ב', פרק ט'.
- ^ ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 131–135, פרק 5: ממלכת הזוהר.
- ^ 1 2 3 4 Martin Noth, The Deuteronomistic History, 1943 (English: 1981. JSOTSup 15. 2nd rev. ed. 1991, Sheffield)
- ^ 1 2 3 ספר מלכים א', פרק י"ב עד ספר מלכים ב', פרק י"א. ספר דברי הימים ב', פרק י' עד פרק כ"ג.
- ^ 1 2 3 יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא (מהדורה שלישית מתוקנת וערוכה בידי אנסון רייני), כרטא, תל אביב, 1995, עמוד 81, מפה 20.
- ^ ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 155–172.
- ^ ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 173–197.
- ^ 1 2 יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא (מהדורה שלישית מתוקנת וערוכה בידי אנסון רייני), כרטא, תל אביב, 1995, עמוד 85, מפה 127.
- ^ 1 2 3 יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא (מהדורה שלישית מתוקנת וערוכה בידי אנסון רייני), כרטא, תל אביב, 1995, עמוד 86, מפה 128 (מצבת מישע) ומפה 129 (שיחזור גאוגרפי של ניסיון הפלישה המואבית אותו מתאר הכרוניסט).
- ^ 1 2 3 ספר מלכים ב', פרק י"ב עד פרק י"ז. ספר דברי הימים ב', פרק כ"ד עד פרק כ"ח.
- ^ 1 2 יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא (מהדורה שלישית מתוקנת וערוכה בידי אנסון רייני), כרטא, תל אביב, 1995, עמוד 88, מפה 132 (שלמנאסר השלישי ויהוא), מפה 133 (העליונות הארמית).
- ^ 1 2 יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא (מהדורה שלישית מתוקנת וערוכה בידי אנסון רייני), כרטא, תל אביב, 1995, עמוד 90, מפה 136.
- ^ 1 2 יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא (מהדורה שלישית מתוקנת וערוכה בידי אנסון רייני), כרטא, תל אביב, 1995, עמוד 95, מפה 142.
- ^ 1 2 ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 208–210.
- ^ 1 2 יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא (מהדורה שלישית מתוקנת וערוכה בידי אנסון רייני), כרטא, תל אביב, 1995, עמודים 96–99, מפות 146–148.
- ^ יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא (מהדורה שלישית מתוקנת וערוכה בידי אנסון רייני), כרטא, תל אביב, 1995, עמודים 100–101, מפות 149–151.
- ^ ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 198–225.
- ^ 1 2 ספר מלכים ב', פרק י"ח עד פרק כ"ה. ספר ישעיהו, פרק י', פסוקים כ"ח–ל"ב, פרק ל"ו עד פרק ל"ט ופרקים נוספים. ספר ירמיהו, פרק כ"ט, פרק ל"ז עד פרק מ"ד ופרקים נוספים. ספר מיכה, פרק א'. ספר דברי הימים ב', פרק כ"ט עד פרק ל"ו.
- ^ 1 2 Magen Broshi, The Expansion of Jerusalem in the Reigns of Hezekiah and Manasseh, Israel Exploration Journal (IEJ( 24, pages 21-26.
- ^ 1 2 עודד בוסתנאי, ממלכות ישראל ויהודה, בתוך ישראל אפעל, עורך, ישראל ויהודה בתקופת המקרא, ההיסטוריה של ארץ-ישראל (עורך כללי: יעקב שביט) כרך ב, הוצאות כתר ויד יצחק בן-צבי, ירושלים, עמ' 99–200, ובפרט 158–159.
- ^ 1 2 יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא (מהדורה שלישית מתוקנת וערוכה בידי אנסון רייני), כרטא, תל אביב, 1995, עמודים 102–103, מפה 152 (ההכנות למרד), מפות 153–154 (מסע סנחריב).
- ^ 1 2 Nadav Na'aman, Hezekiah and the kings of Assyria, Tel Aviv 21,2, 1994, pp. 235-254.
- ^ 1 2 3 Shlomo Bunimovitz and Zvi Lederman, "The Final Destruction of Beth Shemesh and the Pax Assyriaca in the Judean Shephelah, Journal of the Institute of Archaeology of Tel Aviv University, 30 (1), PP. : 3–26.
- ^ עודד בוסתנאי, ממלכות ישראל ויהודה, בתוך ישראל אפעל, עורך, ישראל ויהודה בתקופת המקרא, ההיסטוריה של ארץ-ישראל (עורך כללי: יעקב שביט) כרך ב, הוצאות כתר ויד יצחק בן-צבי, ירושלים, עמ' 99–200, ובפרט 165–168.
- ^ 1 2 "וַיִּזְבַּח אֶת כָּל כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר שָׁם עַל הַמִּזְבְּחוֹת וַיִּשְׂרֹף אֶת עַצְמוֹת אָדָם עֲלֵיהֶם" – ספר מלכים ב', פרק כ"ג, פסוק כ'.
- ^ 1 2 3 4 ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 271–286.
- ^ 1 2 יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא (מהדורה שלישית מתוקנת וערוכה בידי אנסון רייני), כרטא, תל אביב, 1995, עמודים 107–109, מפות 159–164.
- ^ 1 2 ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 286–289.
- ^ 1 2 ספר מלכים ב', פרק כ"ה, פסוקים כ"ב–ל'. ספר עזרא, פרק א' עד פרק י'. ספר נחמיה, פרק א' עד פרק י"ג.
- ^ 1 2 ספר ירמיהו, פרק כ"ט.
- ^ 1 2 אפרים שטרן, שלטון פרס, בתוך ישראל אפעל, עורך, ישראל ויהודה בתקופת המקרא, ההיסטוריה של ארץ-ישראל (עורך כללי: יעקב שביט) כרך ב, הוצאות כתר ויד יצחק בן-צבי, ירושלים, עמ' 225–308, ובפרט 251–255.
- ^ 1 2 3 4 יוחנן אהרוני, ארץ ישראל בתקופת המקרא – גיאוגרפיה היסטורית (מהדורה מתוקנת בעריכת ישראל אפעל), יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1987, עמודים 316–317.
- ^ 1 2 ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 292–302.
- ^ 1 2 3 4 5 משה צבי סגל, אנציקלופדיה מקראית כרך ו' טורים 137–143, הערך 'עזרא'.
- ^ 1 2 3 משה צבי סגל, אנציקלופדיה מקראית כרך ה' טורים 817–820, הערך 'נחמיה'.
- ^ 1 2 ספר נחמיה, פרק ח', פסוקים א'–ח'
- ^ 1 2 ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 290–305.
- ^ 1 2 יוליוס ולהאוזן, אקדמות לדברי ימי ישראל (Prolegomena zur Geschichte Israel), ברלין 1878; עברית: י' ברכיהו, תל אביב תרצ"ח.
- ^ 1 2 3 ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן. ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי. אוניברסיטת תל אביב. 2003, עמ' 27–31.
- ^ כפי שהראה ג'יימיסון-דרייק במחקרו על הממצא האפיגראפי מתקופת הברזל ביהודה: David Jamieson-Drake, Scribes and Schools in Monarchic Judah: A Socio-Archeological Approach (JSOTSup 109 = SWBA 9). Sheffield 1991.
- ^ יוליוס ולהאוזן, אקדמות לדברי ימי ישראל (Prolegomena zur Geschichte Israel), ברלין 1878; עברית: י' ברכיהו, תל אביב תרצ"ח, עמ' 7–8.
- ^ מנחם הרן, האסופה המקראית – תהליכי הגיבוש עד סוף ימי בית שני ושינויי הצורה עד מוצאי ימי הביניים, הוצאות מוסד ביאליק ומאגנס, ירושלים, תשנ"ו (1996), עמ' 60–61.
- ^ מנחם הרן, האסופה המקראית – תהליכי הגיבוש עד סוף ימי בית שני ושינויי הצורה עד מוצאי ימי הביניים, הוצאות מוסד ביאליק ומאגנס, ירושלים, תשנ"ו (1996), עמ' 39–40, 54, 62, 72, ועוד.
- ^ שרה יפת, אמונות ודעות בספר דברי הימים – ומקומן בעולם המחשבה המקראית. מוסד ביאליק, ירושלים, תשל"ז, עמודים 423–432.
- ^ שרה יפת, אמונות ודעות בספר דברי הימים – ומקומן בעולם המחשבה המקראית. מוסד ביאליק, ירושלים, תשל"ז, עמודים 264–265.
- ^ רוני רייך, הזמנה לארכיאולוגיה, הוצאת דביר, תל אביב, תשנ"ה (1995), עמ' 48–54.
- ^ רוני רייך, הזמנה לארכיאולוגיה, הוצאת דביר, תל אביב, תשנ"ה (1995), עמ' 9–10.
- ^ תוכנו של ממצא כתוב המתגלה בחפירה או סקר ארכאולוגיים נופל בגדר המקורות ההיסטוריים.
- ^ רוני רייך, הזמנה לארכיאולוגיה, הוצאת דביר, תל אביב, תשנ"ה (1995), עמ' 22.
- ^ רוני רייך, הזמנה לארכיאולוגיה, הוצאת דביר, תל אביב, תשנ"ה (1995), עמ' 16–30.
- ^ 1 2 ספר בראשית, פרק ט"ו, פסוקים י"ח–כ"א.
- ^ ספר בראשית, פרק י"ז, פסוק כ'
- ^ ספר בראשית, פרק י"א עד פרק כ"ד
- ^ 1 2 ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן. ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי. אוניברסיטת תל אביב. 2003, עמ' 45–49.
- ^ ספר בראשית, פרק כ"ד עד פרק כ"ו
- ^ ספר בראשית, פרק כ"ו עד פרק ל"ו
- ^ 1 2 ספר בראשית, פרק ל"ז, פסוק כ"ד
- ^ ספר בראשית, פרק מ"ט, פסוקים ח'–י'
- ^ ספר בראשית, פרק ל"ז עד פרק נ'
- ^ ספר מלכים א', פרק ו', פסוק א'
- ^ ספר שמות, פרק י"ב, פסוק מ'
- ^ נדב נאמן, פרשת 'כיבוש הארץ' בספר יהושע ובמציאות ההיסטורית. בתוך נדב נאמן וישראל פינקלשטיין (עורכים), מנוודות למלוכה: היבטים ארכיאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, מוגש לפרופ' משה כוכבי במלאת לו שישים שנה מחבריו ותלמידיו, ירושלים, 1990, עמ' 287.
- ^ 1 2 3 4 נדב נאמן. 1990. פרשת 'כיבוש הארץ' בספר יהושע ובמציאות ההיסטורית. בתוך נדב נאמן וישראל פינקלשטיין (עורכים), מנוודות למלוכה: היבטים ארכיאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, מוגש לפרופ' משה כוכבי במלאת לו שישים שנה מחבריו ותלמידיו, ירושלים, 1990, עמ' 302–310.
- ^ 1 2 ספר בראשית, פרק ט"ו, פסוק י"ט; ספר במדבר, פרק ל"ב, פסוק י"ב; ספר דברי הימים א', פרק ד', פסוק י"ג; אנציקלופדיה מקראית כרך ז' טור 201.
- ^ חיים תדמור באנציקלופדיה מקראית כרך ח' טור 435, בערך על תדעל, מציע כי אמרפל הוא ח'מורבי הידוע, מלך בבל במאה ה-17 לפנה"ס, שלהי תקופת הברונזה התיכונה.
- ^ אנציקלופדיה מקראית כרך א' טורים 367, 564 (אלסר, אריוך).
- ^ אנציקלופדיה מקראית כרך ד' טורים 13–14, כדרלעומר מעילם (דרום מערב איראן של ימינו), תקופת הברונזה התיכונה.
- ^ 1 2 תדמור באנציקלופדיה מקראית כרך ח' טורים 434–436: תדעל הוא על דעת הכל שמו של מלך בשם תֻדחַליַ, כנראה מלך האימפריה החיתית שבאנטוליה בתקופת הברונזה המאוחרת. מוכרים כמה מלכים בשם זה, אך הנודעים הם תֻדחַליַ השני והרביעי. לדעת תדמור, בכיר האשורולוגים הישראלים, אין לבקש אירוע מסוים בתולדות המזרח הקדום אשר בו חברו ארבעת המלכים למסע מלחמה אחד, והוא נוטה לקבל את דעת ספייזר לפיה ייתכן שהסיפור מבוסס על אפוס אכדי.
- ^ ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 58–59.
- ^ ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 53–55.
- ^ 1 2 ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן. ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי. אוניברסיטת תל אביב. 2003, עמ' 53–59.
- ^ 1 2 ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן. ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי. אוניברסיטת תל אביב. 2003, עמ' 61–63.
- ^ 1 2 נדב נאמן, פרשת 'כיבוש הארץ' בספר יהושע ובמציאות ההיסטורית. בתוך נדב נאמן וישראל פינקלשטיין (עורכים), מנוודות למלוכה: היבטים ארכיאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, מוגש לפרופ' משה כוכבי במלאת לו שישים שנה מחבריו ותלמידיו, ירושלים, 1990, עמ' 284–347, ובפרט עמ' 286–289.
- ^ ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 59–62.
- ^ ספר שמות, פרק י"ד
- ^ ספר שמות, פרק א' עד פרק מ'
- ^ דברי הימים א מתחיל מספר תולדות האדם החל מאדם הראשון ועד לאבות וצאצאיהם, ומשם עובר ישירות למות שאול בגלבוע ועליית דוד: ספר דברי הימים א', פרק א', פסוק א' עד פרק ט', פסוק מ"ד, ואז פרק י', פסוק א' ואילך.
- ^ ספר דברים, פרק א', פסוקים י"ט–מ"ו
- ^ ספר במדבר, פרק י"ג – פרק י"ד
- ^ ספר שמות, פרק ט"ו עד פרק י"ט
- ^ ספר במדבר, פרק י', פרק י"ג – פרק י"ד, פרק כ' – פרק כ"ה, פרק ל"א
- ^ ספר דברים, פרק א' עד פרק ג'
- ^ ספר במדבר, פרק ל"ב – פרק ל"ג
- ^ ספר דברים, פרק ג', פרק ל"ג – פרק ל"ד
- ^ מנחם הרן, מסעיהם של ישראל בדרכי סיני ומשמעותם הגיאוגרפית וההיסטורית (פורסם לראשונה תשל"א), בתוך מנחם הרן, תקופות ומוסדות במקרא, הוצאת עם עובד, תל אביב, תשל"ג, עמ' 37–76.
- ^ למשל אצל מנחם הרן, מסעיהם של ישראל בדרכי סיני ומשמעותם הגיאוגרפית וההיסטורית (פורסם לראשונה תשל"א), בתוך מנחם הרן, תקופות ומוסדות במקרא, הוצאת עם עובד, תל אביב, תשל"ג, עמ' 37–76 בפרט עמוד 61 ואילך.
- ^ ספר שמות, פרק י"ט, פרק כ"ד, פרק ל"ד. ספר ויקרא, פרק כ"ה עד פרק כ"ז. ספר במדבר, פרק ג', פסוק א'
- ^ ספר שמות, פרק ג', פסוק א'. ספר דברים, פרק א' ובפרט פסוק ו'; פרק ד', פסוקים י'–ט"ו; פרק ה', פסוק ב'; פרק י"ח, פסוק ט"ז; ועוד.
- ^ 1 2 למשל אצל מנחם הרן, מסעיהם של ישראל בדרכי סיני ומשמעותם הגיאוגרפית וההיסטורית (פורסם לראשונה תשל"א), בתוך מנחם הרן, תקופות ומוסדות במקרא, הוצאת עם עובד, תל אביב, תשל"ג, עמ' 48–49.
- ^ מנחם הרן, מסעיהם של ישראל בדרכי סיני ומשמעותם הגיאוגרפית וההיסטורית (פורסם לראשונה תשל"א), בתוך מנחם הרן, תקופות ומוסדות במקרא, הוצאת עם עובד, תל אביב, תשל"ג, עמ' 55–58.
- ^ לניתוח טקסטואלי מפורט של פרשה סבוכה זו ראו למשל אצל מנחם הרן, מסעיהם של ישראל בדרכי סיני ומשמעותם הגיאוגרפית וההיסטורית (פורסם לראשונה תשל"א), בתוך מנחם הרן, תקופות ומוסדות במקרא, הוצאת עם עובד, תל אביב, תשל"ג, עמ' 57–58.
- ^ ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן. ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי. אוניברסיטת תל אביב. 2003, עמ' 72–77.
- ^ ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן. ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי. אוניברסיטת תל אביב. 2003, עמ' 77.
- ^ 1 2 3 ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן. ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי. אוניברסיטת תל אביב. 2003, עמ' 68–71.
- ^ ספר דברי הימים א', פרק ב', פסוקים ל"ד–ל"ה; פרק ד', פסוק י"ח
- ^ יוליוס ולהאוזן, משפחות יהודה שנמנו בספר דבה"י א' ב,ד, גטינגן 1870 (עברית: ליזה אולמן, הערות: גרשון גליל, קונטרסים – מקורות ומחקרים, 63). ירושלים תשמ"ה, עמ' 36. Wellhausen, Julius. 1870. De Gentibus et Familiis Judaeis quae I Chr. 2,4 enumerantur. Göttingen.
- ^ אנציקלופדיה מקראית כרך ב' טור 384, ערך 'בִּתְיָה' (בת פרעה).
- ^ אנציקלופדיה מקראית כרך ה' טור 496; כרך ו' טור 463.
- ^ ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן. ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי. אוניברסיטת תל אביב. 2003, עמ' 92–94.
- ^ ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן. ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי. אוניברסיטת תל אביב. 2003, עמ' 100.
- ^ 1 2 3 ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן. ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי. אוניברסיטת תל אביב. 2003, עמ' 97–101.
- ^ 1 2 3 לפי ספר יהושע, פרק י"ב
- ^ ספר שופטים, פרק ד'-פרק ה'
- ^ ספר שופטים, פרק ו'-פרק ח'
- ^ ספר שופטים, פרק ט'
- ^ ספר שופטים, פרק י'
- ^ ספר שופטים, פרק י"א-פרק י"ב
- ^ ספר שופטים, פרק י"ג-פרק ט"ז
- ^ ספר שופטים, פרק י"ז-פרק י"ח
- ^ ספר שופטים, פרק י"ט-פרק כ"א
- ^ ספר שופטים, פרק י"ז-פרק י"ח
- ^ נדב נאמן, פרשת 'כיבוש הארץ' בספר יהושע ובמציאות ההיסטורית. בתוך נדב נאמן וישראל פינקלשטיין (עורכים), מנוודות למלוכה: היבטים ארכיאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, מוגש לפרופ' משה כוכבי במלאת לו שישים שנה מחבריו ותלמידיו, ירושלים, 1990, עמ' 338.
- ^ 1 2 ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 110–112.
- ^ 1 2 3 Nadav Na'aman, Habiru and Hebrews: The Transfer of a Social Term to the Literary Sphere, JNES 45 (1986): pp. 271-288.
- ^ N. Na'aman, Habiru and Hebrews: The Transfer of a Social Term to the Literary Sphere. JNES 45 (1986): 271–288.
- ^ 1 2 N. Na'aman, Habiru and Hebrews: The Transfer of a Social Term to the Literary Sphere. JNES 45 (1986): 271–288.
- ^ Raphael Giveon, Les bédoin Shosou des documents égyptien, Leiden 1971.
- ^ ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן. ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי. אוניברסיטת תל אביב. 2003, עמ' 112.
- ^ George Mendenhall,. The Hebrew Conquest of Palestine, Biblical Archeologist 25, 1962: pp. 66-87 (Biblical Archeologist Reader 3: pp. 100-120)
- ^ Norman K Gottwald, The Tribes of Yahweh (reprinted 1980), London 1979.
- ^ Niels Peter Lemche, Ancient Israel: A New History of Israelite Society, JSOT Press, Sheffield, 1988
- ^ Thomas L. Thompson, Early History of the Israelite People from the Written and Archaeological Sources, Brill, Leiden, 1994.
- ^ Philip R. Davies, In Search of ‘Ancient Israel’, JSOT PRESS, SHEFFIELD 1992
- ^ 1 2 3 4 נדב נאמן, הכתובת הארמית מתל דן בהארה היסטורית. ארץ ישראל כו, תשנ"ט, עמ' 112–118.
- ^ 1 2 מידע מקיף על המחקרים הללו התפרסם לראשונה בשורת מאמרים שכתבו חוקרים אלו בכרך היובל למשה כוכבי: נדב נאמן וישראל פינקלשטיין (עורכים), מנוודות למלוכה: היבטים ארכיאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, מוגש לפרופ' משה כוכבי במלאת לו שישים שנה מחבריו ותלמידיו, ירושלים, 1990.
- ^ 1 2 ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן. ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי. אוניברסיטת תל אביב. 2003, עמ' 114–121, 127–128.
- ^ למשל: Michael B. Rowton, Dimorphic Structure and the Tribal Elite,. Al-Bahit: Festschrift Joseph Henninger, Anthropos-Instituts, St. Augustin bei Bonn, 1976, pp. 219-257.
- ^ אברהם א. רייפנברג, מלחמת המזרע והישימון, מוסד ביאליק, ירושלים תש"י.
- ^ לגבי שאלת שיוכן התקופתי של השנים 1000–900, דהיינו המאה ה-10 לפנה"ס, ראו דיון בתקופה הבאה, אודות בעיית תקופת ראשית המלוכה והממלכה המאוחדת.
- ^ 1 2 ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן. ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 114–127, וטבלה 2 בעמ' 124.
- ^ ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן. ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 125–127, ומפה 8 בעמ' 126.
- ^ Eduard Meyer, Die Israeliten und ihre Nachbarstamme, Halle 1906 אבי עופר, "הר-יהודה המקראי – מנוודות לממלכה לאומית", בתוך נדב נאמן וישראל פינקלשטיין (עורכים), מנוודות למלוכה: היבטים ארכיאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, מוגש לפרופ' משה כוכבי במלאת לו שישים שנה מחבריו ותלמידיו, ירושלים, 1990, עמ' 178–180, וטבלה בעמוד 178.
- ^ ספר בראשית, פרק ל"ח, פסוקים א'–ה'
- ^ 1 2 נדב נאמן. 1990. פרשת 'כיבוש הארץ' בספר יהושע ובמציאות ההיסטורית. בתוך נדב נאמן וישראל פינקלשטיין (עורכים), מנוודות למלוכה: היבטים ארכיאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, מוגש לפרופ' משה כוכבי במלאת לו שישים שנה מחבריו ותלמידיו, ירושלים, 1990, עמ' 332, בעקבות רולאן דה-וו. אבי עופר, "הר-יהודה המקראי – מנוודות לממלכה לאומית", בתוך נדב נאמן וישראל פינקלשטיין (עורכים), מנוודות למלוכה: היבטים ארכיאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, מוגש לפרופ' משה כוכבי במלאת לו שישים שנה מחבריו ותלמידיו, ירושלים, 1990, עמ' 180.
- ^ ספר שמואל א', פרק א' ועד סוף הספר, פרק ל"א
- ^ ספר שמואל ב', פרק א' ועד ספר מלכים א', פרק ב', פסוק י"ב. ספר דברי הימים א', פרק י' ועד סוף הספר בפרק כ"ט.
- ^ ספר מלכים ב', פרק א' עד פרק י"א. ספר דברי הימים ב', פרק א' עד פרק ט'.
- ^ ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 131–134, בפרק "ממלכת הזוהר".
- ^ אליהו אורבך סבר, בעקבות החוקרים דוּהְם, זֶלִין ואחרים, כי זהו אביתר הכהן: אליהו אורבך, המדבר וארץ הבחירה – תולדות ישראל בתקופת המקרא (שני כרכים), עם עובד, תל אביב, 1962 (הדפסה שנייה), כרך ראשון, עמ' 38–48, 280–282.
- ^ כפי שהראה ג'יימיסון-דרייק במחקרו על הממצא האפיגראפי מתקופת הברזל ביהודה: David Jamieson-Drake, Scribes and Schools in Monarchic Judah: A Socio-Archeological Approach (JSOTSup 109 = SWBA 9). Sheffield 1991.
- ^ יגאל ידין, חצור, גזר ומגידו בימי שלמה, בתוך אבהרם מלמט, עורך, בימי בית ראשון – מלכויות ישראל ויהודה, החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, ירושלים, תשכ"ב, עמ' 66–109.
- ^ Amihai Mazar, Iron Age Chronology: A Reply to I. Finkelstein, Levant 29, 1997, pp. 155-165.
- ^ דוד אוסישקין, המיתחם המבוצר של מלכי בית עמרי ביזרעאל, ארץ-ישראל כה, תשנ"ו (1996), עמ' 1–14.
- ^ ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 147–148.
- ^ אייל לוי, דוד המלך היה פה: האתר שפתח מלחמת עולם בין היסטוריונים, באתר nrg, 2 באוגוסט 2013
- ^ Khirbet Qeiyafa: Absolute Chronology Israel Finkelstein and Eli Piasetzky
- ^ ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 162–164.
- ^ 1 2 ספר דברי הימים ב', פרק י"א, פסוקים ה'–י"ב. הכרוניסט מייחס את הרשימה לרחבעם אך חלק מהערים כלל לא התקיימו או לא בוצרו, בימיו. לפיכך הוצע לשייך אותה להכנות חזקינו למרידתו באשור: Nadav Na'aman, Hezekiah's Fortified Cities and the LMLK Stamps, Bulletin of the American Schools of Oriental Research )BASOR( 261, 1986, pp. 5-21.
- ^ ספר מלכים א', פרק י"ד, פסוקים כ"ה–כ"ח. ספר דברי הימים ב', פרק י"ב, פסוקים ב'–י"ב.
- ^ ספר דברי הימים ב', פרק י"ג, פסוקים א'–כ'
- ^ יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא (מהדורה שלישית מתוקנת וערוכה בידי אנסון רייני), כרטא, תל אביב, 1995, עמודים 82–83, מפות 121–122.
- ^ 1 2 ספר דברי הימים ב', פרק י"ד, פסוקים ח'–י"ד
- ^ 1 2 ספר דברי הימים ב', פרק כ', פסוקים א'–כ"ח. יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא (מהדורה שלישית מתוקנת וערוכה בידי אנסון רייני), כרטא, תל אביב, 1995, עמוד 86, מפה 129.
- ^ ספר מלכים א', פרק ט"ו, פסוקים י"ז–כ"ד
- ^ יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא (מהדורה שלישית מתוקנת וערוכה בידי אנסון רייני), כרטא, תל אביב, 1995, עמוד 83, מפות 123–124.
- ^ ספר מלכים א', פרק כ"ב, פסוקים מ"ח–נ'.
- ^ כיוון שלכל אחת משתי הממלכות היה מלך בשם יהורם/יורם והכתיב מתחלף, נשתמש כאן בשם יהורם לציון מלך יהודה, ויורם לציון מלך ישראל.
- ^ ספר מלכים א', פרק י"א, פסוק כ"ו עד פרק י"ד, פסוק כ'
- ^ ספר מלכים א', פרק י"ג, פסוק א' ואילך.
- ^ ספר מלכים א', פרק ט"ו, פסוק כ"ה עד פרק ט"ז, פסוק כ"א
- ^ ספר מלכים א', פרק ט"ז, פסוקים כ"ט–ל"ג
- ^ ספר מלכים ב', פרק ג'
- ^ 1 2 יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא (מהדורה שלישית מתוקנת וערוכה בידי אנסון רייני), כרטא, תל אביב, 1995, עמוד 87, מפה 130 (מלחמת מואב) ומפה 131 (מרד יהוא).
- ^ ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 158–159.
- ^ ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 165–167.
- ^ יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא (מהדורה שלישית מתוקנת וערוכה בידי אנסון רייני), כרטא, תל אביב, 1995, עמוד 82, מפה 122.
- ^ 1 2 ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 178–197.
- ^ כל המידע כאן מובא מתוך המקור המקראי המבוסס על ההיסטוריה הדויטרונומיסטית, שבתקופה זו ובהקשר זה אין סיבה לפקפק במהימנותה, גם אם יש לה אג'נדה משלה.
- ^ יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא (מהדורה שלישית מתוקנת וערוכה בידי אנסון רייני), כרטא, תל אביב, 1995, עמוד 88, מפה 133.
- ^ ספר דברי הימים ב', פרק כ"ד, פסוקים ט"ו–כ"ז
- ^ כיוון שלכל אחת משתי הממלכות היה מלך בשם יהואש/יואש והכתיב מתחלף, נשתמש כאן בשם יהואש לציון מלך יהודה, ויואש לציון מלך ישראל.
- ^ קרוי גם עוזיה או עוזיהו.
- ^ ספר מלכים ב', פרק י"ד, פסוק כ"ב.
- ^ 1 2 ספר דברי הימים ב', פרק כ"ו, פסוקים ה'–כ"ג.
- ^ יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא (מהדורה שלישית מתוקנת וערוכה בידי אנסון רייני), כרטא, תל אביב, 1995, עמודים 94–95, מפות 141–142.
- ^ "וַיִּזְבַּח לֵאלֹהֵי דַרְמֶשֶׂק הַמַּכִּים בּוֹ וַיֹּאמֶר כִּי אֱלֹהֵי מַלְכֵי אֲרָם הֵם מַעְזְרִים אוֹתָם לָהֶם אֲזַבֵּחַ וְיַעְזְרוּנִי" – ספר דברי הימים ב', פרק כ"ח, פסוק כ"ג.
- ^ ספר מלכים ב', פרק י'
- ^ ספר מלכים ב', פרק י"ז, פסוק מ"א
- ^ ספר מלכים א', פרק י"ז ואילך.
- ^ מנחם הרן באנציקלופדיה מקראית כרך ו' טורים 271–287 (הערך 'עמוס'), ובפרט טורים 282–283.
- ^ ספר עמוס, פרק ד', פסוק א'.
- ^ ספר מלכים ב', פרק י"ד, פסוק ד'; פרק ט"ו, פסוק ד'.
- ^ ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 239–241.
- ^ ספר מלכים ב', פרק ט"ז, פסוקים א'–ז'.
- ^ ספר דברי הימים ב', פרק כ"ח, פסוקים י"ז–י"ט.
- ^ יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא (מהדורה שלישית מתוקנת וערוכה בידי אנסון רייני), כרטא, תל אביב, 1995, עמוד 96, מפות 144–145.
- ^ ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 242–245.
- ^ ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 216–222.
- ^ ספר מלכים ב', פרק י"ח עד פרק כ'. ספר ישעיהו, פרק י', פסוקים כ"ח–ל"ב, פרק ל"ו עד פרק ל"ט ופרקים נוספים. ספר מיכה, פרק א'. ספר דברי הימים ב', פרק כ"ט עד פרק ל"ב.
- ^ ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק ד'
- ^ ספר דברי הימים ב', פרק כ"ט עדפרק ל"א.
- ^ ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוקים ז'–ח', פסוק י"ג.
- ^ ספר דברי הימים א', פרק ד', פסוקים ל"ט–מ"ג.
- ^ ספר מלכים ב', פרק כ', פסוק כ'.
- ^ ספר ישעיהו, פרק כ"ב, פסוקים א'–י"ד.
- ^ ספר ישעיהו, פרק כ"ב, פסוקים ז'–י"ד; ספר ישעיהו, פרק ל"א, פסוקים א'–ג'. ראו גם להלן, ספר מלכים ב', פרק י"ט, פסוקים ח'–ט'.
- ^ ספר מלכים ב', פרק כ', פסוקים א'–י"ט.
- ^ ספר מלכים ב', פרק י"ט, פסוקים ח'–ט'.
- ^ אנסון רייני באנציקלופדיה מקראית כרך ח' טורים 926–928.
- ^ יוחנן אהרוני, ארץ ישראל בתקופת המקרא – גיאוגרפיה היסטורית (מהדורה מתוקנת בעריכת ישראל אפעל), יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1987, עמודים 295–300.
- ^ Morton Smith, Palestinian Parties and Politics That Shaped the Old Testament, New York, 1971.
- ^ ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 245–249.
- ^ יגאל בן-נון, קיצור תולדות יהוה, רסלינג, תל אביב, 2016, עמ' 148–155. בן-נון מייחס את עליית התנועה הזו לשלהי המאה ה-7 לפנה"ס, ימי המלך יאשיהו ושפן הסופר.
- ^ ספר דברים, פרק י"ב, פסוק ה', ועוד.
- ^ השערת ברוך הלפרן המצוטטת אצל ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 248–249.
- ^ ספר ויקרא, פרק כ"ז, פסוק ל"ד
- ^ ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק כ"ב. נוסח דומה מאוד מצוי בסיפור המקביל בספר ישעיהו, פרק ל"ו, פסוק ז' ובספר דברי הימים ב', פרק ל"ב, פסוקים י"א–י"ב.
- ^ ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 250–262.
- ^ ספר מלכים ב', פרק כ"א. ספר דברי הימים ב', פרק ל"ג.
- ^ 1 2 יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא (מהדורה שלישית מתוקנת וערוכה בידי אנסון רייני), כרטא, תל אביב, 1995, עמודים 104–105, מפות 155–156.
- ^ עודד בוסתנאי, ממלכות ישראל ויהודה, בתוך ישראל אפעל, עורך, ישראל ויהודה בתקופת המקרא, ההיסטוריה של ארץ-ישראל (עורך כללי: יעקב שביט) כרך ב, הוצאות כתר ויד יצחק בן-צבי, ירושלים, עמ' 99–200, ובפרט 165–168.
- ^ ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 262–270.
- ^ ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 262.
- ^ יגאל בן-נון, קיצור תולדות יהוה, רסלינג, תל אביב, 2016, עמ' 48–75.
- ^ יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא (מהדורה שלישית מתוקנת וערוכה בידי אנסון רייני), כרטא, תל אביב, 1995, עמודים 105–107, מפות 156–160.
- ^ יגאל בן-נון, קיצור תולדות יהוה, רסלינג, תל אביב, 2016, עמ' 28–29.
- ^ חיים תדמור, הרקע ההיסטורי להצהרת כורש, בתוך עז לדוד: קובץ מחקרים בתנ"ך, מוגש לדוד בן-גוריון במלאת לו שבעים ושבע שנים, החברה לחקר המקרא בישראל ואחרים, תשכ"ד.
- ^
חיים תדמור, הרקע ההיסטורי להצהרת כורש, חלק א, חלק ב, חלק ג, חלק ד, חלק ה, חלק ו, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
- ^ חיים תדמור, הרקע ההיסטורי להצהרת כורש, חלק ו, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
