תקופת התחייה האתיופית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תקופת התחייה (16321769) החלה עם גירוש חילות האימפריה הפורטוגזית הקתולית מאתיופיה, בהוראת הקיסר פאסיל שעלה לשלטון בשנת 1632 ומיהר לשקם את כוחה של הכנסייה האתיופית. הוא סיים את האינקוויזיציה האתיופית שהחל אביו בשנת 1624, סילק את הלוחמים היישועים והמיסיונרים מאדמת אתיופיה, ואסר על כניסת אירופאים לקיסרותו. בהשראתו פרחה הקיסרות האתיופית מבחינה מדינית, תרבותית ויצירתית, במקביל לתקופת רנסאנס באירופה. הסובלנות הדתית שאפיינה את תקופה זו היטיבה עם קהילת ביתא ישראל, שאומניה וחכמיה השתלבו בשכבת העלית המנהיגה את הקיסרות.

רקע - חרטת הקיסר סוסוניוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1612 קיבל על עצמו סוסניוס את האמונה הקתולית בסתר בהשפעת פדרו פאיש. כעבור עשר שנים הצהיר הקיסר על אמונתו הקתולית בגלוי, לאחר שראה בניצחונותיו הצבאיים המכריעים אות שמיימי כי כוונתו רצויה. פאיש נפטר באותה שנה, ובמקומו שלח האפיפיור את הפטריארך הקתולי אפונסו מנדש (Alfonso Méndez) לשירותו של סוסניוס. מנדש מיהר לכפות שורה של תיקונים דתיים מחמירים על כמרי הכנסייה האתיופית, בהם ביטול שמירת השבת, איסור המילה והטבלה מחדש של כל הנוצרים באתיופיה, בטענה שטקסי ההטבלה שנעשו עד כה היו פסולים. דרישותיו של מנדש עוררו תרעומת קשה ושורה של מרידות פרצו ברחבי הקיסרות, אותן דיכא סוסניוס ביד רמה.

בשנת 1632 ביקר הנסיך פאסיל, אז דאג'זמץ סאמיאן, את אביו הקיסר בעומדו לעזוב את מעונו בדנקאז. "אדוני מלכי", אמר לפי הגרסה המקוצרת של הכברה נגסת, "ראה איך הכל ניזוק מאמונת הפרנקים שאיננו יודעים, עליה לא שמענו מעולם ושאינה מופיעה בספרי אבותינו. אנו יראים ואוהבים את פניך; אנו מאוחדים איתך בקולנו ובלבנו. התפלל לאלוהים כפי שאמונת אלכסנדריה מורה, שיעניק לך ניצחון על אויביך".[1]

סוסניוס יצא לאדמות הגפנים (ויינה דגה), שם הכריע צבא גדול של מושל מחוז וג המורד. המושל נהרג, לצד מפקדים רבים וכשמונת אלפים לוחמים.[2] "המלך השמיד את לוחמיו הרבים", מציינת הכברה נגסת, ונמלא חרטה על המחיר הכבד שגבו המחלוקות הדתיות. באבלו, הכריז הקיסר:

הניחו לפולחן [הכנסייה האתיופית] להתחדש ולבני פאסיל למלוך. באשר אלי, אני חלש, עשיתי שגיאות, אני חולה

[1]

מחצר הקיסר יצאה ההצהרה הרשמית:

הקשיבו! הקשיבו! בתחילה הענקנו לכם את הפולחן הזה באמונה שהוא טוב. אך אנשים רבים מספור נהרגו, יוליוס, גבריאל, טקלה גיורגיס, סרצה כריסטוס וכעת איכרים אלה. לכן אנו מחדשים את פולחן אבותיכם. הניחו לכמרים הקודמים לשוב לכנסיותיהם, להציב את מזבחותיהם ולומר את מזמוריהם.

[3]

הוא גירש אותם בטקס משפיל באותה השנה. סוסניוס התכוון לאפשר לאמונה הקודמת להתקיים לצד האמונה הקתולית בה החזיק, כפי שנהג בראשית ימי כהונתו, אך בנו פאסיל לא גילה סובלנות כלפי היישועים.[3] הוא גירש אותם בטקס משפיל בשנת 1632.

ייסוד עיר הבירה הקיסרית גונדר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1635 הורה עלם סגד לייסד את עיר הבירה של הקיסרות האתיופית - העיר גונדר ובלבה הארמון הקיסרי פאסיל גמב.[4] אומנים יהודיים מביתא ישראל התגייסו למפעל הבנייה ותרמו מכישוריהם בתחומים כמו חרושת מתכת, שהיו זרים לשכניהם הנוצריים.[5] לחוקר הסקוטי ג'יימס ברוס שסייר באזור גונדר בשנים 1771-1770, נמסר כי גונדר הייתה רק כפר קטן ונידח עד ימי עלם סגד.[1] יהודים רבים היגרו מיישובי ביתא ישראל בהרי סמיאן אל העיר החדשה ותפסו עמדות בממשל ובצבא הקיסרי.[5] היהודים שנותרו ביישובים הקהילתיים שבהרים שמרו על דיני הטהרה המחמירים, הכופים היבדלות משכניהם.

תיקונים דתיים ומדיניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Bete Giyorgis Lalibela Ethiopia.jpg

היסטוריה של אתיופיה
התקופה הקדומה
ימי הביניים
אתיופיה המודרנית
סוציאליזם
כיום

הקיסר פאסילדס עצר את ההתפלגות שגרמו הנוצרים הזרים, והחזיר את שלטונה של הכנסייה האורתודוקסית האתיופית בחזרה תוך כדי שהוא החזיר את הפטריארך האתיופי שמונה מהכנסייה במצרים, החרים את האדמות של הישועים והעביר את כולם לעיר פראמונה, כאשר הפורטוגזים הפגיזו את העיר מומבסה הוא גירש את כולם. כמעט בכל זמן שלטונו הוא נלחם כנגד האגאווים או האורומו. במישור יחסי החוץ הוא שיגר שגריר להודו ב-1664 (או ב-1665) כדי לברך את אאראנגזאב לרגל הכתרתו לקיסרה של האימפריה המוגולית.

פאסילדס גם ארגן מחדש את הסמכות המרכזית וחיזק מחדש את שלטונם של מלכי השושלת הסולומונית והכנסייה האורתודוקסית, כאשר בנו דווית מרד ב-1666 כנגדו הוא כלא אותו וחידש את המהלך של הגבלת חברי בית מלוכה על ידי כליאתם פסגת הר רחוקה ולהפחית אתגרים לשלטונו שלו, הקיסר הבדיל את עצמו כאשר בנה מחדש את הקתדרלה באקסום (שהושמד על ידי אחמד גראן) פאסילדס הקים עיר בירה חדשה בשנת 1636, גונדר מקום שלאט לאט נעשה המרכז התרבותי פוליטי של אתיופיה במשך תקופת זו עד שלטונו של תוודרוס השני[6].

אף על פי שתקופת גונדר ייצרה פריחה של אדריכלות ואומנות שהמשיכה יותר ממאה שנה, מלכי גונדר מעולם לא הרוויחו שליטה מלאה מעל העושר וכוח-אדם שהאצילות יירשה במשך המלחמות הארוכות נגד גראן והאורומו. במשך מלכות של פאסילדס ושל יורשו בנו יוהנס הראשון, סכסוך בין שני מנזרים בין הכנסייה האורתודוקסית האתיופית לבין הקתולים בקשר לדוקטרינה של המינות המונופיזיסטית על טבעו של ישו הנוצרי. העמדות של שני המנזרים היו לעתים קרובות קשורות להתנגדות האזורית לקיסר, ולא פאסילדס וגם לא יוהנס היו מסוגלים לסדר את העניין בלי להרחיק מרכיבים חשובים מהכנסייה.

ייאסוס הראשון היה מנהיג צבאי שהצטיין כלוחם. הוא נלחם כמעט תמיד באזורי הדרום והמזרח בתקופתו ובאופן אישי הוליך את צבאו לשאווה ומעבר אליה. הוא כיסה את הבניה של כמה כנסיות, בינם דברה ברהאן סאלאסי, אחד מהכנסיות המפורסמות בגונדר.

קיסרי האימפריה הגונדרית - תקופת התחייה
שם הקיסר שנות שלטון
פאסילידס
יוהנס הראשון
ייאסו הראשון
יסחק ייאסו
ייאסו הראשון
תקלה היימנות הראשון
עמדה ציון
תקלה היימנות הראשון
טאוופלוס
נאבחנה יוהנס
טאוופלוס
יוסטוס
דווית השלישי
בקפה
ייאסו השני
אצה חאזקאיס
ייאסו השני
יואס הראשון

התחזקות האורומו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלכות של ייאסוס ראתה שהאורומו מתחילם לשחק תפקידים מרכזיים במלכות, במיוחד בצבא. ייאסוס צירף קבוצות מהאורומו על ידי גיוסם לצבאו ועל ידי הפיכתם לנוצרים. וכך אט אט וכמעט לגמרי החל לסמוך על יחידות האורומו והוליך אותם בקרבות כנגד בני עמם שלהם שעוד לא נכללו בשטחי אמהרה ותיגראי, ייאסוס השני, כמו כן גם הסתמך על יחידות צבאיות של האורומו ונעזר בהם כאשר אתגרו את סמכותו מהאצילות המסורתית ולמטרות מבצעים צבאיים בשטחי האורומו שמדרום לממלכה. בסוף המאה ה-18, האורומו שיחקו תפקיד חשוב בעניינים פוליטיים גם כן. במשך החצי הראשון של המאה ה-19, האורומו הייתה השפה הראשית באזור, ומנהיגים של האורומו היו חלק מהאצילות הגבוהה של המלכות.

הדעיכה לזמן השופטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך המלכות של ייואס, בנו של ייאסוס השני, הדמות הפוליטית החשובה באזור היה ראס[7] מיכאל סהול התגרי, דוגמה טובה של אציל גדול שעשה עצמו ככוח העיקרי מאחורי הכתר. בסיסו של מיכאל הייתה תיגראי, שנהנתה כעת ממידה גדולה של עצמאות ומכאן מיכאל הקים צבאות גדולים ושלט לפרקים בגונדר ובחלקים גדולים מבאגמדיר. ב 1769 הוא הציג את כוח שלו בכך שהזמין את הרצח של שני קיסרים (ייואס ויוהנס השני) והמליך את תקלה היימנות השני[8], קיסר חלש שמיכאל הכתיר. מיכאל המשיך בשליטתו באזור עד שנת 1770, כאשר קואליציה של יריביו הכריחו אותו לצאת לפרוש ולחזור לטיגראי[9].

מיכאל רצח שני קיסרים ותפקיד הלא מוסתר בגונדר מסמן את ההתחלה של תקופת השופטים, בתקופה זו קיסרי גונדר נהפכו לסמלים טקסיים בזמן שהפונקציות הצבאיות שלהם וכוחם אמיתי שכן אצל האצילים. התאריך של תקופה זו מ 1769 עד ל 1855 האימפריה המאוחדת לא הייתה קיימת יותר. נסיכויות שונות שנשלטו על ידי אצילים עצמאיים נלחמו אחד בשני באופן קבוע.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 Stuart Munro-Hay , Pamela Taor Ethiopia, the Unknown Land: A Cultural and Historical Guide (סטוארט מונרו-האי ופמלה טאור, אתיופיה, הארץ הבלתי נודעת: מדריך תרבותי וחברתי), 2002, ISBN 1860647448, עמ' 72-73
  2. ^ פאול בי. האנז, רבדים של פעם, עמוד 98.
  3. ^ 3.0 3.1 A. H. M. Jones, Elizabeth Monroe, History of Abyssinia, Kessinger Publishing, 2003, ISBN 076613668X, 9780766136687, p. 98
  4. ^ סולומון גאטמון, ההיסטוריה של העיר גונדר, (History of the City of Gondar ), 2005, עמודים 1-4. ISBN 1569021953
  5. ^ 5.0 5.1 חגי ארליך, הארץ ויהודיה, בתוך הגר סלמון (עורכת), קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים - אתיופיה, יד יצחק בן-צבי, תשס"ח, עמוד 19. ISSN 1565-0774
  6. ^ סולומון גאטמון, ההיסטוריה של העיר גונדר, עמודים 1-4.
  7. ^ ראס הוא תור אצולה המקביל לתואר האצולה האירופאי דוכס.
  8. ^ היה בנו של הקיסר יוהנס השני.
  9. ^ קואליצית כוחות שכללה את פאסיל גושו מאמהרה, ווונד בוווסן מבגאמדיר.
הקודם:
תקופת השפל
היסטוריה של אתיופיה
7 בספטמבר 1632 - 7 במאי 1769
הבא:
תקופת השופטים