תקופת חמש השושלות ועשר הממלכות
תקופת חמש השושלות ועשר הממלכות (בסינית מסורתית: 五代十國; בסינית מפושטת: 五代十国; בפין-יין: Wǔdài Shíguó) היא תקופה בתולדות סין שהחלה עם נפילת שושלת טאנג בשנת 907. בצפון שלטו בזו אחר זו חמש שושלות קצרות ימים עד הקמת שושלת סונג בשנת 960, ואילו בדרום ובאזורים נוספים התקיימו במקביל מספר מדינות אזוריות, שעשר מהן קובצו במסורת ההיסטוריוגרפית תחת הכינוי "עשר הממלכות". איחוד המרחב הסיני תחת סונג נמשך לאחר 960, והגיע לשלב מכריע בשנת 979 עם כיבוש האן הצפונית.[1][2]
חמש השושלות היו ליאנג המאוחרת (907-923), טאנג המאוחרת (923-936), ג'ין המאוחרת (936-947), האן המאוחרת (947-951) וג'ואו המאוחרת (951-960). מרכזן היה במישור המרכזי ובעמק הנהר הצהוב. חילופי השלטון בצפון היו תכופים, וכוחם של מפקדים וצבאות אזוריים היה גורם מכריע בפוליטיקה. שלוש מן השושלות, טאנג המאוחרת, ג'ין המאוחרת והאן המאוחרת, הונהגו בידי בתי שלטון שמוצאם באליטה הצבאית של השאטו.[3]
המצב בדרום היה שונה. כמה מן המדינות הדרומיות התקיימו במשך עשרות שנים ופיתחו מרכזים שלטוניים וכלכליים עצמאיים. לפי ההיסטוריון יו קלארק, וו-יואה הייתה העשירה והיציבה שבהן. גם המונח "עשר הממלכות" אינו תיאור מדויק של המפה הפוליטית: האן הצפונית שכנה בצפון ולא בדרום, ומבין תשע המדינות הדרומיות שנכללו ברשימה המסורתית לא התקיימו יותר משבע בעת ובעונה אחת.[4]
לצד הפיצול הפוליטי התחוללו בתקופה תהליכים ארוכי טווח שהמשיכו אל תקופת סונג: התחזקות מרכזים עירוניים בדרום, התרחבות המסחר, מעבר הדרגתי של מרכז הכובד הכלכלי לעמק יאנגצה ולדרום סין, התפשטות הדפוס והתפתחות חצרות אזוריות כמרכזי דת ותרבות. משום כך מקובל לראות בתקופה חלק מן התהליך הרחב המכונה "מעבר טאנג-סונג".[5][6]
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]שורשי הפיצול של המאה ה-10 נעוצים בהיחלשותו ההדרגתית של השלטון המרכזי של טאנג. מרד אן לושאן בשנים 755-763 פגע במעמד החצר והגדיל את תלותה במושלים הצבאיים האזוריים, הג'יידושה (節度使). כמה מן המושלים הצליחו לבסס שליטה מקומית יציבה, להחזיק צבאות ולנהל חלק גדול מן ההכנסות והמינויים באזוריהם.[3]
במהלך המאה ה-9 החריפו מאבקי החצר, המשברים הכספיים והמרידות. מרד חואנג צ'או, שהחל בשנות ה-870, פגע במיוחד במרכזי השלטון של טאנג. כוחותיו כבשו את צ'אנגאן בשנת 881, והחצר התקשתה להשיב לאחר מכן את שליטתה הישירה ברחבי האימפריה.[3]
אחד המפקדים שעלו בתקופה זו היה ג'ו ון (朱溫), שהחל את דרכו במחנה חואנג צ'או, עבר לצד טאנג וקיבל משרת מושל צבאי. בהדרגה נעשה לאחד השליטים החזקים בצפון. יריבו העיקרי היה לי קה-יונג, מנהיג צבאי שאטואי ששלט באזור שאנשי.[3]
בשנים האחרונות של טאנג השתלט ג'ו ון למעשה על החצר. בשנת 904 העביר את מרכז השלטון מזרחה, ובשנת 907 אילץ את הקיסר איי לוותר על כסו והקים את ליאנג המאוחרת. בכך הסתיים שלטון טאנג והחלה תקופת חמש השושלות במובנה המקובל.[1][3]
הכרונולוגיה והמסגרת המדינית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הכינוי חמש השושלות מתייחס לשנים 907-960 ולחמשת בתי השלטון ששלטו ברציפות באזור הליבה של צפון סין. אף אחת מן השושלות לא הצליחה להחזיק לאורך זמן בכל האזורים שהיו כפופים לטאנג.[3]
הקמת סונג בשנת 960 מסמנת את סיום רצף חמש השושלות, אך לא את סיום הפיצול. שו המאוחרת, האן הדרומית, טאנג הדרומית, וו-יואה, ג'ינגנאן והאן הצפונית המשיכו להתקיים לאחר מכן. סונג כבשה או סיפחה אותן בהדרגה, והאן הצפונית נכנעה רק בשנת 979.[2]
גם הרשימה של עשר הממלכות היא מוסכמה היסטוריוגרפית. כמה מרכזי כוח נוספים התקיימו מחוץ לרשימה, ובמקביל פעלו מסביב למרחב הסיני גם שושלת ליאו של החיטאנים, ממלכת דאלי (אנג') וישויות טיבטיות, אויגוריות וטנגוטיות. המחקר המודרני מתאר אפוא את המאה ה-10 כתקופה רב-מדינתית ולא רק כפער זמני בין טאנג לסונג.[1][4]
חמש השושלות
[עריכת קוד מקור | עריכה]| שושלת | סינית | שנים | מייסד | מרכז שלטוני עיקרי | סיום השושלת |
|---|---|---|---|---|---|
| ליאנג המאוחרת | 後梁 | 907-923 | ג'ו ון | קאיפנג ולואויאנג | נכבשה בידי טאנג המאוחרת |
| טאנג המאוחרת | 後唐 | 923-936 | לי צון-שׂו | לואויאנג | הופלה בידי שי ג'ינגטאנג בסיוע החיטאנים |
| ג'ין המאוחרת | 後晉 | 936-947 | שי ג'ינגטאנג | קאיפנג | נכבשה בידי החיטאנים |
| האן המאוחרת | 後漢 | 947-951 | ליו ג'י-יואן | קאיפנג | גואו ויי תפס את השלטון והקים את ג'ואו המאוחרת |
| ג'ואו המאוחרת | 後周 | 951-960 | גואו ויי | קאיפנג | ג'או קואנג-יין הקים את שושלת סונג |
מליאנג המאוחרת לטאנג המאוחרת
[עריכת קוד מקור | עריכה]ג'ו ון הכתיר את עצמו בשנת 907 והקים את ליאנג המאוחרת, אך שלטונו לא הוכר בידי כל מוקדי הכוח האזוריים. היריבות הבולטת ביותר הייתה עם בית לי השאטואי בשאנשי. לאחר מותו של לי קה-יונג המשיך בנו, לי צון-שׂו, במאבק נגד ליאנג.[3]
בשנת 923 הכריז לי צון-שׂו על שושלת טאנג חדשה, המכונה טאנג המאוחרת, ובאותה שנה השתלט על ליאנג. השימוש בשם טאנג נועד להציג את המשטר החדש כיורש לגיטימי של השושלת הקודמת. טאנג המאוחרת הרחיבה את שליטתה ואף כבשה את שו הקדומה בשנת 925, אך סבלה ממתחים פנימיים בצבא ובחצר.[3]
בשנת 936 מרד המפקד שי ג'ינגטאנג בשלטון טאנג המאוחרת. הוא קיבל סיוע מן החיטאנים והקים את ג'ין המאוחרת.
ג'ין המאוחרת והחיטאנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתמורה לסיוע החיטאני הכיר שי ג'ינגטאנג בעליונותו המדינית של השליט החיטאני והעביר לידיו את שש-עשרה הנציבויות של יאן ויון. האזור כלל שטחים בצפון חביי ושאנשי ואת אזור בייג'ינג של ימינו, והיה בעל חשיבות אסטרטגית בשל שליטתו במעברים בין המישור הצפוני לערבה.[3][2]
העברת הנציבויות תרמה להתבססותה של שושלת ליאו מדרום לחלקים מן החומה הגדולה של סין. השליטה באזור הפכה בהמשך לאחת הסוגיות המרכזיות ביחסים בין ליאו לסונג.
לאחר מותו של שי ג'ינגטאנג ניסתה ג'ין המאוחרת להשתחרר מתלותה בחיטאנים. היחסים הידרדרו, ובשנת 947 השתלטו כוחות חיטאניים על קאיפנג והביאו לסיום השושלת.[3]
האן המאוחרת וג'ואו המאוחרת
[עריכת קוד מקור | עריכה]השליטה הישירה של החיטאנים במישור המרכזי הייתה קצרה. לאחר נסיגתם הכריז המפקד השאטואי ליו ג'י-יואן על האן המאוחרת. הוא מת זמן קצר לאחר מכן, ובשנת 951 תפס המפקד גואו ויי את השלטון והקים את ג'ואו המאוחרת. בני בית האן שנותרו בשאנשי ייסדו את האן הצפונית, שהחזיקה מעמד עד 979.[3]
לאחר מות גואו ויי בשנת 954 ירש אותו צ'אי רונג, הקיסר שיזונג. הוא חיזק את מוסדות המדינה, שיפר את הצבא ופתח במסעות נגד האן הצפונית, ליאו וטאנג הדרומית. לאחר מותו בשנת 959 עלה לכס בנו הצעיר.
בראשית 960 הוביל ג'או קואנג-יין כוח צבאי צפונה. במהלך המסע הכריזו עליו קציניו כקיסר. הוא שב לקאיפנג, קיבל את העברת השלטון והקים את שושלת סונג, שבה נודע כקיסר טאידזו.[2]
עשר הממלכות
[עריכת קוד מקור | עריכה]"עשר הממלכות" הוא שם מסורתי לעשר מדינות המזוהות עם התקופה, אף שהן לא התקיימו כולן בו-זמנית ולא כולן שכנו בדרום. מדינות אחדות החלו להתגבש עוד לפני שנת 907, ולכן קיימים הבדלים בין מקורות בשאלת שנת ההתחלה המדויקת של חלקן.[4]
| ממלכה | סינית | שנים מקובלות | אזור עיקרי | מרכז שלטוני | גורלה |
|---|---|---|---|---|---|
| וו | 吳 | 902/907-937 | אזור היאנגצה התחתון | יאנגג'ואו | הוחלפה בידי טאנג הדרומית |
| טאנג הדרומית | 南唐 | 937-975 | ג'יאנגסו ואנהווי | ג'ינלינג, נאנג'ינג | נכבשה בידי סונג |
| וו-יואה | 吳越 | 907-978 שורשי השלטון המקומי מוקדמים יותר |
ג'ג'יאנג ואזור הדלתה | האנגג'ואו | הועברה לשלטון סונג |
| מין | 閩 | 909-945 | פוג'יין | פוג'ואו | התפצלה ונכבשה בידי שכנותיה |
| צ'ו | 楚 | המאה ה-10 | חונאן | צ'אנגשה | התפרקה בעקבות מאבקי ירושה והתערבות טאנג הדרומית |
| ג'ינגנאן או נאנפינג | 荊南 / 南平 | 924-963 | מרכז היאנגצה | ג'יאנגלינג | נכנעה לסונג |
| שו הקדומה | 前蜀 | 907-925 | סצ'ואן | צ'נגדו | נכבשה בידי טאנג המאוחרת |
| שו המאוחרת | 後蜀 | 934-965 | סצ'ואן | צ'נגדו | נכבשה בידי סונג |
| האן הדרומית | 南漢 | 917-971 | גואנגדונג וגואנגשי | גואנגג'ואו | נכבשה בידי סונג |
| האן הצפונית | 北漢 | 951-979 | צפון שאנשי | טאייואן | נכבשה בידי סונג |
וו, טאנג הדרומית ווו-יואה
[עריכת קוד מקור | עריכה]וו התפתחה באזור היאנגצה התחתון מתוך בסיס הכוח של משפחת יאנג. במהלך השנים עברה הסמכות המעשית בחצר לידי משפחת שו, ובשנת 937 החליף שו ג'גאו את בית יאנג והקים את טאנג הדרומית. לאחר מכן אימץ את השם לי ביין וניסה לקשור את ביתו למורשת שושלת טאנג.[4]
טאנג הדרומית הייתה אחת המדינות החשובות באזור היאנגצה התחתון. היא הרחיבה את שטחה במהלך שנות ה-940, אך במחצית השנייה של המאה נאלצה להתמודד עם ג'ואו המאוחרת ולאחר מכן עם סונג. בשנת 975 נכבשה בירתה ג'ינלינג בידי סונג. השליט האחרון, לי יו (李煜), נודע גם כפטרון אמנות וכמשורר חשוב במסורת הצְה (詞).[7]
וו-יואה שלטה באזור ג'ג'יאנג ובדלתת היאנגצה. לפי קלארק הייתה זו העשירה והיציבה מבין הממלכות הדרומיות. שליטיה ניהלו מדיניות זהירה כלפי השושלות הצפוניות והשקיעו בתשתיות, במערכות מים ובמוסדות דת.[4]
חצר וו-יואה הייתה גם מרכז חשוב של פעילות בודהיסטית. בית צ'יין העניק חסות לנזירים ולמנזרים ממסורות שונות, ובתקופת השליטים המאוחרים התחזקו במיוחד רשתות המזוהות עם מסורת הצ'אן.[8] בשנת 978 העביר השליט צ'יין צ'ו את ממלכתו לשלטון סונג ללא מערכה צבאית ממושכת.[2]
מין, צ'ו וג'ינגנאן
[עריכת קוד מקור | עריכה]מדינת מין שלטה בפוג'יין, אזור הררי שבו נוצר במהלך שלהי טאנג בסיס כוח אזורי עצמאי. לאחר תקופה של יציבות יחסית נכנסה המדינה למאבקים פנימיים, ובאמצע שנות ה-940 התפצלה ושטחיה חולקו בין כוחות מקומיים וטאנג הדרומית.[4]
צ'ו התבססה בחונאן תחת משפחת מא וניצלה את מיקומה במערכת הנהרות של מרכז היאנגצה לפיתוח מסחר אזורי. מאבקי ירושה החלישו אותה באמצע המאה ה-10, וטאנג הדרומית השתלטה על חלק ניכר ממרכזה.[4]
ג'ינגנאן הייתה קטנה בהרבה משכנותיה, אך מיקומה באזור ג'יאנגלינג העניק לה חשיבות מסחרית ואסטרטגית. משפחת גאו שמרה על עצמאותה במשך עשרות שנים באמצעות מדיניות דיפלומטית גמישה בין המדינות החזקות שסביבה. בשנת 963 נכנעה ג'ינגנאן לסונג.[4][2]
שתי מדינות שו והאן הדרומית
[עריכת קוד מקור | עריכה]אגן סצ'ואן אפשר את קיומן של שתי מדינות עצמאיות בזו אחר זו. שו הקדומה נוסדה בידי ואנג ג'יין, שכבר ביסס את שליטתו באזור בשלהי טאנג. בשנת 925 כבשה אותה טאנג המאוחרת.[3][4]
בשנת 934 קמה באותו אזור שו המאוחרת. אגן סצ'ואן סיפק לה בסיס חקלאי וכלכלי משמעותי, והיא החזיקה מעמד עד שנת 965, כאשר נכבשה בידי סונג.[2]
האן הדרומית שלטה בגואנגדונג ובגואנגשי, ומיקומה סמוך לנתיבי ים סין הדרומי קישר אותה למסחר ימי רחב. היא התקיימה עד שנת 971, אז נכנעה לצבאות סונג.[4][2]
האן הצפונית
[עריכת קוד מקור | עריכה]האן הצפונית הייתה החריג הבולט ברשימת עשר הממלכות, משום ששכנה בצפון. היא הוקמה בשנת 951 בידי ליו צ'ונג, קרוב למשפחת שליטי האן המאוחרת, ומרכזה היה בטאייואן.
בשל חולשתה מול ג'ואו המאוחרת ולאחר מכן מול סונג נשענה המדינה על ברית עם שושלת ליאו. בשנת 979 כבש קיסר סונג טאידזונג את טאייואן, והאן הצפונית חדלה להתקיים. אירוע זה מסמן בדרך כלל את סיום תקופת חמש השושלות ועשר הממלכות במובנה הרחב.[2]
המערכת הרב-מדינתית ויחסי הצפון
[עריכת קוד מקור | עריכה]החלוקה לחמש שושלות ולעשר ממלכות אינה כוללת את כל מרכזי הכוח שפעלו במזרח אסיה באותה תקופה. בצפון-מזרח התגבשה האימפריה החיטאנית, שנודעה לימים כשושלת ליאו. ב-936 סייעו החיטאנים להקמת ג'ין המאוחרת וקיבלו את שש-עשרה הנציבויות, ומאז נעשו גורם מרכזי בפוליטיקה של צפון סין.[1][3]
ליאו לא הייתה מדינה שולית ביחס לעולם הסיני, אלא מעצמה ששלטה בשטחי ערבה ובאזורים חקלאיים כאחד. לאחר הקמת סונג נותרה השליטה בנציבויות הצפוניות מקור למאבק בין שתי המדינות.
בדרום-מערב התקיימה ממלכת דאלי ביונאן, ובמערב פעלו ישויות טיבטיות, אויגוריות וטנגוטיות. באזור דינגנאן החזיקה משפחת לי בסיס כוח שממנו צמחה בהמשך שושלת שיה המערבית. מכלול זה הוא אחת הסיבות לכך שהיסטוריונים בני זמננו מתארים את המאות ה-10 וה-11 כמערכת רב-מדינתית.[1]
שלטון וצבא
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחד המאפיינים המובהקים של חמש השושלות היה כוחם של המפקדים הצבאיים. המבנה הפוליטי של שלהי טאנג הותיר אחריו מחוזות שבהם מושלים צבאיים החזיקו כוחות שנאמנותם הייתה לעיתים קרובות אישית או אזורית. הדבר אפשר למפקדים חזקים לעבור בין מחנות, להחליף שליטים ולעיתים להקים בתי מלוכה בעצמם.[3]
עם זאת, חילופי השושלות לא הביאו להתמוטטות של המנהל האזרחי. בתי השלטון נזקקו לפקידים, מומחי מיסוי ואנשי ספר כדי לנהל את המחוזות. חלק מן המנגנונים שנוצרו תחת טאנג המשיכו לפעול, גם כאשר השליט והבית הקיסרי התחלפו.[3]
בדרום התפתחו במקביל מנגנוני ממשל אזוריים יציבים יותר. חלק משליטי הדרום החלו גם הם את דרכם כמפקדים צבאיים, אך לאחר התבססותם פעלו לחיזוק מינהל אזרחי, גביית מיסים ובניית חצרות מקומיות. פקידים, מלומדים ונזירים שעזבו את מרכזי טאנג מצאו לעיתים תפקידים בחצרות אלה.[9]
כלכלה וחברה
[עריכת קוד מקור | עריכה]השפעת הפיצול על הכלכלה לא הייתה אחידה. במישור הצפוני פגעו המלחמות והגיוסים החוזרים באזורים מסוימים, וערים מרכזיות החליפו ידיים פעמים רבות. בדרום, לעומת זאת, נהנו כמה מן הממלכות מתקופות ממושכות יותר של יציבות, שאפשרו השקעה בחקלאות, במערכות מים ובמסחר.[4][9]
תהליכים אלה השתלבו במעבר ארוך יותר של מרכז הכובד הכלכלי של סין מאגן הנהר הצהוב אל אזורי היאנגצה והדרום. ריצ'רד פון גלאן מתאר את השנים 755-1127 כתקופה של שינוי כלכלי נרחב, שכלל שינוי במיסוי, בבעלות על קרקע, בשוק העבודה ובהיקף המוניטיזציה של המשק.[5]
האנגג'ואו, נאנג'ינג וצ'נגדו התחזקו כמרכזים אזוריים. גם פוג'יין וגואנגדונג נעשו קשורים יותר למסחר ימי עם דרום-מזרח אסיה ואזורים אחרים.
אין לראות בשינויים אלה תוצאה של תקופת חמש השושלות בלבד. הם החלו עוד בשלהי טאנג והמשיכו להתפתח בתקופת סונג, ולכן המחקר נוהג לדון בהם במסגרת הרחבה של מעבר טאנג-סונג.[5]
דת ותרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בודהיזם וצ'אן
[עריכת קוד מקור | עריכה]הבודהיזם הסיני עבר שינויים ניכרים לאחר היחלשות החצר המרכזית של טאנג. מסורות ומוסדות שנשענו קודם על מרכזי השלטון בצפון מצאו פטרונים חדשים בחצרות הדרום.
בנג'מין ברוז הראה כי שליטים בדרום גייסו לחצרותיהם אנשי דת שהגיעו ממרכזי טאנג ותמכו במנזרים מקומיים. בתנאים אלה התחזקו רשתות של נזירי צ'אן, שמהן התפתחו מסורות שהפכו מרכזיות יותר בתקופת סונג.[10]
וו-יואה הייתה מוקד חשוב במיוחד של חסות דתית. שליטיה תמכו במספר מסורות בודהיסטיות ולא רק בצ'אן, וכן במפעלי העתקה והדפסה של טקסטים דתיים.[8]
ספרות ואמנות
[עריכת קוד מקור | עריכה]החצרות הדרומיות נעשו גם מרכזים של ספרות ואמנות. טאנג הדרומית, שמרכזה בג'ינלינג, הייתה אחת החצרות הבולטות בתחום זה. לי יו, שליטה האחרון, נזכר הן כשליט והן כאחד היוצרים הבולטים בשירת הצְה של המאה ה-10.[7]
המאה ה-10 הייתה תקופה חשובה גם בהתפתחות ציור הנוף הסיני. חצרות אזוריות סיפקו פטרונות לציירים ולבעלי מלאכה, ומסורות שהתפתחו בצפון ובאזור ג'יאנגנאן השפיעו על אמנות שושלת סונג.
גם הקרמיקה המשיכה להתפתח. באזור וו-יואה הגיעו כלי יואה בעלי זיגוג ירקרק לרמה גבוהה במיוחד. מוזיאון המטרופוליטן לאמנות מציין כי בתקופת חמש השושלות הגיע ייצור כלי יואה לשיא משמעותי, וכי חלק מכלי ה"צבע הסודי" יועדו לחצר של וו-יואה.[11]
הדפוס
[עריכת קוד מקור | עריכה]הדפס עץ היה בשימוש בסין עוד בתקופת טאנג, והדוגמה המתוארכת הידועה ביותר מן התקופה היא סוטרת היהלום משנת 868. במאה ה-10 התרחב השימוש בדפוס גם בפרויקטים בחסות המדינה.
בשנת 932, בתקופת טאנג המאוחרת, הציע המדינאי פנג דאו להכין מהדורה מודפסת ומוסמכת של הקלאסיקות הקונפוציאניות. הפרויקט נמשך דרך כמה חילופי שלטון והושלם בתקופת ג'ואו המאוחרת. חשיבותו הייתה בהפיכת הדפוס לכלי של הממשל ליצירת נוסחים סטנדרטיים ולהפצתם.[12]
גם בממלכות הדרום נעשה שימוש בדפוס. ברוז מתעד, בין היתר, טקסטים בודהיסטיים שהודפסו בחסות וו-יואה.[13]
האיחוד תחת שושלת סונג
[עריכת קוד מקור | עריכה]ג'או קואנג-יין הקים את שושלת סונג בשנת 960. הוא ירש מג'ואו המאוחרת מנגנון צבאי ומינהלי מפותח יחסית, ופעל לחזק את השלטון המרכזי ולצמצם את עצמאותם של מפקדים אזוריים.[2]
סונג לא ניסתה בראשית דרכה להשתלט מיד על כל יריבותיה בבת אחת. היא התמקדה תחילה במדינות הדרום. ג'ינגנאן סופחה בשנת 963, שו המאוחרת נכבשה בשנת 965, האן הדרומית בשנת 971 וטאנג הדרומית בשנת 975. וו-יואה הועברה לשלטון סונג בשנת 978.[2]
לאחר מותו של טאידזו בשנת 976 המשיך אחיו, הקיסר טאידזונג, בתהליך האיחוד. בשנת 979 נכנעה האן הצפונית לאחר המערכה נגד טאייואן. בכך אוחדו מרבית האזורים שהיו חלק ממערכת המדינות של חמש השושלות ועשר הממלכות.[2]
האיחוד לא החזיר את גבולות טאנג. שש-עשרה הנציבויות נותרו בידי ליאו, וניסיונה של סונג לכבוש אותן לאחר נפילת האן הצפונית נכשל. גם דאלי ומדינות נוספות נותרו מחוץ לשלטון סונג.
היסטוריוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המקורות המרכזיים לתולדות התקופה חוברו ברובם לאחר הקמת סונג.
ההיסטוריה הישנה של חמש השושלות (舊五代史) חוברה בחסות חצר סונג בראשית ימיה, והציגה את חמש השושלות כחלק מרצף שושלתי שהוביל לשלטון סונג.
במאה ה-11 חיבר או-יאנג שיו את הרשומות ההיסטוריות של חמש השושלות (五代史記), הידועות גם בשם "ההיסטוריה החדשה של חמש השושלות". החיבור לא היה רק תיעוד כרונולוגי. או-יאנג שיו ארגן מחדש את החומר והעריך את הדמויות והאירועים לפי תפיסתו בנושאי אחריות מוסרית, נאמנות ולגיטימיות פוליטית.[7]
מקור מרכזי נוסף הוא דזי-ג'ה טונגג'יין (資治通鑑) של סה-מה גואנג, שהושלם במאה ה-11 ונעשה לאחת הכרוניקות החשובות ביותר לשחזור רצף האירועים.
המחקר המודרני אינו מתמקד עוד רק בשאלה איזו שושלת הייתה היורשת הלגיטימית של טאנג. חוקרים עוסקים גם בממלכות הדרום כמדינות בעלות היסטוריה עצמאית, במערכת היחסים עם ליאו ועמי הערבה, בתהליכים כלכליים אזוריים, בבודהיזם ובשינוי החברתי והתרבותי שבין טאנג לסונג.[1][4][6]
גם הכינוי "עשר הממלכות" נבחן באופן ביקורתי. האן הצפונית הייתה מדינה צפונית, ומבין תשע המדינות הדרומיות שבקבוצה לא התקיימו יותר משבע בו-זמנית. הרשימה המסורתית היא אפוא כלי נוח לתיאור התקופה, אך אינה משקפת במלואה את המפה המדינית של המאה ה-10.[4]
חשיבות היסטורית
[עריכת קוד מקור | עריכה]תקופת חמש השושלות ועשר הממלכות תוארה בעבר בעיקר כתקופה של חוסר יציבות בין שתי אימפריות גדולות, טאנג וסונג. בצפון אכן התחלפו חמישה בתי שלטון בתוך מעט יותר מחמישים שנה, והצבא היה מעורב שוב ושוב בחילופי שלטון.
עם זאת, התמקדות בצפון בלבד מסתירה חלק חשוב מן התמונה. כמה ממדינות הדרום שמרו על יציבות במשך עשרות שנים, פיתחו מנגנוני ממשל משלהן והשקיעו בחקלאות, במסחר, בדת ובתרבות.[4][9]
התקופה תרמה לחיזוקם של מרכזים אזוריים כגון האנגג'ואו, נאנג'ינג, צ'נגדו, פוג'ואו וגואנגג'ואו. היא הייתה גם שלב חשוב בתהליך הארוך שבו מרכז הכובד הכלכלי והדמוגרפי של סין עבר דרומה.[5]
מבחינה מדינית, הניסיון של המאה ה-10 השפיע על הדרך שבה נבנתה שושלת סונג. שליטיה ביקשו למנוע מצב שבו מפקדים אזוריים יוכלו לצבור עוצמה דומה לזו שהייתה בידי הג'יידושה של שלהי טאנג וחמש השושלות, ולכן פעלו בהדרגה לריכוז סמכויות ולחיזוק הפיקוח האזרחי על הצבא.[2]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Denis Twitchett ו-Paul Jakov Smith (עורכים), The Cambridge History of China, כרך 5, חלק 1: The Sung Dynasty and Its Precursors, 907-1279, Cambridge University Press, 2009, ISBN 9780521812481.
- Naomi Standen, "The Five Dynasties", בתוך: The Cambridge History of China, כרך 5, חלק 1, Cambridge University Press, 2009, עמ' 38-132.
- Hugh R. Clark, "The Southern Kingdoms between the T'ang and the Sung, 907-979", בתוך: The Cambridge History of China, כרך 5, חלק 1, Cambridge University Press, 2009, עמ' 133-205.
- Lau Nap-yin ו-Huang K'uan-chung, "Founding and Consolidation of the Sung Dynasty under T'ai-tsu (960-976), T'ai-tsung (976-997), and Chen-tsung (997-1022)", בתוך: The Cambridge History of China, כרך 5, חלק 1, Cambridge University Press, 2009, עמ' 206-278.
- Benjamin Brose, Patrons and Patriarchs: Regional Rulers and Chan Monks during the Five Dynasties and Ten Kingdoms, University of Hawai'i Press, 2015, ISBN 9780824853815.
- Richard von Glahn, The Economic History of China: From Antiquity to the Nineteenth Century, Cambridge University Press, 2016, ISBN 9781107030565.
- Ouyang Xiu, Historical Records of the Five Dynasties, תרגום ומבוא מאת Richard L. Davis, Columbia University Press, 2004, ISBN 9780231128261.
- Peter Lorge (עורך), Five Dynasties and Ten Kingdoms, The Chinese University Press, 2011, ISBN 9789629964184.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הפרק "The Five Dynasties" מאת Naomi Standen באתר Cambridge University Press
- הפרק "The Southern Kingdoms between the T'ang and the Sung, 907-979" מאת Hugh R. Clark באתר Cambridge University Press
- הספר "Patrons and Patriarchs" מאת Benjamin Brose באתר Oxford Academic
- "Historical Records of the Five Dynasties" באתר Columbia University Press
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1 2 3 4 5 6 Paul Jakov Smith, "Introduction: the Sung Dynasty and Its Precursors, 907-1279", בתוך: Denis Twitchett ו-Paul Jakov Smith (עורכים), The Cambridge History of China, כרך 5, חלק 1: The Sung Dynasty and Its Precursors, 907-1279, Cambridge University Press, 2009, עמ' 1-37. DOI.
- 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 Lau Nap-yin ו-Huang K'uan-chung, u-960976-taitsung-976997-and-chentsung-9971022/69C8668AF27659D52EBF293C0412504C "Founding and Consolidation of the Sung Dynasty under T'ai-tsu (960-976), T'ai-tsung (976-997), and Chen-tsung (997-1022)", בתוך: Denis Twitchett ו-Paul Jakov Smith (עורכים), The Cambridge History of China, כרך 5, חלק 1, Cambridge University Press, 2009, עמ' 206-278. DOI.
- 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 Naomi Standen, "The Five Dynasties", בתוך: Denis Twitchett ו-Paul Jakov Smith (עורכים), The Cambridge History of China, כרך 5, חלק 1, Cambridge University Press, 2009, עמ' 38-132. DOI.
- 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 Hugh R. Clark, "The Southern Kingdoms between the T'ang and the Sung, 907-979", בתוך: Denis Twitchett ו-Paul Jakov Smith (עורכים), The Cambridge History of China, כרך 5, חלק 1, Cambridge University Press, 2009, עמ' 133-205. DOI.
- 1 2 3 4 Richard von Glahn, "Economic Transformation in the Tang-Song Transition (755 to 1127)", בתוך: The Economic History of China: From Antiquity to the Nineteenth Century, Cambridge University Press, 2016, עמ' 208-254.
- 1 2 Benjamin Brose, Patrons and Patriarchs: Regional Rulers and Chan Monks during the Five Dynasties and Ten Kingdoms, University of Hawai'i Press, 2015, ISBN 9780824853815. DOI.
- 1 2 3 Ouyang Xiu, Historical Records of the Five Dynasties, תרגום ומבוא מאת Richard L. Davis, Columbia University Press, 2004, במיוחד פרק 62, "Hereditary House of Southern Tang", ISBN 9780231128261.
- 1 2 Benjamin Brose, "Heirs and Ancestors: The Kingdom of Wuyue", בתוך: Patrons and Patriarchs, University of Hawai'i Press, 2015, עמ' 89-113.
- 1 2 3 Benjamin Brose, "Disintegration: The Tang-Five Dynasties Transition", בתוך: Patrons and Patriarchs, University of Hawai'i Press, 2015, עמ' 18-29.
- ↑ Benjamin Brose, "Improvisation: The Transformation of Regional Buddhist Cultures in Southern China", בתוך: Patrons and Patriarchs, University of Hawai'i Press, 2015, עמ' 30-47.
- ↑ Suzanne G. Valenstein, "Highlights of Chinese Ceramics", The Metropolitan Museum of Art Bulletin, כרך 33, גיליון 3, 1975, הפרק "Five Dynasties (907-960)".
- ↑ Daniel Fried, "Print and Canons at the Founding of the Song Dynasty", בתוך: The First Print Era: The Rise of Print Culture in China's Northern Song Dynasty, Routledge, 2024, עמ' 14-37.
- ↑ Benjamin Brose, "Buddhist Texts Printed in the Kingdom of Wuyue", בתוך: Patrons and Patriarchs, University of Hawai'i Press, 2015, עמ' 151-154.
