תקרית מפרץ טונקין
 | ||||||||||||||||||||||
| תצלום שנלקח מהמשחתת האמריקאית "מדוקס" במהלך העימות שאירע ב־2 באוגוסט 1964, ובו נראות שלוש סירות טורפדו ממונעות של חיל הים של צפון וייטנאם. | ||||||||||||||||||||||
| סוג העימות | עימות מוגבל | |||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| תאריך | 2 באוגוסט 1964 | |||||||||||||||||||||
| מקום |
מפרץ טונקין  | |||||||||||||||||||||
| קואורדינטות | 19°42′00″N 106°46′01″E / 19.7°N 106.767°E | |||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||
  | ||||||||||||||||||||||
תקרית מפרץ טוֹנקין (באנגלית: Gulf of Tonkin incident; בווייטנאמית: Sự kiện Vịnh Bắc Bộ) הייתה עימות צבאי שהוביל את ארצות הברית למעורבות ישירה יותר במלחמת וייטנאם. העימות אירע ב־2 באוגוסט 1964, שעה שכוחות צבאיים אמריקאים ביצעו מבצעי קומנדו חשאיים בקרבת המים הטריטוריאליים של צפון וייטנאם, פעולה שעוררה תגובה מצד הצבא הצפון־וייטנאמי. הממשל הפדרלי של ארצות הברית טען, ללא ביסוס, כי התרחש עימות נוסף ב־4 באוגוסט בין כלי שיט אמריקאיים לווייטנאמים במימי מפרץ טונקין. בתחילה הטילה ארצות הברית את האחריות לצמד האירועים על צפון וייטנאם, אך בדיעבד התברר כי האירוע השני היה מדומה. ניתוח מאוחר של התקרית חשף כי העימות השני כלל לא התרחש, וכי הסוכנות לביטחון לאומי במחלקת ההגנה של ארצות הברית עיוותה במכוון את המודיעין במטרה ליצור רושם שקרי של תקיפה.
ב־2 באוגוסט, המשחתת האמריקאית "USS Maddox" (מדוקס), שביצעה סיור לאיסוף מודיעין אותות כחלק ממבצעי דה-סוטו[א] (אנ'), התקרבה למים שבריבונות צפון-וייטנאמית, ונתקלה בשלוש סירות מסדרת קומסומולץ של שייטת הטורפדו 135 בצי הימי הצפון־וייטנאמי. המדוקס ירתה יריות אזהרה, והסירות הצפון־וייטנאמיות הגיבו בירי טורפדו ובאש מקלעים. בקרב שהתפתח ניזוק מטוס קרב אמריקאי אחד שהמריא מנושאת המטוסים טיקונדרוגה (USS Ticonderoga), שלוש סירות טורפדו וייטנאמיות נפגעו, ארבעה חיילים צפון־וייטנאמיים נהרגו ושישה נוספים נפצעו. האמריקאים לא ידעו פגיעות בנפש. המשחתת מדוקס נותרה כמעט ללא פגע, למעט חור קל שנגרם מקליע ממקלע צפון־וייטנאמי.
ב־3 באוגוסט הצטרפה המשחתת "USS Turner Joy" (טרנר ג'וי) למשחתת מדוקס, והשניים המשיכו בביצוע משימת DESOTO. בערב 4 באוגוסט פתחו הספינות באש לעבר החזרי שידור מהמכ"מים, להם קדמו יירוטי תקשורת, שלטענת הכוחות האמריקאיים העידו על מתקפה קרבה. מפקד המדוקס, קפטן ג'ון הריק, דיווח כי הספינות מותקפות בידי סירות טורפדו צפון־וייטנאמיות, אף שבפועל לא היו כלל כלי שיט צפון־וייטנאמיים באזור. זמן קצר אחר כך דיווח הריק כי "קיים ספק" שנפתחה אש על כוחות ארצות הברית, וטען שהתקרית כולה נובעת מהשפעות חריגות של מזג האוויר על המכ"ם. ממשלו של הנשיא לינדון ג'ונסון הסתמך על יירוטי תקשורת של הסוכנות לביטחון לאומי, שפוענחו באופן שגוי, והסיק כי אכן אירעה מתקפה.
אף על פי שספקות לגבי המתקפה השנייה הועלו כבר בשנת 1964, רק שנים לאחר מכן הוכח בוודאות כי אין היא קרתה. בסרט התיעודי "ערפל המלחמה" משנת 2003 הודה רוברט מקנמארה, מזכיר ההגנה של ארצות הברית בעת התקרית, כי שום מתקפה אירעה ב־4 באוגוסט. בשנת 1995 נועד מקנמארה עם הגנרל בדימוס וו נגויין גיאפ מצבא צפון-וייטנאם, ושאל אותו מה קרה באותו יום. גיאפ אישר כי אכן האירוע היה מדומיין באומרו "לא קרה כלום". בשנת 2005 הוסר הסיווג ממחקר פנימי של הסוכנות לביטחון לאומי, שקבע כי ב־2 באוגוסט אכן התרחשה התנגשות בין המדוקס לבין הצי הצפון־וייטנאמי ושהאירועים ב־4 באוגוסט נבעו ממודיעין ימי לקוי ומעיוותים בפרשנות של יירוטי תקשורת צפון־וייטנאמיים. לפי הגרסה הרשמית של ארצות הברית, המסקנה נבעה ברובה מהבנה שגויה של יירוטים אלו.
תוצאת האירוע הייתה העברת החלטת מפרץ טונקין בקונגרס של ארצות הברית, אשר העניקה לנשיא לינדון ג'ונסון סמכות לסייע לכל מדינה בדרום-מזרח אסיה שממשלתה תיחשב נתונה לאיום מצד הקומוניזם. החלטה זו שימשה הצדקה משפטית לפריסת הכוחות המזוינים של ארצות הברית בדרום וייטנאם ולניהול מלחמת גרילה מול צפון וייטנאם.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]ועידת ז'נבה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ועידת ז'נבה (1954)
ועידת ז'נבה בשנת 1954 נועדה ליישב את הסוגיות שנותרו פתורות לאחר שוך הלחימה בין האימפריה הקולוניאלית הצרפתית לווייט מין בסיומה של מלחמת הודו-סין הראשונה. לא ארצות הברית ולא מדינת וייטנאם חתמו על מסמכים כלשהם בוועידה, אף שארצות הברית השתתפה בה לצד מעצמות נוספות ובהן הרפובליקה העממית של סין, ברית המועצות והממלכה המאוחדת[1]. ההסכמות שנחתמו על ידי משתתפים אחרים, ובהם הווייט מין, קבעו קו הפסקת אש זמני שהפריד בין צפון ודרום וייטנאם, כאשר הדרום נשלט בידי מדינת וייטנאם והצפון בידי הווייט מין. ההסכמים קבעו את קיומן של בחירות כלליות עד יולי 1956 לשם איחוד המדינה. כן הותרה תנועה חופשית של אוכלוסייה בין שני האזורים למשך 300 ימים. ההסכמים אסרו על מעורבות פוליטית של מדינות זרות באזור, על הקמת ממשלות חדשות ללא בחירות כנדרש, ועל נוכחות צבאית זרה.
נציגה של ארצות הברית בוועידה היה ג'ון פוסטר דאלס, מזכיר המדינה של ארצות הברית בממשלו של הנשיא דווייט אייזנהאואר, שהיה אנטי-קומוניסט מושבע וקיצוני. דאלס היה נחוש בדעתו למנוע את עלייתן לשלטון של תנועות לאומניות נוספות. ניצחון הקומוניסטים במלחמת האזרחים הסינית עודו היה בעוכריה של ארצות הברית, ומלחמת קוריאה התחוללה על פני שלוש שנים עקובות מדם שהותירו את האמריקאים במבוי סתום מדכדך. ארצות הברית שקלה להתערב ישירות בקרב דיין ביין פו כדי להיחלץ לעזרתם של הצרפתים, והמשיכה לאיים כי תתערב גם לאחר כניעת צרפת[1]. חשיבותה הכלכלית של וייטנאם הייתה אמנם זניחה, אך החשיבות הפוליטית שיוחסה לה היוותה את הבסיס למדיניות החוץ של ארצות הברית ב-20 השנים הבאות. דאלס היה נחוש בדעתו לשלול מהווייט מין את פירות ניצחונו המלאים, וגרס: "לא רחוק היום שבו כל דרום-מזרח אסיה תיפול יחד עם הודו-סין, ותערער את יכולתנו להגן אל איינו המערביים"[2].
הסלמת המעורבות האמריקאית בווייטנאם
[עריכת קוד מקור | עריכה]עד 1961 התמודד נשיא דרום וייטנאם, נו דין דיים, עם אי־שביעות רצון הולכת וגוברת מצד חלקים באוכלוסייה, כשהמרכזיים בהם היו בודהיסטים שהתנגדו לשלטון המיעוט שהנהיג דיים הקתולי. פעילים פוליטיים מהווייט מין, שפעלו באופן חוקי לטובת הבחירות שהובטחו בשנים 1955–1957, דוכאו בידי השלטון. במרץ 1956 אישרה ההנהגה בצפון וייטנאם צעדים ראשוניים להחייאת ההתקוממות בדרום, והחל מדצמבר באותה שנה מאמצים אלה החלו לרקום עור וגידים בצורה מעשית. לראיה, באפריל 1957 פרצה התקוממות בהובלת הקומוניסטים נגד שלטון דיים. בינואר 1959 החליטה המפלגה הקומוניסטית בצפון וייטנאם על פתיחת "מלחמת העם" בדרום, וב־28 ביולי פלשו הכוחות הצבאיים של צפון וייטנאם ללאוס במטרה לשדרג את נתיב הו צ'י מין ולתמוך במורדים בדרום. המרד, שהונהג בידי הווייטקונג, התעצם בקיצוניות לקראת 1961. כ־40 אלף לוחמים קומוניסטים חדרו לדרום בין 1961 ל־1963.
תקרית מפרץ טונקין התרחשה בשנה הראשונה לכהונתו של הנשיא לינדון ג'ונסון. בעוד הנשיא הקודם, ג'ון פיצג'רלד קנדי, תמך תחילה בשליחת יועצים צבאיים למשטרו של דיים, הוא החל לשנות את עמדתו בספטמבר 1963, בשל מה שתפס כחוסר היכולת של הממשל בסייגון להתחייב לדמוקרטיה ולערכיה של ארצות הברית[3]. שינוי זה הביא לתמיכה אמריקאית בהפיכה שהובילה להדחתו וחיסולו של דיים. זמן קצר לפני רצח ג'ון קנדי בנובמבר 1963, הוא הורה על נסיגה מוגבלת של 1,000 חיילים אמריקאים עד לסוף השנה. ג'ונסון, אף שגישתו כלפי המלחמה הייתה מוגבלת, נטה לתמוך בהסלמה צבאית כתגובה למדיניות ההתרחבות של ברית המועצות. בהתאם לתאוריית הדומינו, בארצות הברית הוחלט ליישם את תורת הבלימה של המלחמה הקרה כדי למנוע את נפילת דרום-מזרח אסיה לידי הקומוניזם. לאחר רצח קנדי, שלח ג'ונסון כוחות אמריקאים נוספים לתמוך בשלטון בסייגון – ובכך החלה הנוכחות הצבאית הממושכת של ארצות הברית בדרום־מזרח אסיה.
פעילות חשאית אמריקאית נגד צפון-וייטנאם
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
ב-30 ביולי 1964, ה-CIA וצבא דרום וייטנאם עסקו במבצע חשאי נגד צפון וייטנאם שנקרא "מבצע 34A" (אנ'). את כל המבצעים החשאיים הללו ניהלה ועדה סודית של הבית הלבן שנקראה "ועדה 303". תכלית המבצעים הייתה לאתר ולהשמיד את תחנתו המכ"ם החופיות של צפון-וייטנאם[4]. מבצע 34A החל בשנת 1961 ביוזמת ה-CIA, בשילוב עם מבצעי דה-סוטו. בשנת 1964 הועבר המבצע למחלקת ההגנה של ארצות הברית ונוהל על ידי קבוצת מחקר ותצפית של הפיקוד לסיוע צבאי בווייטנאם (MACV-SOG). כחלק מהרכיב הימי של המבצע, נרכשו בחשאי סירות סיור מהירות מנורווגיה ונשלחו לדרום וייטנאם. בשנת 1963 הגיעו לדרום וייטנאם שלושה משיטי סירות נורווגים צעירים, שגויסו על ידי קצין המודיעין הנורווגי אלף מרטנס מאייר. מאייר, שכיהן כראש מחלקה במודיעין הצבאי של הכוחות המזוינים של נורווגיה, פעל בשליחות קהילת המודיעין האמריקאית. השלושה לא ידעו מהי זהותו האמיתית של מאייר כאשר הסכימו להשתתף במשימה שכללה פעולות חבלה בצפון וייטנאם.
אף שהסירות אוישו על ידי חיילי הצי הדרום-וייטנאמי, כל משימה במסגרת התוכנית קיבלה אישור ישירות מאדמירל י. ס. גרנט שארפ הבן, מפקד פיקוד האינדו-פסיפי של ארצות הברית בהונולולו, שקיבל את הוראותיו מהבית הלבן. לאחר תחילת התקיפות הימיות, הגיש הממשל הקומוניסטי בהאנוי תלונה למועצת הבקרה הבין-לאומית (אנ'), שנוסדה ב-1954 כדי לפקח על יישום הסכמי ז'נבה, אך ארצות הברית הכחישה כל מעורבות. כעבור ארבע שנים הודה מזכיר ההגנה מקנמארה בפני הקונגרס כי כלי שיט אמריקאיים אכן שיתפו פעולה עם התקיפות הדרום-וייטנאמיות נגד צפון וייטנאם.
במקביל לתחילת התקיפות הימיות של ארצות הברית בחופי צפון וייטאנם, בשנת 1962 החל צי ארצות הברית בתוכנית לאיסוף מודיעין אותות במערב האוקיינוס השקט, תחת שם הכיסוי DESOTO (כאמור, מבצעי דה-סוטו). המשימות הראשונות במפרץ טונקין החלו בפברואר 1964. אף שהמודיעין שנאסף במשימות דה-סוטו יכול היה לשמש את מתכנני מבצע 34A, היו אלה שתי תוכניות נפרדות שלא תיאמו זו עם זו, למעט התרעות ליחידות דה-סוטו להתרחק מאזורי הפעולה של 34A.
בליל 29 ביולי 1964, ערב התקיפות נגד מתקנים צפון-וייטנאמים באיים הון מה (Hòn Mê) והון נגו (Hòn Ngư), שלחה קבוצת MACV-SOG צוות ארוך-טווח של סוכנים חשאיים לתוך צפון וייטנאם, אך הצוות נתפס מיד עם הגעתו. ב-1 וב-2 באוגוסט תקפו מטוסי קרב של לאוס, שמומנו על ידי ה-CIA והוטסו בידי שכירי חרב תאילנדים, עמדות גבול בשטח צפון וייטנאם. על פי ההיסטוריון אדווין מואז, הממשל בהאנוי – שדרש מכוחותיו אישורים רמי-דרג לכל פעולה צבאית – סבר להניח כי מדובר במערכה מתואמת להסלמה צבאית רחבת היקף נגד צפון וייטנאם[5].
התקריות
[עריכת קוד מקור | עריכה]התקרית הראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביולי 1964, המצב לאורך מימיה הטריטוריאליים של צפון וייטנאם התקרב לנקודת רתיחה, בשל פשיטות של קומנדו דרום וייטנאמי ומבצעים אוויריים להחדרת צוותי מודיעין לתוך צפון וייטנאם. להסלמה תרמה בנוסף התגובה הצבאית החריפה של צפון וייטנאם לפעולות אלו. בליל 30 ביולי, תקפו לוחמי קומנדו דרום וייטנאמים תחנת מכ"ם באי הון מה. ההיסטוריון רוברט האניוק לימים יקבע: ”ההתקפות שביצעו כוחות הקומנדו של דרום וייטנאם על האיים הללו, ובמיוחד על האי הון מה, יחד עם נוכחותה הסמוכה של המשחתת האמריקאית מדוקס – היוו את הגורם שהוביל לפרוץ העימות[6].” המשחתת עצמה לא לקחה חלק בפשיטות הקומנדו של צבא דרום וייטנאם בשלב זה. ב־31 ביולי החלה המשחתת מדוקס לבצע סיורים לאורך חופי צפון וייטנאם לצרכים מודיעיניים, והגיעה למרחק של כמה קילומטרים אחדים מהאי הון מה. נושאת המטוסים האמריקאית טיקונדרוגה (USS Ticonderoga) עגנה גם היא בסמוך לחופי האי.
עד 1 באוגוסט, סירות סיור צפון-וייטנאמיות החלו לעקוב אחר מדוקס, ויירוטי תקשורת העלו כי הן מתכוננות לתקוף. המשחתת נסגה, אך למחרת היום שבה לסיוריה השגרתיים, ואחריה דלקו שלוש סירות טורפדו מדגם P-4 של שייטת 135 של הצי הצפון וייטנאמי בפיקודו של לה דוי קאהוי. על כל אחת מהן פיקד אחד משלושת האחים ואן בוט, ואן טו ו-ואן גיאן[6]. בהתקרבן למשחתת, שינתה מדוקס את השטתה מכיוון צפון-מזרח אל כיוון דרום-מזרח, והגבירה מהירותה ל־25 קשר[6].
כאשר הסירות התקרבו, פתחה מדוקס בירי אזהרה של שלושה פגזים. הסירות הצפון-וייטנאמיות הגיבו במתקפה, ומדוקס דיווחה כי היא תחת אש משלוש סירות טורפדו שהתקרבו לטווח של כ-10 מיל ימי (19 ק"מ), בעוד היא עצמה נמצאת 52 ק"מ מהחוף ובמים בין-לאומיים. מדוקס דיווחה כי הצליחה להתחמק מירי טורפדו והשיבה אש מתותחיה שבקוטר 127 מילימטר, וכך בלמה את הסירות התוקפות[6]. שתיים מהן שיגרו טורפדו, אך אלו החטיאו, וככל הנראה לא התקרבו יותר מ־91 מטרים למדוקס. סירה נוספת ספגה פגיעה ישירה, וטורפדו שלה כשל בשיגור. כ־15 דקות לאחר הירי הראשון, הוזנקו ארבעה מטוסי ווט F-8 קרוסיידר מנושאת המטוסים טיקונדרוגה, ותקפו את הסירות הנסוגות. דווח כי אחת מהן הוטבעה ואחרת ניזוקה קשה[6]. מדוקס עצמה נפגעה קלות בלבד מכדור בודד של מקלע כבד בקוטר 14.5 מ"מ שפגע במבנה העליון שלה. לאחר מכן נסגה המשחתת למים דרום-וייטנאמים וחברה למשחתת טרנר ג'וי (USS Turner Joy).
_in_August_1964.jpg)
הגרסה המקורית שנכללה במסמכי הפנטגון עודכנה לאור מחקר היסטורי פנימי של הסוכנות לביטחון לאומי משנת 2001, הקובע כך:
בשעה 15:00 לפי שעון גריניץ', הורה קפטן ג'ון הריק, מפקד המשחתת מדוקס, לצוותי התותחנים של אוג'ייר [קצין אחר במשחתת] לפתוח באש אם סירות האויב יתקרבו לטווח של עשרת אלפים יארד. בסביבות השעה 15:05 פתחה מדוקס באש שלוש פעמים כדי להרחיק את סירות הקומוניסטים. פעולה ראשונית זו לא דווחה מעולם על ידי ממשל ג'ונסון, שהתעקש כי הסירות הווייטנאמיות הן שפתחו באש תחילה.
— [6]
כשהמשחתת מדוקס נתקלה בהתנגדות היא הייתה בדרכה לאי הון מה, ונמצאה בין 6 ל-7 ק"מ בתוך הגבול הטריטוריאלי בן 22 הקילומטרים שצפון וייטנאם תבעה לריבונותה – גבול שארצות הברית לא הכירה בו. לאחר התקרית, הורה הנשיא ג'ונסון למדוקס ולטרנר ג'וי לבצע הפלגות יומיות אל תוך המים הטריטוריאליים של צפון וייטנאם, כדי לבחון את תוקף תביעת הגבול ואת תגובת צפון וייטנאם. הפלגות אלו התרחשו במקביל לפשיטות חוף שביצעו הדרום-וייטנאמים, ונתפסו על ידי הצפון כפעולות מתואמות. לפיכך הכירה צפון וייטנאם רשמית בעימותים של חודש אוגוסט.
אישים אמריקאים שונים, בהם אדמירל שארפ, טענו כי פעולותיה של ארצות הברית לא היוו פרובוקציה. שארפ טען שהצפון-וייטנאמים עקבו אחר מדוקס לאורך החוף באמצעות מכ"ם, וידעו שהמשחתת לא תקפה בפועל את צפון וייטנאם, אולם בכל זאת קיבלו ספינותיהם הוראה מהאנוי – או מהמפקד המקומי – לתקוף אותה. בהמשך טען הגנרל הצפון-וייטנאמי פונג תה טאי (Phùng Thế Tài) כי מדוקס הייתה תחת מעקב מאז 31 ביולי, וכי ב-2 באוגוסט תקפה ספינות דיג, מה שאילץ את הצי הצפון-וייטנאמי "להשיב מלחמה". שארפ הדגיש בנוסף כי הפקודה שניתנה למדוקס, לשמור מרחק של 15 ק"מ מן החוף הצפון-וייטנאמי, הציבה אותה במים בין-לאומיים, שכן לטענתו צפון וייטנאם תבעה רק ריבונות על 9.3 ק"מ – בין אם מן החוף ובין אם מן האיים הסמוכים לו. הוא אף ציין כי מדינות רבות אחרות ביצעו בעבר משימות דומות ברחבי העולם, וכי המשחתת ג'ון ר. קרייג "USS John R. Craig" ערכה משימת איסוף מודיעין בתנאים דומים וללא תקריות.
ואולם, בטענותיו של שארפ נכללו אי־דיוקים עובדתיים. צפון וייטנאם לא הכירה בגבול ימי בן 8 ק"מ, אלא דבקה בגבול בן 20 ק"מ שנקבע עוד בשנת 1936 בידי השלטון הקולוניאלי בהודו-סין הצרפתית. לאחר תקריות אוגוסט, הכריזה צפון וייטנאם בספטמבר 1964 באורח רשמי על גבול בן 12 מיל ימי – כמעט זהה לתביעה הצרפתית הקודמת. עמדתה הייתה שתמיד ראו בגבול של 12 מיל ימי כתחום הימי הראוי, בהתאם לעמדותיהן של ברית המועצות והרפובליקה העממית של סין, בעלות בריתה המרכזיות[7].
התקרית השנייה שלכאורה אירעה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-4 באוגוסט יצאה המשחתת מדוקס, מלווה במשחתת המקבילה טרנר ג'וי, לסיור דה-סוטו נוסף מול חופי צפון וייטנאם – הפעם במטרה "להפגין נוכחות" לאחר התקרית הראשונה. על פי הפקודות שניתן להן, נאסר על המשחתות להתקרב לטווח של פחות מ־18 ק"מ מהחוף הצפון־וייטנאמי[8]. באותו ערב של מזג אוויר סוער וים גועש, קלטו המשחתות אותות מכ"ם, סונאר, ורדיו, אשר לפי פרשנות הצוותים רמזו על התקפה נוספת מצד הצי הצפון-וייטנאמי. במשך כשעתיים – מהשעה 21:40 ועד 23:35 לערך (לפי השעון המקומי) – ירו הספינות לעבר מטרות מכ"ם וביצעו תמרונים חדים, על רקע דיווחים ויזואליים ואלקטרוניים על נוכחות אויב. אף על פי שהפיקוד טען כי שתי סירות טורפדו עוינות הוטבעו, לא נמצאו במקום שרידים, גופות של ספנים צפון-וייטנאמים, או כל עדות פיזית אחרת להתרחשות הקרב[9].
בשעה 01:27 (13:27 לפי שעון וושינגטון הבירה), שלח קפטן ג'ון הריק טלגרפיה בה הודה כי ייתכן שההתקפה השנייה לא התרחשה כלל, ושייתכן שלא היו שום כלי שיט וייטנאמים באזור: ”סקירה של האירועים מעלה שסביר כי דיווחים רבים על מגעים וירי טורפדו היו שגויים. ייתכן שהיו אלה השפעות משונות ויוצאות דופן של מזג אוויר חריגות על המכ"ם ועל מפעילי סונאר חדורי מוטיבציה יתרה. "מדוקס" לא ביצעה כל זיהוי חזותי. ממליץ לבצע הערכה מלאה לפני נקיטת פעולות נוספות[10].”
שעה לאחר מכן שלח הריק מברק נוסף ובו כתב: "האירוע כולו מותיר סימני שאלה רבים, פרט למארב הראשוני, שלכאורה היה ממשי. ממליץ על סיור אווירי מקיף באור יום"[11]. בהמשך לבקשותיו של הריק לאישוש נוסף, שלח בסביבות השעה 16:00 (שעון וושינגטון) מברק שלישי: "פרטי האירוע מציגים תמונה מבלבלת, אם כי ברור שהמארב הראשוני היה אמיתי"[11]. מזכיר ההגנה רוברט מקנמארה לא עדכן את הנשיא ג'ונסון או את האדמירל שארפ בדבר הספקות שהביע הריק ולא בדבר המלצותיו לקיים בדיקה נוספת. בשעה 18:00 (05:00 במפרץ טונקין) שלח הריק מברק רביעי, ובו כתב: "נראה שהסירה הראשונה שהתקרבה למדוקס שיגרה טורפדו – שנשמע אך לא נראה. כל שאר הדיווחים על טורפדו מצד מדוקס מוטלים בספק, שכן יש חשד שמפעיל הסונאר שמע למעשה את רעש המדחפים של הספינה עצמה"[11].
נוכח התגברות הספקות במהלך היום בשאלה האם התקיפה בכלל התרחשה, ממשל ג'ונסון הסתמך לבסוף בעיקר על יירוטי תקשורת, שאותם פירש באופן שגוי כהכנות צפון־וייטנאמיות למתקפה נוספת, ועל דיווח "סיכום קרב" מצפון וייטנאם. אולם ניתוחים מאוחרים גילו שהמסרים עסקו למעשה בפינוי סירות טורפדו שנפגעו בהתקפה של 2 באוגוסט, ובתצפיות שערכו הצפון-וייטנאמים על פעולות הצי האמריקני ב־4 באוגוסט אך ללא נקיטת פעולה ממשית מצדם[12].
תגובת ארצות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
זמן קצר לפני חצות ב־4 באוגוסט, קטע נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון את שידורי הטלוויזיה הארציים כדי למסור הודעה מיוחדת. בנאומו טען כי כלי שיט של צפון וייטנאם תקפו שתי משחתות אמריקניות – מדוקס וטרנר ג'וי – וביקש את אישור הקונגרס של ארצות הברית לבצע תגובה צבאית[13]. ג'ונסון שב והדגיש את המסר המרכזי, לפיו הו צ'י מין וממשלו שבהאנוי הם התוקפים, וכי ארצות הברית פועלת ממניעי הגנה בלבד – עמדה שהייתה מקובלת ונוחה יותר מבחינה ציבורית ופוליטית. הוא אף טען כי ההתקפות התרחשו "בים הפתוח", רמז לכך שהן התרחשו במים בין-לאומיים[14].
ג'ונסון נטל על עצמו את מלוא האחריות, ובמקביל ארגן ישיבות תכופות ומשימות מיוחדות שיצאו לשטח מטעם אנשיו, בחיפוש מתמיד אחר פתרונות חדשים ותוצאות חיוביות – בעיקר מחשש להיתפס כ"חלש" מול הקומוניסטים, ובכך להיחשף להתקפות מצד פוליטיקאים שמרנים, שיכלו לסכן את "החברה הגדולה" (אנ'), תוכניתו השאפתנית לרפורמות חברתיות. בנוסף, הוא סמך על כך שיוכל להגביל את מעורבותה של ארצות הברית ולרסן את רוח ההתערבות והיוזמה שאפיינה את הפיקוד הבכיר בצבא. בפועל, הוא הצית סדרת אירועים שגררה אותו בהדרגה לתוך הבוץ הווייטנאמי.
ג'ונסון החריף את מעורבותה של ארצות הברית כבר ב־27 ביולי 1964, כאשר שלח לדרום וייטנאם 5,000 יועצים צבאיים נוספים – מהלך שהביא את מניין הכוחות האמריקניים במדינה ל־21 אלף. באותו שלב התעוררה גם הבעיה החוקית: הצורך במסמך חקיקה שיסמיך את הנשיא להרחיב ולבסס את מדיניות ההתערבות הצבאית לפי שיקול דעתו. מהלך זה נתמך בעקביות בידי יועציו הבכירים ביותר – מזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, שגריר ארצות הברית בדרום וייטנאם הנרי קבוט לודג', יושב ראש המטות המשולבים מקסוול טיילור, הגנרל ויליאם וסטמורלנד, היועצים לביטחון לאומי וולט רוסטו ומקג'ורג' באנדי, ומזכיר המדינה של ארצות הברית דין ראסק. האירועים המעורפלים במפרץ טונקין בקיץ 1964 שימשו עילה להצגת הבקשה בפני הקונגרס.
בנאומו הדגיש ג'ונסון את מחויבותו הן לעם האמריקאי והן לממשלת דרום וייטנאם. הוא הבהיר כי לא קיימת כל שאיפה למלחמה, אך בחינה מדוקדקת של הצהרותיו הפומביות מגלה כי לא הייתה בהן כל התייחסות להכנות ללחימה גלויה, ולא כל רמז להיקפן של הפעולות החשאיות ביבשה ובאוויר שכבר היו בעיצומן. הצהרותיו הפומביות היו קצרות במטרה לצמצם את תפיסת המעורבות האמריקאית בעימות הצבאי, וכך נוצר פער ברור בין דבריו של הנשיא לבין מעשיו בפועל.
כחצי שעה לאחר התקרית, כבר קיבל ג'ונסון החלטה לבצע פעולת תגמול – "מבצע חץ חודר" (אנ'). באותו יום עשה שימוש בקו החם מול מוסקבה, והבטיח לברית המועצות כי אין בכוונתו לפתוח במלחמה רחבה יותר בווייטנאם. ב־5 באוגוסט לפנות בוקר הכריז פומבית על נקיטת צעדי תגמול, והצהיר: ”הזוועה הזאת רק תחזק את נחישותנו, נחישותם של כל האמריקאים, לממש את מחויבותנו המלאה לאומתה וממשלתה של דרום וייטנאם.” שעה ו־40 דקות לאחר נאומו, המריאו מטוסים מנושאות מטוסים אמריקאיות בדרכם אל מטרות בצפון וייטנאם. באותו יום, בשעה 10:40, הפציצו המטוסים ארבעה בסיסי סירות טורפדו וכן מתקן לאחסון דלק בעיר וין.
עיוות התקרית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בליל 4 באוגוסט, הממשל הפדרלי של ארצות הברית עדיין תר עדיין אחר ראיות כשבמקביל הנשיא ג'ונסון נושא את נאומו בפני העם האמריקאי על אודות התקרית. מסרים שתועדו באותו יום מעידים כי לא ג'ונסון ולא מזכיר ההגנה מקנמארה היו בטוחים שאכן התרחשו מעשי תוקפנות כלשהם. אמצעי תקשורת שונים, בהם "טיים", "לייף", ו"ניוזוויק", פרסמו במהלך חודש אוגוסט כתבות נרחבות על תקרית מפרץ טונקין[15].
השימוש באותן תקריות כתירוץ להסלמת המעורבות האמריקאית בווייטנאם בא לאחר שפורסמו איומים פומביים מוושינגטון הבירה אל האנוי, וכן קריאות של פוליטיקאים אמריקאים להחריף את הלחימה. כבר ב־4 במאי 1964 קרא ויליאם בנדי (אנ'), עוזר מזכיר המדינה של ארצות הברית לענייני מזרח אסיה והאוקיינוס השקט בממשל ג'ונסון, לסלק את הקומוניסטים מדרום וייטנאם גם יהא הדבר כרוך בתקיפה של צפון וייטנאם ושל הרפובליקה העממית של סין גם יחד. על אף זאת, במהלך המחצית השנייה של 1964 התמקד ממשל ג'ונסון בלשכנע את הציבור האמריקאי שאין כל סיכוי למלחמה כוללת מול צפון וייטנאם.
הגנרל הצפון-וייטנאמי וו נגויין גיאפ טען כי הכוחות שביצעו את סיורי הדה-סוטו נשלחו למפרץ טונקין כדי לכפות על צפון וייטנאם ליישם תגובה שתספק לארצות הברית עילה להסלמה. גם בכירים אמריקאים ואנשי צוות ששירתו על סיפון המדוקס הביעו דעות דומות. תת-מזכיר המדינה של ארצות הברית ג'ורג' בול סיפר לעיתונאי בריטי לאחר המלחמה כי "באותה תקופה רבים חיפשו כל תירוץ כדי להתחיל להפציץ". לדברי בול, משימתה של המשחתת הייתה "פרובוקטיבית במהותה".
ריי מקגוורן (אנ'), אנליסט ב-CIA בין השנים 1963 ל־1990, טען כי הנשיא ג'ונסון, יחד עם מזכיר ההגנה מקנמארה והיועץ לביטחון לאומי מקג'ורג' באנדי, "ידע היטב שהראיות למתקפה מזוינת כלשהי היו מפוקפקות מאוד [...] בקיץ 1964, הנשיא והמטות המשולבים השתוקקו להרחיב את המלחמה בווייטנאם. הם הגבירו את פעולות החבלה והפשיטות לאורך חופי צפון וייטנאם". משחתת המדוקס, שנשאה ציוד האזנה אלקטרוני, נועדה לאסוף מודיעין אותות מול חופי צפון וייטנאם. הפשיטות החופיות נתפסו ככלי לעורר את המכ"מים הצפון-וייטנאמיים לפעולה. לשם כך הותר לה להתקרב עד 13 קילומטרים מהחוף ועד 4 קילומטרים מהאיים הסמוכים – שהופגזו מן הים כבר קודם לתחילת משימתה של המשחתת.
בספרו "Body of Secrets", כתב ג'יימס באמפורד (אנ') – ששירת במשך שלוש שנים כקצין מודיעין בצי ארצות הברית – כי ייעודה העיקרי של המדוקס היה ”לשמש כפרובוקטור ימי, לנעוץ את חרטום הברזל האפור שלה ואת דגל ארצות הברית עמוק ככל הניתן בבטנה של צפון וייטנאם, ולמעשה לדחוף את קני התותחים שלה אל אפו של הצי הקומוניסטי [...] משימתה של המדוקס הייתה פרובוקטיבית עוד יותר בשל תיאומה עם פשיטות קומנדו, באופן שיצר את הרושם כי היא עצמה מנהלת מבצעים אלה.” מכאן, לצפון וייטנאמים הייתה סיבה ממשית להניח שהמדוקס מעורבת בפעולות אלה.
בחודש ספטמבר 1964 הציע ג'ון מקנוטון (אנ'), יועצו הקרוב של רוברט מקנמארה, כי על ארצות הברית לנקוט בצעדים שיתגרו בצפון וייטנאם ויעודדו תגובה צבאית, כולל תכנון סיורי דה-סוטו נוספים. במסמך שפרסם ויליאם בנדי ב־8 בספטמבר, המליץ גם הוא על סיורים נוספים.
השלכות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
רוברט מקנמארה העיד שנים לאחר התקרית כי בשובו לפנטגון באחר הצהריים של 4 באוגוסט, קרא את המברקים ששלח קפטן ג'ון הריק לוושינגטון הבירה בדבר הספקות שהטיל בתקיפות צפון-וייטנאמיות. למרות זאת, הוא לא טרח להתקשר מידית לנשיא ג'ונסון ולעדכן אותו כי ההחלטה שקיבל בצהריים – לאשר את המלצתו של לתקוף מהאוויר את צפון וייטנאם – נשענת על יסודות מפוקפקים. ג'ונסון עצמו דחה, עד לאותה עת, ארבע הצעות קודמות של מקנמארה ויועצים נוספים לפתוח במדיניות של הפצצות נגד צפון וייטנאם.
על אף שמעורבותה של המדוקס כללה סיוע מודיעיני להתקפות שביצעו הדרום-וייטנאמים על האיים הון מה והון נגו, הנשיא ג'ונסון העיד בפני הקונגרס האמריקאי כי צי ארצות הברית לא סייע למבצעים צבאיים של דרום וייטנאם במפרץ טונקין. הוא הציג את ההתקפה הצפון-וייטנאמית כהתקפה "בלתי־מוצדקת", משום שלדבריו המשחתת פעלה במים בין-לאומיים. בעקבות עדותו, אישר הקונגרס ב־7 באוגוסט את ההחלטה המשותפת מספר 1145 (H.J. RES 1145), שנודעה בדברי ההיסטוריה כ"החלטת מפרץ טונקין". החלטה זו העניקה לג'ונסון את הסמכות לנהל מבצעים צבאיים באזור מבלי לאשרר הכרזת מלחמה רשמית. בהחלטה זו העניק לו הקונגרס סמכות "לנקוט בכל אמצעי נחוץ, לרבות שימוש בכוח מזוין, כדי לסייע לכל מדינה חברה או מדינת-צד ב-SEATO, אשר מבקשת סיוע להגנת חירותה"[16].
לתקרית מפרץ טונקין היו השלכות גם ברפובליקה העממית של סין. היא חיזקה את התחושה בקרב הנהגת המפלגה הקומוניסטית של סין כי ארצות הברית עלולה לפלוש לבסוף גם לסין. תחושת איום זו האיצה את התמיכה בקמפיין "החזית השלישית" של מאו דזה-דונג, שהיה יוזמה לפיתוח תעשייה כבדה ותעשייה ביטחונית בפנים סין, באזורים מוגנים יותר במקרה של פלישה של מעצמה זרה.
דו"ח הסוכנות לביטחון לאומי
[עריכת קוד מקור | עריכה]באוקטובר 2005 דיווח "הניו יורק טיימס" כי ההיסטוריון רוברט ג'. האניוק, שעבד עבור הסוכנות לביטחון לאומי (NSA), הגיע למסקנה כי הסוכנות סילפה בזדון את דיווחי המודיעין שהועברו לגורמים המדיניים בנוגע לאירוע שהתרחש ב־4 באוגוסט. האניוק גרס כי אנשי הסוכנות הטו במכוון את הראיות כדי ליצור את הרושם שאכן התבצעה תקיפה צפון-וייטנאמית[17]. מסקנותיו פורסמו לראשונה כבר במהדורת חורף 2000/אביב 2001 של כתב העת "Cryptologic Quarterly" של הסוכנות, כחמש שנים לפני פרסום הידיעה בניו יורק טיימס. על פי גורמי מודיעין, ההיסטוריונים הממשלתיים סברו כי יש לחשוף את דו"חו של האניוק לציבור, אך קובעי המדיניות התנגדו לכך מחשש שייווצרו השוואות בין השגיאות באירוע זה לבין המודיעין ששימש להצדקת מלחמת עיראק שהחלה ב-2003[18].
בסקירת הארכיונים של ה־NSA, הסיק האניוק כי האירוע שהתחולל ב-4 באוגוסט החל בבסיס הצבאי פו באי (Phu Bai), שם סברו בשגגה אנליסטים של המודיעין כי המשחתות האמריקאיות עומדות להיות מותקפות. המסקנה הזו הועברה לסוכנות, יחד עם "ראיות" שלכאורה תמכו בסברה זו – אך בפועל לא הייתה תמיכה כזו. האניוק הסביר את ההטיה הזו כנובעת מהאמון שהעניקה הסוכנות לאנליסטים שהיו קרובים יותר לשטח. ככל שהתקדם הערב, המשיך להגיע מודיעין אותות שלא תמך בהנחת המארב – אך אנשי ה־NSA, שהיו משוכנעים כי אירעה מתקפה, התעלמו מ־90% מהחומר שלא תאם את ההנחה הזו, ואף לא כללו אותו בדיווחים שהעבירו לבית הלבן.
ב־30 בנובמבר 2005 פרסמה הסוכנות את החלק הראשון מתוך מידע מסווג קודם בנוגע לתקרית מפרץ טונקין, שכלל גם גרסה מצונזרת-למחצה של מאמרו של האניוק. במאמר נכתב כי המידע המודיעיני הוצג לממשל ג'ונסון "באופן שלא אִפשר למקבלי ההחלטות לשקול את התמונה המלאה והאובייקטיבית של האירועים". תחת תנאים אלה נמסר למקבלי ההחלטות אך ורק מידע שתמך בטענה כי הקומוניסטים תקפו את שתי המשחתות. באשר לסיבה לכך, כתב האניוק:
מעבר לכל דבר אחר, הייתה זו ההבנה שג'ונסון לא יסבול אי־ודאות העלולה לערער את עמדתו. מול הגישה הזו, מצוטט ריי קליין (אנ') באומרו: 'ידענו שמדובר בזבל שמגיע מהצי השביעי, אבל נאמר לנו להעביר רק עובדות – מבלי לפרש את אופי הראיות. כולם ידעו עד כמה ג'ונסון הפכפך. הוא לא אהב להתמודד עם אי־בהירויות'.
— רוברט האניוק, Skunks, Bogies, Silent Hounds, and the Flying Fish: The Gulf of Tonkin Mystery, 2-4 August 1964, פורסם במקור ב-Cryptologic Quarterly (באנגלית)
.
האניוק שילב את מחקרו על מפרץ טונקין בפרק מתוך חיבור רחב יותר שעסק במעורבות ה־NSA ובמודיעין האותות האמריקאי במלחמות הודו-סין. גרסה מצונזרת-חלקית של ההיסטוריה הכוללת פורסמה בינואר 2008 בידי הסוכנות לביטחון לאומי ופורסמה גם באתר פדרציית המדענים האמריקאים[19].
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ג'ו אלן, תרגום: יעל סלע-שפירו, וייטנאם: המלחמה (האחרונה) שאמריקה הפסידה בה, הוצאת רסלינג, 2010, מסת"ב 1931859493. (בעברית)
- מקס הייסטינגס, תרגום: משה סביליה -שרון, וייטנאם - טרגדיה אפית 1945–1975, הוצאת מודן, 2021. (בעברית)
- מייקל מקליר, תרגום: עודד דגן, וייטנאם - מלחמת 10,000 הימים, מערכות, 1993. (בעברית)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- נאום של נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון לאומה האמריקאית בדבר תקרית מפרץ טונקין, 4 באוגוסט 1964, באתר Miller Center (באנגלית)
- תקרית מפרץ טונקין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- תקרית מפרץ טונקין, באתר ההיסטוריון של מחלקת המדינה של ארצות הברית (באנגלית)
ביאורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ סיורי דה-סוטו (ראשי תיבות של DeHaven Special Operations off TsingtaO; "מבצעי כוחות מיוחדים של דהייבן מול חופי צ'ינגדאו") היו סדרה של מבצעים חשאיים של צי ארצות הברית במימיה הטריטוריאליים של צפון וייטנאם, כדי לאלץ את הצפון-וייטנאמים להפעיל את המכ"מים שלה ולחשוף את התחנות מהן פעלו. משאותרו תחנתו המכ"מים חיילי הקומנדו של צבא דרום וייטנאם וסוכני CIA היו מגיעים אליהן ומשמידים אותן.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 ג'ו אלן, תרגום: יעל סלע-שפירו, וייטנאם: המלחמה (האחרונה) שאמריקה הפסידה בה, הוצאת רסלינג, 2010, עמ' 39, מסת"ב 1931859493. (בעברית)
- ^ George McT. Kahin, Intervention: How America Became Involved in Vietnam, Alfred A. Knopf, 1986, עמ' 48, ISBN 039454367X. (באנגלית)
- ^ ג'ון סטרלינג, ענני הפיכה צבאית בשמי ווייטנאם, מעריב, 15 באוגוסט 1963
- ^ ג'ו אלן, תרגום: יעל סלע-שפירו, וייטנאם: המלחמה (האחרונה) שאמריקה הפסידה בה, הוצאת רסלינג, 2010, עמ' 53, מסת"ב 1931859493. (בעברית)
- ^ Edwin E. Moïse, Tonkin Gulf and the Escalation of the Vietnam War, Annapolis: Naval Institute Press, עמ' 66-67, ISBN 978-1-68247-424-2. (באנגלית)
- ^ 1 2 3 4 5 6 Robert J. Hanyok, Skunks, Bogies, Silent Hounds, and the Flying Fish, Cryptologic Quarterly, Naval History and Heritage Command, 2001 (באנגלית)
- ^ Epsey Cooke Farrell, The Socialist Republic of Vietnam and the Law of the Sea, The Hague: Martinus Nijhoff, 1998, עמ' 46-47, ISBN 9041104739
- ^ The Pentagon Papers - Gravel Edition, מאורכב ב-Wayback Machine (באנגלית)
- ^ ג'ייק פרדוס, 40th Anniversary of the Gulf of Tonkin Incident, באתר ארכיון הביטחון הלאומי, 4 באוגוסט 2004 (באנגלית)
- ^ ג'ו אלן, תרגום: יעל סלע-שפירו, וייטנאם: המלחמה (האחרונה) שאמריקה הפסידה בה, הוצאת רסלינג, 2010, עמ' 54, מסת"ב 1931859493. (בעברית)
- ^ 1 2 3 דניאל אלסברג, Secrets : A memoir of Vietnam and the Pentagon papers, New York: Penguin Books, 2002, עמ' 10, ISBN 9780142003428. (באנגלית)
- ^ יוסי מלמן, האמריקאים התגרו, רק אחר כך הווייטנאמים תקפו, באתר הארץ, 11 באוגוסט 2004
- ^ תמלול נאומו של הנשיא ג'ונסון בעקבות תקרית מפרץ טונקין, 4 באוגוסט 1964 (באנגלית)
- ^ Text of Lyndon Johnson's speech, Gulf of Tonkin Incident, מאורכב מאתר Presidential Rhetoric (באנגלית)
- ^ Deceit and dishonesty: Ben Bradlee gives the first James Cameron memorial lecture, באתר הגרדיאן, 22 באוקטובר 2014 (באנגלית)
- ^ החלטת מפרץ טונקין (באנגלית)
- ^ סקוט שיין, Vietnam War Intelligence 'Deliberately Skewed,' Secret Study Says, באתר הניו יורק טיימס, 2 בדצמבר 2005 (באנגלית)
- ^ Robert J. Hanyok: His NSC study on Tonkin Gulf Deception, באתר History News Network, 31 באוקטובר 2005 (באנגלית)
- ^ Report reveals Vietnam War hoaxes, faked attacks, פורסם במקור בסוכנות הידיעות הצרפתית, 8 בינואר 2008 (באנגלית)