לדלג לתוכן

תקשורת ממשלתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תקשורת ממשלתית (באנגלית: State media) הוא מונח המתייחס לגופי תקשורת הנמצאים בבעלות ממשלת השלטון או מופעלים ומושפעים באופן משמעותי על ידיה. מודל תקשורת זה נפוץ יותר במדינות בעלי משטרים עם גוון אוטוריטרי (משטרים לא דמוקרטיים או בתהליך מעבר לדמוקרטיה) ומשרת בתור כלי מכריע בשליטת השלטון על החברה.[1][2]

בעת הנוכחית, ממשלות סין ורוסיה נחשבות לחזית של מודל תקשורת מסוג זה, אך מערכות דומות שולטות במדינות מגוונות כמו אתיופיה, איראן, רואנדה, וייטנאם, וזימבבואה. במדינות המערב, כגון ארצות הברית, לא קיימות דוגמאות רבות לכלי תקשורת ממשלתית. עם זאת, יש מספר מקרים שבהם התערבו הממשלות בתכנים התקשורתיים כדי להשפיע על דעת הקהל (כגון תעמולות צבאיות ברדיו ובעיתונות במהלך מלחמת העולם השנייה).[1][3]

אף על פי שחלק גדול ממוסדות התקשורת בעולם נחשבים ככאלו הנמצאים בבעלות הציבור או המדינה, לא כולם עונים על ההגדרה של תקשורת ממשלתית. נקודת המפתח ההכרחית לגוף תקשורת מוסדי היא שליטה אפקטיבית של המדינה או המוסד על תכניו. על פי רשת הידע האלקטורלי[4] גוף תקשורת ממשלתי יכול להיות כזה הנמצא בבעלות המדינה (וכמו שאר שירותי המדינה, ממומן על ידי כספי הציבור) ונשלטת ישירות על ידה, או לחלופין כזה הנמצא בבעלות ובשליטת הממשלה הנוכחית. לעומת זאת, גופי תקשורת ציבוריים ממומנים על ידי כספי המיסים של הציבור ומשדרים תכנים הפועלים למען האינטרסים של הציבור כולו, ללא נאמנות למפלגה ספציפית, לרבות מפלגת השלטון. כמו כן, יש להבדיל בין תקשורת ממשלתית לבין גופי תקשורת מפלגתיים או מזוהים עם מפלגות, אשר לאו דווקא חלק מהשלטון.[5]

סקירה כללית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי להישאר בשלטון, משטרים אוטוריטריים נדרשים להרחיק מספר עצום של אנשים מהפוליטיקה. אחת הדרכים לסייע לשמירת הכוח של מפלגת השלטון היא לקיחת השליטה על גופי התקשורת לידי המדינה.[6] בין השאר, המדינות יכולות להשפיע על התקציב למימון כלי התקשורת בעלי עמדה התואמת לזו של השלטון על חשבון מימון כלי תקשורת עצמאיים וביקורתיים יותר.[2] במדינות שבהם המנגנונים הממסדיים והדמוקרטיים חלשים, לשלטון יש יותר כוח ואפשרות להתערב בענייני המדיה לטובת גופי התקשורת אשר מוטים לטובתו.[7]

לממשלות בעלות שליטה הדוקה על מימון המדיה, יש את האפשרות להרחיב את התקציב או לחתוך אותו בהתאם לעמדות המובאות בתכני התקשורת או תגובות הקהל כלפיהם. שליטה במימון התקשורתי נחשבת לשיטה אפקטיבית ביותר לשליטה בתקשורת בכלל ביחס לשיטות שליטה אחרות (רגולציות, חוקים, איומים והתקפות פיזיות)[7]

באמצעות זאת, הממשלה יכולה להשתמש בתקשורת כדי להדגיש את יתרונות הסטטוס קוו ולבצע דמוניזציה להתנגדויות אליו. התקשורת הממשלתית מאפשרת לממשלה לטעון לחיזוק או שימור הזהות הלאומית, תוך כדי שהם ממסגרים אותה ככזו התלויה בעמדות פוליטיות וגישות תרבותיות המחזקות את השלטון. באמצעות זאת, אמצעי התקשורת הממשלתית פועלים כדי לגרום לציבור ההמונים לכבד ולפחד מהמשטר, לצד טיפוח אדישות ופסיביות פוליטית אצל ההמון. כמו כן, קיימים כלי תקשורת ממשלתיים בעלי תפוצה בינלאומית (לדוגמה, אתרי אינטרנט ממשלתיים) המסוגלים להשפיע על סביבת המידע של מדינות אחרות.

שיטת הפעולה המרכזית של מוסדות אלו משלבת בין סטייה, עיוות, והסחת דעת מהמציאות. באמצעות שיטה זו, התקשורת הממשלתית מקדמת "סמכותניות זומבית", כינוי אשר נהגה על ידי החוקר הדמוקרטי איוון קרסטב.[8] המסרים האידאולוגים המועברים במדיה ממשלתית יכולים להשתנות בהתאם לשינויים בשלטון.[7]

תאוריית מניע העם (Pigouvian)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאוריה זו קובעת כי בעלות ממשלתית מועילה יותר לאזרחי המדינה באמצעות תיקון כשלי שוק. התיאוריה נותנת שלושה הסברים לקיומה של תקשורת ממשלתית: ראשית, מידע הוא נחלת הכלל, וברגע שהוא מסופק לחלק מהאוכלוסייה לא ניתן למנוע את הפצתה (או לכל הפחות, יהיה יקר יותר למנוע אותה). שנית, התקשורת הממשלתית יוצרת מצב בו הפצת מידע עשויה להניב תשואות גדולות, בעוד העלויות הקבועות והשוליות נשארות נמוכות יחסית (ארגון מתקני ייצור והפצה), דבר המאפשר מקסום רווחים אפקטיבי. שלישית, אם הצרכנים בורים ולכן אינם מסוגלים להבדיל בין הטיות שונות, לתקשורת הממשלתית יש פוטנציאל לחשוף את הציבור למידע שלם יותר ופחות מוטה.[9]

תאוריית הבחירה הציבורית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – תאוריית הבחירה הציבורית

לעומת תאוריית מניע העם, קיימת תאוריית הבחירה הציבורית המציעה כי תקשורת בבעלות ממשלתית תעוות ותערפל מידע כאמצעי לחזק את הפוליטיקאים שבשלטון, תסית מצביעים וצרכני תקשורת מקבלת החלטות מושכלות ובסופו של דבר תחתור תחת הדמוקרטיה והשוק החופשי בו זמנית. תקשורת פרטית ועצמאית מציעה מגוון דעות אלטרנטיביות לציבור ומאפשרות לאינדיבידואל לבחור בין דעות פוליטיות או מוצרים שונים, ללא חשש מעונש. בנוסף, תחרות בין גופי תקשורת שונים מאפשרים לקהל המצביעים ולצרכני התקשורת, לקבל מידע מדויק ולא מוטה בממוצע. כמו כן, העיקרון בתיאורית הבחירה הציבורית מחוזק באמצעות הכללתה של מודל תקשורת עצמאית ותחרותית כחלק ממנגנוני האיזונים והבלמים של הדמוקרטיות המודרניות. התקשורת לעיתים מכונה "הרשות הרביעית", לצד הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת. מעניין לציין, כי גם כלכלנים פיגוויאנים, התומכים ברגולציה ואף הלאמה בתעשיות אחרות, עדיין מביעים תמיכה במודל של תקשורת חופשית ופרטית.[9]

גופי שידור ממשלתיים בעולם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצריים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – אל-אהראם

העיתון אל-אהראם ("הפירמידות" בערבית) נוסד ב-1875 על ידי המהגרים הסורים, סלים ובשארה תקלא. עד שחרורה של מצרים מהאימפריה הבריטית הביע העיתון בעיקר עמדות לאומניות. לאחר קבלת העצמאות של מצרים החל העיתון לשמש בתור שופר לממשל וכמקור מידע על התהליכים הפוליטיים של המדינה. רמת הצנזורה והמקום לביקורות בתוך העיתון השתנתה בהתאם לשליט מצרים הנוכחי. בין השאר, בתקופת הנשיאות של מוחמד מורסי, הם ניסו להקטין את תמיכת האזרחים בהפיכת הממשלה רק בשביל להפוך את עמדתם לאחר הדחתו. העיתון נחשב לאחד העיתונים הנקראים והמשפיעים ביותר במצריים.[10]

סין

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הטלוויזיה המרכזית של סין

הטלוויזיה המרכזית של סין (CCTV) משמשת כערוץ השידור הלאומי של סין משנת 1958, כאשר מאז 2018 נשלטת ישירות על ידי המפלגה הקומוניסטית הסינית (CCP) ולא על ידי המדינה הסינית. מערכת ה-CCTV מופעלת על ידי מינהל הרדיו והטלוויזיה הלאומי, המדווח ישירות למחלקת הפרסום של המפלגה הקומוניסטית הסינית. תפקידי ה-CCTV הם מנעד של ידיעות חדשותיות, חינוך, תרבות, בידור ולשמש ככלי משחק מפתח ברשת התעמולה הממשלתית של סין.[11] הדיווחים של ה-CCTV בנושאים רגישים לממשלת סין ובפרט לדרג השלטון והמפלגה הקומוניסטית הסינית מעוותים ולעיתים קרובות משמשים כנשק נגד מי שנתפש כאויב המפלגה.[12][13]

קטר

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – אל-ג'זירה

רשת השידור אל-ג'זירה, הנמצאת בבעלות מדינת קטר, החלה את שידוריה בשנת 1996. הרשת הוקמה ביוזמת אמיר קטר של אותה תקופה, השייח' חמד בן ח'ליפה אאל ת'אני, בניסיון להתחיל תהליך דמוקרטיזציה של המדינה.[7] במקור היא מומנה באמצעות הלוואה של 137 מיליון דולר, עם הציפייה כי בהמשך הרשת תצבור רווח וכתוצאה מכך תעבור לידיים פרטיות. לאחר שהרשת נכשלה לייצר רווח, ההלוואה הורחבה לזמן בלתי מוגבל.[3]

מודל הבעלות של הרשת הוא היברידי - בזמנים שקטים היא מתנהלת בצורה הדומה לרשתות בבעלות פרטית בעוד בזמני חירום (כגון מלחמות) היא עוברת לשליטה גבוהה יותר של הממשלה. בשל מודל זה, הרשת נחשבת ככלי דיפלומטי חשוב לשלטונות קטר. מחד, לאל ג'זירה מיוחסת אמינות גבוהה ברמה של רשתות שידור פרטיות. מאידך, ממשלת קטר מסוגלת להשתמש ברשת על מנת להפיץ מסרים אשר תומכים בעמדותיה ומקדמים את מטרותיה הדיפלומטיות.[3]

בשל אותו המודל, הרשת מקבלת ביקורות רבות על סיקור מוטה כלפי אירועי קונפליקט פוליטיים. לדוגמה, במהלך חתימת הסכם ספטמבר 2007 בין קטר לערב הסעודית, שגריר ארצות הברית בקטר האשים אותם על מיתון הביקורות כלפי ערב הסעודית במהלך סיקור האירוע. בתגובה לטענות אלו, אל ג'זירה שחררה הצהרה שבה היא הכחישה את הטענות והביעה נאמנות ל-"עקרונות התקשורת החופשית". כמו כן, בראיון עם ראש ממשלת קטר, הוא הכחיש את הטענות ואף טען כי הרשת מהווה "מקור לכאבי ראש" בשל סיקוריה הביקורתיים כלפי שלטונות של מדינות מוסלמיות אחרות.[3]

רוסיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – רוסיה היום

מודל התקשורת הממשלתית חווה הצלחה בעת המלחמה הקרה על ידי מדינות קומוניסטיות. ניתן לראות דוגמה לכך בשתי התחנות המרכזיות בטלוויזיה של ברית המועצות - התוכנית הראשונה (אשר הוקמה ב-1960) והתוכנית השנייה (אשר הוקמה ב-1982). תחנות אלו היו תחת בעלות הממשלה אשר פיקחה, ביקרה ואישרה את תוכניהם כדי שיתאימו לעמדות הפוליטיות של המפלגה. התקשורת הממשלתית הסובייטית סיפקה אמצעי מבוסס ומקיף להפיץ מידע לקהל ההמוני ואפשר לעצב את הנרטיב הפוליטי. כמו כן, הערוצים אפשרו מחד לפעול לעיצוב זהות לאומית סובייטית אחידה ומאידך להפיץ תעמולה ברחבי העולם לעוררות תמיכה בברית המועצות.[14]

אפילו לאחר התפרקות ברית המועצות, רוב ערוצי התקשורת הרוסיים בעלי תפוצה רחבה נמצאים בבעלות הממשלה או בעלים פרטיים המקורבים לה.[15] בין השאר, אתר החדשות רוסיה היום (RT) נחשב לאחד הארגונים המשפיעים ביותר בזירה הכלכלית-עולמית של דיסאינפורמציה. מדובר בארגון הרשמי בעל המימון הגבוה ביותר בעולם וצוות העובדים הגדול ביותר בעולם, המייצר, מפיץ ומשווק חדשות בשירות הקרמלין. הארגון נוסד בצילה של מערכת התקשורת הסובייטית ומבוסס על מנגנוניה הארגוניים.[16]

גופי שידור ממשלתיים בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קול ישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – קול ישראל

רדיו קול ישראל החל בתור תחנת הרדיו המחתרתית של ההגנה, אשר פעלה החל מ-1940. שידורי התחנה נמשכו רק מספר חודשים ולאחר מכן חודשו בשנת 1945. תחנה זו אפשרה למחתרת בין השאר תקשורת בין חבריה השונים, גיוס חברים חדשים, הבהרת מטרותיה האידאולוגיות והעברת מסרים אסטרטגיים וקודים צבאיים כנגד הכוחות הבריטים.[17]

ב-2 במרץ 1950, קול ישראל החל את שידוריו בתור תחנת רדיו ממלכתית אשר הוקדש לה משרד בממשלת ישראל.[18] לאחר פרישתו של דויד בן-גוריון מראשות הממשלה ב-1963, החלו תהליכים להפוך את השידורים האזרחיים של קול ישראל לחלק מרשות ציבורית, אשר אינה תלויה ישירות בממשלה.[17] תהליכים אלו הובילו ליצירת רשות השידור, אשר נהפכה בשנת 2017 לתאגיד כאן.[19]

גלי צה"ל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – גלי צה"ל

במהלך מלחמת העצמאות, התרחשו שידורי רדיו מפוזרים של כוחות הצבא אשר הכילו בעיקר דיווחים משדה הקרב. השידורים המפוזרים אוחדו ל-"שידורי צבא ההגנה" אשר פעלו פעמיים ביום, בבוקר ובערב, למשך חצי שעה. בסוף המלחמה, הוחלט לסיים את שידורי הצבא העצמאיים ולכלול אותם בשידורי "קול ישראל" הממלכתיים.[17]

ביולי 1950, התפרסמה ידיעה בעיֹתון דבר לפיה מתוכנן להקים שירות שידור צבאי מיוחד. תחילה, התקיימו מחלוקות רבות לגבי עצם קיומה והיחס בינה לבין שידורי הרדיו האזרחיים של "קול ישראל". בין השאר, הידיעה התפרסמה מבלי שמנכ"ל ראש הממשלה, ראש שירותי המודיעין ומנהל שירות השידור ידעו על ההקמה. בנוסף, אנשי "קול ישראל" ראו בשידורי גלי צה"ל תחרות לשידוריהם, האמינו כי אין לתחנה צבאית זכות קיום וטענו כי תוכני התחנה צריכים להיות משודרים כחלק מהשידורים האזרחיים.[17]

תחנת השידור הצבאית הרשמית נחנכה לראשונה ב-24 בספטמבר 1950. מחד, התחנה נועדה לשמש כמכשיר ביטחון והתגנוננות אשר יסייע לגיוס, אימון, זירוז והפעלה של כוחות צה"ל השונים. מאידך, התחנה תספק גם תכנים חינוכיים לנוער, לעולים חדשים ולעם הישראלי בכלל, אשר יסייעו להם להשתלב בתרבות הישראלית, להפנים את ערכיה וללמוד את הלשון העברית (בהתאם למדיניות כור ההיתוך של התקופה). בנוסף, התחנה תשדר מוזיקה ותכנים בידוריים נוספים על מנת להנעים את זמנם של החיילים.[17]

צריך לקחת בחשבון ששידור זה צריך להיות מיועד בעיקר לעולים החדשים, לאלה שאינם יודעים עדיין עברית על בוריה. ואינם מכירים עדיין את העניינים בארץ. אנו צריכים ליצור, קודם כל, איזה שהוא הווי בקרבם. אנו ניתן להם תחילה דברים שיקשרו אותם למכשיר הזה ואחר כך נגדיל את מספר שעות ההסברה, כדי שיקלטו אותן לפי רוחם וענינם

— דויד בן-גוריון - פרוטוקול ישיבת הממשלה, 7.9.1950, 21-22

לאחר שקול ישראל נפרד מהממשלה ונהפך לחלק מרשות השידור הציבורית, הציעו גם לגלי צה"ל להצטרף אליהם בתור תחנה אזרחית. עם זאת, חוגי הצבא הקשורים לתחנה חששו מאופיה החופשי יותר של הרשות ומפיקוח אזרחי על תוכני התחנה. לטענתם, האובייקטיביות והנייטרליות אשר ניסו להשיג באמצעות רשות השידור מובטחים בגלי צה"ל בשל היותה תחנה צבאית. לבסוף נקבע כי התחנה תישאר בבעלות צבאית. עם זאת, חוק רשות השידור ב-1965 קבע כי גלי צה"ל תהיה נתונה לפיקוח היברידי, צבאי ואזרחי בו זמנית. החוק קבע כי רשות השידור תהיה בעלת סמכויות פיקוח על התוכניות האזרחיות בעוד התוכניות הצבאיות יהיו בפיקוח בלעדי של שר הביטחון. החוק קיבל ביקורות רבות, כולל ממפקדי התחנה אשר טענו כי הפיקוח ההיברידי יפחית באפקטיביות של שני סוגי הפיקוחים. ביקורת נוספת הגיעה משופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין, אשר הגדיר את התחנה כ-"אנדרוגינוס משפטי ומהותי".[17]

'גלי צה"ל' לפי מהותם ולפי כיוון פעולתם, היא תחנת שידור של גוף פרטיקולארי המכוונת לקהל מסויים וקבוע מראש ושלא זו בלבד שאין היא מבקשת לעצמה אוטונומיה ותמיכה ציבורית רחבה, לשם השגת יתר חופש מן המנגנון לו היא כפופה, אלא שהיא בנויה מראש ומחפשת במפגיע הכוונה מגבוהה, פיקוח צמוד, של הגוף הלאומי אותו היא משרתת, ותלות בעקרונות המוכתבים לה ע"י גורם העומד מעליה. מאחר וצה"ל עצמו, אותו משרתים "גלי צה"ל", מהווה ללא ספק גוף ניטרלי וא־פוליטי מן הבחינה הציבורית, וכוחו וחוסנו הפנימי הם נכס יהודי המקודש ע"י הכל, ומאחר וקריטריוני השיקול של מכווני "גלי צה"ל" שייכים במלואם לתחום ענינים המוסכם על האומה כולה, אין טעם לבקש בשביל "גלי צה"ל" אוטונומיה, אלא ההפך.

— בר און, 1963א[20]

במהלך מלחמת לבנון הראשונה, באו לידי ביטוי מתחים רבים בין מהותה הצבאית של התחנה לבין האופי האינדיבידואליסטי והיצירתי שלה באותה התקופה (אשר החל בין השאר בזכות המדיניות החופשית יותר של יצחק לבני, מפקד גלי צה"ל בשנים 1968–1974). מחד, התחנה הייתה מחויבת להתגייס למטרותיהם הצבאיות של צה"ל, אליו הם משתייכים. מאידך, התחנה הייתה מחויבת לעקרונות עיתונאים-מקצועיים פלורליסטיים אשר לעיתים קרובות הצריכו מהם לבטא עמדות הנוגדות ואף מבקרות את הצבא. באותה התקופה, אנשי התחנה נאלצו להתמודד עם התערבות בתכניה מצד שר הביטחון, כדוגמת הדחות שדרנים אשר התבטאו בצורה ביקורתית או פעלו פוליטית כנגד המלחמה.[17]

בטאון חיל האוויר

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – בטאון חיל האוויר

בטאון חיל האוויר הוקם ב-1948 באמצעות שיתוף פעולה בין חיל האוויר לשירות התרבות של החיל (בראשות ד"ר אברהם שאנן) לצורכי הסברה ובידור החיילים.[21] הגיליון האחרון יצא ב-01 בדצמבר 2023.[22]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. 1 2 Walker & Orttung (2014). Breaking the News: The Role of State-Run Media. Journal of Democracy, 25 (1), 71-85. https://dx.doi.org/10.1353/jod.2014.0015.
  2. 1 2 Dragomir, M. (2018). "Control the money, control the media: How government uses funding to keep media in line." Journalism, 19 (8), 1131-1148.https://journals.sagepub.com/doi/full/10.1177/1464884917724621
  3. 1 2 3 4 Samuel-Azran, T. (2013). "Al-Jazeera, Qatar, and new tactics in state-sponsored media diplomacy." American behavioral scientist, 57 (9), 1293-1311. https://doi.org/10.1177/0002764213487736
  4. ↑ Ace - The Electoral Knowledge Network. “Public/State Media.” In Media and Elections. Accessed on May 31, 2025. https://aceproject.org/main/english/me/meb03a01.htm
  5. ↑ Benson, R. (2025). Chapter 6: Political Instrumentalism and Partisanship. In: How Media Ownership Matters (pg. 126-156). New York: Oxford University Press. https://academic.oup.com/book/59721?login=true
  6. ↑ Benson, R. (2025). Chapter 2: Media Ownership in Three Democracies. In: How Media Ownership Matters (pg. 31 - 67). New York: Oxford University Press. https://academic.oup.com/book/59721?login=true
  7. 1 2 3 4 Price, M (2004). Media and Sovereignty: The Global Information Revolution and Its Challenge to State Power. MIT Press. https://research.ebsco.com/c/uccnb4/search/details/g6htc6dxhz?db=e000xww
  8. ↑ Krastev, I. (2011). Paradoxes of the New Authoritarianism. Journal of Democracy 22, (2), 5-16. https://www.proquest.com/docview/864114615?_oafollow=false&accountid=14546&pq-origsite=primo&sourcetype=Scholarly%20Journals
  9. 1 2 Djankov et al (2003). "Who owns the media?." The Journal of Law and Economics, 46 (2), 341-382. https://www.jstor.org/stable/10.1086/377116?sid=primo&saml_data=eyJpbnN0aXR1dGlvbklkcyI6WyI4YWIxZWZjZS1jNzE4LTQ0NmEtYjVhNi05ZTFkYzBkNzM1MTUiXSwic2FtbFRva2VuIjoiYjIxYWRhM2ItMDQ0NC00MmM3LTljNDctZjBmZGU5Y2JlMWIwIn
  10. ↑ Lavie, L. (2023). Egyptian State Media in Opposition: Al-Ahram under Morsi, 2012-2013. The Middle East Journal 76 (4), 466–86. https://doi.org/10.3751/76.4.12.
  11. ↑ Safeguard Defenders (14 June 2021). Ownership and control of Chinese media. https://safeguarddefenders.com/en/blog/ownership-and-control-chinese-media
  12. ↑ Cook, S. (25 September 2019). "China Central Television: A Long-standing Weapon in Beijing's Arsenal of Repression". Freedom House. Archived from the original on 17 November 2020. https://freedomhouse.org/article/china-central-television-long-standing-weapon-beijings-arsenal-repression
  13. ↑ Lim & Bergin (7 December 2018). Inside China's audacious global propaganda campaign. The Guardian. https://www.theguardian.com/news/2018/dec/07/china-plan-for-global-media-dominance-propaganda-xi-jinping
  14. ↑ Mickiewicz, E. (1988). Chapter 1: Television in the Soviet Media System. In: Split Signals : Television and Politics in the Soviet Union (pg. 3-30). New York: Oxford University Press. https://research.ebsco.com/c/uccnb4/search/details/xne7tnhehz?db=e000xww
  15. ↑ Mickiewicz, E. (2009). Chapter 1 - The missing term in the equation. In: Television, Power, and the Public in Russia (pg. 26-32). Cambridge : Cambridge University Press. https://www.cambridge.org/core/books/television-power-and-the-public-in-russia/055AE3243DCEB39194EBEA2C11684E75
  16. ↑ Elswah & Howard (2020). “Anything that Causes Chaos”: The Organizational Behavior of Russia Today (RT). Journal of communication, 70 (5), 623-645.https://academic.oup.com/joc/article/70/5/623/5912109?login=true
  17. 1 2 3 4 5 6 7 סופר, א' (2025). גלי צה"ל. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה. https://ebooks-psik-io.eu1.proxy.openathens.net/book?book_id=6600
  18. ↑ מעריב (02.03.1950). "קול ישראל" פותח היום שידוריו מירושלים.https://www.nli.org.il/he/newspapers/mar/1950/03/02/01/article/30?&dliv=none&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1
  19. ↑ לי-אור אברבך, ‏ארדן: אגרת הטלוויזיה תבוטל בתוך שנה, תוקם רשות שידור חדשה, באתר גלובס, 6 במרץ 2014
  20. ↑ בר און, מ. (1963 א). "רשות השידור".31 בינואר. ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון. תיק:223/67 משלוח 27.
  21. ↑ הכהן, א' (2004). במלחמה לעצמאות. בטאון חיל האוויר, גיליון 156. https://www.iaf.org.il/1133-22227-he/IAF.aspx
  22. ↑ ביטאון חיל האוויר - גיליון מס' 274 (01.12.23). אתר חיל האוויר. https://www.iaf.org.il/9774-he/IAF.aspx
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=תקשורת_ממשלתית&oldid=42365637"