תרבות ברזיל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תרבות ברזילפורטוגזית: Cultura do Brasil) היא מכלול רחב של אלמנטים אנושיים, חברתיים ואמנותיים שמאפיינים את ברזיל וייחודים רק לה. התרבות הברזילאית המוכרת כיום מושפעת מהמגוון האתני הברזילאי הכולל בין היתר את הפורטוגזים, הילידים הברזילאיים ובני עמי מערב אפריקה שהובאו לברזיל כעבדים. בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים החל גל הגירה לברזיל שכלל מתיישבים פורטוגזיים נוספים, איטלקים, ספרדים, גרמנים, אוסטרים, ערבים, ארמנים, יפנים, סינים, קוריאנים, פולנים ושווייצרים. אוקראינים ורוסים התיישבו בברזיל גם הם בתקופה מאוחרת יותר.

כתוצאה משלוש מאות שנים של קולוניזציה פורטוגזית, הושפעה התרבות הברזילאית רבות מהתרבות הפורטוגזית. ההשפעות הפורטוגזיות הרבות על התרבות הברזילאית כוללות את השפה, חומרי גלם בבישול (אורז ושעועית בעיקר) הדת השלטת והסגנונות האדריכלות הקולוניאליים.

ברזיל ידועה בפסטיבלים הצבעוניים שלה ובייחוד הקרנבל, בעקבותיו מהווה ברזיל יעד תיירותי מוביל, עם מעל למיליון תיירים מדי שנה שפוקדים את ריו דה ז'ניירו בימי הקרנבל.

השפעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעה פורטוגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברזיל הייתה הקולוניה הפורטוגזית הגדולה ביותר ושלטון הפורטוגזים נמשך יותר משלוש מאות שלמות. מאות אלפי מתיישבים פורטוגזים הגיעו לברזיל באותה העת. ההגירה הפורטוגזית לברזיל המשיכה עד למהפכת הציפורנים והיא נמשכת בעצימות נמוכה עד ימינו. לעריקתו של המלך פדרו מליסבון לריו דה ז'ניירו היו השלכות חשובות על גיבוש זהותה של ברזיל.

המורשת הבולטת ביותר של פורטוגל בברזיל היא השפה הפורטוגזית המדוברת על ידי כמעט כל אנשי ברזיל כשפה ראשונה. עם זאת, הפורטוגזית הברזילאית שונה בתכלית מהפורטוגזית המדוברת בפורטוגל, הן בהגיית העיצורים והן בשפת הרחוב. הנצרות הקתולית היא גם השפעה פורטוגזית על ברזיל - זוהי הדת המרכזית בפורטוגל והיא מושרשת גם בברזיל. התרבות הקתולית היא חלק מהזהות הברזילאית בלוח השנה, בקרנבל, בחגיגות יוני, בפסטה דיווניו, ועוד. בפולקלור ישנן דמויות המשותפות לשתי המדינות.

השפעת המורשת הפורטוגלית בברזיל בולטת במיוחד בארכיטקטורה. הבנייה בברזיל מושפעת מסגנון הרוקוקו, הרנסאנס והסגנון הקולוניאלי הברזילאי. גם באומנות, פיסול, מוזיקה, ומחול ישנה השפעה רבה מצד הפורטוגזים. הפורטוגזים מקושרים גם עם השפעותיה ההרסניות על האוכלוסייה הילידית המקומית - מכירתם לעבדות והרס תרבותם וכפיית התרבות הפורטוגזית עליהם.

השפעת הילידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יליד ברזילאי מצפון מזרח ברזיל

לתרבות הילידית ההשפעה רבה מאוד על הזהות הברזילאית באופן ישיר ובעקיפין, שפת הטופי-גוואראני השתמרה, כמו גם מאכלים ומשקאות שנחשבים היום לבלתי נפרדים מההוויה הברזילאית כמו גוארנה, אסאי קאסבה ועוד. מילים ושמות רבים של מאכלים כמו גם שמות של מקומות, בעלי חיים, צמחים, נהרות, אתרי טבע וערים ברחבי המדינה מקורם משפת הטופי-גוואראני. חלק גדול מהפולקלור הברזילאי מגיע ממיתולוגיות מאזור הילידים באמזונס. לתרבות הילידית השפעה על המוזיקה, המחול (למשל, הקרימבו), הרפואה העממית (טקסים, פולחן), מיתולוגיה דתית, אומניות לחימה כמו מקוללה, ואמונות מיסטיות-פאגאניות.

השפעות אפריקאיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קפואירה, אמנות לחימה ברזילאית שפותחה על ידי העבדים האפריקנים

התרבות אפריקאית הגיעה לברזיל יחד עם העבדים השחורים שהגיעו לברזיל ממדינות מערב אפריקה. האפריקאים תרמו לתרבות הברזילאית בדרכים רבות: ריקוד, מוזיקה, דת, מאכלים ושפה. השפעה זו ניכרת באזורים רבים במדינה ובעיקר בדרום ברזיל. הפולחן הדתי הברזילאי הוא פולחן אפריקאי שהצליח להשתמר, מעורב בנצרות קתולית פורטוגזית.

הקפואירה, אמנות הלחימה הלאומית הברזילאית, פותחה על ידי עבדים ממוצא מערב אפריקני, החל במאה ה-16. היא ידועה במהלכים המהירים, המורכבים ובמינוף הגוף במגוון רחב של בעיטות, ספינים, וטכניקות ניידות. הקפואירה פופולרית במיוחד בברזיל, והחל מסוף המאה ה-20 צברה פופולריות בשאר העולם, לרוב בזכות מטיילים ששבו מברזיל.

קיימות גם השפעות מוזיקליות רבות אפריקאיות על התרבות הברזילאית; קיימים כלי נגינה ברזילאים רבים שמקורם באפריקה.

השפעה אירופאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוקטוברפסט בעיר איגרז'יניה שנמצאת במדינת ריו גראנדה דו סול

במהלך המאה התשע עשרה ועד אמצע המאה העשרים הגיעו לברזיל גלי מהגרים כמעט מכל מקום באירופה, אבל בעיקר מגרמניה ואיטליה. לשתי התרבויות הללו השפעה חזקה על התרבות הברזילאית. האיטלקים הגיעו בעיקר לדרום מזרח המדינה ואילו הגרמנים והמזרח אירופאים היגרו אל דרום המדינה.

השפעה איטלקית ניכרת היטב בניב הפורטוגזית של תושבי סאו פאולו. גם המטבח הושפע מהתרבות האיטלקית כאשר פיצות, פסטות ויינות הפכו למאכלים מאוד מקובלים בברזיל. בנוסף לכך, התיישבו חלק מתושבי ברזיל בחוות חקלאיות, בדומה למקומות מסוימים באיטליה. לעומת זאת, הגרמנים הגיעו אל דרום ברזיל והתיישבו שם והשפיעו על המוזיקה והמחול, על הפולקלור המקומי ועל הארכיטקטורה והבנייה בסגנון גרמני כפרי. בדרום ברזיל נחגגים בחלק מהמקומות חגים גרמניים שונים כמו פסטיבל בירה שנתי.

מהגרים אירופאים הגיעו גם ממדינות רבות נוספות כמו אוסטריה, שווייץ, הולנד, בלגיה, אירלנד, בריטניה, סקוטלנד (בכמות קטנה מאוד), ארצות סקנדינביה, ספרד, צ'כיה, הונגריה, בולגריה, יוון, מקדוניה, רומניה, פולין, צ'כיה, אוקרינה, אסטוניה, לטביה, ליטא, בלארוס ורוסיה. יחד עם האירופאים הגיעו לברזיל גם צוענים.

השפעה יפנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ברזילאים יפנים

לברזיל הגיעו בסוף המאה ה-19 ותחילת העשרים מהגרים יפנים רבים אשר התיישבו בעיקר בסאו פאולו. היפנים הביאו את היפנית לברזיל, בנוסף להשפעות רבות בתחום הבניין בעיר סאו פאולו.

השפעות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ההשפעה היהודית - יהודים רבים הגיעו ממזרח אירופה אל ברזיל בימי ההגירה במאה התשע עשרה, הקהילה היהודית בברזיל חזקה ובעלת ההשפעה רבה, וחלקם הגדול מתרכז בסאו פאולו. יהדות סאו פאולו היא השנייה בגודלה בכל אמריקה הלטינית רק לבואנוס איירס. מלבד סאו פאולו קיימות קהילות יהודיות גדולות בפורטו אלגרה, קוריטיבה, ריו דה ז'יינרו ובערים רבות נוספות. בברזיל מספר גדול של בתי כנסת, והתרבות יהודית מפותחת ומשפיעה גם על המטבח באזורים בהם הקהילה חיה.
  • ההשפעה הערבית - במהלך הזמן הגיעו גם מוסלמים (בעיקר ערבים) אל ברזיל, חלקם הגדול נמצא במדינות פרנה וסאו פאולו אך גם בפורטו אלגרה, מנאוס ובאהיה. רובם המוחץ של המהגרים הערבים לברזיל מגיעים מלבנון וסוריה אך יש מהגרים גם מעיראק, מרוקו, ממדינות הסהרה, מצרים ופלשתינאים. לערבים השפעה על המטבח המקומי שאליו נכנסו חומרי גלם מזרח תיכוניים כגון שמן הזית, ומאכלים ים תיכוניים כגון הקובה שקיימת בברזיל בגרסה מעט שונה. בנוסף לכך, קיימת רשת מזון גדולה מאוד שמוכרת מזון מזרח תיכוני בשם חביביס. בסאו פאולו, קוריטיבה ופוז דה איגואסו ישנן קהילות מזרח תיכוניות גדולות, וניתן למצוא שם שפע מסעדות ערביות, מוזיקה מזרחית ומסגדים. ההשפעה הערבית קיימת גם בתחומי הכלכלה והאומנויות כשמהגרים ערבים רבים עוסקים בתחומים אלה.

אמנויות הבמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלי נגינה פופולריים בברזיל

מוזיקה ברזילאית היא מושג רחב היקף וקיים קושי להעניק לה מאפיינים אחידים. את המוזיקה בברזיל ניתן לחלק למוזיקת פולקלור מסורתית ששאובה ממסורת עממית, ומוזיקה ברזילאית של המחצית השנייה של המאה העשרים שמושפעת מהמוזיקה הפופולרית העולמית עם נגיעות אתניות ברזילאיות.

מבין סגנונות הפופ ניתן למנות את: הבוסה נובה, והאמ פי בה (שדווקא שאפה לבודד את המוזיקה הברזילאית מהשפעות זרות אל אף שהייתה מושפעת מהם) טכנו ברגה, אשה באייה, פאנקי קריוקה, רוק ברזילאי, האמ פה בה המודרני, רוק סרטנג'ו, פופ-פוהו, פגוז'י ובלדות פופ.

קולנועּ[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעשיית הקולנוע הברזילאי היא תעשייה קטנה באופן יחסי, והייתה מושבתת לאורך זמן במאה העשרים בה ברזיל נשלטה על ידי משטרים דיקטטוריים שהחילו בה צנזורה קשוחה. בנוסף, סבל שוק הקולנוע מהזנחה ודיכוי של הממסד הברזילאי. למרות כל זאת, הצליח הקולנוע הברזילאי להביא מספר נכסי צאן ברזל לעולם כמו אורפאו נגרו, דונה פלור נשואה לשניים, נשיקת אשת העכביש ועוד.

בשנות האלפיים חל שיפור במצב הכלכלי של ברזיל וקיימת נכונות גדולה יותר להשקיע בנושא הקולנוע. החל משנות האלפיים יוצאים סרטים ברזילאיים שזוכים להצלחה עולמית כגון עיר האלוהים ויחידת עילית. סרט נוסף שזכה להכרה עולמית היה קרא לי בשמך המספר על רומן להט"בי. החל מהעשור הראשון של המאה העשרים ואחת נעשות הפקות הוליוודיות בברזיל.

מלבד התעשייה הקולנועית, קיימת בברזיל תעשייה משגשגת של נובלות (דרמות ארוכות בהמשכים) שנחשבת למצליחה ביבשת.

מחול[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחול הוא אחד מסממני התרבות הבולטים ביותר של ברזיל, הריקוד אינו נועד אך ורק למטרות שחרור והנאה, המחול הוא דרך ביטוי אומנותי ונפשי שלה אינדיבידואל הברזילאי בחברה, וגם נועד לצרכים רבים מאוד כמו ביצוע טקסים, הצגות המבטאות את המורשת התיאטרלית של המדינה, פולחן דתי, תחרויות אומנותיות שונות והצגת מיתוסים וסיפורים עממים שוני.

המגוון בסגנונות הוא עצום בגדלו, קיימים ריקודים בזוגות, ביחידים, בשלישיות וריקודים קבוצתיים, לכל סגנון מחול רפרטואר מוזיקלי רחב, חוקים כוריאוגרפים מדויקים מאוד ואוסף עשיר מאוד של תלבושות מותאמות, אבזרים שונים, קישוטים צורניים וכלי נגינה.

אמנות חזותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הציור הוא אחת מהאומנויות המפותחות בברזיל. בברזיל נמצאה אמנות פרה-היסטורית הכוללת בעיקר שרידים של כלי חרס, פסלים וציורי קיר. פרטים מהתרבות האינדיאנית הפרה-קולוניאליסטית נמצאו בעיקר באתרים ארכאולוגיים שונים בצפון המדינה.

בברזיל יש מורשת גדולה בתחום האמנות פלסטית. מהבארוק התפתחה מסורת עשירה של בניית קישוטים ועיטורים בכנסיות קולוניאליות, במיוחד אלה הממוקמים בבאהיה, פרנמבוקו ובמיוחד במינאס ז'ראיס, האמן אטאיז'י נחשב למאסטר של תקופה זו. במאה התשע עשרה, עם הקמת בית הספר לאמנויות, החלו לקום תנועות של ציירים במסגרת אקדמי שנתנו מקום לדורות של אמנים רבים שהפכו בולטים, ואלה נחשבים כיום לבין הטובים שהיו בהיסטוריה של ברזיל, כמו ויקטור מיירלס, פיטר מאלכסנדריה, פדרו אמריקו רודולפו אמאדאו ואחרים. עם כניסתו של מודרניזם בתחילת המאה העשרים, ברזיל ואחרי התנועה הבינלאומית לחידוש אמנויות ויוצרים.

כאמור המאה השבע עשרה והמאה השמונה עשרה מאופיינים ביבוא של סגנון הרוקוקו והבארוק ומרכז האמונות בברזיל הייתה אמונות דתית, במאה התשע עשרה התחזק מאוד מעמד הבורגנים והאוליגרכים בעקבות בומים כלכלים והחלה תקופת חילון בציור ובאמונות בכלל. תקופה רומנטית ציורים שמתעדים את חיי היומיום הפשוטים, ריאליזם ונטרוליזם.

במאה העשרים החלו להיכנס זרמים אומנותיים כמו מודרניזם, קוביזם ועוד יצירות שהושפעו מיצירות נוספות של פיקאסו ושל דאלי.

בשנות העשרים קמה התנועה האנתרופופז'ית שהאמינה בשילוב של אמונות עממית עם אמונות גבוהה ונצרו יחסי גומלין בניהם. שנות השישים והשבעים היו שנים סוערות ויצריות ויצירות רבות היו בעלי משמעות פוליטית מרומזת ולברזיל חדרה האמונות האבסטרקטית, והפופ הארט.

אמונות נוספת שנחשבת לעממית היא אמונות נאיבית, האמונות הנאיבית משמעותית מאוד בברזיל ואפשר למצוא במדינה אוספים רבים.

פיסול[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחום הפיסול גם הוא תחום אומנות בולט בברזיל ויש לו שורשים רבים והשפעות מהרבה מאוד מקומות בעולם.

פריחה בברזיל בתחום הפיסול החלה בתקופת הבארוק, עם עיצובן של כנסיות ופסלים רבים בברזיל שמהווים נכסי מורשת. במחצית הראשונה של המאה תשע עשרה חלה נסיגה בתחום הפיסול במדינה, ופריחה מחודשת החלה בעשורים האחרונים של המאה, בעיקר בזכות "האקדמיה הקיסרית לאמנויות יפות של ברזיל" והביצועים של רודולפו ברנרדילי (פור'). במאה העשרים המשיך תחום הפיסול במגמת הפריחה שלו עם אמנים רבים שהחלו גל אומנותי חדש.

בברזיל מורשת עשירה ומגוונת של אומנות פיסול, אך ממחצית המאה העשרים ואילך החלו האמנים הברזילאים ליצור צורות נוספות של אמנות חזותית שמשכו את תשומת לבם של אמנים שונים. תחומי האמנויות שהתפתחו במיוחד במאה העשרים היו בעיקר תחריט וקרמיקה אומנותית. אלה הביאו את האומניות בברזיל לשגשוג ולתודעה עולמית.

ארכיטקטורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האדריכלות הברזילאית בתקופה הקולוניאלית הושפעה מאוד מהסגנון המנואליני הפורטוגזי, אם כי הותאמה לאקלים הטרופי. העיר אורו פרטו שבמדינת מינאס ז'ראיס מכילה דוגמאות רבות שהשתמרו היטב למבנים הנבנו בסגנון זה.

במאות מאוחרות יותר החלו אדריכלים ברזילאים להיות מושפעים יותר ויותר ממדינות אחרות כגון צרפת וארצות הברית ובסופו של דבר פיתחו סגנון משלהם שנודע ברחבי העולם. בירת ברזיל, ברזיליה היא הדוגמה הבולטת ביותר לאדריכלות ברזילאית מודרנית והאדריכל הנודע ביותר בזרם הוא אוסקר נימאייר. נימאייר זכה בפרס פריצקר לאדריכלות בשנת 1988 ובשנת 2006 הוענק הפרס לאדריכל הברזילאי פאולו מנדס דה רושה.

בעשורים האחרונים, אדריכלות הנוף הברזילאית תשומת לב מסוימת מרחבי העולם. מקומות בולטים הנודעים הם טיילת הקופקבנה בריו דה ז'ניירו ופארק איבירפוארה בסאו פאולו.

ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספרות הברזילאית גדושה מאוד, התפתחה בתחילת המאה התשע עשרה בעיקר בתחום הספרות הריאליסטית והתנועה הרומנטית.

הספרות הברזילאית החלה כבר ב-1500 בכתבים למלך הפורטוגלי ועסקה בעיקר בטקסים דתיים ובפולחן נוצרי, הספרות התרחבה במאה השמונה עשרה במינאיס ג'ראייס ונכתבו יצירות בעיקר בסגנון הספרות הרומנטי שהילל את נופי ברזיל חיי העם הפשוט ועוד.

בשנת 1836, השפיעה זרם הרומנטיקה על הספרות הברזילאית ובתקופה זו, בפעם הראשונה, הספרות רכשה מאפיינים של זרמים בספרות אירופית. הרומנטיקה הברזילאית הביאה לגדולה אמנים כמו ג'וז'ה ד אלינסר והללה את היופי הטבעי של ברזיל והילידים.

אחרי הרומנטיקה, הגיעה הריאליזם ובלטו יצירותיהם של מצ'אדו דה אסיס (מייסד האקדמיה הברזילאית של אותיות).

שבוע האמנות המודרני המסורתי נחל ב-1922 ופתח דרכים חדשות לספרות הברזילאית. ועלו שמות חדשים כאוסוולד דה אנדרדה וחורחה אמאדו. המאה העשרים ראתה גם את הופעתה של אוהב של ג'ימראייס רוזה וקלאריס ליספקטור, שנקרא "סופרים נגנים", מופיעים בין הסופרים הגדולים של כל הברזילאים.

סופרים שזכו להכרה בינלאומית רחבה הם פאולו קואלו (חבר באקדמיה הברזילאית של אותיות) הוא הסופר הברזילאי המצליח ביותר.

בעידן הריאליסטי של המאה העשרים נכתבו יצירות העוסקות בעקיפין במצב החברתי ובמחאה חברתית בעיקר סופרים כגון ז'וזו אמדו.

סופרים אחרים בני זמננו נחשבים גם על ידי מבקרים וגם יש לי ביותר להצלחה מסחרית, כמו נלסון רודריגז, איגנטיוס,, ראובן פונסקה, לואיס פרננדו ואחרים.

הפואמה הברזילאית היא ענפה וכוללות מוסרת של כתיבת פואמות כמו ליאטורה ד'י קורדל שהם ספרונים שבהם נכבים פואמות בנושאים שונים כמו נופי ברזיל, אהבות, וגעוגועים. מיתולוגיה ועוד.

שפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפה הרשמית של ברזיל היא השפה הפורטוגזית כאשר הניב המדובר בברזיל שונה בתכלית מהניב המדובר בפורטוגל עצמה.

בברזיל שפות מיעוט רבות, שריד לתרבותם של הילידים ושל המהגרים הרבים למקום. ב-2010 היו בברזיל 305 קהילות ילידיות שדיברו 274 שפות שונות. בדרום ברזיל קיימות קהילות משמעותית של דוברי גרמנית (בעיקר ניב גרמני שנקרא Hunsrückisch) ושפות איטלקיות (בעיקר ממוצא ונציאני), שהושפעו מהשפה הפורטוגזית.

בשנותיה הראשונות של ההתיישבות בברזיל, שפות ילידים דוברו גם על ידי מתיישבים פורטוגזיים, שאימצו מעין שפה מעורבת המבוססת על שפת הטופי. עם זאת, במהלך המאה השמונה עשרה, השפה פורטוגזית הפכה רשמית בברזיל, והאימוץ הנרחב שלה גרם להיעלמותן של השפות הילידיות. במשך מאות השנים, השפות האינדיאניות הושמדו או התערבבו בתרבות קולוניאליסטית השולטת. כיום נפוצות שפות הילידים בעיקר בצפון המדינה ובמערבה כשהשפה המדוברת ביותר היא שפת הטופי-גוואראני.

במהלך המאה העשרים ואחת נעשים מאמצים של הממשלה ושל המדינות הברזילאיות הפדרטיביות לנסות להחיות ולשמר את השפות הלידיות שנותרו, ולהפוך אותם לשפות רשמיות במדינות ברזיל השונות בהן הן מדוברות.

ספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

אצטדיון המרקנה בריו דה ז'ניירו

הספורט נטמע עמוק בתרבות ובאורח החיים בברזיל ויש מגוון רחב של סגנונות ספורט פופולריים מאוד במדינה, הספורט הבולט הוא הכדורגל. ישנם עוד ענפים רבים מאוד כמו אמנויות לחימה ברזילאיות וזרות, כדורסל, כדורעף רגיל וחופים, ספורט ימי, ספורט מוטורי, אגרוף, ספורט אתגרי, טניס, ג'ודו, גולף, אתלטיקה קלה, ושחייה. למרות ההתלהבות העממית הברזילאית מהספורט, מתקשה ברזיל ברוב הענפים עקב שחיתות ממסדית וניהול גרוע.

ישנם מספר גדול של ענפי ספורט ייחודיים שפותחו בברזיל כמו כדורגל החופים, הקטרגל שהומצא באורוגוואי ופותח בהמשך בברזיל, פוצ'יוולי שהוא שילוב של כדורעף חופים עם כדורגל, ביריבול שהוא כדורעף המשוחק בתוך בריכה, פוצ'יבול סקו שזה פוצ'יוולי המשוחק בכדור זעיר במשטח מרוצף, ופטיקה שהוא משחק אינדיאני מסורתי הדומה לבדמינטון.

ברזיל ארחה אירועים בין לאומיים בספורט כמו אליפות העולם בג'ודו ב-1965, המשחקים הפאן-אמריקאיים ב-1963 וב-2007, מרוץ שנתי בסבב הפורמלה אחד, את מונדיאל 1950 ומונדיאל 2014 ואת המשחקים האולימפיים ב-2016.

מטבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

פייז'ואדה ברזילאית

המטבח הברזילאי הוא הוא אוסף של סגנונות בישול מאזורים שונים בברזיל. המושפע מהאוכולוסיות הרבות בברזיל: אינדיאנים, פורטוגלים, אפריקנים, איטלקים, ספרדים, גרמנים, סורים, לבנונים ואסיאתים. הארוחה הברזילאית הבסיסית מורכבת מאורז, שעועית ובשר. המאכל הלאומי של המדינה הוא הפייז'ואדה. אופי המאכלים משתנה מאוד מאזור לאזור וניתן לחלק את ברזיל לחמישה חלקים קולינריים:

  • צפון - האזור המכונה "אמזוניה" ונמצא מעל לקו המשווה, המיושב בעיקר על ידי אינדיאנים מקומיים או אנשים ממוצא אינדיאני ופורטוגזי הניזונים מדגים, מבטטות, מבוטנים, מדקלים ומפירות טרופיים.
  • צפון-מזרח - אזור חופי-מישורי ולצידו אזור בעל אקלים צחיח-למחצה. תבשילים לאזור אופייניים כוללים וטאפה (vatapá) מעין פולנטה של בוטנים ואגוזי קשיו קלויים, בצל, חלב קוקוס, שמן דקלים (דֶנדֶה) שום, מלח, זנגביל (ג'ינג'ר), קוקוס טחון, וצ'ילי. ומוקקה (תבשיל שכולל דג קורבינה או מאכלי ים עם פלפלים, עגבניות, כוסברה, בצל, וחלב קוקוס ושמן דקלים) ואקרז'ה (acarajé) - כופתאות העשויות משעועית לבנה ובצל המטוגנת בשמן דקלים וממולאת בחסילונים מיובשים, פלפל אדום וקארורו (תערובת של במיה מרוסקת, אגוזי קשיו טחונים, חסילונים מעושנים, בצל, פלפל ושום). המנה הבסיסית היא צלחת אורז לבן ושעועית שחורה אך מאכלים נוספים כוללים פארופה (farofa), פאסוקה (paçoca), קאנג'יקה (canjica), פאמוניה (pamonha), וקיבבה (quibebe). בשאר המישורים החופיים ישנה פחות השפעה אפריקנית על האוכל ומנות בסיסיות כוללות מאכלי ים, רכיכות, פירות טרופיים. פירות טרופיים הנאכלים באזור הצפון-מזרחי כוללים מנגו, פפאיה, גויאבה, תפוז, פסיפלורה, אננס, אנונה וקשיו (גם פרי וגם אגוז).
  • מרכז מערבי - אזור המרכז המערבי מכיל ברובו סוואנות וערבות. בתפריט דגים, בשר בקר, ובשר חזיר מהחוות העצומות של האזור, יחד עם סויה, אורז ותירס.
  • דרום-מזרח - אזור תעשייתי ומיושב בצפיפות. במינאס ז'ראיס כוללים התבשילים המקומיים תירס, בשר חזיר, שעועית, וגבינות מקומיות מבושלות ורכות. בריו דה ז'ניירו ובסאו פאולו, פייז'ואדה (מנת שעועית ובשר המבושלת בבישול איטי שמוצאה בעיר ריו דה ז'ניירו) היא מאכל פופולרי במיוחד בתור ארוחת צהריים של יום רביעי או שבת. גם תבשיל "אורז ושעועית" (arroz e feijão) נאכל לעיתים קרובות. באופן מסורתי, שעועית שחורה מכינים בריו דה ז'ניירו, שעועית חומה בסאו פאולו ואת שניהם מכינים במינאס ז'ראיס. מאכל טיפוסי נוסף בסאו פאולו הוא "Virado à Paulista", המכיל אורז, "tutu de feijão", המכיל שעועית, כרוב מבושל ובשר חזיר.
  • דרום - שטחה הגאוגרפי של דרום ברזיל כולל אזורים הררים של יערות אטלנטיים לחים, מישורי הפמפס ואזור הררי גבוה של יערות מחטניים ממוזגים. דרום ברזיל ידועה בסצנת הבשר שלה. המהגרים מאירופה (בעיקר מאיטליה ומגרמניה) הורגלו למזון המבוסס על חיטה והביאו עמם את היין, עלי ירק ומוצרי חלב למטבח הברזילאי.

דתות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל ישו הגואל, אחד מאתרי התיירות הידועים של ברזיל.

בברזיל הפרה-קולוניאליסטית נפוצו בעיקרן דתות פאגאניות ילידיות כשהגדולה בהן ששרדה עד ימינו אנו היא דתם של אנשי הטופי-גוואראני.

במאה העשרים ואחת, ברזיל היא מדינה מגוונת מבחינת דתית וקיימת בה סובלנות דתית כלפי המאמינים בדתות השונות. עם זאת, קיים בה רוב ברור של מאמינים בדת הנוצרית (89% מאוכלוסיית המדינה) כשרובם נוצרים מהזרם הקתולי. הנצרות הקתולית הוגדרה כדת הרשמית של ברזיל בחוקת המדינה הרפובליקנית שהביאה ליצירתה של הרפובליקה הפדרלית של ברזיל המוכרת בימינו אנו.

השחורים שנלקחו בתקופת העבדות הביאו גם הם את המנהגים הדתיים שלהם, ששרדו את הדיכוי הקולוניאלי, והולידו את הדתות האפרו-ברזילאיות. הדתות האפרו-ברזילאיות מתערבבות במאה העשרים ואחת עם הנצרות הקתולית באופן הדוק יותר ויותר.

מלבד הנצרות והדתות האפרו-ברזילאיות, קיימות דתות נוספות שהגיעו לברזיל בזכות ההגירה ההמונית אליה כמו בודהיסטים ומאמיני דת השינטו שהגיעו מיפן, מוסלמים המונים כחצי מיליון בני אדם (בעיקרם מהגרים מהמזרח התיכון), יהודים שמספרם קרוב למאה אלף, וגם תנועות של ניאו פאגאניזים ואמונות ניו אייג' שונות.

במחצית השנייה של המאה התשע עשרה, החלו להתפשט בברזיל תנועות של ספיריטואליזם, שנכנסות לתרבות הברזילאית בעוצמה גדלה יותר ויותר. בסוף המאה העשרים החלה גדילה של אוכלוסיית הפרוטסטנטים בברזיל. בדומה לכך, מספר האנשים המגדירים את עצמם אתאיסטים גדל גם הוא.

פולקלור[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פולקלור ברזילאי

הפולקלור הברזילאי מכיל מגוון רחב של אגדות עם, מסורות, אמונות לגבי דמויות ומקומות, עמים, מקצבים מוזיקליים, חגים, דתות, אמנויות לחימה, מילות סלנג, דיאלקטיים שפתיים וגופים ומוסדות תרבותיים שונים.

התרבות העממית הברזילאית היא תוצר של מאות שנים בהם מהגרים מכל רחבי העולם התיישבו בחלקים שונים במדינה וקיימו בה את תרבותם המקורית, כשבמהלך הזמן סופחו אליהם אמונות נוספות שייצרו לבסוף תרבות נבדלת וייחודית לברזיל.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תרבות ברזיל בוויקישיתוף