תרבות ברזיל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

התרבות הברזילאית היא מכלול רחב של אלמנטים אנושיים, חברתיים ואמנותיים שמאפיינים את ברזיל וייחודים רק לה. התרבות הברזילאית היא סינתזה בין עמים וקבוצות אתניות רבות שהגיעו ממקומות שונים בעולם קיימו את תרבותם ולבסוף יצרו תרבות מבודלת מהמקור שיצרה את התרבות הברזילאית. תרבות ברזיל היא פסיפס תרבותי אתני ייחודי המורכב מהשפעות רבות ושנות כמו השפעות פורטוגליות, אירופאיות, אפריקאיות, ילידיות, אסייתיות ועוד. הריבוי האתני הביא לגיוון רב מאוד ולמעשה התרבות הברזילאית היא אחת התרבויות העשירות בעולם. עם זאת, התרבות אינה מקבלת הכרה מחוץ לברזיל.[דרושה הבהרה]

השפעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעה פורטוגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורטוגל שלטה על אדמת ברזיל עד 1889 והיא היא משמעותית ביותר. מהגרים רבים הגיעו לברזיל מפורטוגל לכל האורך השנים, במיוחד בתקופת הבהלה לזהב בתחילת המאה השמונה עשרה, ונמשכה בעצימות נמוכה יותר אחרי עצמאותה של ברזיל וגם אחרי מלחמת העולם השנייה ואף עד שנות השבעים. עריקת המלך פדרו מליסבון לריו דה ז'ניירו היו השלכות חשובות על גיבוש זהותה של ברזיל. המרושת הבולטת ביותר של פורטוגל לברזיל היא השפה הפורטוגזית המדוברת על ידי כמעט כל העם כשפה ראשונה, אך שונה מאוד מזו המדוברת כיום בפורטוגל, וההבדלים בין השפות דומה להבדלים בין האנגלית הבריטית והאמריקאית. הנצרות הקתולית שמושרשת עמוק בפורטוגל וכך גם בברזיל. התרבות הקתולית היא חלק מהזהות הברזילאית בלוח השנה, בקרנבל, בחגיגות יוני, בפסטה דיווניו, ועוד. בפולקלור ישנן דמויות המשותפות לשתי המדינות. השפעת המורשת הפורטוגלית בברזיל בולטת במיוחד בארכיטקטורה, ובכנסיות ובנייה קולוניאלית וסגנונות הבארוק, הרוקוקו הרנסאנס ועוד. גם באומנות פיסול מוזיקה והמחול ישנה השפעה רבה. התרבות בפורטוגלית מקושרת גם עם השפעותיה ההרסניות על האוכלוסייה הילידית המקומית, אילוצם לעבדות ועל הרס תרבותם על ידי ערבוב ועיקרה כפויה.

השפעת הילידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לתרבות הילידית ההשפעה רבה מאוד על הזהות הברזילאית באופן ישיר ובעקיפין, שפת הטופי-גרואני השתמרה, כמו גם מאכלים ומשקאות שנחשבים היום לבלתי נפרדים מההוויה הברזילאית כמו גוארנה, אסאי קאסבה ועוד. מילים ושמות רבים של מאכלים כמו גם שמות של מקומות, בעלי חיים, צמחים, נהרות, אתרי טבע וערים ברחבי המדינה מקורם משפת הטופי והגרואני. חלק גדול מהפולקלור הברזילאי מגיע ממיתולוגיות מאזור הילידים באמזונס. לתרבות הילידית השפעה על המוזיקה, המחול (כמו מוזיקת הקרימבו) הרפואה העממית (טקסים, פולחן) מיתולוגיה דתית, אומניות לחימה כמו מקוללה, לוטה מרג'ורה ואמונות מסטיות בטבע (אגדות ברזילאיות רבות מדברות על הרס הטבע על ידי האדם והמחיר שאותו עליו לשלם).

השפעות אפריקאיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התרבות אפריקאית הגיעה לברזיל עם העבדים השחורים שנלקחו מאפריקה במהלך התקופה הארוכה שבה נמשך סחר העבדים בקשרי המסחר הטראנס-אטלנטי. והביאו אתם מסורות שונות. האפריקנים הביאו לברזיל פולחן האלים והביאו את הפולחן הדתי של דתות היורבה שיצרו דתות אפריקנית שמאוחר יותר הפכו לייחודיות. התרבות אפריקאית המקומית בדרך כלל דוכאה על ידי השלטון הקולוניאלי. עבדים למדו פורטוגזית והוטבלו עם שמות פורטוגזיים ונאלצו להמיר את דתם לנצרות הקתוליות, אך הפולחן ותכונו הצליחו להשתמר ולהתמזג עם הנצרות הקתולית.

האפריקאים תרמו לתרבות הברזילאית בדרכים רבות: ריקוד, מוזיקה, דת, מאכלים ושפה. השפעה זו ניכרת בהרבה אזורים במדינה, ובמדינות מסוימות, כגון באהיה, מראינו, פרנמבוקו, אלגואס, סרג'יפי, פאריבה, פיאוי, מיאניס ג'ראיס, ריו דה ז'ניירו, סאו פאולו וריו גרנג'י דו נורצ'י התרבות האפריקנית ברזילאית בדרום גם היא קיימת בגלל הגירה של שחורים כדי שיעבדו בשדות חקלאיות.

בברזיל הקולוניאלית הביאו השחורים את דת הקנדומבלה פולחן אורישס המבוסס על הפולחן הדתי האפריקני. הקנדמובלה הופץ לאזורים שונים במדינה, בשל המרחקים העצומים והייחוד התרבותי של כל אזור, הקנדומבלה והפולחן נקרא בשמות שונים (שנגו, ז'אז'ה, נגו ועוד) ומנהגיו וחלק מהתהליכים הדתיים והפולחניים משתנים מעט מאזור לאזור. מאוחר יותר התפתחה מהקנדומבלה דת האומבנדה, דת שמשלבת אלמנטים אפריקאים עם קתוליות ורוחניות עכשווית.

השפעתה של התרבות אפריקאית ניכרת גם במטבח במיוחד באהיה, במאכלים כמו ווטאפה, אקראז'ה וארוחות פולחניות.

מוזיקה בתרבות אפריקאית תרמה למקצבים שהם הבסיס של רוב המוזיקה פופולרית ברזילאית. ז'אנרים השפעה אפריקאית קולוניאלית, כמו הסמבה, פוהו, אשה, סירנדה, מאראקטו ועוד ז'אנרים רבים אחרים של מוזיקה היום. יש גם כמה כלי נגינה ברזילאים כגון אפושה, אגוגו, ברימבאו שהם ממוצא האפריקאי. בירימבאו הוא הכלי המשמש ליצירת המקצב שמלווה את הקפוארה, שילוב של ריקוד ואמנות לחימה שנוצרה על ידי עבדים בברזיל הקולוניאלית.

השפעה אירופאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המאה התשע עשרה ועד אמצע המאה העשרים הגיעו גלי מהגרים כמעט מכל מקום באירופה, אבל בעיקר מגרמניה, ואיטליה ולשתי התרבויות האלה השפעה חזקה על הזהות הברזילאית. האיטלקים הגיעו בעיקר לדרום מזרח המדינה ואילו הגרמנים והמזרח אירופאים היגרו אל דרום המדינה. השפעה איטלקית ניכרת היטב בניב של תושבי סאו פאולו, וההכנסה של מאכלים כמו פיצות, פסטות, יינות והתיישבות בחוות חקלאיות. הגרמנים הגיעו אל הדרום הקר והתיישבו שם והשפיעו על המוזיקה והמחול, על הפולקלור המקומי ועל אופי והמראה של האנשים וגם על הארכיטקטורה והבנייה בסגנון גרמני כפרי ונחגגים שם חגים גרמניים ואירופאים שונים כמו פסטיבל בירה שנתי.

מהגרים אירופאים הגיעו גם ממדינות רבות נוספות כמו אוסטריה, שווייץ, הולנד, בלגיה, מאירלנד, בריטניה וסקוטלנד (בכמות קטנה מאוד) ארצות סקנדינביה, פורטוגל, ספרד, צ'כיה, הונגריה, בולגריה, יון, מקדוניה, רומניה וגם מזרח אירופה- פולין, צ'כיה, אוקרינה, אסטוניה, לטביא, ליטא, באלרוס ורוסיה, מה שהביא צוענים והביא הגירה של יהודים רבים.

השפעה יפנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ברזילאים יפנים

לברזיל הגיעו בסוף המאה ה-19 ותחילת העשרים מהגרים יפנים רבים, והתיישבו בעיקר בסאו פאולו העיר והפכו למעמד ביניים חזק בעיר. ליפנים השפעה על השפה, על המטבח ועל הבנייה בעיקר בסאו פאולו.

מלבד ארצות אלה גרים בברזיל בכמות קטנה מאוד בני מהגרים מסין, קוראיה, הודו טאיוון, ואף מארצות הברית. וכמו כן הגיעו מהגרים שחצו בשלב כלשהו את הגבול מהמדינות השכנות.

השפעות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהדות-יהודים רבים הגיעו ממזרח אירופה אל ברזיל בימי ההגירה במאה התשע עשרה, הקהילה היהודית בברזיל חזקה ובעלת ההשפעה רבה, וחלקם הגדול מתרכז בסאו פאולו שם יש את הקהילה היהודית הגדולה ביותר באמריקה הלטינית אחרי בואנוס איירס. מלבד סאו פאולו יש קהילות גדולות בפורטו אלגרי, קוריטיבה, וריו דה ז'יינרו ובערים רבות נוספות. בברזיל מספר גדול של בתי כנסת, והתרבות יהודית מפותחת ומשפיע גם על המטבח באזורים בהם הקהילה חיה.

ערבית-במהלך הזמן הגיעו גם מוסלמים (בעיקר ערבים) אל ברזיל, חלקם הגדול נמצא במדינות פרנה וסאו פאולו אך גם בפורטו אלגרי מינאיס בבאיה ובמוטו גרוסו. רובם המוחץ מגעים מלבנון וסוריה אך יש מהגרים גם מעיראק, מרוקו, ממדינות סהרה, מצרים ופליטים פלסטינים. לערבים השפעה על המטבח המקומי שאליו נכנסו מאכלים מזרח תיכוניים ושימוש רחב בשמן זית, לחם, קיביס (מעין קובה ממולא בשר נפוץ מאוד בברזיל) ורשת מזון גדולה מאוד שמוכרת מזון מזרח תיכוני בשם חביביס, בסאו פאולו קוריטיבה ופוז איגאסו יש קהילות מזרח תיכוניות גדולות, וניתן למצוא שם שפע מסעדות ערביות, מוזיקה מזרחית ומסגדים, לברזיל מספר רב של אנשי תרבות וכלכלה ממוצא זה.

מוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזיקה ברזילאית היא מושג רחב היקף וקיים קושי להגדירה באופן אחיד. את המוזיקה בברזיל ניתן לחלק למוזיקת פולקלור מסורתית ששאובה ממסורת עממית, ומוזיקה ברזילאית של המחצית השנייה של המאה העשרים שמושפעת מהמוזיקה הפופולרית העולמית אבל מייצרות מוזיקה ברזילאית. סגנונות המסורתיים מקושרים למסורת תרבותית או פולקלור כלשהו או לחג למשל פרבו לקרנבל ברסיפי ושאשדו לחגיגות פולקלור שמהדירות את מורשת לימפאו ומריה היפה ועוד. מבין סגנונות הפופ ניתן למנות את הבוסה נובה, והאמ פי בה (שדווקא שאפה לבודד את המוזיקה הברזילאית מהשפעות זרות אל אף שהייתה מושפעת מהם) טכנו ברגה, אשה באייה, פאנקי קריוקה, רוק ברזילאי, האמ פה בה המודרני, רוק סרטנג'ו, פופ-פוהו, פגוז'י ובלדות פופ.

מחול[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחול הוא אחד מסממני התרבות הבולטים ביותר של ברזיל, הריקוד אינו נועד אך ורק למטרות שחרור והנאה, המחול הוא דרך ביטוי אומנותי ונפשי של אינדיוידואל הברזילאי בחברה, וגם נועד לצרכים רבים מאוד כמו ביצוע של טקסים, הצגות המבטאות את המורשת התיאטרלית של המדינה, פולחן דתי, תחרויות אומנותיות שונות, הצגת מיתוסים וסיפורים עממים שונים, או כביצוע של טקסיים מסורתיים של חגים עממים והילולות שמציינות מועדים דתיים והיסטוריים שונים, ואלה נחשבים לחלק חברתי חשוב.

המגוון בסגנונות הוא עצום בגדלו, קיימים ריקודים בזוגות, ביחידים, בשלישיות וריקודים קבוצתיים, לכל סגנון מחול רפרטואר מוזיקלי רחב, חוקים כוראוגרפים מדויקים מאוד ואוסף עשיר מאוד של תלבושות מותאמות, אבזרים שונים, קישוטים צורניים וכליי נגינה.

חלק מהריקודים שאפשר לציין הם פוהו, קוקו, מאשיש, סמבה, לונדו, פרבו, מרקטו, קצ'ירה, סרידנה, קרימבו ועוד.

ציור[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחום הציור הוא אחד האומנויות המפותחות בברזיל, ישנה אמונות פרה היסטורית בעיקר שרידים של כלי חרס, פסלים וציורי קיר. התרבות האינדיאנית הפרה-קולוניאליסטית מצויה בעיקר בחפצים וציורים וישנם מספר אתרים ארכאולוגים בפיאוי ובצפון המדינה.

בברזיל יש מורשת גדולה בתחום האמנות פלסטית. מהבארוק התפתחה מסורת עשירה של בניית קישוטים ועיטורים בכנסיות קולוניאליות, במיוחד אלה הממוקמים בבאהיה, פרנמבוקו ובמיוחד במינאס ז'ראיס, האמן אטאיז'י נחשב למאסטר של תקופה זו. במאה התשע עשרה, עם הקמת בית הספר לאמנויות, החלו לקום תנועות של ציירים במסגרת אקדמי שנתנו מקום לדורות של אמנים רבים שהפכו בולטים, ואלה נחשבים כיום לבין הטובים שהיו בהיסטוריה של ברזיל, כמו ויקטור מיירלס, פיטר מאלכסנדריה, פדרו אמריקו רודולפו אמאדאו ואחרים. עם כניסתו של מודרניזם בתחילת המאה העשרים, ברזיל ואחרי התנועה הבינלאומית לחידוש אמנויות ויוצרים.

כאמור המאה השבע עשרה והמאה השמונה עשרה מאופיינים ביבוא של סגנון הרוקוקו והבארוק ומרכז האמונות בברזיל הייתה אמונות דתית, במאה התשע עשרה התחזק מאוד מעמד הבורגנים והאוליגרכים בעקבות בומים כלכלים והחלה תקופת חילון בציור ובאמונות בכלל. תקופה רומנטית ציורים שמתעדים את חיי היומיום הפשוטים, ראליזים ונטרוליזם.

במאה העשרים החלו להיכנס זרמים אומנותיים כמו מודרניזם, קוביזם ועוד יצירות שהושפעו מיצירות נוספות של פיקאסו ושל דאלי.

בשנות העשרים קמה התנועה האנתרופופז'ית שהאמינה בשילוב של אמונות עממית עם אמונות גבוהה ונצרו יחסי גומלין בניהם. שנות השישים והשבעים היו שנים סוערות ויצריות ויצירות רבות היו בעלי משמעות פוליטית מרומזת ולברזיל חדרה האמונות האבסטרקטית, והפופ הארט.

אמונות נוספת שנחשבת לעממית היא אמונות נאיבית, האמונות הנאיבית משמעותית מאוד בברזיל ואפשר למצוא במדינה אוספים רבים.

פיסול[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם תחום הפיסול הובאה ממקומות שונים אל ברזיל, והחל בעיקר כפולחן נוצרי ואמונות דתית.

פריחה בתחום הפיסול החלה בתקופת הבארוק, עם עיצוב כנסיות מוזהבות ופסלים דתיים, ששיאה היה הישג מעגל פסלים של הצלב ו12 הנביאים בכנסייה של בום ג'וזס מאטאזינוס, של הפסל אלג'ניו. במחצית הראשונה של המאה תשע עשרה חלה נסיגה בתחום הפיסול במדינה, ופריחה מחודשת החלה בעשורים האחרונים של המאה, בעיקר בזכות האקדמיה הקיסרית לאמנויות יפות והביצועים של רודולפו ברנרדילי. לאחר מכן כבר המשיכה הפריחה ללא הפרעה על ידי קראט ויקטור, אחד ממבשרי האמנות הברזילאית המודרנית, ואחריו המשיכו ברונו גיורגי, פרנץ וייסמן, אמילסר דה קסטרו שהובילו גל אומנותי חדש.

בברזיל מורשת עשירה ומגוונת של אומנות פיסול, אך ממחצית המאה העשרים ואילך תחדשו צורות נוספות של אמנות חזותית שמשכו את תשומת לבם של אמנים שונים, והייתה התפתחות מהירה בתחריט, עיצוב, קרמיקה אמנותית, ועוד עם תוצאות שהביאו את הפיסול למודעות בינלאומית.

ארכיטקטורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המורשת ההיסטורית של ברזיל היא אחד העתיקות ביבשת אמריקה לאחר גילוייה, ישנו עושר אדריכלי בשרידים של אמנות הבארוק, המתרכז בעיקר במדינת מינאס ז'ראיס (Ouro Preto, מריאנה, דימנאצ'יה, סאו ז'ואאו דל ריי, סברה, ונגונהס, וכו ') ובמרכזים ההיסטוריים העתיקים של רסיפי, סאו לואיס, סלבדור, אולינדה, סנטוס, פראטי, גויאס, פרינופוליס, בירת גויאס, ובערים אחרות.

מבנים חשובים מאמצע המאה העשרים החלה בנייה של יצירות מודרניסטיות, שנוצרו על ידי קבוצות אדריכלים בראשות ורשבושיקי גרגורי, לוסיו קוסטה ואוסקר נימאייר ועוד, יסדו את סגנון הארכיטקטורה הברזילאית המודרנית. התנועה המודרנית הגיעה לשיאה בבניית בברזיליה, אזור השדרה המרכזית של העיר הוכרזה על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית.

בברזיל קיימים אזכורים רבים לארכיטקטורה מודרנית כמו מלון פארק איברפוארה שבסאו פאולו, האנדרטה בריו דה ז'יינרו ובמהנים בשכונת פומ שבעיר בבלו הריזונצ'י.

בברזיל ישנו גם גיוון באתרים ארכאולוגיים פרה היסטוריים שונים, כגון הקאפיבארה שבמדינת פיאוי. וישנם עוד יותר מ-600 אתרים הנמצאים בפרק הלאומי של סרה דה קפיברה, הממוקם בשטח של 130 דונם, והפארק הוא דוגמה לשימור מורשת היסטורית ואמנותית בולטת.

באותו אזור נמצא מוזיאון שבו התגלתה הגולגולת האנושית העתיקה ביותר שנמצאה באמריקה.

בריו גראנדה דו סול היה נפוץ הסגנון הניאו גותי ובסגנון זה נבנו קפלות וכנסיות, במיוחד באזור ההתיישבות האיטלקית שהיגר בין המאה התשע עשרה לתחילת המאה העשרים.

דוגמאות לבנייה נאו-גותית אפשר למצוא בקדתדרלה של נס לורדס בפלורס דה קונה, ישו כנסיית המלך בנטו גונסלו, כנסיית פטרוס הקדוש בגריבלדי, ומטריקס סאו לואיס גונזגה. גם בסנטה קרוז עברה קולוניזציה גרמנית, ויש שם כנסייה גדול בסגנון גותי, הקתדרלה של יוחנן המטביל.

קתדרלת מטרופולין של סנט פול, שבנייתו החלה בשנת 1913 ושיפוצה הסתיים בשנת 2002, היא הכנסייה הגדולה ביותר של סאו פאולו ואחד מחמש הכנסיות הנאו-גותיות הגדולות בעולם.

קתדרלה נוספת היא קתדרלת פטרופוליס, שנבנתה בין שנתי 1884 ו-1969. זה המאוזוליאום הקיסרי, שבו נמצאים השרידים של הקיסר פדרו השני והקיסרית תרזה כריסטינה.

ההחלטה לשימור המורשת ההיסטורית והאמנותית בברזיל החלה רק בשנת 1934 כשהוקמו ארגונים לשימור מונומנטים הלאומיים. השימור נעשה על ידי המשרד הלאומי לשימור היסטורי ואמנותי וכיום הוא מנוהל במגזר הציבורי, יש כבר יותר מ -20,000 מבנים הרשומות למסחר, 83 אתרים ומרכזים עירוניים, 12,517 אתרים ארכאולוגים נרשם יותר ממיליון אובייקטים ממוספרים, לרבות אוספים למוזיאונים, כ-250,000 כרכים ותיעוד ביבליוגרפי נרחב. אתרים רבים הוכרו כאתרי מורשת עולמית על ידי אונסק"ו, והמאמצים בתחום זה גדלו בשנים האחרונות.

על אף הפעילות האינטנסיבית של גופים רשמיים שונים, מורשת הלאומית עדיין סובלת מהרס ונזקים, ולעיתים קרובות ההגנה הקיימת מוגבלת בשל מחסור בתקציבים נאותים ואי תכנון, וגם בשל חוסר מודעות לעושר הרב של המורשת התרבותית והאמנותית במדינה, ואת הצורך להשקיע ולקחת אחריות כדי לשמר ולטפח אותה.

ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספרות הברזילאית גדושה מאוד, התפתחה בתחילת המאה התשע עשרה בעיקר בתחום הספרות הריאליסטית והתנועה הרומנטית.

הספרות הברזילאית החלה כבר ב-1500 בכתבים למלך הפורטוגלי ועסקה בעיקר בטקסים דתיים ובפולחן נוצרי, הספרות התרחבה במאה השמונה עשרה במינאיס ג'ראייס ונכתבו יצירות בעיקר בסגנון הספרות הרומנטי שהילל את נופי ברזיל חיי העם הפשוט ועוד.

בשנת 1836, השפיעה זרם הרומנטיקה על הספרות הברזילאית ובתקופה זו, בפעם הראשונה, הספרות רכשה מאפיינים של זרמים בספרות אירופית. הרומנטיקה הברזילאית הביאה לגדולה אמנים כמו ג'וז'ה ד אלינסר והללה את היופי הטבעי של ברזיל והילידים.

אחרי הרומנטיקה, הגיעה הריאליזם ובלטו יצירותיהם של מצ'אדו דה אסיס (מייסד האקדמיה הברזילאית של אותיות).

שבוע האמנות המודרני המסורתי נחל ב-1922 ופתח דרכים חדשות לספרות הברזילאית. ועלו שמות חדשים כאוסוולד דה אנדרדה וחורחה אמאדו. המאה העשרים ראתה גם את הופעתה של אוהב של ג'ימראייס רוזה וקלאריס ליספקטור, שנקרא "סופרים נגנים", מופיעים בין הסופרים הגדולים של כל הברזילאים.

סופרים שזכו להכרה בינלאומית רחבה הם פאולו קואלו (חבר באקדמיה הברזילאית של אותיות) הוא הסופר הברזילאי המצליח ביותר.

בעידן הריאליסטי של המאה העשרים נכתבו יצירות העוסקות בעקיפין במצב החברתי ובמחאה חברתית בעיקר סופרים כגון ז'וזו אמדו.

סופרים אחרים בני זמננו נחשבים גם על ידי מבקרים וגם יש לי ביותר להצלחה מסחרית, כמו נלסון רודריגז, איגנטיוס,, ראובן פונסקה, לואיס פרננדו ואחרים.

הפואמה הברזילאית היא ענפה וכוללות מוסרת של כתיבת פואמות כמו ליאטורה ד'י קורדל שהם ספרונים שבהם נכבים פואמות בנושאים שונים כמו נופי ברזיל, אהבות, וגעוגועים. מיתולוגיה ועוד.

קולנועּ[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקולנוע בברזיל הוא מצומצם יחסית, והיה מושבת חלק גדול מהמאה העשרים תחת משטרים דיקטטורים, צנזורה, ודיכוי והזנחה ממסדיים (חוסר תקצוב לנושא מצד אחד וסתימת השוק וחוסר עידוד להשקיע מצד שני). ולמרות זאת הקולנוע הברזילאי הצליח להביא כמה תרומות משמעותיות מאוד לקולנוע כמו אורפאו נגרו הקלאסי, העיבוד הקולנועי לספר של ג'ורג' אמדאו "דונה פלור נשואה לשניים", פישוטה הביקורתי שנעשה בשנות השמונים הכאוטיות יחד עם נשיקת אשת העכביש, ו"תחנה מרכזית ברזיל". בשנות האלפיים חל שיפור כלכלי ונכונות גדולה יותר להשקיע בנושא, ויצאו סרטים לא מעטים שזכו להצלחה עולמית כמו "תחנה אחרונה ברזיל", עיר האלוהים, יחידה עלית והגן המסור. שהופקו על ידי פרננדו מיירליס וז'וזה פאג'יליה ועסקו בשבירת המיתוסים שהיו קיימים על ברזיל. סרט נוסף שזכה להכרה עולמית היה קרא לי בשמך ב-2008 המספר על רומן הומוסקסואלי לאחרונה נעשות הפקות מהווליוד בברזיל והתעשייה מתפתחת יותר ממעבר ויוצאים סרטים רבים בכל שנה. מלבד קולנוע קיימת בברזיל תעשייה משגשגת של נובלות (דרמות ארוכות בהמשכים) שנחשבות לטובות ביבשת.

שפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שפות מיעוט מדוברות בכל ברזיל . ב-2010 נרשמו כ 305 קבוצות ילידים בברזיל, שמדברות 274 שפות. בדרום, יש קהילות משמעותית של דוברי גרמנית (בעיקר ניב גרמני שנקרא Hunsrückisch) ושפות איטלקיות (בעיקר ממוצא ונציאני). שהושפעו מהשפה פורטוגזית.

בשנותיה הראשונות של התיישבות, שפות ילידים דוברו גם על ידי מתיישבים פורטוגזיים, שאימצו מעין שפה מעורבת המבוססת על שפת הטופי וזו הייתה שפה הכללית. עם זאת, במאה השמונה עשר, השפה פורטוגזית הפכה רשמית בברזיל, וזו גרמה להיעלמותם של שפות. במשך מאות השנים, השפות האינדיאניות הושמדו או התערבבו בתרבות קולוניאליסטית השולטת. נכון לעכשיו, שפות ילידים מדוברות בעיקר בצפון ובמערב התיכון. העיקרי בהם הוא הטופי-גאורני.

לאחרונה נעשים מאמצים של הממסד והרשויות המקומיות בשיתוף עיריות לנסות להחיות ולשמר את השפות שנותרו, ולהפוך אותם לשפות רשמיות במדינות-מחוז בברזיל בהם הם מדוברות כחלק משימור מורשת במדינה.

ספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספורט נטמע עמוק בתרבות ובאורח החיים בברזיל, ויש מגוון רחב של סגנונות ספורט שפופולרים מאוד במדינה כשתרבות הכדורגל היא הבולטת בהם. אך ישנם עוד ענפים רבים מאוד כמו אמנויות לחימה ברזילאיות וזרות, כדורסל, כדורעף רגיל וחופים, ספורט ימי, ספורט מוטורי, אגרוף, ספורט אתגרי, טניס, ג'ודו, גולף, אתלטיקה קלה, ושחייה. למרות אלה ברזיל מתקשה למנף את מלוא הפוטנציאל הטמון בה בשל שחיתות ממסדית וניהול גרוע.

ישנם מספר גדול של ענפי ספורט ייחודיים שפותחו בברזיל כמו כדורגל החופים, הקטרגל שהומצא באוורגואי ופותח בברזיל, פוצ'יוולי שזה שילוב של כדורעף חופים עם כדורגל, ביריבול שזה כדורעף המשוחק בתוך בריכה, פוצ'יבול סקו שזה פוצ'יוולי המשוחק בכדור זעיר במשטח מרוצף ופטיקה משחק אינדיאני מסורתי הדומה לבדמינטון.

ברזיל ארחה אירועים בין לאומיים בספורט כמו אליפות העולם בג'ודו ב-1965, המשחקים הפאן-אמריקאיים ב-1963 וב-2007, מרוץ שנתי בסבב הפורמלה אחד, את מונדיאל 1950 ומונדיאל 2014 ואת המשחקים האולימפים ב-2016.

מטבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

המטבח הברזילאי היא מטבח פשוט בדרך כלל אך הוא מגוון ועשיר למדי התוצאה של תערובת של אירופים, אינדיאנים, אפריקאים, יפנים ועוד. הארוחה הברזילאית הבסיסית מורכבת מאורז, שעועית ובשר. המאכל שנחשב למייצג של המדינה היא הפיג'ואדה. אופי המאכלים משתנה מאוד מאזור לאזור. צפון מזרח מאופיין בשפעה אפריקאית חזקה בבישול, עם מאכלים כמו אקארז'ה ואדאפה עם רוטב פלפל. בצפון יש השפעה אינדיאנית בשימוש בקסבה ובדגי מים מתוקים. בדרום מזרח בעיקר ב במינאס ז'ראיס, סאו פאולו יש כמה מנות כמו שעועית ואורז בנוסח מיוחד (נקרא טורפירו ג'י אגו) סאו פאולו יודע בפיצות שלה. בדרום יש השפעה גם השפעה איטלקית חזקה, במנות כמו פולנטה, וגם של מטבח גרמני. המנגל הטיפוסי בריו גראנג'י דו סול נקרא צ'ורסקו, שהיא גם אהובה מאוד בברזיל כולה.

דתות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברזיל היא מדינה מגוונת מבחינת דתית, עם מגמה של ניידות וסובלנות בין הדתות השונות. האוכלוסייה הברזילאית היא בעיקר נוצרית (89%), כשרובם המכריע היא נוצרית קתולית, הנצרות קתוליות הייתה הדת הרשמית של המדינה בחוקה הרפובליקנית של 1891, שהקימה את המדינה החילונית.

השחורים שנלקחו בתקופת העבדות הביאו גם הם את המנהגים הדתיים שלהם, ששרדו את הדיכוי בקולוניאלי, והולידו את הדתות האפרו-ברזילאיות.

במחצית השנייה של המאה תשע עשרה, החל להתפשט תנועות של ספיריטואליזם, שתופסות מקום גדל יותר ויותר, בעשורים האחרונים, הדתות הפרוטסטנטיות גדלו בקצב והם מהווים היום חלק ניכר מהאוכלוסייה. בדומה לכך, מספר האנשים המגדירים את עצמם אתאיסטים גדל גם הוא.

בברזיל מספר רב של ילדים המאמינים במיתולוגיה של טופי-גרואני.

כמו גם חלק מהמאמינים בדתות אפרו ברזילאיות מגדרים את עצמם כ"קתולים" ומקיימים כמה הטקסים של הכנסייה הקתולית בשילוב הטקסים האפרו ברזילאים שהיא מוגדרת כדת של סינקרטיזם .

מלבד הנצרות והדתות אפרו- ברזילאיות, קיימות דתות נוספות שהגיעו לברזיל בזכות ההגירה ההמונית אליה כמו בודהיסטים שהגיעו מיפן ומאמיני דת השינטו, מוסלמים המונים כחצי מילון בני אדם, יהודים שמספרם קרוב למאה אלף, וגם תנועות של ניאו פגנאיזים ואומנות ניו אייג' כמו אומונה בחייזרים.

פולקלור[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פולקלור ברזילאי

הפולקלור הברזילאי עוסק בתרבות העממית של ברזיל היא כוללת מיתוסים, מחולות אומנויות שונות דמויות, אגדות אמנויות לחימה ועוד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תרבות ברזיל בוויקישיתוף