תרבות הביטול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תרבות הביטול (או תרבות ההוקעה; תרגום מאנגלית של Cancel Culture) הוא כינוי גנאי לתופעה של נידוי אדם, לרוב מפורסם, בגלל אמירה או מעשה, בדרך כלל שוליים, שנתפסים בעיני קבוצה כלשהי כפוגעניים. מקור השם מיוחס להאשטאג שהיה בשימוש בטוויטר אצל אפרו-אמריקאים.[1] המונח משמש גם לתופעה של צנזורם או הורדתם מהמסך של סרטים או יצירות בשל אלמנטים שאינם תקינים פוליטית.[2] תרבות הביטול התפשטה בשנת 2020 בעקבות קמפיין הרשת הפמיניסטי העולמי Me Too, והתרחבה לתחומים אחרים. בפועל משמעות התופעה היא ביטול הופעות, הורדת ספרים מהמדפים, ואף פיטורים.

מי שנפגע מהתופעה נדחף ממעגלים חברתיים או מקצועיים ברשתות החברתיות, בעולם האמיתי או בשניהם.[3] מילון Merriam-Webster מגדיר את ה"ביטול" כ"הפסקת תמיכה באותו אדם",[4] ו-Dictionary.com מגדיר זאת כ"נסיגה מתמיכה באישים ציבוריים וחברות (כלומר, "ביטולם"), לאחר שאלה עשו או אמרו דבר שנחשב למעורר התנגדות או פוגעני."[5]

תרבות הביטול היא גרסה של "תרבות ההוקעה" ומהווה סוג של חרם שבו מעורב אדם (בדרך כלל סלבריטאי) שנחשב כמי שפעל או דיבר בצורה מפוקפקת או שנויה במחלוקת.[4][6][7][8][9] ליסה נקאמורה, פרופסור ללימודי מדיה באוניברסיטת מישיגן, מגדירה את הביטול כ"חרם תרבותי" שבו מניעת תשומת הלב ממישהו מונעת ממנו את פרנסתו.

ניתוח אקדמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדברי הפסיכולוג החברתי ג'ונתן היידט, תרבות הביטול נובעת ממה שהוא מכנה תרבות הבטיחות, "ביטחוניזם", או "בטיחותיזם" (safetysm) בקמפוסים במכללות.[10] לדברי קית המפטון, פרופסור ללימודי תקשורת באוניברסיטת המדינה של מישיגן, הנוהג תורם לקיטוב בחברה האמריקאית, אך אינו מוביל לשינויים בדעות.[11] חלק מהתלמידים חוששים להביע רעיונות לא פופולריים מחשש להיות מושמצים ברשתות החברתיות[12] ועלולים להימנע מלשאול שאלות כתוצאה מכך.[13] תפוצתה של תרבות הביטול גורמת לקבוצות שוליות "להסס אף יותר לדבר על מה שהן מרגישות."[14] לדברי חוקרת מדעי החברה פרנסס א' לי, תרבות הביטול מובילה לשיטור עצמי של דעות "שגויות, מעיקות או בלתי הולמות".[15][16]

חלק מהאקדמאים הציעו חלופות ושיפורים לתרבות הביטול. הפרופסור לרב-תרבותיות ביקורתית[17] אניטה ברייט הציעה "להתריע" (calling-in) במקום "להוקיע" (calling-out) על מנת להביא לחזית את רעיון האחריות, האקאונטביליות (accountability) (אנ'), אך באור "אנושי, צנוע ומגשר" יותר.[18] היועצת הקלינית אנה ריצ'רדס, המתמחה בתיווך בסכסוכים, אומרת כי "הלמידה של ניתוח המוטיבציות שלנו כאשר אנו מציעים ביקורת", עוזרת לתרבות הביטול לפעול באופן פרודוקטיבי.[19]

תגובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לביטוי "תרבות הביטול" יש קונוטציות שליליות, והוא משמש בדרך כלל בדיונים על חופש הביטוי והצנזורה.[20][21]

נשיא ארצות הברית לשעבר ברק אובמה הזהיר מפני תרבות הביטול במדיה החברתית: "לאנשים שעושים דברים ממש טובים יש פגמים. אנשים שאתה נלחם בהם עשויים לאהוב את ילדיהם ולחלוק איתך דברים [ערכים] מסוימים."[22] נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ מתח ביקורת על תרבות הביטול בנאום ב-3 ביולי 2020 והשווה זאת לטוטליטריות. הוא טען שתרבות הביטול היא כלי נשק פוליטי שנועד להעניש ולבייש את המתנגדים בכך שהם מגורשים מעבודתם ונדרשים להביע כניעות.[23]

מכתב פתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

דלווין בראון, שכתב ב-USA Today, תיאר מכתב גלוי עליו חתמו 153 אישי ציבור ופורסם במגזין "הארפרז" כמסמן "נקודת שיא" בדיון בנושא.[20] במכתב הובאו טיעונים נגד "חוסר סובלנות לדעות מנוגדות, נטייה לשיימינג ולנידוי ציבורי, ונטייה לעמעם סוגיות מדיניות מורכבות על ידי יצירת רושם מעוור של ודאות מוסרית."[24][25][26]

על מכתב תגובה שאורגן על ידי המרצה אריון נטלס, "מכתב ספציפי יותר על צדק ודיון פתוח", חתמו למעלה מ-160 אנשים באקדמיה ובתקשורת. במכתב נמתחה ביקורת על המכתבו ב"הארפרז", ובו הביעו אנשי מקצוע מצליחים עם פלטפורמות פרסום גדולות בקשה לסיים את תרבות הביטול אך לא להפסיק לצאת נגד ביטולם של אלה ש"בוטלו מזה דורות".[27][28]

דעת הקהל האמריקאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקר של מצביעים אמריקאיים רשומים שנערך ביולי 2020 הראה כי תרבות הביטול, המוגדרת כ"נסיגה מתמיכה באנשי ציבור וחברות לאחר שעשו או אמרו דבר שנחשב למעורר או פוגע", הייתה מקובלת. 40% מהנשאלים אמרו כי הם ביטלו את תמיכתם באישי ציבור וחברות, לרבות ברשתות החברתיות, משום שאלה עשו או אמרו משהו שנחשב למעורר התנגדות או פוגעני. 8% עסקו בכך לעיתים קרובות. הנוטים לביטול נבדלים בגיליהם. רוב המצביעים בגילאי 18 עד 34 (55%) אמרו כי לקחו חלק בתרבות הביטול, בעוד שרק כשליש (32%) מהמצביעים מעל גיל 65 אמרו כי הצטרפו לביטול במדיה החברתית.[29] היחס כלפי הנוהג היה מעורב. 44% מהנשאלים אמרו כי הם לא אוהבים את תרבות הביטול, 32% תמכו בה ו-24% לא הביעו דעה. 46% סברו כי תרבות הביטול הרחיקה לכת, ורק 10% סברו כי לא הרחיקה לכת מספיק. רוב (53%) האמין כי אנשים צריכים לצפות להשלכות חברתיות של הבעת דעות לא פופולריות בציבור, במיוחד כאלה שעלולות להתפרש כפוגעניות כלפי אנשים אחרים.[30]

ויכוח על קיום התופעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש עיתונאים המפקפקים בקיומה של תרבות הביטול כתופעה ממשית. קונור גארל, ב-Vice, קבע כי תרבות הביטול "לעיתים רחוקות משפיעה מוחשית או משמעותית על חייהם ונוחותם של המבוטלים."[31]

דוגמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעיתים קרובות ניתן "לבטל" ידוענים עקב דברים שאמרו שנים לפני כן. השחקן הארטלי סויר פוטר מסדרת הטלוויזיה "הפלאש" לאחר שציוצים "גזעניים" ו"מיזוגניים" צצו מ-2012 ו-2014. הערות הכפופות לתרבות הביטול יכולות לעלות מנעוריהם ואף ילדותם של הסלבריטאים. הדוגמנית מאדי זיגלר התנצלה על סרטונים "בורים וחסרי רגישות גזעית" שהופקו כשהייתה בת 9.[32] קריאה לביטול עלולה להישמע בתגובה למעשים מזיקים יותר מאשר להערות חסרות רגישות. ביולי 2020, מאמן הפוטבול של אוקלהומה סטייט מייק גנדי (Mike Gundy), קיבל תגובה חריפה אחרי שנמצאה תמונה שלו כשהוא לובש חולצת טריקו ובה הלוגו של רשת החדשות הימנית "OAN". שכרו קוצץ במיליון דולר כתוצאה מכך.[33]

תרבות הביטול אינה משפיעה רק על ידוענים אלא מתרחשת גם בתוך האקדמיה, המדעים והציבור המשכיל. בשנת 2019, המשוררת והפרופסורת המועמדת לפוליצר בבית הספר ניו סקול של העיר ניו יורק, לורי שק (שהיא לבנה), נחקרה על ידי האוניברסיטה לאחר ש"השתמשה במילה Nigger במהלך דיון אודות השימוש של ג'יימס בולדווין בכינויי גנאי גזעניים."[34] ביוני 2020 נוצרה עצומה נגד גורדון קליין, פרופסור באוניברסיטת UCLA, והוא הושעה לאחר שסירב לתת ציון מקל להערכות סופיות של סטודנטים שחורים. העותרים תייגו את סירובו כ"גזעני בצורה מצערת".[35] באותו חודש פוטר דייוויד שור, מנתח נתונים, על כך שצייץ תוצאות מחקר שמצא שמחאות אלימות הגדילו את אחוז ההצבעה לרפובליקנים והפגנות שלוות הגדילו את אחוז ההצבעה לדמוקרטים.[36] ביולי 2020 התפטר גארי גרלס (Gary Garrels), אוצר מוזיאון סן פרנסיסקו לאמנות מודרנית, בעקבות עתירה והאשמות בגזענות על כך שאמר שהוא עדיין אוסף יצירות אמנות מזכרים לבנים.[37] באותו חודש קיבלה 2000 חתימות עצומה שדרשה לפטר את פטירישיה סיימין (Patricia Simon), פרופסורית מניו יורק שהואשמה בשינה במהלך פגישה "אנטי-גזענית".[38]

לאחרונה, אנשים פוטרו בגלל הבעת דעות המנוגדות לשיח שאושר במיינסטרים. נגד ניק באקלי (Nick Buckley), מייסד ומנכ"ל ארגון הצדקה Mancunian Way, הוגשה עצומה והוא פוטר בגין ביקורת על תנועת Black Lives Matter. בנובמבר 2020 טענה הבלוגרית והסופרת הימנית בניו זילנד אוליביה פירסון שהיא קורבן של "תרבות הביטול" לאחר שהרשת הקמעונאית המקוונת Mighty Ape מחקה את ספרה "הגנה על הערכים המערביים" בתגובה לציוץ שלה שלעג לקעקועי הפנים של נניה מאהוטה, שר החוץ שמונה לאחרונה. הבלוגר העמית קמרון סלייטר טען כי Mighty Ape צבועה כי היא מפרסמת ספרים של אוסוואלד מוסלי ויוזף גבלס.[39] ביוני 2020 הובילה מחאת כתבים להתפטרותו של ג'יימס בנט, עורך מדור הדעות של "הניו יורק טיימס" לאחר שבעיתון פורסם טור דעה שתמך בהכנסת חיילים לערים כדי להגן על רכוש מפני פורעים בתקופת המחאות בעקבות הריגתו של ג'ורג' פלויד.[40]

בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדרת האנימציה האמריקאית "סאות' פארק" לעגה לתרבות הביטול בקמפיין משלה "#CancelSouthPark" בעת קידום העונה ה-22 של התוכנית.[41][42][43][44] בפרק השלישי של העונה יש התייחסויות לסרט התיעודי "הבעיה עם אפו", לסדרה "רוזאן" שבוטלה לאחר ציוצים שנויים במחלוקת של השחקנית רוזאן בר, ולדיוני האישור של שופט בית המשפט העליון ברט קוואנו.[45][46] גם להקת הצ'יקס (אנ') וגם ביל מאהר אמרו שהם קורבנות של תרבות הביטול.[47][48]

בשנת 2019 הייתה תרבות הביטול נושא עיקרי בתוכניות הסטנד-אפ "Sticks & Stones" מאת דייב שאפל[49] ו-"Paper Tiger" (נמר של נייר) מאת ביל בר.[50]

בתוכנית בובספוג מכנסמרובע, סקווידויד טנטקלס קורא ביומן העבודה של עמיתו לעבודה בובספוג ומשתף את הכתוב עם לקוחות המסעדה. היומן חושף פרטים מביכים רבים וסקווידויד והלקוחות לועגים לבובספוג יחדיו. סקווידויד בטוח כי מדובר במעשה שולי וכי בובספוג יתגבר, אך מהר מאוד התגובה החברתית מתדרדרת וסקוויויד מוקע בעמוד הראשי בעיתוני החדשות, הבנק מבטל את המשכנתא שלו ושוטרים כובלים אותו בכיכר העיר לאחר שמצאו אותו ישן ברחוב וזיהו אותו כ"קורא היומן". בהיותו כבול, שכנו פטריק כוכב משליך עליו עגבנייה כאות לבוז, הגם שאף הוא השתתף בקריאת ביומן ולעג לבובספוג. בינתיים, בובספוג כבר התגבר על העלבון ואף הוציא את יומנו לאור, וזה הפך לרב מכר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ The Origin of 'Cancel Culture'
  2. ^ Cancel "Cancel Culture" | PragerU, www.prageru.com (באנגלית)
  3. ^ McDermott, John (2 בנובמבר 2019). "Those People We Tried to Cancel? They're All Hanging Out Together". The New York Times. בדיקה אחרונה ב-3 באוגוסט 2020. 
  4. ^ 1 2 "What It Means to Get 'Canceled'". www.merriam-webster.com (באנגלית). אורכב מ-המקור ב-June 18, 2020. בדיקה אחרונה ב-4 ביולי 2020. 
  5. ^ "What Does Cancel Culture Mean?". dictionary.com. בדיקה אחרונה ב-19 באוגוסט 2020. 
  6. ^ Sills, Sophie; Pickens, Chelsea; Beach, Karishma; Jones, Lloyd; Calder-Dawe, Octavia; Benton-Greig, Paulette; Gavey, Nicola (23 במרץ 2016). "Rape culture and social media: young critics and a feminist counterpublic". Feminist Media Studies 16 (6): 935–951. doi:10.1080/14680777.2015.1137962. 
  7. ^ Munro, Ealasaid (23 באוגוסט 2013). "Feminism: A Fourth Wave?". Political Insight 4 (2): 22–25. doi:10.1111/2041-9066.12021. אורכב מ-המקור ב-December 10, 2019. בדיקה אחרונה ב-29 באפריל 2020. 
  8. ^ Yar, Sanam; Bromwich, Jonah Engel (31 באוקטובר 2019). "Tales From the Teenage Cancel Culture". The New York Times. ISSN 0362-4331. אורכב מ-המקור ב-June 1, 2020. בדיקה אחרונה ב-4 ביולי 2020. 
  9. ^ Bromwich, Jonah Engel (28 ביוני 2018). "Everyone Is Canceled". The New York Times. ISSN 0362-4331. אורכב מ-המקור ב-August 13, 2019. בדיקה אחרונה ב-4 ביולי 2020. 
  10. ^ Haidt, Jonathan, and Greg Lukianoff. 2018.
  11. ^ Agence France Presse (22 ביולי 2020). "La "cancel culture", nouvelle arme des anonymes et facteur de polarisation". Le Journal de Montréal (בצרפתית). אורכב מ-המקור ב-July 27, 2020. בדיקה אחרונה ב-24 ביולי 2020. 
  12. ^ Merrill, Jacqueline Pfeffer (2 בינואר 2020). "An Intelligent Person's Guide to Modern Culture". Perspectives on Political Science 49 (1): 48–50. ISSN 1045-7097. doi:10.1080/10457097.2019.1673600. 
  13. ^ Harrison, Reviewed by Laura M. (3 ביולי 2019). "The Coddling of the American Mind: How Good Intentions and Bad Ideas Are Setting up a Generation for Failure". Journal of College and Character 20 (3): 276–278. ISSN 2194-587X. doi:10.1080/2194587X.2019.1631190. 
  14. ^ Cunningham, David S. (4 בינואר 2019). Hearing Vocation Differently: Meaning, Purpose, and Identity in the Multi-Faith Academy (באנגלית). Oxford University Press. ISBN 978-0-19-088867-1. 
  15. ^ https://www.cbc.ca/radio/thesundayedition/the-sunday-edition-september-17-2017-1.4291332/excommunicate-me-from-the-church-of-social-justice-an-activist-s-plea-for-change-1.4291383
  16. ^ "Why I've Started to Fear My Fellow Social Justice Activists". Yes! Magazine (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-28 ביולי 2020. 
  17. ^ "Anita Bright - Google Scholar". scholar.google.com. בדיקה אחרונה ב-28 באוגוסט 2020. 
  18. ^ Bright, Anita; Gambrell, James (2017). "Calling In, Not Calling Out: A Critical Race Framework for Nurturing Cross-Cultural Alliances in Teacher Candidates". Handbook of Research on Promoting Cross-Cultural Competence and Social Justice in Teacher Education (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-28 באוגוסט 2020. 
  19. ^ Matei, Adrienne (1 בנובמבר 2019). "Call-out culture: how to get it right (and wrong)". The Guardian (באנגלית). ISSN 0261-3077. בדיקה אחרונה ב-31 באוגוסט 2020. 
  20. ^ 1 2 Brown, Dalvin. "Twitter's cancel culture: A force for good or a digital witchhunt? The answer is complicated.". USA TODAY (באנגלית). אורכב מ-המקור ב-July 24, 2020. בדיקה אחרונה ב-24 ביולי 2020. 
  21. ^ "Where Did Cancel Culture Come From?". Dictionary.com (באנגלית). אורכב מ-המקור ב-June 30, 2020. בדיקה אחרונה ב-28 ביולי 2020. 
  22. ^ "Obama laid into young people being 'politically woke' and 'as judgmental as possible' in a speech about call-out culture". Business Insider. 30 באוקטובר 2019. אורכב מ-המקור ב-July 23, 2020. בדיקה אחרונה ב-23 ביולי 2020. 
  23. ^ CNN, Daniel Dale. "A list of people and things Donald Trump tried to get canceled before he railed against 'cancel culture'". CNN. אורכב מ-המקור ב-July 28, 2020. בדיקה אחרונה ב-1 באוגוסט 2020. 
  24. ^ "A Letter on Justice and Open Debate". Harper's Magazine (באנגלית). 7 ביולי 2020. אורכב מ-המקור ב-July 23, 2020. בדיקה אחרונה ב-24 ביולי 2020. 
  25. ^ "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-July 18, 2020. בדיקה אחרונה ב-23 ביולי 2020. 
  26. ^ Chiu, Allyson (8 ביולי 2020). "Letter signed by J.K. Rowling, Noam Chomsky warning of stifled free speech draws mixed reviews". The Washington Post. אורכב מ-המקור ב-July 24, 2020. בדיקה אחרונה ב-9 ביולי 2020. 
  27. ^ Schuessler, Jennifer (10 ביולי 2020). "An Open Letter on Free Expression Draws a Counterblast". The New York Times. בדיקה אחרונה ב-12 ביולי 2020. 
  28. ^ Roberts, Mikenzie (13 ביולי 2020). "Harper's letter and response signed by Northwestern academics". The Daily Northwestern. בדיקה אחרונה ב-18 ביולי 2020. 
  29. ^ Lizza, Ryan (22 ביולי 2020). "Americans tune in to 'cancel culture' — and don't like what they see". POLITICO (באנגלית). אורכב מ-המקור ב-July 23, 2020. בדיקה אחרונה ב-22 ביולי 2020. 
  30. ^ Morning Consult; Politico (יולי 2020). "National tracking poll, July 17-19, 2020". Politico.com. אורכב מ-המקור ב-July 22, 2020. 
  31. ^ "Logan Paul Is Proof That Problematic People Are Never Truly Cancelled". www.vice.com (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-16 באוגוסט 2020. 
  32. ^ https://www.independent.co.uk/arts-entertainment/tv/news/maddie-ziegler-racism-apology-accent-kenzie-sia-a9654426.html
  33. ^ 2020 June 16.
  34. ^ https://www.insidehighered.com/news/2019/08/19/creative-writing-professor-cleared-discrimination-saying-slur-quoting-james-baldwin
  35. ^ https://www.thefire.org/ucla-reinstated-gordon-klein-who-will-reinstate-his-reputation/
  36. ^ https://nymag.com/intelligencer/2020/07/david-shor-cancel-culture-2020-election-theory-polls.html
  37. ^ https://news.artnet.com/art-world/gary-garrels-departure-sfmoma-1893964
  38. ^ https://www.newsweek.com/petition-fire-nyc-professor-accused-sleeping-during-anti-racist-meeting-gathers-2000-signatures-1518056
  39. ^ Brookes, Emily (4 בנובמבר 2020). "New Zealand author dropped by online retailer Mighty Ape after she made derisive comments about Nanaia Mahuta’s moko". Stuff. אורכב מ-המקור ב-4 November 2020. בדיקה אחרונה ב-4 בנובמבר 2020. 
  40. ^ עורך הדעות של "הניו יורק טיימס" התפטר על רקע המחאה בארה"ב, באתר גלובס
  41. ^ Andrews, Travis M. (17 באוקטובר 2018). "How 'South Park' became the ultimate #bothsides show". בדיקה אחרונה ב-31 בדצמבר 2018. 
  42. ^ Edwards, Chris (20 בנובמבר 2018). "Post-outrage TV: how South Park is surviving the era of controversy". בדיקה אחרונה ב-31 בדצמבר 2018. 
  43. ^ Mathews, Liam (11 באוקטובר 2018). "South Park Just Trolled The Simpsons Really Hard, but Why?". TV Guide. בדיקה אחרונה ב-31 בדצמבר 2018. 
  44. ^ Joho, Jess (12 באוקטובר 2018). "Why the latest season of 'South Park' feels like a total game-changer". Mashable. בדיקה אחרונה ב-31 בדצמבר 2018. 
  45. ^ Parker, Ryan (10 באוקטובר 2018). "'South Park' Goes After Roseanne Barr, 'Simpsons' Apu Character". The Hollywood Reporter (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-11 באוקטובר 2018. 
  46. ^ Barsanti, Sam (9 באוקטובר 2018). "South Park will somehow tackle both Brett Kavanaugh and The Problem With Apu simultaneously". The A.V. Club. בדיקה אחרונה ב-10 באוקטובר 2018. 
  47. ^ "Dixie Chicks talk cancel culture 17 years after being blacklisted". Good Morning America (ABC). 16 במרץ 2020. 
  48. ^ Ali, Rasha (1 באוגוסט 2020). "Bill Maher talks cancel culture and John Lewis with authors of Harper's open 'letter on justice'". USA Today. 
  49. ^ "Concerning Consent, Chappelle, and Canceling Cancel Culture". Wired (באנגלית). ISSN 1059-1028. בדיקה אחרונה ב-19 באוקטובר 2020. 
  50. ^ Placido, Dani Di. "Bill Burr's 'Paper Tiger' Exposes The Myth Of Outrage Culture". Forbes (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-19 באוקטובר 2020.