לדלג לתוכן

תרבות לפיטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תפוצתם של בני תרבות הלפיטה
שחזור פניה של אישה מבית לפיטה (אנ') המוצג במוזיאון הלאומי לאתנולוגיה של יפן (אנ')

תרבות לפיטה הוא שם שניתן על ידי הארכאולוגים לתרבותם של מכלול קבוצות יורדי ים שמוצאם מהעמים האוסטרונזים שנדדו והתיישבו באיים שברחבי האוקיינוס השקט בסביבות 1,600 לפנה"ס ועד כ-500 לפנה"ס. אנשי הלפיטה התערבבו, בדרגות שונות, עם האוכלוסיות הפפואיות, המקומיות וגם יישבו איים שהיו ריקים ויחד הם מהווים את אבותיהם של הפולינזים, מיקרונזים והמלנזים.[1][2][3][4]

ייחודה של תרבות הלפיטה הוא בכלי החרס המעוטרים שלהם, בעיצובים הגאומטריים על כלי חרס עם חותמת משוננת, הדומים מאוד לקרמיקה שנמצאה באתר הארכאולוגי נגסאבראן בצפון לוזון שבפיליפינים.[5] כמו כן ידועים אנשי הלפיטה ביכולות הניווט הימית המתקדמות שלהם ובכך שהתיישבו באיים הרחוקים ביותר באוקיינוס השקט שהיו עד אז לא מיושבים.[6]

מוצאם של בני הלפיטה הוא דרום מזרח אסיה, האי טיוואן, והפיליפינים ונראה שהגיעו דרך איי מריאנה שבצפון מיקרונזיה ומלנזיה ועד האיים מזרחה להם בפולינזיה. ניתוח DNA מאשר את הכלאה בין האוכלוסיות המקוריות והחדשות שבאיים.[7][8]

הארכאולוגים משתמשים במונח - מכלול תרבות הלפיטה, מכיוון שהלפיטה אינה קבוצה הומוגנית אחת אלא קבוצות שונות של יורדי ים מיומנים בעלי טכנולוגיות שיט מפותחות במיוחד.[9]

אטימולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורו של המונח "לפיטה" בטעות בהבנתה של מילה בשפת ההאווקה (אנ') המקומית, xapeta'a, שמשמעותה "לחפור בור" או "המקום בו חופרים".[10]

בשנת 1952 ביצעו הארכאולוגים האמריקאים אדוארד וו. גיפורד (אנ') וריצ'רד שוטלר ג'וניור חפירה בחצי האי פואה בגרנד טר, האי הראשי של קלדוניה החדשה.[10] היה זה אחד המקומות הראשונים בהם התגלו כלי החרס הייחודיים הקשורים לתרבות המקום. נראה שתושבי האי שחפרו באתר השתמשו במילה xapeta'a, שמשמעותה "לחפור בור" והחופרים הבינו בטעות שזהו שמה של התרבות שהתגלתה ולכן נטבע המונח 'לפיטה' על ידי ארכאולוגים כשמה של אותה תרבות חומרית שנמצאה באתר.[11]  

שברי כלי החרס ובעקבותיהם היישוב עצמו, תוארכו לשנת 800 לפנה"ס והיו משמעותיים ביותר למחקר על היישוב הקדום של איי האוקיינוס השקט. מאז נחשפו יותר מ-200 אתרים של תרבות הלפיטה באזורים המשתרעים על פני 4,000. ק"מ מחוף מלאנזיה ואיי ועד פיג'י וטונגה, כאשר גבולה המזרחי ביותר הוא בסמואה.[12]

תיארוך תקופת הלפיטה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיארוך תקופת תרבות לפיטה נעשה בעיקר על פי אתרים ארכאולוגיים פרהיסטוריים והכלים שנמצאו בהם. הכלים הקדומים ביותר שהתגלו בחפירות ארכאולוגיות ושויכו לתרבות לפיטה יוצרו בין השנים 1,600 ו-1,200 לפנה"ס בארכיפלג ביסמרק שבצפון מערב אוקיאניה.[2] כלים מאוחרים יותר המציגים עיצובים וטכניקות של לפיטה נמצאו באיי שלמה ונואטו וקלדוניה החדשה.[2][13] סגנונות כלי חרס של לפיטה מתקופה של כ-1,000 לפנה"ס נמצאו בפיג'י ובמערב פולינזיה.[2]

אתרי הלפיטה שנחפרו עד היום חשפו כלי חרס, כלי אבן, אתרי קבורה אנושיים ואתרי פסולת המכילים שרידים עתיקים. מדענים, ארכאולוגים ובלשנים היסטוריים עוזרים לאנתרופולוגים לחשוף את סיפורה של הלפיטה. בקרב הארכאולוגים יש ויכוח לגבי מועד ההתיישבות באיים שונים וגילם של הכלים שנמצאו, אבל חלק מהשרידים ניתנים לתיארוך באמצעות פחמן-14, רדיואקטיבי, כמו עצמות, פחם, צדפים ופריטים דקורטיביים או כלים כמו קרסי דיג עשויים עצם. גם התיארוך הזה לא מדויק לגמרי.[14]

נראה שבסביבות 800 לפנה"ס ועד 100 לפנה"ס הפסיקו לייצר כלים מתרבות לפיטה, קודם בסמואה ואחר כך בטונגה והכלים שנמצאו במערב פולינזיה הפכו לפשוטים יותר ופחות דקורטיביים.[1][2]

התרבות החומרית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
כלי חרס לפיטה מוונואטו, המוזיאון הלאומי של ונואטו (אנ')
כלי חרס פרהיסטוריים, כולל כמה עם עיצובים של לפיטה, מהאי טאומאקו (אנ')

כלי החרס של תקופת הלפיטה הם ייחודיים בקישוטים והעיצובים שלהם. החומרים מהם יוצרו כלי החרס הם אותם חומרים שהיו זמינים ליוצריהם והכנתם נעשתה במגוון טכניקות, בהתאם לכלים שהיו ברשותם. לרוב הורכבו הכלים מחרס שרוף המחוזק בצדפים או חול, ומעוטר באמצעות חותמת משוננת. חלקים חשובים אחרים ברפרטואר הלפיטה היו: כלי חרס לא מעוטרים ("פשוטים"), כולל כוסות, סירי בישול וקערות; חפצי צדפים; אבני חן מאבן טחונה; וכלי אבן מתפוררים עשויים אובסידיאן, צ'רט או סוגי סלע זמינים אחרים.

כלי הקרמיקה של בני הלפיטה מייצגים את אמנות הלפיטה וייחודם הוא בדוגמאות הגאומטריות המורכבות החוזרות על עצמן וכוללות גם פנים ודמויות אנתרופומורפיות, מואנשות, הכלים הגדולים שימשו לבישול, הגשה או אחסון מזון. חלק מכלי החרס המעוטרים הכילו שרידי אדם, דבר שהוביל את הארכאולוגים למסקנה כי סירים דקורטיביים שימשו בטקסים סביב קבורה ומנהגים אחרים.

הדוגמאות והעיצובים הייחודיים מוטבעים על פני השטח באמצעות 'הטבעה משוננת' שנעשית על ידי כלי, למשל, קונכייה עם חריצים קטנים חתוכים בה או כלי דמוי מסרק שנחרטו לפני שריפת הכלי. חלק מהארכאולוגים שיערו כי ייתכן שהדוגמאות נלחצו גם לתוך החימר על ידי בד קליפות עץ הטאפה (תות נייר) או חומרים ארוגים. כל חותמת כללה אלמנט עיצובי יחיד ששולב עם אחרים ליצירת דוגמאות מורכבות.

בנוסף לכלי חרס, נחשפו באתרי לפיטה מספר דמויות חרס עצמאיות המתארות נושאים אנתרופומורפיים, מואנשים וזואמורפיים, כמו גם תמונה של עצם אחת המייצגת דמות אנושית מסוגננת.

נראה כי ייצור כלי החרס לפיטה הופסק בסמואה לפני כ-2,800 שנה ובטונגה לפני כ-2,000 שנה והחלה התקופה של כלי החרס הפולינזיים הפשוטים. תקופה זו נחשבת לסימן תחילתה של החברה הפולינזית הקדומה, הם אבותיהם של בני החברה הילידית באיי אוקינאווה. ובכל זאת, חלק מהעיצובים שנמצאו על כלי החרס של לפיטה דומים לדוגמאות שנמצאות בקעקועים ובבדי הטאפה העשויים קליפות עץ פולינזיים מודרניים, ויש להניח שגם הושפעו מהם.

טכניקות הפלגה וניווט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתיישבות הפולינזית באוקיינוס השקט התאפשרה הודות לטכניקות מתוחכמות של בניית סירות וניווט שפיתחו אנשי הים הלפיטים. בשל אותה טכניקה משוכללת הצליחו בני הלפיטה להיות הראשונים שניווטו באוקיינוס הפתוח והגיעו למרחקים של כ-8,000 ק"מ, עד פולינזיה. הם גם הצליחו לעבור בין איי פולינזיה, בה המרחקים בין האיים גדולים יותר ותנאי האוקיינוס קשים בהרבה מאשר במיקרונזיה ובמלנזיה. הידע הזה בניווט נלמד בעל פה ונשמר באמצעות שירים וסיפורים שעברו בקפידה מדור לדור.[15]

סירות הקאנו של בני הלפיטה, הוואקה (אנ') Waka, נבנו בדרך כלל ככלי שיט בעלי גוף כפול, שסיפקו יציבות ומרחב למחסה, אחסון מזון וציוד דיג. המפרשים נארגו מסיבים צמחיים עמידים, כגון עלי פנדנוס (אנ'), שנבחרו בשל חוזקם ועמידותם בפני מי מלח. מפרש משולש ובצורת V, תוכנן ללכוד רוחות חזקות ויציבות יותר גבוה יותר מעל הסיפון.[2]

אנשי הים הלפיטים פיתחו שיטות ניווט משוכללות שכללו הבנה בכוכבים וניווט לפיהם, הכרת זרמי האוקיינוס, הגלים, דפוסי רוח ועננים, צבעי הים והשמים המשתנים והשפעתם על הניווט. הבנה שצורותיהם ותנועותיהם של עננים יכולים להצביע על יבשה מעבר לאופק, בעוד עופות ים זוהו כאינדיקטורים אמינים ליבשה סמוכה. הספנים למדו שעופות הים עפים לים בבוקר וחוזרים ליבשה בערב ושהצבע המשתקף מתחתית העננים יכול לאותת על מים רדודים או לגונות. הם גם למדו שהגלים באוקיינוס נעים בכיוונים עקביים בהתאם לרוחות השוררות, בעוד שדפוסי הגלים המקומיים הושפעו משרשראות איים וזרמים. ידע זה נשמר בזהירות רבה. נווטים מומחים ובוני סירות (טוהונגה) זכו להערכה רבה, והכשרה פורמלית במיומנויות אלה הייתה נדירה.[2]

כלכלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלכלתם של בני הלפיטה כללה בעיקר גידול בעלי חיים - חזירים, כלבים ותרנגולות וגידולים חקלאיים שסיפקו מזון לתושבים החדשים, כמו צמחי שורש, צמח הטארו, בטטות, פרי עץ הלחם, קנה סוכר, בננה וקוקוס.[16]

המהגרים החדשים הביאו איתם על גבי סירות קאנו גדולות בעלות הגוף הכפול בעלי חיים מבויתים וצמחים כדי לבסס לעצמם חיים חדשים באיים הלא מיושבים. דבר זה מעיד על כוונה להתיישב ולא רק לתור אחר מקומות לא מוכרים.[17] בעלי החיים והצמחים הובאו מהצד האסייתי של האוקיינוס השקט בעיקר מאיי מולוקו והפיליפינים. אישור לכך אפשר למצוא בעדויות הגנטיות שנלקחו מעצמות בעלי החיים שנמצאו באתרי הלפיטה מסביבות 3,000 לפנה"ס בארכיפלג ביסמרק, וונואטו ופיגי'. אלו מאשרים קשר גנטי לבעלי החיים בארצות המוצא.[18][8]

כלי הקרמיקה המפותחים של אנשי הלפיטה שימשו אותם בחיי היום יום שלהם, אבל הם גם היוו חלק מכלכלתם ושימשו במסחר בין האיים. הליפיטים גם סחרו בכלי אבן, צדפים, ואובסידיאן - שהוא סוג של סלע געשי המשמש עד היום להכנת כלי אבן חדים: כלי נשק, כלי עבודה וכן ליצירת תכשיטים וחפצי אמנות.[19]

את תזונתם של בני האיים השלים הדיג. אנשי הלפיטה השתמשו בדיג חופי בעיקר בשוניות אלמוגים, תוך שימוש ברשתות, חניתות וחוטים. ניתוח שרידי האוכל מראה התמקדות בדגי שונית וצבי ים, יחד עם מיני דגי מים מתוקים באזורים מסוימים.[20]

השימוש בכלים שהתפתחו עם הזמן, מעידים על מיומנויות מסורתיות והתפתחות של טכנולוגיות חדשות. ראיות לכך נמצאו בערמות של קונכיות גדולות המצביעות על סוגי הדגים שדגו ובעיקר על רכיכות.[14]

שפה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שפתם של הלפיטים מכונה בידי החוקרים והבלשנים - פרוטו-אוקיאנית (אנ').

קשה לדעת במדויק מה הייתה שפתם של בני הלפיטה כיוון שהתרבות החומרית שנותרה אחריהם לא הותירה סימני כתב או שפה, אבל חוקרים משערים שהפרוט-אוקיאנית היא ענף שהתפצל ממשפחת השפות האוסטרונזיות הנפוצה באופן נרחב בדרום מזרח אסיה.[21][22]

אף על פי שאין תיעוד כתוב של שפת הלפיטה עצמה, הצליחו חוקרים לשחזר ולהעלות ראיות חותכות לכך שהשפה הפרוטו-אוקיאנית מהווה את הבסיס ממנו צמחה כל משפחת השפות הפולינזיות. יש להניח שהמונחים בהם השתמשו למילים כמו: סירות קאנו, מפרשים, יבולים ושמות בעלי החיים שלהם לקוחים מהמקורות העתיקים של המילים בהן השתמשו הנווטים הפולינזים אלפי שנים מאוחר יותר.[2][21] קבוצות לפיטה מסוימות עשויות להיות בעלות הבדלים בדיבור ובמראה מקרוביהן בארכיפלגים או איים שונים.[6]

בהמשך התפתחו בכל אי, או בכל קבוצת איים, ניבים משלהם שנבעו מתוך הפרוט-אוקיאנית, כמו הניב הפרוטו-אוקיאני שהתפתח באיי פיג'י, או הפרוטו-פולינזית שהתפתחה באזור טונגה וסמואה. הפרוטו-פולינזית הוא האב הקדמון המשותף לכל השפות בענף הפולינזי, כמו מאורית, הוואי, טהיטי ועוד.[2]

מנהגי קבורה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2003 נערכו חפירות ארכאולוגיות בטאומה (אנ') שבאי אפאטה (אנ') שבוואנואטו, באתר התגלה בית קברות גדול. זהו בית הקברות העתיק ביותר הידוע באיי האוקיינוס השקט, והוא בן כ-3,000 שנה. בבית הקברות נמצאו 25 קברים המכילים כדי קבורה ובהם 36 שלדים אנושיים. כל השלדים היו ללא ראש: נראה שתקופה מסוימת אחרי שהגופות נקברו, הוסרו הגולגולות, אולי כחלק מטקס דתי, והוחלפו בטבעות עשויות מקונכיות חרוט, והראשים נקברו מחדש. קבר אחד הכיל שלד של קשיש עם שלוש גולגולות על חזהו. קבר אחר הכיל קנקן קבורה המתאר ארבע ציפורים מביטות לתוך הצנצנת. תיארוך פחמן של הקונכיות קבע כי בית קברות זה היה בשימוש בסביבות שנת 1000 לפנה"ס.[23][24]

באי מוטורוקי (אנ') הנמצא בפיג'י התגלה, בשנת 2002, שלד שלם של אדם. השלד כונה - מאנה (אנ') Mana (שפירושו 'אמת' בשפת המקום) והוא שייך לאישה, כבת 40 - 60 בת לתרבות לפיטה, שחיה באי בערך בשנת 800 לפנה"ס. גובהה היה כ-160 ס"מ ומבנה גופה שרירי וקשוח. האישה נקברה בעומק של יותר מ-1.5 מטרים מתחת לפני הקרקע והייתה מכוסה בשכבות חול וסחף בהם נמצאו כלי חרס המשתייכים בעיצובם לתרבות הלפיטה. בתוך הקבר פוזרו צדפים קטנים ומתחת לצווארה נמצא צדף גדול לצווארה וכן צדף נוסף נמצא בין ברכיה. פניה של האישה שוחזרו על ידי חוקרי אוניברסיטת דרום האוקיינוס השקט ומוזיאון פיג'י (אנ') וכך לראשונה, ניתן היה לראות את פניה של בת לפיטה, מהאנשים הראשונים שחיו באיי פיגי'. פניה הוצגו בטקס חגיגי באוניברסיטה בפני העולם כולו.[25]

נקודות התיישבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהגיעו אנשי הלפיטה לאיים המיושבים אליהם הפליגו, בעיקר למלנזיה, הם מצאו חברה של ציידים-לקטים, אנשי יבשה, שחיו בקבוצות קטנות ולא מרובדות ודיברו מספר שפות לא מוכרות להם. (עם זאת, ממצאים ארכאולוגיים אחרונים גילו בגינאה החדשה, הפרהיסטורית, כלים משוכללים העשויים להצביע על תחכום תרבותי גדול יותר ממה שציפו בעבר, בקרב התושבים המקוריים של האיים הללו).[26]

תושביהם החדשים של האיים התיישבו בעיקר באזורי החוף או באיים קטנים מול החוף. ייתכן שהמיקומים האלה נבחרו משום שהאזורים בפנים הארץ כבר היו מיושבים על ידי עמים אחרים, למשל בגינאה החדשה וגם מפני שבאזורי החוף יכלו המתיישבים החדשים להגן על עצמם מפני התושבים המקוריים. אפשרות נוספת היא שאזורי החוף נבחרו כדי להתרחק מהשטחים, בפנים הארץ, בהם היו יתושים הנושאים מלריה, מחלה שכנגדה לא הייתה לאנשי הלפיטה הגנה חיסונית. חלק מבתיהם נבנו על כלונסאות מעל לגונות גדולות, דבר שאיפשר דיג וחיפוש רכיכות. עדויות לקלונסאות השתמרו במשקעים ספוגי מים בפיג'י.[27][28]

לעומת זאת, באיים שבקצה המזרחי של אריפלג ביסמרק מוקמו היישובים בפנים הארץ ולא על החופים, לפעמים רחוק למדי בפנים הארץ, אולי בחיפוש אחרי מקורות פרנסה. כך היה בבריטניה החדשה, שם התיישבו ליד מקורות אובסידיאן. תושביהם החדשים של האיים הקימו יישובים גדולים יחסית. שרידי היישובים שנמצאו מרמזים על רמת התמחות והיררכיה חברתית שעשויות להתפתח לאצולה התאוקרטית של פולינזיה.[29]

המהגרים החדשים התיישבו באיים והקימו יישובי קבע באיים, אבל היו ביניהם שהמשיכו במסע לחיפוש מקומות אחרים, תוך כדי שמירה על קשר עם הקהילות שנותרו מאחור. המשך הנדידה לא נבעה מצפיפות יתר, שכן היה אדמה פנויה, אלא כנראה בשל גורמים חברתיים או סקרנות למצוא איים חדשים.[8]

תפוצה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפשטות גאוגרפית של הנוודים ברחבי איי האוקיינוס השקט

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר החפירות של ג'ק גולסון (אנ') בוייללה (אנ') עם ביקור של משפחה סמואית, 1957

אנשי הלפיטה ידועים בזכות המסעות שערכו ברחבי האוקיינוס השקט לפני כ-3,400 עד 2,900 שנה. במשך כ-500 שנה הם הפליגו מטייואן עד סמואה וטונגה, לאורך של כ-8,000 ק"מ. הם החלו לבקר ולהתיישב באיים שהשתרעו על פני כ-4,500 קילומטרים מאזור הארכיפלג ביסמרק לאורך קווי החוף של איי מלנזיה שכבר היו מיושבים, ממזרח לאיי ביסמרק, והמשיכו לכיוון מזרח, ליישב איים שלא היו מיושבים בעבר ממזרח לאיי שלמה.

מפת ההתפשטות של מכלול הלפיטה בין איי האוקיינוס השקט. אזור התפשטותם תחום בתוך הקו המקווקו

בשיאה התפשטה תרבות הלפיטה על פני אזור גאוגרפי גדול מאוד, מהאי מוסאו (אנ') שבפפואה ניו גיני, ועד סמואה.[6]  את כלי החרס שלהם ניתן למצוא בין אוקיאניה הקרובה (אנ') (הכוללת את אריפלג ביסמרק וארכיפלג איי שלמה), ועד אוקיאניה הרחוקה המשתרעת על פני האוקיינוס השקט וכוללת את שאר מלנזיה, מקרונזיה ופולינזיה, עד סמואה, ממזרח ועד קלדוניה החדשה מדרום.[1][2]

את כל אזור ההתפשטות של תרבות לפיטה אפשר לחלק לשלושה תת-אזורים גאוגרפיים או מחוזות: לפיטה המערבית הרחוקה, לפיטה המערבית ולפיטה המזרחית.[30] בתוך לפיטה המערבית הרחוקה נמצא ארכיפלג ביסמרק ובתוכו בריטניה החדשה. לפיטה המערבית כוללת את הממצאים שנמצאו בתוך איי שלמה ועד קלדוניה החדשה. לפיטה המזרחית מיוחסת לאזור פיג'י, טונגה וסמואה.[6]  באזור לפיטה המזרחית התגלו דפוסים ייחודיים של תרבותם, דבר המצביע על שינויים וגיוון נוסף בתרבות פיטה המזרחיות המוקדמות והמאוחרות.[31]

ככל שהמרחקים בין איים וקבוצות איים גדלו עם ההפלגה מזרחה, לכיוון אוקיאניה הרחוקה, מוצאים פחות קרמיקה של לפיטה, אבל תהליך הקולוניזציה המשיך גם לעבר האיים המרוחקים של פולינזיה. לפני כ-750 שנה יושבו גם האיים הרחוקים של הוואי, אי הפסחא וניו זילנד בצאצאים דוברי אוסטרונזית של עמי לפיטה. עם זאת, לא ברור מדוע אנשי לפיטה לא העזו להתיישב באיים הגדולים של גינאה החדשה אף על פי שהגיעו סמוך אליו, ומדוע לא העזו לעבור עוד 600 קילומטרים דרומה ודרום-מערבית במים רדודים עד לאוסטרליה, אף על פי שנסעו מזרחה אלפי קילומטרים.[29]

מָקוֹרם של בני הלפיטה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לפני כ-10,000 שנה נדדו האנשים מחוץ לאפריקה למקומות אליהם יכלו להגיע ברגל או בסירות פשוטות. המתיישבים הראשונים בחלק מאיי האוקיינוס השקט היו עמים כהי עור שאכלסו את האיים במשך כ-30,000 שנה. נראה שאנשי אפריקה הגיעו לאותם אזורים ברגל במהלך תקופות שונות של עידן הקרח בו היו נתיבי גשר יבשתיים מדרום מזרח אסיה לאזורי אינדונזיה ואוסטרליה. אלו הם אבותיהם של המלנזים והאבוריג'ינים האוסטרלים.[2]

הגל השני של ההגירה הוא נושא שבמחלוקת באקדמיה והוא דן בנדידה לאוקיאניה המרוחקת, כמו איי שלמה, ונואטו, פיג'י, טונגה, ניו זילנד, איי החברה, אי הפסחא ואיי מרקיז.[2] הגל השני של ההגירה הוא של אנשי הלפיטה שהביאו איתם תרבות ימית וחומרית מתקדמת. אנשיהם היו בהירי עור ומוצאם מונגולי.[26]

בשנות ה-80 וה-90 התפרסמו תיאוריות על ידי חוקרים כמו ג'ים אלן (אנ') וג'יי פיטר ווייט לפיהן תרבות הלפיטה התפתחה באיי האוקיינוס השקט באופן עצמאי והדרגתי ולא כתוצאה מנדידה של אוכלוסייה זרה. אלא שלתאוריה הזו לא היו סימוכין ולא התגלו כל ממצאים המעידים על התיישבות הדרגתית כזו לפני הגעת בני הלפיטה. נהפוך הוא. העדויות הארכאולוגיות תומכות דווקא בתיאוריה לפיה לפני כ-3,500 שנה הופיעה באיים, באחת, תרבות חומרית מפותחת מבחינה טכנולוגית, דבר המעיד על כך שהתרבות הזו הובאה מבחוץ, על ידי אוכלוסייה שנדדה בין האיים.[29]

רוב החוקרים מסכימים כי מקורם של בני הלפיטה הוא באוסטרונזים שהגיעו מטיוואן. תמוכות בכך ראיות מכמה תחומים - קרבה לשונית, דמיון בתרבות החומרים, ראיות ארכאולוגיות וקרבה גנטית:

העדות החזקה ביותר מגיעה ממחקרי השפה. הוכחות לשוניות מראות על רציפות לקסיקלית (אנ') ניכרת מאוד בין פרוטו-מלאיו-פולינזית (אנ') (שדוברה בפיליפינים) לפרוטו-אוקיאנית (אנ') (השפה המשוערת של אנשי הלפיטה).

ההוכחה השנייה היא בקווי הדמיון בתרבות החומרית - בכלים ובחרסים בין זו של אנשי הלפיטה וובין זו של האוסטרונזים.[23][32] העדויות הארכאולוגיות מוכיחות שהאלמנטים התרבותיים והחומריים שהביאו איתם בני הלפיטה, בעיקר כלי החרס, מקורם בבירור בדרום מזרח אסיה - מטייוואן ואיי הפיליפינים. אותם כלים כוללים אלמנטים ייחודיים מאוד השונים מהתרבות החומרית הקדומה באיי האוקיינוס השקט,[33]

ראיה נוספת נמצאת בממצאים הגנטיים המצבעים על כך שאזור המוצא של בני הלפיטה הוא באוסטרונזים מהאי טייוואן. הוכחה זו נתמכת על ידי ממצאי דנ"א מטוכונדרי של ילידי איי האוקיינוס השקט המעידים על קירבה גנטית לעמים באזורי האיים של מזרח אסיה ובמיוחד טייוואן.[34]

על פי כל הראיות האלו נראה שבני הלפיטה יצאו בגלי הגירה מטייוואן לכיוון מזרח, לפני כ-3,000 - 4,000 שנה, כחלק ממה שכונה ההתפשטות האוסטרונזית. חלק מיורדי הים נדדו לכיוון דרום מזרח, לאזור שנקרא מאוחר יותר פולינזיה, ואחרים הגיעו למלנזיה.[35]  המסלול אותו עברו יורדי הים הלפיטים לא ברור עד סופו אבל נראה שעברו דרך איי מריאנה, והפיליפינים.[7]

פיזור כרונולוגי של עמים אוסטרונזיים ברחבי האוקיינוס ההודי-פסיפיק[36]

מסלול הנדידה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת התיאוריות המקובלות במאה ה-21 באשר למסלול הנדידה של אנשי הלפיטה הוצעה בשנת 2011, על ידי פרופ' פיטר בלווד (אנ'), פרופ' לארכאולוגיה באוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה. בלווד ניסה להוכיח כי תחילת הנדידה של דוברי המלאיו-פולינזית לכיוון אוקיאניה החלה מצפון לפיליפינים לכיוון מזרח, לאיי מריאנה, ומשם דרומה לאיי ביסמרק, כאשר קבוצות אחרות נדדו לכיוון מלנזיה דרך מזרח אינדונזיה.[37] הצעותיו של בלווד נתמכות על ידי עדויות מכלי חרס שנמצאו באתרים ארכאולוגיים של הלפיטה. אותם כלי חרס דומים לכלי הקרמיקה שנמצאו באתר הארכאולוגי נאגסברן שבאי לוזון, שבפיליפינים. נראה שכלי החרס שנמצאו באזור לוזון הם המולדת המקורית של מסורת כלי החרס המוטבעים, אשר ממשיכה בתרבות לפיטה.[33]

במערב מלנזיה נתקלו בני תרבות הלפיטה בילידים, הפפואנים (אנ'). אלו ישבו באזור ברציפות החל מלפני 30,000 עד 40,000 שנה. עדויות מעטות בלבד נמצאו מהתרבות הקדומה לתרבות הלפיטה ואלו מעידים על תרבות חומרית וטכנולוגיות בסיסיות ולא מתוחכמות. בני הלפיטה שהגיעו בסביבות 1600 לפנה"ס והתערבבו עם הזמן באוכלוסייה המקומית, הביאו איתם טכנולוגיות חדשות של יצירת כלי חרס ייחודיים, הביאו כלי עבודה חדישים ותרבות מפותחת.[32][38]

האלמנטים התרבותיים והחומריים שהביאו איתם בני הלפיטה, ומקורם בבירור בדרום מזרח אסיה, כוללים כלי חרס, גידולים, חקלאות, שדות אורז, בעלי חיים מבויתים (תרנגולות, כלבים וחזירים), בתי כלונסאות מלבניים, אזמלים לקעקועים, אזמלים מרובעים, אזמלים מאבן מלוטשים, טכנולוגיית סירות ייצוג, ווים לטיול וחפצי אבן שונים אחרים.[32][38][37] מתוך כל האלמנטים האלו כלי החרס של לפיטה הם העדות החזקה ביותר למקור אוסטרונזי. יש בהם אלמנטים ייחודיים מאוד, כמו השימוש בסימני ניקוב אדומים, סימני ניקוב זעירים, חותמות משוננות, חותמות מעגל ומוטיב של צלב בתוך עיגול. כלי חרס דומים נמצאו בטייוואן, באיי בטאנס ולוזון בפיליפינים ובאיי מריאנה.[33]

פרופסור פיטר בלווד, יחד עם החוקר רוג'ר גרין בנו מודל לפיו תרבות הלפיטה הקדומה צמחה בתהליך בן שלושה שלבים: 1. חדירה של העמים האוסטרונזיים של איי דרום מזרח אסיה לאוקיאניה הקרובה, כשהם מביאים איתם את שפתם ותרבותם המפותחת; 2. חדשנות, עם הבאת טכנולוגיות חדשות ביצירה החומרית שלהם; 3. אינטגרציה של עמי הלפיטה באוכלוסיות המקומיות הקדומות (שאינן אוסטרונזיות).[39][33]

ארכאוגנטיקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2016 נמצאו ארבעה שלדים של בני הלפיטה בבתי קברות עתיקים באיי ונואטו וטונגה. ניתוח ה-DNA (אנ') של השלדים אישש את ההנחה של החוקרים שמוצאם של בני הלפיטה הוא מתושבי טיוואן וצפון הפיליפינים.[40] מחקר שנעשה בשנת 2020 ערך השוואה של mtDNA (אנ') ו־SNP כלל-גנומי (אנ') של שרידי המתיישבים המוקדמים של איי מריאנה - שהם האיים הצפוניים ביותר במיקרונזיה, במערב האוקיינוס השקט, עם שרידי פרטים מוקדמים של בני הלפיטה מוונואטו וטונגה - שנמצאים כ-4,000 ק"מ מזרחה להם. התוצאות מצביעות על כך ששתי הקבוצות היו צאצאים של אותה אוכלוסיית מקור אוסטרונזית עתיקה בפיליפינים. הבחנה נוספת שהתגלתה במחקר הזה היא - היעדר מוחלט של תערובת "פפואנית" בשרידי השלדים. החסר הזה מצביע על כך שמסעותיהם של חלק מהמהגרים עקפו את מזרח אינדונזיה ואת שאר גינאה החדשה. קבוצות נודדות אחרות כנראה כן הגיעו לגינאה החדשה כי נמצאו גם עירוב של DNA אוסטרונזי, בדרגות שונות בחלקים של פפואה ניו גיני, דבר המעיד על קשר מאוחר ומועט עם בני המקום.[41]

המסקנה אליה הגיעו מחברי המחקר היא שגם המחקרים הגנטיים תומכים בכך שאנשי הלפיטה האוסטרונזים המוקדמים היו צאצאים ישירים של המתיישבים המוקדמים של איי מריאנה (שקדמו להם בכ-150 שנה), כמו שמעידות גם הראיות הקרמיות.[42]

מחקרי DNA אחרונים מראים כי לבני הלפיטה ולפולינזים המודרניים יש אבות קדמונים משותפים עם בני האטאייל (אנ') בטייוואן ובני הקנקנאי (אנ') בצפון הפיליפינים.[43] מחקר משנת 2023 קובע כי לאנשי הלפיטה יש מוצא מצפון מזרח אסיה מוגבר (~21-29%) בהשוואה לקבוצות עתיקות שהתיישבו בתחילה בטייוואן (~0-8%).[44]

שלד המאנה (אנ')

כאמור, ביוני יולי 2002 התגלה באי מוטוריקי שבמרכז פיג'י שלד שלם של אישה - שלד המאנה. זוהי אישה משבט לפיטה שחיה בפיג'י בשנת 800 לפנה"ס. פניה של האישה שוחזרו באמצעות מודלים ממוחשבים. תווי פניה דומים לאלה המקושרים בדרך כלל למוצא פולינזי, פיג'יאני (אנ') ואסייתי, אבל אינם מאפשרים לסווג אותה לאף אחת מהקטגוריות האלו ובעיקר - אף על פי שנמצא שלד שלם לא נמצא בו DNA שמאפשר לסווג אותו.[25]

תַגלִיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
יציקת שבר חרס, אנשי לפיטה, חפירה מאמצע המאה ה-20.

בשנת 1909 פגעה סופה טרופית באי וואטום (אנ') שבים ביסמרק, מול חופה הצפוני של פפואה ניו גיני. הסופה חשפה חרסים מעוטרים שהיו טמונים באדמת האי. אל האתר הארכאולוגי הגיע האב אוטו מאייר, מסיונר קתולי גרמני מכנסיית הלב הקדוש (אנ') שבפריז. מאייר זיהה את ייחודם של החרסים, שלא היו דומים לשום כלי חרס אחרים שנמצאו באיים, אלא שלא היו בידייו, עדיין, אמצעים לבדיקת זמנם של הכלים.[45]

הייתה זו התגלית המתועדת הראשונה של חומרים מבית לפיטה. החרסים המעוטרים נשלחו על ידי מאייר למוזיאון האדם בפריז.[46]

במרחק של כ-5,000 ק"מ דרום מזרח לים ביסמרק, באי טונגטפו השייך לטונגה, נחשפו בשנת 1920 למעלה מ-1500 חרסים. את הממצאים חשף האנתרופולוג ויליאם סי. מק'קרן יחד עם משלחת של ארכאולוגים.[47] מק'קרן לא הכיר את תגליותיו של מאייר והניח שהחרסים הם כלי קרמיקה פיג'יאניים פרהיסטוריים.  רק בשנת 1940, כשמק'קרן חפר באי איל דה פן שבקלדוניה החדשה הוא הבין את הקשר בין החרסים שמצא מאייר לאלו שהוא מצא בשנת 1940 באי טונגטפו.[6]

בשנות ה-50 למאה העשרים הובילו הארכאולוגים האמריקאים אדוארד וו. גיפורד (אנ') (שסייע למק'קרן בחירותיו באיי טונגה ב-1920) וריצ'רד שוטלר ג'וניור חפירות באיי קלדוניה החדשה. החפירות התמקדו בחצי האי קונה - שם נטבע המונח 'לפיטה' בשל טעות בהבנה של דברי המקומיים. בתקופה של החפירות כבר היה קיים הידע לשימוש בפחמן-14 כדרך לתיארוך גילם של עצמים המכילים חומרים אורגניים, ולכן הצליח גיפורד לתארך את הממצאים שגילה וקבע שהם בני 2,800 עד 2,450 שנים לפני הספירה.[48][49]

מרגע שהתגליות הארכאולוגיות תוארכו יכול היה אדוארד גיפורד למצוא ולהציג את הקשר בין ממצאים מתגליות קודמות כמו: החרסים מאיי וואטום שמצא מאייר, התגליות של מק'קרן בקלדוניה החדשה, הממצאים שלו בלפיטה וכן ממצאים שהתגלו על ידי פיטר וינסנט ואן שטיין קלנפלס לאורך נהר קארמה (אנ') בסולאווסי.[6]  אתרים חשובים נוספים שנחפרו היו אתר לולוקוקה Lolokoka בניואטופוטאפו (אנ'), אתר ננומבו Nenumbo באיי השונית (אנ') בלפיטה המזרחית, הכולל את ההתרחבות לאיי שלמה וטלפקמלאי Talepakemalai שבאי מסאו (אנ'), המדגים את קבוצת הלפיטה הקדומה ביותר בארכיפלג ביסמרק. על פי כל התגליות האלו בנה הארכאולוג הבריטי-אוסטרלי ג'ק גולסון (אנ'), בשנות ה-60, את ציר הזמן של מודל לפיטה. גרף הזמן הזה הראה שתרבות לפיטה קדמה לתרבויות המלנזיות ולתרבויות פולינזיות מערביות אחרות.[46]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תרבות לפיטה בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. 1 2 3 Bedford, Stuart; Spriggs, Matthew; Burley, David V.; Sand, Christophe; Sheppard, Peter; Summerhayes, Glenn R. (2019). "Distribution, chronology, society and subsistence". In Bedford, Stuart; Spriggs, Matthew (eds.). Debating Lapita. Australia: ANU Press. pp. 5–34. ISBN 978-1-76046-330-4. JSTOR j.ctvtxw3gm.7.
  2. 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 Spriggs, Matthew (2006). "The Lapita Culture and Austronesian Prehistory in Oceania". In Bellwood, Peter; Fox, James J.; Tryon, Darrell (eds.). The Austronesians. Historical and Comparative Perspectives. ANU Press. pp. 119–142. ISBN 978-0-7315-2132-6. JSTOR j.ctt2jbjx1.9.
  3. ↑ Pietrusewsky, Michael (2006). "Initial Settlement of remote Oceania: the evidence from physical anthropology". In Simanjuntak, T.; Pojoh, I.H.E.; Hisyam, M. (eds.). Austronesian Disapora and the Ethnogenesis of People in Indonesian Archipelago. Proceedings of the International Symposium. Jakarta: LIPI Press. pp. 320–347.
  4. ↑ Sand, Christophe (2001). "Evolutions in the Lapita Cultural Complex: A View from the Southern Lapita Province". Archaeology in Oceania. 36 (2): 65–76. doi:10.1002/j.1834-4453.2001.tb00479.x. ISSN 0728-4896. JSTOR 40387802.
  5. ↑ NOEL AMANO, [https://os.pennds.org/archaeobib_filestore/pdf_articles/theses/2011_Amano.pdf THE FAUNAL REMAINS OF NAGSABARAN IN CAGAYAN, NORTHERN PHILIPPINES: SUBSISTENCE STRATEGIES IN THE LATE HOLOCENE], UNIVERSITY OF THE PHILIPPINES, ‏DECEMBER 2011
  6. 1 2 3 4 5 6 Kirch, Patrick Vinton (1997). The Lapita Peoples: Ancestors of the Oceanic World. Oxford: Blackwell.
  7. 1 2 Blust, R. (1999). "Subgrouping, circularity and extinction: some issues in Austronesian comparative linguistics". In E. Zeitoun and P. J.-K. Li. (ed.). Selected Papers from the Eighth International Conference on Austronesian Linguistics. Taipei: Symposium Series of the Institute of Linguistics, Academia Sinica..
  8. 1 2 3 Story: Pacific migrations, TEARA The Encyclopedia of New Zealand
  9. ↑ Kim Martins, Polynesian Navigation & Settlement of the Pacific, World History Encyclopedia, ‏7 באוגוסט 2020
  10. 1 2 West, Barbara A. (2008). Encyclopedia of the Peoples of Asia and Oceania, Volume 1. Infobase Publishing. p. 460. ISBN 978-0-8160-7109-8.
  11. ↑ Mortaigne, Véronique (28 בדצמבר 2010). "Lapita: Oceanic Ancestors – review". Guardian UK. Originally appeared in Le Monde.
  12. ↑ Sand, Christophe; Sean P. Connaughton (2007). Oceanic explorations: Lapita and western Pacific settlement. Australia: ANU E Press. pp. 3–29. ISBN 978-0-9751229-0-7.
  13. ↑ Lilley, Ian (11 בדצמבר 2019), "Lapita: The Australian connection", Debating Lapita: Distribution, Chronology, Society and Subsistence, ANU Press, doi:10.22459/ta52.2019.05, ISBN 978-1-76046-330-4
  14. 1 2 Lapita cultural complex, Science Learning Hub
  15. ↑ Amy Heemsoth, Sailing Tonga, Living Oceans, ‏September 30 2013
  16. ↑ Specht, Jim (2018). "Research issues in the circum-New Guinea islands". In Cochrane, Ethan E.; Hunt, Terry L. (eds.). The Oxford Handbook of Prehistoric Oceania (באנגלית). Oxford University Press. p. 100. ISBN 978-0-19-992507-0.
  17. ↑ Jim Shimabukuro, The Lapita: Ancient Pacific Colonizers, ETC Journal, ‏August 30, 2025
  18. ↑ Polynesian History and Origin, Wayfinders A Pacific Odyssey
  19. ↑ "Lapita Culture". Encyclopædia Britannica. 26 בפברואר 2016.
  20. ↑ Lourie Bouffandeau, Freshwater fishing among Lapita people: The Sleepers (Teleostei: Eleotridae) of Teouma, Vanuatu, ScienceDirect, ‏August 2019
  21. 1 2 Sheppard, P. (2019). Early Lapita colonisation of Remote Oceania: An update on the leapfrog hypothesis. In Bedford S. & Spriggs M. (Eds.), Debating Lapita: Distribution, Chronology, Society and Subsistence (pp. 135–154). Australia: ANU Press.doi:10.2307/j.ctvtxw3gm.13
  22. ↑ Kirch, P. (2010). Peopling of the Pacific: A Holistic Anthropological Perspective. Annual Review of Anthropology, 39, 131–148. Retrieved September 16, 2020, from JSTOR 25735104
  23. 1 2 "Graves of the Pacific's First Seafarers Revealed". Science. 312: 360. 21 באפריל 2006. doi:10.1126/science.312.5772.360a. PMID 16627714.
  24. ↑ Lapita Culture and the Arrival of Asians in the Pacific, Facts and Details, ‏Last updated October 2025
  25. 1 2 "Mana - the true face of Lapita unveiled". Scoop News. 11 באוגוסט 2005.
  26. 1 2 Powers, Luke A., Lapita Culture, EBSCO, ‏2022
  27. ↑ Andrew Pawley, [https://os.pennds.org/archaeobib_filestore/pdf_articles/TerraAustralis/2007_26_2_Pawley.pdf The origins of Early Lapita culture: the testimony of historical linguistics]
  28. ↑ Prof. Patrick Nunn, Incredible New Finds from Fiji’s Earliest Settlement, WikiEducation, ‏11 April 2008
  29. 1 2 3 Lapita Culture and the Arrival of Asians in the Pacific, Facts and Details - Sea Life, Islands and Oceania, ‏Last updated October 2025
  30. ↑ Summerhayes, Glenn R. (2000). "Far Western, Western and Eastern Lapita: A re-evaluation" (PDF). Asian Perspectives. 39 (39/1–2): 109–138. doi:10.1353/asi.2000.0013.
  31. ↑ Green, R C (1975). "Lapita pottery and a lower sea level in Western Samoa". Pacific Science. 29 (4): 309–315.
  32. 1 2 3 Pawley, Andrew (2007). "The origins of Early Lapita culture: the testimony of historical linguistics". Oceanic Explorations: Lapita and Western Pacific Settlement (PDF). Terra Australis. ANU E Press. pp. 17–49.
  33. 1 2 3 4 Carson, Mike T.; Hung, Hsiao-chun; Summerhayes, Glenn; Bellwood, Peter (בינואר 2013). "The Pottery Trail From Southeast Asia to Remote Oceania". The Journal of Island and Coastal Archaeology. 8 (1): 17–36. Bibcode:2013JICA....8...17C. doi:10.1080/15564894.2012.726941.
  34. ↑ The Lapita People. Origins, LeeWorld
  35. ↑ Jakobsen, Rasmus Kragh (2017-04-17). "Fossil DNA identifies the first seafarers in the Pacific Ocean". sciencenordic.com (בנורווגית ספרותית).
  36. ↑ Chambers, Geoff (2013). "Genetics and the Origins of the Polynesians". eLS. John Wiley & Sons, Inc. doi:10.1002/9780470015902.a0020808.pub2. ISBN 978-0-470-01617-6.
  37. 1 2 Bellwood, Peter (2011). "The Checkered Prehistory of Rice Movement Southwards as a Domesticated Cereal – from the Yangzi to the Equator". Rice. 4 (3): 93–103. Bibcode:2011Rice....4...93B. doi:10.1007/s12284-011-9068-9.
  38. 1 2 Kirch, Patrick V. (1996). "Lapita and Its Aftermath: The Austronesian Settlement of Oceania". Transactions of the American Philosophical Society. 86 (5): 557–570. doi:10.2307/1006621. JSTOR 1006621.
  39. ↑ Greenhill, S. J. & Gray, R. D. (2005).Testing Population Dispersal Hypotheses: Pacific Settlement, Phylogenetic Trees, and Austronesian Languages. In: The Evolution of Cultural Diversity: Phylogenetic Approaches. Editors: R. Mace, C. Holden, & S. Shennan. Publisher: UCL Press. (אורכב 28.09.2011 בארכיון Wayback Machine)
  40. ↑ "Origins of Vanuatu and Tonga's first people revealed". ANU. 2016-10-04.
  41. ↑ Papua New Guinea's Genetic Past Through Ancient DNA Analysis, Max-Planck-Gesellschaft, ‏June 04, 2025
  42. ↑ Pugach, Irina; Hübner, Alexander; Hung, Hsiao-chun; Meyer, Matthias; Carson, Mike T.; Stoneking, Mark (5 בינואר 2021). "Ancient DNA from Guam and the Peopling of the Pacific". Proceedings of the National Academy of Sciences. 118 (1). Bibcode:2021PNAS..11822112P. doi:10.1073/pnas.2022112118. PMC 7817125. PMID 33443177.
  43. ↑ Gibbons, Ann (3 באוקטובר 2016). "'Game-changing' study suggests first Polynesians voyaged all the way from East Asia". Science.
  44. ↑ Liu, Dang; Ko, Albert Min-Shan; Stoneking, Mark (2023). "The genomic diversity of Taiwanese Austronesian groups: Implications for the 'Into - and Out-of-Taiwan' models". PNAS Nexus. 2 (5). doi:10.1093/pnasnexus/pgad122. PMC 10187666. PMID 37200801 – via Oxford Academic.
  45. ↑ Hilary Howes, Global journeys of Lapita potsherds from the Bismarck Archipelago, ‏June 2022
  46. 1 2 Dotte-Sarout, Emilie (2019). "Lapita before Lapita: The Early Story of the Meyer/O'Reilly Watom Island Archaeological Collection" (PDF). The Journal of Pacific History. 54 (3): 354–378. doi:10.1080/00223344.2018.1561254. ISSN 1469-9605.
  47. ↑ Te Rangi Hiroa, (Peter Buck), ed. (1945). "The Bayard Dominick Expeditions". An Introduction to Polynesian Anthropology. Honolulu, Hawaii: Bernice P. Bishop Museum. p. 45.
  48. ↑ Christophe Sand, The chronology of Lapita ware in New Caledonia, Cambridge University: Cambridge University Press:, 02 January 2015
  49. ↑ Lapita Pottery Archaeological Sites (A National Serial Site for consideration as the Kingdom of Tonga’s contribution to a transnational serial site listing), UNESCO
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=תרבות_לפיטה&oldid=43876947"