תשלום עתי ותשלום חד-פעמי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
דיני נזיקין
העוולות הספציפיות
תקיפהכליאת שווא
גרם הפרת חוזההסגת גבול
הפרת חוזה נישואין והפרת חוזה עקב
שביתה והשבתה כחריג לגרם הפרת חוזה
מטרד לציבורמטרד ליחיד
הפרעה לאור שמש ומניעת תמיכה
תרמיתשליחת ידנגישה
עוולת הפרת חובה חקוקה
הפרת חובה חקוקה
עוולת הרשלנות
התרשלותחובת הזהירות
הדבר מעיד על עצמו
חובת הראיה ברשלנות
קשר סיבתי
קשר סיבתי משפטיקשר סיבתי עובדתי
נזק
נזק כלכלי טהורנזקי ריקושט
נזק בלתי ממוני טהורגולגולת דקה
פגיעה באוטונומיה
ריחוק הנזקעקרון הקטנת הנזק
נזיקין מתחום הרפואה
רשלנות רפואיתהסכמה מדעת
הולדה בעוולההפלה בעוולה
חוק זכויות החולה
לשון הרע
ההגנה על הפרטיות בנזיקין
לשון הרע על המת ולשון הרע על ציבור
הגנת "אמת דיברתי" בלשון הרע
הגנת תום הלב בלשון הרע
עוולות מסחריות
גניבת עיןפגמי ייצור והעדר אזהרות
גזל סוד מסחריפגמי תכנון
עוולות חוקתיות
עוולות חוקתיות
הגנות
מעשה של מה בכךקטין
הגנה עצמיתכורח
דוקטרינות המשפיעות על החיוב בנזיקין
אשם תורם כהגנה מוחלטת
אשם תורם כהגנה יחסית
הסתכנות מרצוןאשם תורם וקטינים
מעילה בת עוולה לא תצמח תרופה
התיישנות בנזיקין
ריבוי מעוולים
ריבוי מעווליםמעוולים במשותף
נזק שאינו ניתן לחלוקה
אחריות שילוחית
אחריות שילוחית ואחריות מעביד
אחריות מעסיק קבלן
אחריות משתף ומשדל
אחריות רשויות ציבור ועובדי מדינה
פיצויים
פיצויים עונשייםהטבת נזקי גוף
תשלום עתי ותשלום חד-פעמי
פיצוי ללא הוכחת נזק
מטרות דיני הנזיקין
צדק מתקןצדק מחלקהרתעה
ערכים נוספים בדיני נזיקין
כללי ברירת הדיןהמחאת תביעה
מלחמה בדיני הנזיקיןמחדלים בנזיקין

בתחום דיני הנזיקין, תשלום עתי ותשלום חד-פעמי הם שתי שיטות לתשלום פיצויים: פיצויים הנפרסים לאורך תקופה ארוכה (פיצויים עתיים) ופיצויים שניתנים באופן חד-פעמי. קביעת סוג הפיצוי תלויה בגורמים רבים ויש לה השפעה רבה על הניזוק, על המזיק ועל מערכת המשפט.

הגדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת פסיקה למתן פיצויים חד-פעמיים, מלוא סכום הפיצויים שנפסק ניתן לתובע ללא דיחוי, בגין תקופת הפיצויים המשוערת כולה. לעומת זאת, בפסיקה למתן פיצויים עתיים, רק נזק שנגרם בעבר והוכח מפוצה באופן מידי. בנוסף נקבעים תשלומים תקופתיים, כפיצוי על הנזק המתמשך. בפסיקה לפיצויים עתיים, לניזוק נשמרת הזכות לשינוי סכום הפיצויים במידה וחל שינוי שמצדיק זאת.

בשיטת הפיצויים החד-פעמיים יש מספר חסרונות - בית המשפט נאלץ לשער את מידת הפגיעה למשך זמן שאף הוא משוער. בנוסף, לאחר מתן פסק הדין לא מתאפשרת בחינה מחדש של גודל הפיצוי, אף אם חלו שינויים מהותיים במצבו של הניזוק. מהסיבות האלו בשיטה זו בהכרח קיימים אי דיוקים רבים. עם זאת, היא שומרת על עיקרון סופיות הדיון - המאזן האזרחי בין הצדדים מסתיים עם ביצוע התשלום ואי אפשר לפותחו בשנית ובכך נמנע מאבק משפטי אינסופי. שיטה זו גם נתפסת כבטוחה יותר משיטת התשלום העתי משום שהניזוק אינו תלוי במצבו הכלכלי של המזיק לאורך זמן ואין חשש ששינוי במצבו הכלכלי של זה יפגע בפיצויים[1].

פסיקת פיצויים בתשלום עתי נאמנה יותר למטרתו העיקרית של סעד הפיצויים - השבת המצב לקדמותו[2]. בניגוד לפסיקת הפיצויים החד-פעמיים, בית המשפט אינו נדרש לשער מה יקרה בעתיד. הניזוק יכול לפנות לבית המשפט במידה וחלה החמרה במצבו ולבקש את הגדלת הפיצויים שנפסקו, לפי צרכיו באותה עת.

מנגד, ישנם חסרונות גם בשימוש בשיטה זו:

  • פסיקת פיצויים באמצעות תשלומים עתיים פוגמת בסופיות הדיון כיוון שהניזוק יכול לפנות שוב לבית המשפט, עם שינוי הנסיבות. זכות זו מוגבלת, ופניית הניזוק חייבת להתאים לקריטריונים הנדרשים.
  • הצורך במנגנון ובפיקוח מתמיד ומתמשך על פני שנים, שיש בו סיכוי סביר להרבה הליכים משפטיים[3].
  • בשיטת הפיצוי באמצעות תשלומים עתיים, תלויים הניזוקים ביציבות הכלכלית של המזיק, שייתכן שלא יוכל לעמוד בתשלומים לאורך שנים רבות[4].
  • מבחינה פסיכולוגית וכלכלית רצוי להעניק לנפגע סכום פיצויים גבוה חד-פעמי שבאמצעותו יכול לשקם עצמו במהירות מבלי לפתח תלות בתשלומים העתיים[5].
  • לנתבע אין אפשרות לעיון חוזר, זכות זו נתונה לנפגע בלבד, כך שאם חל שיפור במצב הניזוק לאורך השנים, הוא ימשיך לקבל את הסכום שנפסק לו על ידי בית המשפט.

שאלת הבחירה בין פיצויים עתיים לפיצויים חד-פעמיים התעוררה עם כניסתן לתוקף של תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים[6]. התקנות תוקנו על ידי שר המשפטים מכוח סעיף 6 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, בעקבות המלצה של ועדת ברנזון[7]. התקנות הסדירו לראשונה את התנאים לפסיקת פיצויים עתיים. ההנחה העומדת מאחוריהן היא שבית המשפט נעדר סמכות כללית, לפי דיני הנזיקין, לפסוק פיצויים עתיים[8]. זאת אנו למדים מן הפירוט הרב בתנאים למתן פיצויים עתיים.

בתחילת שנות השמונים, כחלק ממגמת החקיקה השיפוטית, בית המשפט הכיר לראשונה בסמכות לפסוק פיצויים עתיים גם לפי הפקודה הכללית (החוק עצמו)[9] . כיום, מקובל בפסיקה שלבית המשפט יש סמכות כללית לפסוק פיצויים עתיים על פי פקודת הנזיקין. עם חלוף הזמן, התחדדו הקריטריונים לפסיקה מסוג זה[10] . למגמה זו היבט נוסף והוא שאלת היחס בין התקנות לנפגעי תאונות דרכים וההלכה החדשה. בעוד שהתקנות קובעות קריטריונים למתן פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, הסמכות הכללית על פי פקודת הנזיקין מוגבלת רק על ידי ההלכה הפסוקה[11].

סקירת הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוראות החוק הרלוונטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-30 בינואר 1978 נכנסו לתוקפן תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים עתיים), תשל"ח-1978. התקנות תוקנו על ידי שר המשפטים בהתאם לסעיף 6 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. התקנות קובעות קריטריונים ברורים לפסיקת פיצוי בתשלום עתי. ההסדר שנקבע בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ובתקנות שהותקנו על פיו, מסמיך את בית המשפט לפסוק תשלומים עתיים לנפגעים ולתלויים בנפגע שנפטר, לאחר שאלה נפסקו לנפטר עצמו. ההסדר חל במקרים בהם הנפגע איבד 40% או יותר מכושר השתכרותו, או כאשר הפיצויים ישמשו לו מקור עיקרי למחייתו[12]. בסוף שנות השמונים, בעקבות חקיקה שיפוטית החל בית המשפט לפסוק פיצויים עתיים גם במקרים שפקודת הנזיקין חלה עליהם.

פסיקות בית המשפט העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביהמ"ש אימץ מלכתחילה את שיטת הפיצוי החד-פעמי, בגין נזקיו העתידיים של נפגע, על פי הפרקטיקה האנגלו-סכסית[13]. בעבר, נפסקו פיצויים עתיים במקרים שעליהם חל חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים ובמקרים בהם הייתה הסכמה של שני הצדדים, כי הפיצוי ייפסק לניזוק על ידי תשלומים אלו. לאחר מכן חל שינוי עקב חקיקה שיפוטית וביהמ"ש החל לפסוק פיצויים עתיים גם במקרים הנשלטים על ידי פקודת הנזיקין. הדבר נגע בעיקר במקרים של נזק גופני חמור המוביל לקיצור אורך החיים של הניזוק, וביחס לאב הנזק של הפסד השתכרות והוצאות בעתיד בלבד.
פיצוי עתי עשוי להישקל בעיקר לגבי נפגעים צעירים מאוד שפגיעתם הייתה קשה, או לגבי נפגעים אשר מצבם עשוי להשתנות באופן רדיקלי בעתיד באופן שקשה לחזותו בעת המשפט[14]. בפרשת נעים נ' ברדה[15] הוכרה סמכות בית המשפט לפסוק תשלומים עתיים בתביעות נזיקין על פי פקודת הנזיקין. בפרשת עיריית חיפה נ' מוסקוביץ[16] נפסקו פיצויים בתשלום חד-פעמי לקטינה כבת שנה וחצי שנפגעה קשות בעת ניתוח, שם השופטת נתניהו המירה את התשלום החד-פעמי לתשלום עתי. השופט אור חיזק זאת בפרשת רחמים נ' גנדלר[17] כשאמר כי ההלכה היא שגם בתביעות על נזקי גוף על פי פקודת הנזיקין מוסמך ביהמ"ש לפסוק פיצויים בדרך של תשלום עתי. בפרשות עיריית חיפה נ' מוסקוביץ[18], עזבון סעידי נ' פור[19], כהן נ' עיריית ת"א[20], אסרף נ' המגן[21] וקופת חולים נ' רחמן[22], נקבע קיומה של הסמכות מפורשות[23].
ביהמ"ש פוסק פיצויים עתיים בגין הפסדים הצפויים בעתיד, לגבי ההוצאות ואובדן השתכרות בעבר כמו גם כאב וסבל, ביהמ"ש פוסק תשלום חד-פעמי[24] . כך בפרשת עיריית חיפה נ' מוסקוביץ[25] פסק ביהמ"ש עבור הוצאות עתידיות, לרבות הפסד השתכרות, פיצויים עתיים, בעוד שבגין כאב וסבל, התאמת מגורים ורכישת רכב נפסק תשלום חד-פעמי. ביהמ"ש פוסק פיצויים בתשלום עתי כשיש חשש שבמקרים של תשלום חד-פעמי, הניזוק עלול להישאר, כעבור זמן, במצב בו לא יהיה לו מקור כספי לסיפוק צרכיו[26]. בנוסף נפסקים פיצויים בתשלום עתי כאשר עתידו של הניזוק אינו ברור מבחינות אחרות, כך בפרשת אבו סעדה[27]. כמו כן, גם במקרים של חוסר ודאות אודות תוחלת החיים של הניזוק נפסקים פיצויים עתיים[28]. במקרים עליהם חלה פקודת הנזיקין והניזוק אינו תושב הארץ, ביהמ"ש פסק תשלום חד-פעמי[29]. ביהמ"ש סירב לפסוק פיצויים עתיים כשעתידו הכלכלי של הנתבע אינו ברור, כך בפרשת גנאים נ' סועאד[30], בה הנתבעת הייתה חברת ביטוח אשר לגביה אין ודאות לגבי חוסנה הכלכלי לאורך השנים. ברבות הימים נמצאו דרכים להבטיח את רציפות התשלומים העתיים, בין על ידי ערובה שתינתן בידי הגוף החייב ובין על ידי הקמת קרן שממנה הם ישתלמו[31]. בפרשת רחמים נ' גנדלר[32], נפסקו פיצויים בסכום חד-פעמי עד שלניזוק ימלאו 18 שנים וכשיעבור מבית הוריו למוסד רפואי יהיה זכאי לתשלומים עתיים. בפרשות בית החולים המרכזי עפולה נ' פינטו[33] ובפרשת ש.ר.ב (בי"ח מעיני ישועה) נ' אבישג אברהם[34] נפסק גם כן פיצוי עתי ופיצוי חד-פעמי. כאשר התקופה שבגינה נפסקים הפיצויים הינה קצרה יחסית, אין טעם בפיצוי עתי, כך בפרשת סרולביץ נ' לוינטל[35], בה הנפגעת הייתה בת 75 בעת שנפגעה ובת 82 בעת שנפסק הדין בביהמ"ש העליון. בפרשת נעים נ' ברדה[36] השופט ברק (כתוארו אז), קבע כי לביהמ"ש נתונה הסמכות לפסוק תשלום עתי גם ללא הסכמת שני הצדדים, כך גם בפרשות טביב נ' כץ[37], עזבון סעידי נ' פור[38] וקופת חולים נ' רחמן[39] .
כמובהר לעיל, "פסיקת תשלומים עתיים מהווה כיום חלק אינטגרלי מדיני הנזיקין הכלליים"[40].

פסיקות בתי המשפט המחוזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביהמ"ש המחוזיים אימצו את ההלכות שנקבעו בביהמ"ש העליון וביססו פסיקתם על הלכות אלו. השיקולים שהביאו לפסיקת פיצויים באמצעות תשלומים עתיים או חד-פעמיים זהים לאלו שנשקלו בעליון בכל מקרה בו דנו. בפרשת לולו נ' מדינת ישראל[41] ביהמ"ש המחוזי נקט צעד פטרנליסטי וקבע תשלום עתי לניזוק בטענה שהתשלום העתי יבטיח את איכות הטיפול ואין סכנה שהכספים יבוזבזו.
בפס"ד מחוזיים רבים אימצו את שיטת הפיצוי המשלבת תשלום עתי ותשלום חד-פעמי. כך בפרשת תום נ' שטראוס[42] בה נפסקו פיצויים בתשלום עתי ובתשלום חד-פעמי עד שלניזוק ימלאו 18 שנים.
ביהמ"ש המחוזי אף סירב לפסוק פיצוי בתשלום עתי, בהסתמך על הקריטריונים פרי החקיקה השיפוטית שנקבעו בביהמ"ש העליון לאורך השנים. בפרשות עיזבון המנוח חיימס נ' ציון חיימס[43], בן חיון לידור נ' קרנית[44] ומוחמד סולטאן נג'ום נ' סאלח נביל[45], ביהמ"ש המחוזי קבע שיש לפסוק תשלום חד-פעמי כיוון שלא מדובר במקרה בו קיימת אי ודאות. בפרשת לוי סאני נ' מ"י[46] ובפרשת דוד וענונו נ' עזבון המנוח יהודה[47] נפסקו תשלומים עתיים עקב קושי בהערכת שיעור תוחלת החיים של הניזוק. בפרשת איוון בלגין נ' קרנית[48] ביהמ"ש סירב לפסוק תשלום עתי כיוון שלניזוק נשארו שנתיים עד הגיעו לגיל פנסיה, ובפרשת יפה בן מוחה נ' חליבה דוד[49], ביהמ"ש המחוזי קבע תשלום חד-פעמי על מנת שהנפגע ישקם את חייו במהירות האפשרית ללא תלות בגוף המפצה. בפרשת כהן נ' החברה להגנת הטבע[50], בה הניזוק מתגורר בחו"ל ביהמ"ש פסק תשלום חד-פעמי. אם הנפגע יכול לשקם את חייו בעזרת הפיצוי החד-פעמי, ביהמ"ש לא פוסק פיצויים עתיים, כך בפרשת יפרח נ' נתיבי אוויר לישראל[51].
נראה כי ביהמ"ש המחוזיים מיישמים לאורך השנים את ההלכות הנקבעות בביהמ"ש העליון ואינם סוטים בהכרעתם מפסיקת ביהמ"ש העליון.

מבט לעתיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרת הצעת חוק דיני ממונותקודיפיקציה) ליצור דבר חקיקה אחד על ידי איסוף פרקי החקיקה הקיימים ואיחודם יחד, תוך ביטול חוקים שאינם רלוונטיים ותיקון החוקים שיוותרו ולהוות קודיפיקציה של המשפט האזרחי בישראל. חוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים לא הוכנס בכוונה תחילה לקודיפיקציה[52] אך ישנו חלק חדש הנוגע לפיצויים עתיים וחד-פעמיים - חלק משנה שישי, סימן ה': תשלומים עתיים. זהו חידוש בעל חשיבות מרובה שכן נושא זה טרם הוסדר בחוק בהקשר של דיני הנזיקין. ישנם שינויים של ממש מהכתוב בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בהצעת החוק נקבעת סמכותו של ביהמ"ש לפסוק פיצויים עתיים מפורשות במקרים עליהם חלה פקודת הנזיקין (§474). החוק החדש מחזק את השוויון בין הניזוק למזיק בכך שמאפשר לראשונה למזיק לפנות לביהמ"ש (§477) על מנת שהאחרון יקטין/ יפסיק את התשלומים שנפסקו (§477(א)(2). החוק מנסה אף להקטין את חשש הניזוק וביהמ"ש מפני פסיקת פיצויים בתשלומים עתיים כאשר מדובר במזיק שעתידו הכלכלי אינו ברור. לשם כך ניתנה סמכות לביהמ"ש להורות על המצאת ביטחונות להבטחת התשלומים העתיים( §475). ביהמ"ש רשאי להמיר את התשלומים העתיים לתשלום חד-פעמי ובכך להתאים את פסיקתו לכל מקרה ונסיבותיו(§479). החוק אף מבטיח את מעורבות ביהמ"ש לאורך השנים בכל שינוי שהוא בתשלומים העתיים שנפסקו (§480). הצעת החוק החדשה מצליחה לתקן את נקודות החולשה בהן נתקלו ביהמ"ש בעת פסיקת אופן תשלום הפיצויים. ייתכן כי הצעת חוק הממונות, תפתור את נקודות התורפה שהועלו בנושא התשלום העתי כגון אי השוויון בין הצדדים בנושא גישה לערכאות לשם בחינה מחדש, אי הוודאות בנוגע לעתידו הכלכלי של המזיק לאורך השנים, השארת שיקול דעת רחב לביהמ"ש בנוגע להמרת התשלומים ושימת דגש על פיקוח ואישור ביהמ"ש בכל שינוי בתשלומים שנפסקו.

מתוך הצעת חוק דיני ממונות (הקודיפיקציה):
סימן ה: תשלומים עתיים

פיצויים בדרך של תשלומים עתיים
474. בית המשפט רשאי להורות כי פיצויים בעד נזק ממון אשר נגרם בשל נזק לגוף, ישולמו, במלואם או בחלקם, בתשלומים עתיים.

ביטחונות להבטחת תשלומים עתיים
475. בית המשפט רשאי להורות על המצאת ביטחונות מתאימים להבטחת התשלומים העתיים, שר המשפטים רשאי להתקין תקנות לעניין זה.

הגדלה או הקטנה של תשלומים עתיים
477. (א) נפסקו פיצויים בתשלומים עתיים, רשאי בית המשפט, לבקשתו של אחד הצדדים-
(1) לקבוע את הגדלתם של התשלומים העתיים אם מצא שחל שינוי של ממש בנסיבות ששימשו לקבלת ההחלטה בדבר התשלומים העתיים.
(2) לקבוע את הקטנתם או הפסקתם של התשלומים העתיים אם מצא כי חל שינוי קיצוני בנסיבות כאמור בפסקה (1).
(ב) לא תוגש בקשה כאמור בסעיף קטן (א) בטרם חלפה שנה ממועד מתן החלטה קודמת בדבר התשלומים העתיים, אלא אם כן התיר זאת בית המשפט מטעמים מיוחדים.

המרת תשלומים עתיים
479. בית המשפט רשאי, בכל עת, להמיר תשלומים עתיים בתשלום חד-פעמי.

חוזה בדבר תשלומים עתיים שנקבעו
480. כרתו הצדדים חוזה המשנה את שיעורם של התשלומים העתיים או את מועדם, אחרי שנפסקו, טעון החוזה אישור בית משפט.

מבט ביקורתי - פטרנליזם בדיני הנזיקין[עריכת קוד מקור | עריכה]

פטרנליזם הינו התערבות של המדינה או פרט מסוים בענייניו של פרט אחר כנגד רצונו, בכוונה להיטיב עם האחר או להגן עליו מפני פגיעה. יסוד עיקרי בפטרנליזם הוא הגבלת החופש או האוטונומיה של הפרט מסיבות שונות[53]. בכך הפטרנליזם חורג מהשיטה האינדיבידואליסטית, עליה מושתתת הכלכלה הקלאסית, ולפיה כל פרט הוא השופט הטוב ביותר של טובתו הוא[54]. פיצויים עתיים נפסקים בין היתר מתוך גישה פטרנליסטית. ההנחה היא כי הנפגע הממוצע לא ידע כיצד לשמור על הפיצוי החד-פעמי אם זה ייפסק לו[55]. לחלופין, ישנה סברה שהנפגע הממוצע אינו מודע ליתרונות שבתשלום פיצויים עתיים[56]. ביהמ"ש אכן לא היסס לפסוק פיצויים עתיים גם במקרה שבו אף אחד מהצדדים לא ביקש זאת[57].

ההבדל בין הגישה הפטרנליסטית לזו המקדשת את זכות הבחירה של הפרט בא לידי ביטוי באופן שבו שיטות המשפט אימצו את שיטת הפיצויים העתיים[58]. במדינות בעלות משטר קומוניסטי, כברית המועצות לשעבר ויוגוסלביה לשעבר, שיטת הפיצויים העתיים הייתה השיטה הבלעדית. (במקרה של מדינות בעלות משטר קומוניסטי, שבהן המבטח הוא המדינה, אין כל חשש שהמזיק ירד מנכסיו ויחדל לשלם). בשיטות משפט נוספות (למשל בגרמניה, אוסטריה, שוודיה, פינלנד) נהוג היה לפסוק פיצויים חד-פעמיים רק במקרים חריגים, ואילו במדינות המשפט המקובל כארצות הברית ואנגליה, החריג היה דווקא הפיצויים העתיים. במדינת ישראל, כאמור, הייתה נהוגה שיטת הפיצוי החד-פעמי ככלל, כמו באנגליה ובארצות הברית. עם זאת, בשנות השבעים נקבע חריג ראשון לכלל זה בתקנות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים. בשנות השמונים הרחיבו בתי המשפט חריג זה, כשהחלו לפסוק לפיצויים עתיים גם על פי דיני הנזיקין הכלליים.

לכאורה, אימוץ גישה יותר פטרנליסטית במשפט אינו הולם את שהיינו מצפים לו. גישה זו מתאימה יותר לחברות שמקדשות פחות את חופש הבחירה של הפרט[59]. ודווקא בשנים אלו החברה הישראלית עברה תהליך הפוך - היא נפתחה למערב וביכרה ערכים אוניברסליים ליברליים על פי ערכים לאומיים וחברתיים.
הנטייה הרווחת לרוב בחברות ליברליות היא להמעיט בחשיבותה של גישה פטרנליסטית במשפט ואף לסלוד ממנה[60]. מבלי להיכנס לשיקולים בעד ונגד אימוץ הגישה הפטרנליסטית ובאילו תנאים[61], מתבקשת מאליה השאלה מה מקום פסיקה פטרנליסטית בחברה ליברלית שמקדשת את חופש הבחירה.

בחברות ליברליות (כל הנתונים והדוגמאות מובאים ממערכת המשפט האמריקאית ישנה הטיה אנטי פטרנליסטית מובהקת[62]. הדבר מתבטא בקרב מלומדים בפרט ובקרב הציבור בכלל (על פי סקרים). כמו כן ניתן להבחין בכך בפסיקות של בתי המשפט שממעטים לפסוק ממניעים פטרנליסטים ובחקיקה מצומצמת מאוד[63]. לכן, נקודת הפתיחה לעולם תהיה אנטי פטרנליסטית ונטל השכנוע יהיה על המצדדים בפטרנליזם[64]. ההבדלים בין בתי במשפט למחוקק רבים ומהותיים לענייננו[65]. סדר יומם של בתי המשפט מושפע מהמקרים שמובאים לפניהם והוא אף מוגבל לטענות המועלות על ידי הצדדים. הפתרונות שבית המשפט מסוגל להציע מוגבלים בהתאם להלכות הקיימות ולמידת האקטיביזם. גם האמצעים העומדים לרשות מערכת המשפט לשם חקירה ובחינה מחדש של חקיקה שיפוטית, מוגבלים לעומת אלו העומדים לרשות המחוקק. לכל זה יש להוסיף את הגירעון הדמוקרטי שעומד בבסיסה של מערכת המשפט[66].

המסקנה מכל האמור היא, שעל בית המשפט להמעיט בפעולות פטרנליסטיות המתבססות על ערכים אישיים של שופטיו. עשייה מסוג זה היא מתפקידיו של המחוקק. ערכיו ידועים ועומדים למבחן הציבור. חיקוק חוק, שבבסיסו עומדת נורמה שנויה במחלוקת, יהיה צורם פחות מחקיקה שיפוטית בתחום זה[67].
עם זאת, בית המשפט לא מנוע תמיד מלשלב מניעים פטרנליסטים בהכרעותיו[68]. מתפקידיו של בית המשפט למנוע חוסר צדק ושרירותיות בדין. הצדדים לדיון לעולם מושפעים מבררות המחדל, כללי המסגרת ונקודת הפתיחה של הדין הקיים ועל פי המוסכמות החברתיות. מסיבה זו, ההשפעה על ההכרעות האישיות של הצדדים היא בלתי נמנעת[69]. פטרנליזם מפורש או משתמע, לפי דעה זו, הוא עובדה קיימת.
ייתכן שזהו אחד ההסברים למהלכיו של ביהמ"ש בתחום הפיצויים העתיים בשנים האחרונות. ככל שהנורמה השלטת מוטה יותר לכיוון גישה אחת, חופש הבחירה של הצדדים לדיון בנושא זה, מצטמצם. התערבות במצב דברים שכזה נועדה להגדיל את חופש הבחירה, ולא לצמצמו[70]. ברור כי הכלל השולט היה ועודנו לטובת פיצויים חד-פעמיים. ידוע גם כי במקרים רבים ניזוקים לא היו מודעים ליתרונות שבשיטת הפיצויים העתיים[71]. במקרים בהם אי הידיעה הובילה לפגיעה קיצונית בחופש הבחירה, ביהמ"ש לא היסס להתערב.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף כרך א (מהדורה חמישית, 2003), 601.
  2. ^ ד' מור פיצויים בשל נזק גוף כרך א' (מהדורה חמישית, 2003), 647.
  3. ^ י. מלץ "עשור לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים" ספר יצחק כהן (מ' אלון ואחרים- עורכים, התשמ"ט, 359.
  4. ^ ד' מור פיצויים בשל נזק גוף כרך א' (מהדורה חמישית, 2003), עמ' 649.
  5. ^ שם, בעמ' 650.
  6. ^ תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים עתיים), התשל"ח-1978.
  7. ^ דו"ח הוועדה לפישוט העניינים ולשיפור ההליכים בתביעות נזיקין (ירושלים 1972).
  8. ^ יצחק אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, עמ' 348, 2003.
  9. ^ ע"א 257/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762. ובעקבותיו: ע"א 283/89 עיריית חיפה נ' מוסקוביץ, פ"ד מז(2) 718, ע"א 702/87 מ' נ' כהן, פ"ד מח (2) 705, ע"א 2300/92 רחמים נ' גנדלר, לא פורסם, ע"א 5049/91 קופת חולים נ' רחמן פ"ד מט(2) 369, רע"א 4932/97 אסרף נ' המגן חברה לביטוח, פ"ד נג(5) 129.
  10. ^ ראו ה"ש 1 לעיל, בעמ' 609.
  11. ^ שאלה זו התעוררה בע"א 517/84, סעידי (עיזבון המנוחה) נ' פור, פ"ד מ(4) 628 וכן ב- ע"א 960/02 סביחי נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(2) 30.
  12. ^ ראו ה"ש 6 לעיל, תקנה (1).
  13. ^ קציר, ראו ה"ש 1 לעיל.
  14. ^ שם, בעמ' 621.
  15. ^ פרשת ברדה, ראו ה"ש 10 לעיל.
  16. ^ פרשת מוסקוביץ, ראו ה"ש 10 לעיל.
  17. ^ פרשת גנדלר, ראו ה"ש 10 לעיל.
  18. ^ פרשת מוסקוביץ, ראו ה"ש 10 לעיל.
  19. ^ פרשת עזבון סעידי, ראו ה"ש 12 לעיל.
  20. ^ ע"א 4641/94 כהן נ' עיריית ת"א, פ"ד נ(1) 422.
  21. ^ פרשת אסרף, ראו ה"ש 10 לעיל.
  22. ^ פרשת רחמן, ראו ה"ש 10 לעיל.
  23. ^ קציר, ר' ה"ש 1 לעיל, בעמ' 609.
  24. ^ אנגלרד, ראו ה"ש 9 לעיל, בעמ' 352.
  25. ^ פרשת מוסקוביץ, ראו ה"ש 10 לעיל.
  26. ^ ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר, פ"ד נד(4) 450; ת"א (י-ם) 202/93 לולו מחמוד נ' מ"י, לא פורסם.
  27. ^ ע"א 1892/95 אבו סעדה נ' משטרת ישראל, פ"ד נא(2) 704.
  28. ^ ת"א (י-ם) 668/92 שטראוס נ' ד"ר יובל, לא פורסם; פרשת גנדלר, ראו ה"ש 10 לעיל.
  29. ^ ת"א (חי') 1142/82 כהן נ' החברה להגנת הטבע, פ"מ תש"ן (1) 400.
  30. ^ ת"א (חי') 417/89 גנאים נ' סועאד, לא פורסם.
  31. ^ קציר, ראו ה"ש 1 לעיל, בעמ' 619.
  32. ^ פרשת גנדלר, ראו ה"ש 11 לעיל.
  33. ^ ע"א 6696/00 בית החולים המרכזי עפולה נ' פינטו, לא פורסם.
  34. ^ ע"א 1819/03 ש.ר.ב. (בי"ח מעיני הישועה) נ' אבישג אברהם, לא פורסם.
  35. ^ ע"א 5610/94 סרולביץ נ' לוינטל, לא פורסם.
  36. ^ פרשת ברדה, ראו ה"ש 10לעיל.
  37. ^ ת"א (ב"ש) 224/77 טביב נ' כץ, פ"מ תשל"ח(1) 366.
  38. ^ פרשת עזבון סעידי, ראו ה"ש 12 לעיל.
  39. ^ פרשת רחמן, ראו ה"ש 10 לעיל.
  40. ^ ע"א 960/02 - עזבון המנוח סביחי טלאל נ' הפניקס הישראלי, לא פורסם.
  41. ^ פרשת לולו, ראו ה"ש 27 לעיל.
  42. ^ ראו ה"ש 29 לעיל.
  43. ^ ת"א (באר-שבע) 509/88 עזבון המנוח חיימס נ' ציון חיימס, לא פורסם.
  44. ^ ת"א (חיפה) 1322/93 בן חיון לידור נ' קרנית, לא פורסם.
  45. ^ ת"א (חיפה) 1314/94 מוחמד סולטאן נג'ום נ' סאלח נביל, לא פורסם.
  46. ^ ת"א (באר-שבע) 195/95 לוי סאני ואח' נ' מדינת ישראל, לא פורסם.
  47. ^ ת"א (חיפה) 162/95 דוד וענונו נ' עזבון המנוח יהודה, לא פורסם.
  48. ^ ת"א (נצרת) 93/89 איוון בלגין נ' קרנית, לא פורסם.
  49. ^ ת"א (תל אביב) 826/90 יפה בן מוחה ואח' נ' חליבה דוד, לא פורסם.
  50. ^ ראו ה"ש 30 לעיל.
  51. ^ ת"א (חי') 160/92 יפרח נ' נתיבי אוויר לישראל, לא פורסם.
  52. ^ הצעת חוק דיני ממונות, בעמ' 6 §13.
  53. ^ מתוך האיציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד- http://plato.stanford.edu/entries/paternalism/ הכותב- Gerald Dworkin, 20/12/2005
  54. ^ מור, ראו ה"ש 2 לעיל, 648.
  55. ^ שם, שם.
  56. ^ מלץ, ראו ה"ש 3 לעיל, 360.
  57. ^ פס"ד ברדה, ראו ה"ש 10 לעיל, פס"ד סעידי ופס"ד סביחי; ראו ה"ש 12 לעיל.
  58. ^ מור, ראו ה"ש 2 לעיל, בעמ' 647.
  59. ^ (1988) 521,74 Va. L. Rev. 519 "Courts, legislature and paternalism” David L. Shapiro
  60. ^ Cass R. Sunstein Richard H. Thaler " Libertarian Paternalism Is Not an Oxymoron" 70 U. Chi. L. Rev. 1159(2003),1160, וכן שפירו, ראו שם, שם.
  61. ^ ר' בין היתר .Eyal Zamir "the efficiency of paternalism", 84 Va.L.Rev.229(1998) Dixon, N. 'Boxing, Paternalism, and Legal Moralism”, Social Theory and Practice(2001), 27, 325
  62. ^ שפירו. ראו לעיל ה"ש 69, בעמ' 530.
  63. ^ שם, בעמ' 529.
  64. ^ שם, בעמ' 545.
  65. ^ שם, בעמ' 551.
  66. ^ שם, בעמ' 555.
  67. ^ שם, בעמ' 561. לנקודת מבט שונה, ר' Kennedy, Distributive and Paternalist Motives in Contract and Tort Law, with Special Reference to Compulsory Terms and Unequal Bargaining Power, 41 Md. L. Rev. 563, 624-49 (1982)
  68. ^ שפירו. ראו ה"ש 69 לעיל, בעמ' 561.
  69. ^ טלר, ראו ה"ש 62 לעיל, בעמ' 1166 ,1182.
  70. ^ שם, שם.
  71. ^ י. מלץ ראו ה"ש 3 לעיל, בעמ' 360.