18 באוקטובר 1977
 | |
| "מתה" (667-1) | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| צייר |
גרהרד ריכטר  |
| תאריך יצירה |
1988 |
| נתונים על היצירה | |
| מיקום | המוזיאון לאמנות מודרנית |
  | |
18 באוקטובר 1977 (בגרמנית: October 18 1977) הוא שמה של סדרת ציורים, משנת 1988, מאת הצייר הגרמני גרהרד ריכטר. הסדרה נחשבת לאחת מן העבודות הידועות של ריכטר, והחל משנת 1995 היא נמצאת באוסף המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק.
ההיסטוריה של המחזור[עריכת קוד מקור | עריכה]
קבוצת היצירות, המכילה 15 ציורים שנושאיהם לקוחים מצילומי עיתונות ומארכיונים שונים, מתארת את האירועים הקשורים ל"סיעת הצבא האדום", ארגון טרור שפעל בגרמניה וידוע גם בשם "כנופיית באדר-מיינהוף". התאריך, המהווה את שמו של מחזור ציורים זה, מציין את היום שבו שלושה מחברי הארגון נמצאו מתים בתאם שבכלא הגרמני וכן את היום שבו נרצח נשיא איגוד המעסיקים האנס מרטין שלייר (Hanns-Martin Schleyer) על ידי הארגון.
הציורים הוצגו לראשונה בתערוכה שנפתחה ב-12 בפברואר 1989 במוזיאון "האוס אסטרס" ("Haus Esters") שבקרפלד (Krefeld), גרמניה. באותה שנה הוצג המחזור בשני מוזיאונים נוספים באירופה. ריכטר סירב לפרק את הסדרה לציורים בודדים. בשנת 1995 רכש המוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק את כל 15 ציורי הסדרה. רוברט סטור, אוצר המוזיאון, טען אז כי יצירות אלו הן "תמונות אבל, רקוויאם על התפרקותה של חברה אזרחית וקינה על אבדן התקווה".[1] בשנת 1995 הוצגה הסדרה גם בישראל, כחלק מתערוכה רטרוספקטיבית מיצירות ריכטר, אשר הוצגה במוזיאון ישראל.
תיאור ופרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הציורים, המהווים יצירת אמנות אחת, מצוירים על בדים בגדלים שונים ובגווני שחור ולבן בלבד. חלק מן הדימויים מצוירים כמה פעמים, לעיתים בגדלים שונים. חלק מן הציורים מתאר מאורעות מיום זה בעוד אחרים מתארים דימויים שאינם קשורים בהכרח לאותו יום, כגון "דיוקן נעורים" (Jugendbildnis), המצויר על פי תצלום משנת 1970 של אולריקה מיינהוף, או "פטיפון" (Plattenspieler) המציג מכשיר פטיפון שבו הסתירו חברי הקבוצה כלי נשק. הדימויים לקוחים מתצלומים תיעודיים שונים. שלושת הציורים הנקראים "מול" (Gegenüberstellung) נוצרו על פי צילומים משטרתיים של גודרון אנסלין. בכל אחד מהם הדמות ניצבת בצורה שונה כלפי הצלם או הצופה. באחד מהם היא מביטה כלפי מטה, גם באחרים מבטה של אנסלין חומק מן הצופה.
הציור "תא" (Zelle), המציג את תא הכלא של אנדריאס באדר לאחר התאבדותו, ו"תלויה" (Erhängte), המציג את גודרון אנסלין תלויה בתאה, הם בעלי פורמט מלבני. הדימוי המתואר בהם מטושטש ומובלע והמוות המתואר בהם איננו מפורש. תיאור ברור יותר נמצא בתנוחת הגוף שבציורים כגון "מתה" (Tote) או "ירוי" (Erschossener). אולם בעוד "ירוי" מעוצב בקומפוזיציה דרמטית, הנוסעת מן התיעוד המפורט של הגופה, הרי "מתה" מבודד את הדמות מכל סממן היסטורי או אקטואלי.
"מותם של הטרוריסטים, והאירועים הקשורים, לפני ואחרי", כתב ריכטר בשנת 1988, "מציינים אימה המייסרת אותי ורודפת אותי כדבר בלתי גמור מאז, על-אף כל המאמצים שלי לדכאה". הזיהוי של ריכטר עם האירועים נתפש בעיניו כמורכב - "האנרגיה של הטרוריסטים הרשימה אותי, ההחלטיות הבלתי-מתפשרת והאומץ המוחלט; אולם איני יכול למצוא בליבי גינוי למדינה לתגובתה החמורה. זהו טבען של מדינות, וידעתי אחרות אכזריות יותר".[2]
יחד עם זאת ריכטר סירב להיות מזוהה עם אידאולוגיה זו או אחרת: "ללא כל ספק אידאולוגיות הן דבר מסוכן, ולכן עלינו לקחת אותן ברצינות, כהתנהגות, ולא בשל תוכנן (כתוכן הן כולן מטופשות במידה דומה)".[2] מסיבת עיתונאים, שנערכה בשנת 1989 לרגל התערוכה, הציג ריכטר את מבוכתו בקשר לסדרת הציורים: "אינני יכול לבאר את הציורים האלה, כי הם רגשיים מדי: הם מביעים מבוכה עד-אין-מילים ומהווים ניסיון חסר-אונים כמעט לשוות צורה לתחושות החמלה, האבל והפלצות (כאילו החזרה על ההתרחשויות בציור מאפשרת להבינם, לחיות עמם)".[3]
במאמרו "הערה על '18 באוקטובר 1977' של גרהרד ריכטר" (1989) עמד מבקר האמנות בנג'מין ה. ד. בוכלו על הבעיתיות, העולה מן הציורים, בכל הקשור ליצירתו של ציור היסטורי בסופה המאה ה-20. החוויה הציבורית, טוען בוכלו, היא חוויה של קטסטרופה קולקטיבית, אשר איננה יכולה להיות מיוצגת, אלה באמצעות אמצעי הצילום, הנתפש כעובדתי וכאובייקטיבי. אולם, הספציפיות של הדימויים, איננה יכולה להיוותר בגדר ייצוג בלבד. ואסור שתהפך לעוד דימוי של מוות אחד מני רבים. טכניקת הציור, אשר מצד אחד מוחקת את עקבות מעשה הציור ומצד שני מערפלת את הדימוי המצולם, מחזקת גישה זו. בכך, טוען בוכלו, יוצר ריכטר בעבודות "הנצחה רפלקסיבית" של הדמויות, הנצחה היוצאת כנגד המגמות ההיסטורית אשר דחקו את "סיעת הצבא האדום" והאירועים הקשורים אליה ממרכז העיסוק הציבורי הגרמני באותה עת.[4]
במאמרה "מחיקת המבט" (1995), הציעה בירגיט פלצר פרשנות פסיכואנליטית לעבודות, ברוחו של הפילוסוף ז'אק לאקאן. הציורים, והדימויים שבהם, טענה פלצר, מקיימים יחס מורכב בין היותם אובייקט ניתן לצפייה לבין ניסיון לחמוק ממבט זה. בכך הם יוצרים "אובייקט-מבט", ש"עצם הגדרתו היא בכך שהוא מחוץ למשמעות, מחוץ לייצוג".[5]
ציורי הסדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
|
|
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- "18 באוקטובר 1977", באתר המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק.
- "18 באוקטובר 1977", באתר הבית של גרהרד ריכטר.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ הציטוט מתוך: לנדאו, סוזן (אוצרת), גרהרד ריכטר, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1995, עמ' 3.
- ^ 1 2 Quotes, באתר Gerhard Richter
- ^ הציטוט מתוך: לנדאו, סוזן (אוצרת), גרהרד ריכטר, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1995, עמ' 6.
- ^ ראו: בוכלו, בנג'מין ה. ד., "הערה על '18 באוקטובר 1977' של גרהרד ריכטר", בתוך: המדרשה, גיליון מס' 6, 2003, עמ' 85-95.
- ^ פלצר, בירגיט, "מחיקת המבט", בתוך: לנדאו, סוזן (אוצרת), גרהרד ריכטר, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1995, עמ' 5.
- ^ מספר המציין את מספר היצירה של האמן, בספירה שהחל בה בשנת 1962.