1G

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

1G הוא תקן שידורי סלולר אנלוגי ומיוחס לדור הראשון של התקשורת הסלולרית.

צירוף האותיות והמספרים 1G מסמל את הדור ראשון של הרשת הסלולרית. תקן זה שומש לראשונה על ידי מכשירים ניידים שיוצרו במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20. הטלפונים הסלולריים הראשונים היו אנלוגיים, דהיינו הדיבור הועבר ברשת בצורה אנלוגית, ללא המרה לאות ספרתי. לכל מכשיר היה תדר שידור ותדר קליטה משלו ושיטת האפנון הייתה אפנון תדר (FM).

במהלך שנות ה-90 של אותה מאה, החל השימוש בתדר 2G ומכשירי G1 הוחלפו. ההבדל העיקרי בין שני דורות הסלולר הוא ששידורי האודיו של רשתות דור 1 היו אנלוגיים (ללא המרה לאות ספרתי) בעוד שרשתות דור שני היו דיגיטליות.

סקירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

DynaTAC 8000X - הטלפון הראשון לשימוש מסחרי בדור 1

טכנולוגיית 1G היא היורשת של טכנולוגית טלפונים ניידים מבוססי רדיו (0G), אשר נחשבת כטכנולוגיה "קדם סלולרית" משום שעבדה על תדרי רדיו במעגל סגור ובתדרים קרובים בעלי צריכה נמוכה. השימוש המסחרי בטכנולוגיה זו היה בעיקר בקרב גופים אשר רצו לשמור על קשר עם יחידות אשר נמצאו בתא שטח גאוגרפי מוגבל כגון כוחות משטרה, תחנות מוניות, אמבולנסים, כיבוי אש ועוד. דבר נוסף שגרם לכך שהשימוש העיקרי בטכנולוגיה היה בעיקר של גופים אלו, היא העובדה שהמשדר/מקלט היה כבד ובלתי ניתן לניוד, ולכן לרוב הונח בתא המטען של האוטו. למשתמשי הרשת היו מכשירי קשר "לחץ ודבר" (ווקי-טוקי), ולא היה ניתן להשתמש ברשת באופן סימולטני: שני אנשים לא יכלו לדבר ביחד ורק אדם יכול להשתמש ברשת כל פעם.

בעוד טכנולוגיית ה-0G הייתה מושתת על תא אחד, טכנולוגיית 1G הייתה מושתתת על כמה תאים סלולריים, דבר אשר אפשר שימוש מקביל של מספר מכשירים ברשת.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1977 פרסה חברת הטלפוניה בל את הרשת הסלולרית הראשונה מסביב לעיר שיקגו בארצות הברית, ובשנת 1978 החלה בניסוי הרשת החדשה. עם זאת, השימוש המסחרי הראשון של הרשת החל בשנת 1979, כאשר חברת"ניפון טלרגף וטלפון" (NTT) השיקה רשת סלולרית באזור מטרופולין טוקיו. הטלפון הראשון שהשתמש ברשת זו נקרא TZ-801 ויוצר על ידי חברת פנסוניק.[1]

בתוך 5 שנים, הרשת של NTT התרחבה ואפשרה כיסוי לכל אזרחי יפן, ובכך הייתה לרשת 1G הראשונה בפריסה ארצית.

בשנת 1981 חברו המדינות הנורדיות, אשר היו חלוצות בתחום הטכנולוגיה האלחוטית, בדומה יחדיו ויצרו את תקן ה-NMT, שהושק לראשונה בשוודיה באותה שנה. ה-NMT הייתה הרשת הראשונה אשר איפשרה נדידה בינלאומית.

בשנת 1983, הושקה רשת 1G הראשונה בארצות הברית, אשר התבססה על הרשת שהונחה ב-1978 באזור שיקגו והשתמשה במכשיר מוטורלה DynaTAC המפורסם, אשר שומש גם ברשת הסלולרית בישראל.

מערכות סלולריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השימוש 1G היה מגוון, וכלל תקנים ושימושים רבים ושונים שפותחו ופעלו במדינות השונות. במהלך השנים פותחו מספר מערכות סלולריות אנלוגיות, אשר אפשרו קבלת שיחה והוצאתה:

  • IMTS (קיצור של: Improved Mobile Telephone System) – הותקנה לראשונה בשנות ה-60. במערכת זו הופעלה תחנת בסיס עם שני תדרים: אחד לשידור ואחד לקליטה. במערכת היו עד 23 ערוצים, לפיכך משתמשים שרצו לדבר היו צריכים לחכות לפעמים זמן רב עד שהיה להם קו פנוי. משום כך, מערכת זו לא הייתה מעשית. בשנות ה-80 התרחשה פריצת דרך בתחום שידור הסלולר באמצעות מערכת AMPS.
  • AMPS (קיצור של: Advanced Mobile Phone System) – מערכת אמריקנית שפותחה על ידי AT&T בשנת 1983. מערכת ה־AMPS הייתה עד שנות ה-90 המערכת הסלולרית הנפוצה ביותר ביבשת אמריקה ובמדינות נוספות כגון ישראל. המערכת הסלולרית הראשונה שהוקמה בישראל על ידי חברת מוטורולה ובזק, זכתה לשם פלאפון והייתה מערכת AMPS. מערכת זו נמצאת עדיין בשימוש נרחב, בארצות הברית ובמקומות נוספים. המערכת פועלת בתחום תדרים שבין 800 ל־900 מגה־הרץ, ובמרווח ערוצים של 30 קילו־הרץ.
  • TACS (קיצור של: Total Access Communication System) – המערכת האנלוגית האירופית. הושקה ב־1985 על ידי חברת Vodafone בבריטניה. ה־TACS דומה מאוד ל־AMPS, אלא שתחום התדרים שהוקצה שונה והיה בתחום ה־900 מגה־הרץ. ה-TACS הייתה בשימוש בבריטניה, איטליה, יפן ומדינות רבות נוספות. מערכת ה־TACS הוחלפה כמעט בכל מקום על ידי שיטת ה־GSM.
  • NMT (קיצור של: Nordic Mobile Telephone) – היא מערכת מתחרה ל־AMPS ול־TACS. היא נמצאה בשימוש נרחב בארצות סקנדינביה ובמדינות רבות במזרח אירופה. ה־NMT השתמש בתחומי תדרים של 450 ו־900 מגה־הרץ. בעקבות כניסת הדור השני, גם מערכת ה־NMT הוצאה משימוש והוחלפה בעיקר במערכות הדור השני GSM CDMA.
מוטורלה 4500X. מכשיר דור ראשון שניתן היה להשתמש בו ברשתות ETACS

רוב מפעילי הסלולר ברחבי העולם אימצו את השימוש במערכת טלפון נייד נורדי (NMT) אשר פותחו ב-1981, ומערכות טלפון נייד מתקדם (AMPS).[2] היתרונות המובנים של הטכנולוגיה הדיגיטלית על פני זו של אנלוגית הביאו לכך שרשתות דור 2 החליפו אותן בסופו של דבר לחלוטין. עד תחילת המאה ה-21 רשתות 1G רבות הושבתו במדינות מפותחות, אך במקומות מסוימיים הם עדיין היו בשימוש גם בעשור השני של המאה ה-21.

חדירת המערכות הסלולריות הייתה מהירה מהצפוי. מהר מאוד התברר כי באזורים אורבניים צפופים, המערכות מגיעות תוך שנים ספורות לקצה יכולת הקיבול שלהן, שכן משתמשים רבים בחרו לאמץ את הטכנולוגיה בעוד המערכות שבהן משתמשות המפעילות הסלולריות מתקשות לעמוד בעומס. חברות ומכוני המחקר ביפן, ארצות הברית ואירופה, נוכחו לדעת כי הטכנולוגיות האנלוגיות אינן טובות מספיק, ומכאן ישנו צורך בתכנון דור חדש של מערכות סלולריות, שיהיו בעלות התכונות הבאות:

  • קיבול מערכת גדול יותר.
  • יכולת נדידה (Roaming) – יכולת מעבר של האות הסלולרי מאנטנה לאנטנה ללא הפרעה שיאפשר כלומר שימוש בטלפון הסלולרי בכל מקום, לא רק בשטח הכיסוי של מפעילת הסלולר.
  • מתן אפשרות לתקשורת נתונים.
  • הגברת הפרטיות והאבטחה: אימות זהות המשתמש ומניעת הונאה סלולרית, ומניעה או עיכוב של ציתות בלתי מורשה לשיחות.
  • שיפור איכות הקליטה, איכות הדיבור וביצועי המערכת.

רוב העוסקים בנושא הגיעו למסקנה כי יש צורך לעבור ממערכות אנלוגיות למערכות דיגיטליות. יוצאת מן הכלל הייתה חברת מוטורולה, שהייתה באמצע שנות ה-80 המובילה בעולם בייצור טלפונים סלולריים. חברת מוטורולה החליטה כי ניתן להאריך את תוחלת החיים של המערכות האנלוגיות על ידי פיתוח דור נוסף, משופר, של טלפונים סלולריים אנלוגיים ופיתחה את מערכת NAMPS, שפירושו (Narrow AMPS). מערכת זו דחסה שלושה ערוצים אנלוגיים לתוך ערוץ אחד של AMPS, תוך כדי מתן יכולות דיגיטליות חלקיות – כגון הודעות קצרות וערוץ בקרה דיגיטלי.

אימוץ הטכנולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שיפן החלה שימוש מסחרי בדור ה-1 בשנת 1979, מדינות נוספות החלו לאמץ את הטכולוגיה גם הן. עם זאת, אימוץ טכנולוגיית הדור הראשון ברוב מדינות אפריקה היה איטי, כאשר מדינות מזרח אירופה היו האחרונות לאמץ טכנולוגיה את הטכנולוגיה, בגלל מצבם הפוליטי ובשל היותם מדינות לווין של ברית המועצות.

באירופה, בריטניה הייתה המדינה עם מספר מנויי הסלולר הגדול ביותר, כאשר בסוף 1990 היו כ-1.1 מליון מנויים פעילים, בעוד שוודיה הייתה השוק השני בגודלו עם 482 אלף מנויים.

למרות שיפן הייתה המדינה הראשונה עם כיסוי סלולרי ארצי, מספר מנויי הסלולר היה נמוך משמעותית ממדינות אחרות, כאשר שיעור החדירה בשנת 1989 עמד על 0.15% בלבד. זאת בעוד שנכון לינואר 1991, שיעור החדירה הגבוה ביותר היה בשוודיה ובפילנד, אשר עמד על מעל 50% בכל אחת מהן, ופינלנד ונורווגיה נמצאות לא רחוק מהן. שיעור החדירה בארצות הברית היה 22.1%, וברוב מדינות אירופה הוא עמד על פחות מ-10%.

מדינות אשר אימצו את הדור הראשון (פריסה מסחרית)
שנה מדינה תקן G1 שפעל במדינה תאריך השקת השירות תאריך סיום השירות
1979 יפןיפן יפן JTACS,MCS-L1,MCS-L2
1981 שוודיהשוודיה שוודיה NMT אוקטובר 1981 2007
נורווגיהנורווגיה נורווגיה NMT נובמבר 1981 2004
ערב הסעודיתערב הסעודית ערב הסעודית NMT
1982 דנמרקדנמרק דנמרק NMT ינואר 1982
פינלנדפינלנד פינלנד NMT מרץ 1982 2002
ספרדספרד ספרד NMT ינואר 1982
1983 ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית AMPS
בריטניהבריטניה בריטניה TACS פברואר 1983 מאי 2001
1984 דרום קוריאהדרום קוריאה דרום קוריאה AMPS 1984[3]
אינדונזיהאינדונזיה אינדונזיה AMPS 1984[4]
הונג קונגהונג קונג הונג קונג TACS
אוסטריהאוסטריה אוסטריה NMT נובמבר 1984 אוגוסט 1997
קנדהקנדה קנדה AMPS 1984 2 ינואר 2010
1985 הולנדהולנד הולנד NMT ינואר 1985 1999
לוקסמבורגלוקסמבורג לוקסמבורג NMT יוני 1985
תוניסיהתוניסיה תוניסיה NMT 1985
אירלנדאירלנד אירלנד TACS דצמבר 1985 ינואר 2001[2]
איטליהאיטליה איטליה RTMS 1985 1996
NMT 1985
TACS 1989 דצמבר 2005[5]
קוסטה ריקהקוסטה ריקה קוסטה ריקה AMPS 1985
1986 ישראלישראל ישראל AMPS 1986[3] אמצע שנות ה-2000
מערב גרמניהמערב גרמניה מערב גרמניה C-450
צרפתצרפת צרפת
דרום אפריקהדרום אפריקה דרום אפריקה
תאילנדתאילנד תאילנד
איי הבתולה של ארצות הבריתאיי הבתולה של ארצות הברית איי הבתולה של ארצות הברית AMPS 1986[3]
איסלנדאיסלנד איסלנד NMT יולי 1986
הרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סין הרפובליקה העממית של סין NMT
טורקיהטורקיה טורקיה NMT
אוסטרליהאוסטרליה אוסטרליה AMPS 1986 2000
1987 בוליביהבוליביה בוליביה AMPS 1987
איי קיימןאיי קיימן איי קיימן AMPS 1987
ברמודהברמודה ברמודה AMPS 1987
ניו זילנדניו זילנד ניו זילנד AMPS 1987 2007
הרפובליקה הדומיניקניתהרפובליקה הדומיניקנית הרפובליקה הדומיניקנית AMPS
סינגפורסינגפור סינגפור AMPS 1987 1994
תאילנדתאילנד תאילנד AMPS
בחרייןבחריין בחריין AMPS
בהאמהבהאמה בהאמה AMPS

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Martyn Williams, Panasonic Japan cell phone shipments hit 100 million units, Network World, ‏3 באפריל 2008
  2. ^ 1 2 Mingtao Shi, Technology Base of Mobile Cellular Operators in Germany and China: A Comparative Study from the Perspective of the Resource Based View, Univerlagtuberlin, 2007, ISBN 978-3-7983-2057-4. (באנגלית)
  3. ^ 1 2 3 To open or not to open a technological system: insights from the history of mobile phones and their application to 5G, ‏מאי 2021
  4. ^ CELLULAR TELEPHONE BUSINESS SLUMPING; MARKET COMPETITION UP. - Free Online Library, thefreelibrary.com
  5. ^ Repubblica.it » scienza_e_tecnologia » In pensione il vecchio Tacs 'pap�' dei moderni cellulari, repubblica.it


טלפוניה
מכשירים מכשיר טלפון • טלפון סלולרי • טלפון חכם • טלפון חירום מובנה ברכב • טלפון ציבורי • טלפון רייס
אמצעי תשלום אסימון • כרטיס חיוג
מספרי טלפון מספר טלפון • קידומת טלפון • קידומת טלפון בין-לאומית • קידומת טלפון בישראל • ניידות מספרים • ספר טלפונים
טלפוניה PSTN • ISDN • ADSL • SS7 • מרכזייה
סלולר תקשורת סלולרית • טלפון סלולרי • נדידה
תקן טכנולוגיית תקשורת סלולר קדם דור 0G • דור ראשון 1G • דור שני 2G • דור שלישי 3G • דור רביעי 4G • דור חמישי 5G
טלפון מבוסס אינטרנט טלפוניית IP‏ • SIP‏ • H.323‏ • ‏VoIP • ‏Vocoder
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=1G&oldid=38511557"