999 (כתב עת)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

999 היה ירחון משטרת ישראל בין השנים 1953–1957, שמו נקרא על שם מספר טלפון החירום[1] של המשטרה באותן שנים[2][3].

הרקע לפרסום כתב העת ומטרת הוצאתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר קום המדינה עמדו בפני משטרת ישראל שלוש משימות מרכזיות, בנוסף למאבק בפשיעה ושמירה על הסדר החברתי:

  1. הקמת הארגון: גיוס כוח אדם, פתיחת תחנות משטרה, פיתוח קשרים עם משטרות בעולם, ביסוס מודיעיני ועוד.
  2. הכשרת השוטרים, שכללה הטמעת תרבות הארץ, שפתה ומנהגיה במגויסים החדשים.
  3. חינוך הציבור למילוי חובותיו תוך מיגור תופעות כגון ביגמיה, נישואי בוסר והימורים. לשם כך יזמה המשטרה מפגשים עם אזרחים, הרצאות, תוכניות רדיו, ראיונות לעיתונות וכדומה.

משום שהייתה עוינות עמוקה בחברה הישראלית כלפי משטרה עוד טרם הקמתה: ילידי הארץ הכירו את המשטרה העות'מאנית ומשטרת המנדט כסמלי דיכוי ושחיתות, ועבור יהודים שעלו לארץ לאחר הקמת המדינה סימלו השוטרים בארצות מוצאם את האנטישמיות שנחקקה בזיכרונם; נועד כתב העת ליצור קשר בין המשטרה לבין הציבור, ולתת לשני הצדדים להשמיע בו את דברם. כתב העת נועד לתת במה לשוטרים להציג את בעיותיהם המקצועיות והחברתיות והם פרשו את מצוקותיהם מעל דפי כתב העת בפני מפקדיהם ובפני הציבור הרחב.

שם כתב העת ניתן לו ממספרו של קו טלפון החירום המשטרתי, שהיה חידוש מהפכני באותה תקופה.

נושאי הגליונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

999 היה רחוק מהתפיסה השמרנית שניתן היה לייחס לכתב עת משטרתי בשנותיה הראשונות של המדינה. הוא כלל מידע על הפשיעה בישראל בשנים אלה, כמו מועדוני קלפים, שימוש בסמים, זנות, רצח הילדה רחל לוין, אשר הסעיר את הציבור באותה תקופה, דיווחים מהנעשה בבתי הסוהר ועוד, אלה הוצגו מנקודת המבט של המשטרה.

תורגמו מאמרים מכתבי עת זרים ונערכו כך שיתאימו לקורא הישראלי, חידושים טכנולוגיים כגון הפוליגרף וטביעת אצבע.

פורסמו ראיונות עם קציני משטרה ועצות לשירות הציבור כגון “היזהרו מתעלולי הרמאים” או “הכירו את הכייסים ואת תכסיסיהם”.

לצד המידע היו פינת תשבץ שמושגיו מתחום המשטרה, וכן בדיחות וקריקטורות בנושאי שוטרים ופשיעה.

ביקורת על הסרט "בצהרי היום" שמה את הדגש על הנתק בין גורמי האכיפה לבין הקהילה, ועל הנזק מסירוב הקהילה להשתתף במאבק בפשיעה.

בפינת מכתבים למערכת פורסמו שאלות ותלונות כגון שוטרת שסיפרה על תהליך הגיוס למשטרה, ואזרחים שהתלוננו על מטרדים כמו הקמת רעש בלילה.

המערכת[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי המערכת היו קצינים בכירים במשטרה, כגון עמוס בן-גוריון, שאול רוזוליו, קצין העיתונות של המשטרה, יגאל מוסנזון ונוספים, עובדה שלימדה על החשיבות שייחסה המשטרה לכתב העת.

חלק מהכתבות נכתבו בידי שוטרים וקצינים, בעוד אחרות נכתבו בידי עיתונאים כמו נתן דונביץ' מ“הארץ” או שאול הון מ“דבר” ולאחר מכן מ“מעריב”.

פרסום כתב העת מומן באמצעות מכירת הגיליונות במחיר 300 פרוטות לאזרח, ו-250 פרוטות לשוטר, וכן באמצעות מכירת שטחי פרסום. הפרסומות נגעו הן לנושאים קשורים, לדוגמה אבטחה, נשק ומנעולים, והן למוצרים כמו שמן ושוקולד.

קבלת כתב העת בציבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגיליונות הראשונים של 999 זכו לתפוצה גבוהה. יהושע בר יוסף סיפר שהיה בין הראשונים "שנחפזו לקיוסקים לחטוף את העיתון ולבלעו כבכורה בטרם קיץ".

מוכר בקיוסק שרואיין על ידי כתב מעריב סיפר שכתב העת "אזל. נמכר עד האחרון עוד בשעות הצהריים… הם לא העריכו כראוי את הביקוש. והרי הבוקר בלבד הובאו לכאן לראשונה גליונות רבים – אך הללו ‘נחטפו’ ע”י קהל קוראים רעב שלא כרגיל. כל השבועונים הקבועים הוכו מכה ניצחת על ידי הרך הנולד".

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות הקבלה, נמתחה ביקורת הן על התוכן, שכלל בין היתר “תמונות מגרות” לטענת המבקרים, כגון תמונות מכלא הנשים, או מאזורי זנות בשטח הגדול, והן על עלות ההוצאה הגבוהה שכללה הדפסה על נייר משובח, אשר היה נדיר אותן שנים.

דיון בכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

999 עלה לסדר היום במליאת הכנסת ביום 11 בפברואר 1953 על ידי חברת הכנסת אסתר רזיאל-נאור שטענה[4]: "לצערנו הרב אנו עדים לירידה חמורה ולהדרדרות גדולה במוסר החברתי והאישי במדינה; המשפחה הולכת ומתפוררת, ומקרים מזעזעים של רצח ומעשי פשע הולכים ורבים… כיצד לוחמת המשטרה בכל התופעה המכאיבה והמבישה הזאת? המשטרה מוציאה עתון 999". היא טענה כי מטרתה של המשטרה לשלוט על הפצת המידע וכך למנוע את הפצתו בצורה שתהיה נוחה לה פחות; כי נגרם בזבוז כח אדם העוסק בעריכה עיתונאית במקום בעבודת משטרה; כי מתבזבזים כספים על ההדפסה וכי קיימת בעיתיות בנושא הפרסומות: "מי יסרב לתת מודעה לעתון המשטרה?.. ושמא תשלח המשטרה שוטרים לאסוף את המודעות הללו ולגבות את שכרן?"

המליאה העבירה את הטענות לוועדת הפנים. מכיוון שהדיונים בוועדות אלה היו סגורים, הם התנהלו באופן חופשי יותר מדיוני המליאה. בוועדה עלה אופיו הדואלי של כתב העת, היוצא לאור על ידי רשות מנהלית, אך נמכר לציבור, ממומן מפרסומות ומדמי מכירה, ומודפס על ידי המדפיס הממשלתי בתשלום. התברר שכתב העת אינו נושא במלוא העלויות, כפי שטען קודם לכן שר המשטרה, וכי גירעונותיו ממומנים לעיתים מקרנות שוטרים, לרבות קרנות פנסיה. נמתחה ביקורת על כותרת המשנה של 999 - “עיתון משטרת ישראל”, היוצרת זיקה פורמלית למשרד ממשלתי.

הועדה הקדישה חמש ישיבות לדיונים שהלכו, התרחבו, וכללו את כלל פרסומי משרדי הממשלה ונבחנה השאלה אם ראוי לפרסם כתבי עת על ידם. שר המשטרה מסר בוועדה שמונו לכתב העת מפקחים ממשרד החינוך ומשרד התרבות לפקח על טענות ה“תמונות המגרות” ותכנים בעייתיים, ושכותרת המשנה שונתה מ”עיתון משטרת ישראל” ל”עיתון שוטרי ישראל”. נטען שאין זה כתב העת היחיד שמפרסם משרד ממשלתי ונמכר לציבור אלא כמותו גם “במחנה” המפורסם על ידי צה”ל, או “לעולה” של משרד החינוך והתרבות, ושגם במדינות אחרות מופיעות פרסומות בכתבי עת משטרתיים.

ועדת הפנים סברה שישנה בעייתיות בעירוב שבין הפרטי לציבורי בכתב העת. הוועדה קבעה שאמנם מטרתו ליצור קשר עם הציבור, והשינויים שחלו בו, הם חיוביים, אך לא מספיקים, ונקבע כי קיימת בעייתיות במקורות המימון, שכן מטרות "קרנות השוטרים" הן אחרות. חברי כנסת הזהירו מפני התפתחות “החתמות חובה” על כתב העת, או השגת פרסומות בדרך לא ראויה, ולכן המליצה ועדת הפנים לערוך שינויים "מרחיקי לכת במסגרתו האדמיניסטרטיבית, בביסוסו הכלכלי ובאחריות לעריכתו של כתב העת, בכיוון של ניתוקו מהזיקה למשרד המשטרה או לשוטרים בתפקידם כשוטרים".

המשך פרסום מחוץ למשטרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות המלצת הכנסת עבר 999 להתנהל ככתב עת פרטי המנוהל בידי חברה מסחרית, ושינה שוב את כותרת המשנה ל”עתון לבעיות משטרה ופלילים”.

השינוי חל במאי 1954, שעד אז תמך האוצר בסכום של 200 ל"י לחודש בפרסום. בדיון האחרון באותה שנה בכנסת כינה ראש הממשלה משה שרת, את 999: אחד מאותם "יצורים הנמצאים על הגבול שבין שני עולמות".

כתב העת שרד עד שנת 1957, ובגיליונותיו האחרונים ניכר תהליך דעיכה: מיעוט כתבות, ריבוי פרסומות, החלפת עמוד השער המעוצב בעמוד פשוט ועוד.

סופו של כתב העת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת נעמי לבנקרון נראה כי שני אירועים מרכזיים הביאו לסופו של כתב העת ב-1957[2]:

  1. תחילת פרשת שורת המתנדבים, אשר הובילה לחשיפת מעשי שחיתות במשטרה, והגבירה את הנתק בינה לבין הציבור.
  2. המעבר מתקופת האופוריה, התקוות והציפיות שנתלו בתקומת המדינה, לתקופת השגרה. גברה האכיפה הפורמלית, הנשענת על המשפט הפלילי, תוך דעיכת ההבטים החברתיים והחינוכיים ש-999 היה אחד מסממניו המובהקים.

עם זאת, עצם קיומו, והתכנים שפורסמו בו, מספקים מידע על שורה של סוגיות העוסקות בחברה הישראלית הצעירה, ועל ניסיון ליצור קשרים מסוג אחר בין המשטרה לבין הציבור במדינה החדשה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קובץ וידאו "9-9-9" - סרטון הסברה משטרתי, 1950, סרטון באתר יוטיוב מתוך סרטונים סרטונים בערוץ של בית מורשת משטרת ישראל, באתר יוטיוב
  2. ^ 1 2 נעמי לבנקרון, “העיתון של המשטרה”: 999, באתר בית מורשת משטרת ישראל
  3. ^ כתב העת בקטלוג המאוחד לכתבי-עת ULC
  4. ^ הישיבה המאה­ ושמונים ­ושמונה של הכנסת השניה, מיום רביעי, כ"ו שבט תשי"ג, 11 בפברואר 1953, עמודים 712-714
  5. ^ נכתב כבסיס להרצאה "חסרה עדיין תחושת אזרחות": כתב העת 999 כגשר בין המשטרה לציבור – נעמי לבנקרון, אוניברסיטת תל-אביב, בכנס: המשטרה והמדינה: 70 השנים הראשונות - הכנס השנתי השני לתולדות המשטרה בישראל, בית שמש, 25 במרץ, 2018