בלינק-182

**בלינק-182**
**Blink-182**
	בלינק-182, 2011
מקום הקמה	סן דייגו
מוקד פעילות	סן דייגו, קליפורניה, ארצות הברית
תקופת הפעילות	1992–2005; 2009
סוגה	פאנק רוק; פופ פאנק; רוק אלטרנטיבי; רוק
חברת תקליטים	Filter Records (1993); Grilled Cheese Records (1994); MCA Records (1996-2001); גפן רקורדס (2003-2005)
	אתר רשמי
	פרופיל ב-IMDb
חברים
	מארק הופוס; טראוויס בארקר; טום דה-לונג'
חברים לשעבר
	סקוט ריינור; מאט סקיבה

בלינק-182 (באנגלית: Blink-182) היא להקת פופ פאנק אמריקאית מסן דייגו, קליפורניה. הלהקה מורכבת ממארק הופוס (שירה, גיטרה בס), טום דה-לונג' (שירה, גיטרה) וטראוויס בארקר (תופים).

הלהקה נוסדה בשנת 1992 בשם "בלינק" על ידי טום דה-לונג', מארק הופוס וסקוט ריינור. בשנת 1998, במהלך סיבוב הופעות ברחבי ארצות הברית, החליף המתופף טראוויס בארקר את ריינור בשל התמכרותו לטיפה המרה. ובשנים 2004-1999 הגיעה הלהקה לשיא הצלחתה המסחרית.

בשנת 2005 הלהקה הודיעה על "הפסקה בלתי מוגבלת בזמן", יש האומרים שבגלל חילוקי-דעות פנימיים ויריבות בין חברי הלהקה. מאוחר יותר באותה השנה הקים דה-לונג להקה חדשה בשם "איינג'לס אנד איירוויבס", איתה הוא הופיע ברחבי העולם. הופוס ובארקר הקימו גם הם להקה בשם +44, לאחר הצהרות פוגעות שפרסמו נגד דה-לונג', בהן הם טוענים כי בגללו התפרקה בלינק-182. ב-8 בפברואר 2009 הודיעה הלהקה כי היא חוזרת לפעילות מלאה. בינואר 2015, הפסיק דה לונג' להופיע, ובמרץ החל להחליפו מאט סקיבה.

שיא ההצלחה המסחרית של הלהקה הייתה בסוף שנות התשעים ותחילת העשור הראשון של המאה ה-21 כאשר הוציאה רצף אלבומים שזכו להצלחה רבה ובהם השירים - "Dammit", "What's My Age Again?", "All the Small Things", "Adam's Song", "The Rock Show", "First Date", "Stay Together for the Kids", "Feeling This" ו-"I Miss You". לאורך כל שנותיה, ראתה הלהקה חשיבות עליונה בצילום והפקת קליפים מושקעים ללהיטיהם, כאשר שלושת חברי הלהקה משחקים בהם, מטבע הדברים, תפקידים מרכזיים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנים המוקדמות (1992- 1998)[עריכת קוד מקור | עריכה]

טום דה-לונג' גדל בפאוויי, פרוור ליד סן דייגו, ולמד בתיכון המקומי. הוא סולק מבית הספר לאחר שהשתכר במשחק כדורסל. הוא הוכרח ללמוד במשך סמסטר אחד בתיכון אחר. בתיכון זה, הוא התחבר עם קרי קיי שהתעניינה גם במוזיקת פאנק. אן הופוס, חברתה של קיי, הכירה לדה-לונג' את אחיה מארק הופוס באוגוסט 1992. השניים התחברו במהרה והחלו לנגן במשך שעות בחנייה של דה-לונג' ולכתוב שירים ביחד, אחד מהשירים היה "Carousel". באחת מפגישותיהם הראשונות, הופס ניסה להרשים את דה-לונג כאשר טיפס על פנס רחוב וקפץ ממנו. פעולה אשר הובילה לשבר בקרסול. דה-לונג' צירף ללהקה את חברו מהתיכון סקוט ריינור ששימש כמתופף.

השלושה החלו להתאמן בחדרו של ריינור, ובילו שעות ביחד בכתיבת שירים, צפייה בהופעות והליכה לסרטים. תחילה ניגנה הלהקה תחת השמות "Duck Tape" ו"Figure 8", עד שדה-לונג' החליט על השם "בלינק". במאי 1993, בלינק הקליטו את קלטת הדמו הראשונה שלהם שנקראה "Flyswatter", בחדרו של המתופף סקוט ריינור. הלהקה הקליטה את החומר על "4-track", וכתוצאה מכך איכות הסאונד היה ירוד. הופוס סיפר, שרק 50 עותקים יצאו לדמו, בשביל החברים והמשפחה. בסוף אותה שנה, הלהקה הוציאה דמו נוסף בשם "Buddha". 1000 עותקים הופקו על ידי ראש חברת תקליטים עצמאית, שהיה הבוס של הופוס.

בתחילת 1994, בלינק הוחתמו ב"Cargo Records". הלהקה הקליטה את אלבום הבכורה שלה שנקרא "Cheshire Cat", בשלושה ימים. הסגנון המוזיקלי של האלבום מוגדר כסקייט-פאנק, פופ פאנק או פאנק רוק. בנוסף לשירים חדשים, כמו M&M's שזכה לקליפ, האלבום הכיל גם כמה גרסאות מחודשות לשירים כמו: "Carousel", "Strings" ,"Sometimes", ו"TV" שהופיעו בדמו "Buddha". הוא יצא ב-17 בפברואר 1995.

זמן קצר לאחר צאת האלבום, היו בלינק מאוימים בתביעה מצד להקת פופ אירית עם אותו שם. כדי למנוע ריב משפטי, הוסיפו בלינק את המספר "182" לשמם. הלהקה ציינה כמה סיבות לבחירת המספר 182, הבולטות שביניהן הן: זהו מספר הפעמים שטוני מונטנה (המגולם על ידי אל פצ'ינו) אומר את המילה "fuck" בסרט "פני צלקת", המספר לקוח משם הסרט "Turk 182!" מ-1985, המשקל האידיאלי של הלהקה, מספר הימים בחצי שנה, מספר המיילים שהופוס נסע כדי לבקר את חברתו וכו'.

ב-1996, לאחר שהלהקה עברה לאינסיניטאס, קליפורניה, הם הקליטו את אלבום השני "Dude Ranch" עם המפיק מארק טרומבינו. בלינק-182 הקליטו את האלבום בהוצאת חברת התקליטים " Cargo Records", אך חתמו באותה תקופה עם חברת התקליטים "MCA", שלאחר מכן הפכה ל"Geffen Records", כדי להגדיל את תפוקת התקליטים. ב-1997, יצא האלבום, והצליח באופן המסחרי, הוא מכר 4 מיליון עותקים ברחבי העולם. הסינגל "Dammit" הגיע למצעדי הרוק האמריקנים והושמע ברדיו לעיתים תכופות והאלבום עסק ברובו, בנושאים כמו: התבגרות, פרידות, אהבה וחברויות. הסגנון המוזיקלי של Dude Ranch, היה דומה מאוד לאלבום האולפן הקודם, כאשר חברי הלהקה שוזרים קטעם קומיים גסים בין השירים ובסיום השיר האחרון.

ב-1998 הפסיק ריינור להיות חלק מן הלהקה לאחר שהוא פיתח התמכרות לאלכוהול והפסיק להיות מסוגל לתפקד בהופעה. הופוס ודה-לונג' צירפו את המתופף טראוויס בארקר, שהיה אז בלהקת החימום של בלינק, "The Aquabats", למלא את מקומו של ריינור ליתר סיבוב ההופעות, והוא היה צריך ללמוד לנגן את השירים של הלהקה, כמה שעות לפני ההופעה. בסופו של דבר הוא הסכים להצטרף ללהקה לתמיד, ועזב את The Aquabats.

ההצלחה במיינסטרים (2004-1999)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1999, הוציאו בלינק את אלבומם השלישי "Enema of the State", עם המפיק ג'רי פיין. האלבום הביא את הלהקה למיינסטרים, והלהיטים "What's My Age Again?", "All the Small Things" ו"Adam's Song" זכו לשידורים רבים ברדיו ולקליפים מושקעים ב-MTV. בעוד שרוב שירי האלבום עוסקים באהבת נעורים והתבגרות של נערים, Adam's song נחשב לשיר הרציני של האלבום ועוסק בהתמודדות על דיכאון, בדידות ואף אובדנות. האלבום מכר יותר מ-10 מיליון עותקים ברחבי העולם, והוא הפך להיות האלבום הנמכר ביותר של הלהקה עד אז. עד היום, האלבום נחשב למכונן ולפורץ-דרך בתת-הז'אנר של הפופ-פאנק. באותה שנה, התארחה הלהקה בסרט "אמריקן פאי", וכתוצאה מטעות, טראוויס בארקר הופיע בקרדיטים כסקוט ריינור.

ב-2000, הלהקה הוציאה את " The Urethra Chronicles", DVD שמכיל קטעי מאחורי הקלעים של הלהקה. בנוסף באותה שנה, היא הוציאה אתThe Mark, Tom, and Travis Show: The Enema Strikes" Back", אלבום הופעה חיה של הלהקה, המכילים שירים משלושת אלבומם הקודמים, וסבבי התבדחויות של שני הסולנים בין שיר לשיר. הייתה זו, למעשה, הדינמיקה והכימיה, המטורללת והגסה, לכאורה, בין שני הסולנים, הופס ודה-לונג, שנשאה חן בעיני מעריציה. אלבום ההופעה החיה כלל שיר חדש בשם "Man Overboard", שלמרות הכחשות הלהקה, מספר על בעיית השתייה של המתופף לשעבר של הלהקה. האלבום, שהופץ במהדורה מוגבלת בתחילה, יצא בנובמבר, 2000.

ההצלחה של הלהקה המשיכה עם יציאת האלבום "Take off Your Pants and Jacket" ב-2001, אשר היה דומה בסגנונו לאלבום "Enema of the State" וכלל את הלהיטים: The rock show, First date ו-Stay together for the kids. בעוד ש-The rock show ו-First date נחשבים לשירי אהבת נעורים בסגנון הפופ-פאנק, Stay together for the kids הוא שיר קודר ורציני יותר אשר מתייחס לחוויותיהם האישיות של הופס ודה-לונג כילדים להורים גרושים. בחורף 2001, הייתה אמורה הלהקה לצאת לסיבוב הופעות באירופה, אך הוא התבטל לאחר פיגועי 11 בספטמבר. הסיבוב נדחה לתחילת 2002, אך בוטל שוב בגלל בעיות בגב שהיו לדה-לונג'. ב-2002, יצאו בלינק-182 לסיבוב הופעות עם גרין דיי, אשר נקרא "Pop Disaster Tour". סיבוב הופעות זה תועד בDVD בשם " Riding In Vans With Boy".

לאחר שהלהקה לקחה הפסקה ב-2002, היא הקליטה את אלבומה הבא ב-2003 אשר יצא ב-18 בנובמבר 2003. חברי הלהקה לא הצליחו לבחור את שם האלבום, ולכן שמו הוא "Untitled". הוא הכיל את הלהיטים: "Feeling This", "I Miss You", "Down" ו"Always". על פי דבריו של בארקר, אלבום זה היה אמור לייצג סוג חדש של בלינק-182. חברי הלהקה הציגו סגנון אלטרנטיבי, עמוק וקודר יותר והרחיבו את מנעד הצלילים המוקלטים. הלהקה שכרה בית פרטי לצורך ההקלטות ושהתה בו מדי יום, למשך כשלושה-ארבעה חודשים, עד שהאלבום הושלם. האלבום הפתיע את מעריצי הלהקה, שהיו רגילים לסגנונות הסקייט-פאנק והפופ-פאנק שאפיינו את חמשת אלבומי האולפן הקודמים. אולם, כיום נחשב האלבום ליצירה ברמה גבוהה - הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינה ליריקלית.

אלבום זה קיבל השמעות רבות ברדיו ובטלוויזיה. סולן להקת הקיור, רוברט סמית', אשר תמיד היווה השפעה רבה ללהקה, הופיע בשיר "All of This". במהלך סוף 2003 הלהקה יצאה לסיבוב הופעות בשם " Dolla Bill Tour", הנקרא כך בגלל העלות הנמוכה (דולר אחד) של הכרטיסים למופע (במקור תוכנן שההופעות יהיו בחינם, אך מאוחר יותר הובן שזה הכרחי לגבות עלות לכרטיס). סיבוב ההופעות עם להקת נו דאוט בקיץ 2004, גרף גם הוא הצלחה רבה.

התפרקות הלהקה, והקמת להקות חדשות (2009-2005)[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע פברואר 2005, באופן לא מוסבר, ביטלה הלהקה את הופעתה ב־"Music for Relief – קונצרט למען דרום אסיה" שנוצר על ידי לינקין פארק (הופעה למען נפגעי רעידת האדמה והצונאמי באוקיינוס ההודי (2004)). זמן קצר לאחר מכן, ב־22 בפברואר 2005, לפני שתכננה את סיבוב ההופעות הסופי בארצות הברית באביב – הודיעה הלהקה שהיא מפסיקה את פעילותה לתקופה לא מוגבלת בזמן.

"Geffen Records" הוציאה אלבום אוסף של שירי הלהקה שנקרא "Greatest Hits", ב-1 בנובמבר 2005 בארצות הברית. באלבום הופיע שיר שלא יצא קודם לכן שנקרא "Another Girl Another Planet" (גרסת כיסוי לשיר של להקת "The Only Ones"). שיר זה שימש כשיר פתיחה לתוכנית הריאלטי של בארקר שנקראה "Meet the Barkers". בנוסף כלל האלבום שיר שהופיע בכבי-סייד לשיר "I Miss You", והופיע באלבום האחרון של בלינק, בשם "Not Now". האלבום הגיע למקום השישי, במצעד בילבורד 200 בארצות הברית.

שלושה שבועות לאחר מכן, הודיע דה-לונג' על להקתו החדשה, הנקראת "איינג'לס אנד איירוויבס". כשנשאל מדוע עזב את בלינק-182, סיפר דה לונג על מתיחות בינו לבין הופוס, הנגרם בגלל בקשתו של דה לונג' להפסקה כדי שיוכל להיות עם משפחתו, זאת בנוסף להרגשת הבגידה שהופוס חש כלפי דה-לונג' כאשר הקים האחרון את "בוקס קאר רייסר", להקה שהייתה קיימת במשך כשנתיים ובה היה חבר גם בארקר, בשנת 2001. הוא גם הודיע שהוא מתכנן ליצור סרט על ימיה האחרוניה של בלינק-182. "איינג'לס אנד איירוויבס" הוציאו את אלבום הבכורה שלהם "We Don't Need to Whisper" ב-23 במאי 2006, והגיע למקום הרביעי במצעד בילבורד 200.

הופוס ובארקר הגיחו עם להקה חדשה בשם "+44", ב-13 בדצמבר 2005, עם השיר "No It Isn't". באופן מקרי, השיר יצא במייספייס הרשמי של הלהקה באותו יום שאיינג'לס אנד איירוויבס ייעדו להוציא את הסינגל הראשון שלהם (וגם זה יום הולדתו של דה-לונג'), אך לבסוף יציאת סינגל זה נדחתה. בתחילה, הופוס היסס להודות שיש קשר מכוון בין השיר להתפרקותה בלינק, אך לאחר מכן הודה שהשיר הוא עם דה-לונג' ועל התפרקות הלהקה. אלבום הבכורה של +44, "When Your Heart Stops Beating", יצא ב-14 בנובמבר 2006, והגיע למקום העשירי במצעד בילבורד 200.

באוגוסט 2006 הופוס התראיין באתר מעריצים של בלינק-182 וסיפר על האירועים שלא ניתנים להסבר שגרמו למתיחות ולהתפרקות הלהקה. בניגוד לטענותיו של דה-לונג', הופוס טוען שהמתיחות בלהקה הגיעה בתקופת האלבום האחרון שלהם (2003). הופוס מספר שדה-לונג' ביקש חצי שנה הפסקה מסיבוב הופעות, כדי לבלות יותר עם משפחתו, למרות שכבר תוכנן סופית מסע ההופעות בארצות הברית באביב. הופוס ובארקר היססו ואמרו שדבר זה יוביל לביטול מסע ההופעות. בנוסף התעוררו בעיות ודיונים בנוגע לניסיון להקליט אלבום נוסף בעתיד. זו הייתה הנקודה בה הרגיש הופוס שבלינק-182 הפסיקה לתפקד כלהקה. הופוס המשיך הלאה, ובמהלך נסיעה לאירופה החליט ביחד עם בארקר להקים את +44, משאיר מאחוריו את תסכולו מאי רצונו של דה-לונג' להמשיך עם בלינק.

ב-5 באפריל 2007, אושר שבלינק-182, "Rancid" וגרין דיי, הם חלק מהלהקות שיוצגו בסרט דוקומנטרי על מוזיקת הפאנק המודרנית. הסרט נקרא "One Nine Nine Four", והוא הציג את ז'אנר מוזיקת הפאנק בשנות ה-90. הסרט הכיל ריאיון עם הלהקות, וקטעים ארכיונים, והכל לוקט לסרט של היוצרים "Robot Academy Films", והוצג באוסטרליה בתחילת 2009. הסקייטבורדר טוני הוק שימש כדובר בסרט, ובסרט הופיעו גם הלהקות NOFX והאופספרינג.

ב-20 בספטמבר 2008, נפצע המתופף טראוויס בארקר בתאונת מטוס בדרום קרוליינה. בארקר סבל מכוויות בדרגה שנייה ושלישית בפלג גופו התחתון, נזק עצבי בפרק כף ידו השמאלית והחלים לגמרי. מלבד בארקר ששרד, כל חברי הצוות של המטוס נספו, והשורד השני, הדי. ג'יי. AM, אדם גולדשטיין, שסבל מפציעות קשות, נפטר ממנת-יתר כשנה מאוחר יותר.

האיחוד (2009-היום)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-8 בפברואר 2009 במעמד טקס חלוקת פרסי גראמי הודיעה השלישייה כי היא חוזרת לפעילות ותצא לסיבוב הופעות בקיץ ואף תקליט ותוציא אלבום חדש עוד באותה שנה. כמו כן הודיע דה-לונג' כי הוא אינו מפרק את להקתו איינג'לס אנד איירווייבס אלא רק עוסק בדברים נוספים במקביל. במהלך 2010, אובחן דה-לונג' כחולה בסרטן העור. בנובמבר פרסם הופוס בבלוג שלו כי הקלטות האלבום יסתיימו באפריל-מאי 2011, והאלבום יצא בקיץ 2011. ב-18 באפריל 2011, הלהקה הודיעה על דחיית סיבוב ההופעות ל-2012, מכיוון שהאלבום החדש אינו גמור.

במאי 2011 הלהקה הודיעה על סיבוב הופעות בארצות-הברית עם My Chemical Romance בקיץ 2011. הלהקה הודיעה שאין קשר בין סיבוב ההופעות הזה לביטולו של סיבוב ההופעות האירופאי. הלהקה טענה שביטול סיבוב ההופעות נבע מכך שהאלבום לא היה גמור או קרוב לסיומו, אך כעת יש התקדמות משמעותית באלבום והוא יצא ביחד עם סיבוב ההופעות. הופוס הודיע כי התחייב לחברת התקליטים לשלוח את האלבום עד ה-31 ביולי. ב-15 ביולי 2011, יצא הסינגל הראשון מהאלבום, "Up All Night". ב-5 באוגוסט 2011, הסינגל השני מהאלבום, "Heart's All Gone", שוחרר. חודש בדיוק לאחר מכן, ב-6 בספטמבר, סינגל נוסף, ששמו After Midnight, שוחרר. ב-27 בספטמבר 2011 יצא האלבום לאור. האלבום נמכר ביותר מ-150,000 עותקים בשבוע הראשון ליציאתו. באותה תקופה, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות עם להקת "מיי כמיקל רומנס". בפברואר 2012 פרסם הופוס שהלהקה עובדת על אלבום חדש וסיבוב הופעות לחגיגות 20 שנים מיום היווסדה של הלהקה.

במהלך חודש אוקטובר-דצמבר 2012 הלהקה עבדה על מיני-אלבום (EP) המונה 5 שירים, שיצא לאור ב-18 בדצמבר 2012 ושמו הוא Dogs Eating Dogs. ב-10 בדצמבר 2012 יצא סינגל מתוך האלבום בשם "Boxing Day". באביב 2013, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות באוסטרליה. באוגוסט 2014, הופיעה הלהקה בפסטיבל רדינג ולידס.

הלהקה תכננה להקליט אלבום שהיה אמור לצאת במהלך 2015. האלבום לא יצא עקב בעיות ומחלוקות בין חברי הלהקה, והגיטריסט דה-לונג' החל להפסיק להופיע עם הלהקה. במרץ 2015, נסיבותיו של דה לונג' שנויות במחלוקת. תחילה טען דה לונג' שהוא רוצה לעשות עוד דברים בחייו ולא רק לנגן עם הלהקה. אחד התחביבים של דה לונג' היו חקר חייזרים ובאותה תקופה הוא נכנס לעומק בנושא הזה כאשר הוא גם שחרר ספר בנושא וסרט .

החל להחליפו מאט סקיבה, סולן וגיטריסט להקת אלקליין טריו במהלך סיבוב ההופעות, והוא הפך לחבר רשמי בלהקה ב-21 ביולי. בינואר 2016, החלה הלהקה להקליט את אלבומה השביעי "קליפורניה". באפריל 2016, יצא הסינגל הראשון מתוך האלבום "Bored to Death". האלבום יצא ב-1 ביולי 2016 והגיע למקום הראשון במצעד בילבורד 200. האלבום שומר על סגנונות הפופ פאנק, פאנק רוק ורוק אלטרנטיבי המזוהים עם הלהקה ואחריו יצאה מהדורת Deluxe שכללה שמונה שירים נוספים.

במהלך קיץ 2018 החלה הלהקה לעבוד על האלבום התשיעי שלה ביחד עם מאט סקיבה. הסינגל הראשון blame it on my youth יצא ב-9 במאי 2019, וזכה לביקורות שליליות מצד הקהל מאחר שהוא מאוד שונה בסגנונו משאר השירים של הלהקה. הלהקה הודיעה בנוסף על יציאה לסבב הופעות בתחילת יוני 2019 ועד אוקטובר 2019 ביחד עם הראפר ליל ווין . ב-21 ביוני 2019 יצא הסינגל generational divide וב-1 ביולי 2019 הלהקה שחררה את השיר happy days לאחר מכן הלהקה שחררה עוד שני שירים .

האלבום התשיעי של הלהקה "nine" יצא ב-20 בספטמבר 2019, על אף הביקורות השליליות לסינגלים ששוחררו לפני, האלבום זכה לביקורות מאוד חיוביות מצד המבקרים והקהל מאחר ששאר השירים היו יותר מזוהים עם סגנון הלהקה. הלהקה המשיכה להרחיב המנעד המוזיקלי ולפרסם שירי רוק אלטרנטיבי, ובד בבד, להקליט שירי פופ פאנק ופאנק רוק, כמו The first time ו-Pin the grenade. על רקע הנחיות הבידודים והסגרים בעקבות משבר הקורונה, הזמינה הלהקה את המעריצים לצלם עצמם בטלפון החכם לצלילי הסינגל Happy days, וערכה את הקטעים לכדי הקליפ הרשמי של השיר.

במאי 2020 הלהקה לקחה חלק בהוצאת גרסה חדשה של שיר Death Bed (Coffee for Your Head).

באוקטובר 2022 הלהקה הודיעה על איחוד עם טום דה לונג', שעזב את הלהקה ב־2015, והוציאה סינגל בשם Edging. הסיבה לאיחוד היא שמארק הופוס הודיע שחלה בסרטן בשנת 2021, אז נוצר הקשר המחודש בין מארק לטום. כחלק מהאיחוד פורסם כי יתקיים סיבוב הופעות ויוקלט אלבום חדש. מאט סקיבה שהחליף את דה לונג' לא יצטרף לאיחוד, אך סקיבה בירך בפומבי את הלהקה על חזרתה למקורות.

באפריל 2023, פתחה הלהקה את סיבוב ההופעות בארצות הברית כאשר הופיעה בבמה המרכזית בפסטיבל קואצ'לה.

ב-18 לאוקטובר 2023, הוציאה הלהקה את האלבום החדש שלה "One More Time", שזכה להצלחה גדולה. האלבום כלל סינגל נוגה, איטי ומרגש בשם One more time שעוסק בחברות ארוכת-השנים של חברי הלהקה, לצד להיטי פופ פאנק קליטים ונגיעות של פאנק רוק. בנוסף, הקליפ של הסינגל Dance with me, מהווה מחווה ללהקת הפאנק המיתולוגית, הראמונס, וללהיטם הגדול I Wanna Be Sedated.

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומי אולפן

1995: Cheshire Cat
1997: Dude Ranch
1999: Enema of the State
2001: Take off Your Pants and Jacket
2003: Blink-182
2011: Neighborhoods
2016: California
2019: Nine
2023: "...One More Time"

אלבומי דמו

1993: Flyswatter
1993: Demo No.2
1994: Buddha

מיני אלבומים

1996: They Came to Conquer... Uranus
2012: Dogs Eating Dogs

אלבומים נוספים

2000: The Mark, Tom and Travis Show (The Enema Strikes Back!)‎
2005: Greatest Hits
2013: Icon

פרסים ומועמדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה	פרס	קטגוריה	עבודה מועמדת	תוצאה	מקור
2024	פרס המוזיקה הבריטית	הלהקה הבינלאומית של השנה	בלינק-182	מועמדות	^[1]
	פרס המוזיקה של iHeartRadio	הצמד/להקה של השנה		בהמתנה	^[2]
		האמן האלטרנטיבי של השנה		בהמתנה
		השיר האלטרנטיבי של השנה	"One More Time"	בהמתנה