תום לב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף Bona Fide)

תום לב או כוונה טובהלטינית: bona fide) הוא מצב רוחני ומוסרי של הגינות ויושר, וכן עיקרון בתחום המשפט. אדם הפועל בתום לב מאמין כי אין בפעולותיו משום פגיעה באדם אחר או בגוף אחר, דבר המשליך לעיתים על אחריותו לפגיעה באדם אחר ולצורך לשפותו בגין נזק כלשהו שנגרם לו בכך.

תום לב במשפט העברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – תום הלב במשפט העברי

מושג תום הלב הוא ערך יסוד במשפט העברי. במשפט העברי נתפס המונח "תום לב" קודם כל כמידה מוסרית, ולא ככלל משפטי שהפרתו מזכה את הצד הנפגע בסעדים משפטיים. המונח השגור לעניין זה, והנוגע לשימוש לרעה בזכות הוא "מידת סדום",[דרוש מקור] ועקרון השימוש בכלל הוא: "כופין על מידת סדום".[דרוש מקור] כלומר, מונעים מן האדם לעשות שימוש לרעה בזכות משפטית שבידו.

תום לב במשפט הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחולת העיקרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקרון תום הלב הוא מושג משמעותי ביותר במשפט הישראלי, ופעמים רבות יש בו כדי לזכות אדם מחבות על פי המשפט הפרטי ולעיתים אף ליצור חובות כלפי אדם הנפגע מהתנהגות שנעשתה שלא בתום לב.

חובת תום הלב מופיעה בחוק החוזים (חלק כללי),[1] ביחד עם הדרישה לדרך מקובלת. הדרישה לתום לב ולדרך מקובלת פורשה בפסיקה כדרישה אחת. סעיף 39 לחוק קובע כי "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב" ואילו סעיף 12(א) לחוק קובע כי "במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב".

אך תחולת העיקרון משתרעת מעבר לדיני החוזים. סעיף 61(ב) לחוק החוזים מחיל את העיקרון "גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה". בעקבות סעיף זה קבע השופט אהרן ברק כי תום הלב הוא "אחת מאותן דוקטרינות כלליות, החלות בכל תחומי המשפט, היא עקרון תום הלב. על פיה, כל בעל זכות (במובנה הרחב) צריך להפעיל את זכותו בתום לב. עיקרון זה - אשר מקורו הפורמלי הוא בהוראות הסעיפים 39ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 - הוא עקרון "מלכותי"... הוא קובע אמת מידה אובייקטיבית של התנהגות ראויה במכלול היחסים הבינאישיים"[2]

בעקבות פרשנות זו הרואה בעקרון תום הלב עקרון יסוד במשפט האזרחי בישראל, בתזכיר חוק דיני ממונות, המוצע כקודקס של המשפט האזרחי הישראלי, מופיע תום הלב בעקרונות היסוד. בסעיף 2 של ההצעה נאמר: "בשימוש בזכות, בביצוע פעולה משפטית ובקיום חיוב, יש לנהוג בתום לב".

עיקרון תום הלב הוטמע במפורש או במשתמע בחוקים רבים נוספים, גם מעבר לתחולתו על פי סעיף 61 (ב) לחוק החוזים -

  • סעיפים 16 ו-11 לחוק המכר המתייחסים לאי-התאמה בממכר.
  • סעיף 8 לחוק השכירות והשאילה המטיל חובת גילוי על המשכיר של אי התאמות במושכר ביחס לתיאור המושכר בחוזה
  • סעיף 8 לחוק השליחות מחייב את השלוח לגלות את כל הידיעות הקשורות בשליחות
  • סעיף 16 לחוק ניירות ערך המחייב גילוי בתשקיף ומפרט את כל הפעילויות העסקיות של החברה
  • סעיף 2 לחוק מכר דירות המחייב את הקבלן לצרף מפרט ; ס' 8א לחוק המתווכים מחייב את המתווך לגלות ללקוח את כל הפרטים הקשורים לתיווך.
  • סעיף 4 לחוק הגנת הצרכן מחייב לגלות לצרכן פגמים מהותיים.

פרשנות העיקרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרישה לתום הלב בסעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים, פורשה כדרישה לתום לב אובייקטיבי. לפיכך, טענתו של אדם שהוא האמין שהתנהגותו היא תקינה לא תהווה הגנה ואם בחינה אובייקטיבית של ההתנהגות תקבע שהיא לא הייתה כזו.

תום הלב מהווה מושג שסתום במשפט הישראלי וככזה פרשנותו גמישה יחסית. בפס"ד רוקר נ' סולומון, הגדיר נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק את עיקרון זה כמצב שבו "אדם לאדם - לא זאב, ולא מלאך; אדם לאדם - אדם".[3]

הסוגיות הנובעות מהחלתו של עקרון תום הלב[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת הבעיות בהחלה גורפת של עקרון תום הלב במשפט בישראל היא שהעיקרון עמום ועלול לפגוע בוודאות המשפטית וברצונם החופשי של צדדים היוצרים ביניהם יחסים משפטיים.

לדוגמה, אדם שמנהל משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה אינו יודע בזמן ניהול המשא ומתן מהן הדרכים הכשרות לביצועו. במצב זה, בית המשפט יתקשה לבחון אם התנהלותו של האיש הייתה נגועה בחוסר תום לב או לא. הסיבה לאי הוודאות נעוצה בהגדרתו הסובייקטיבית של אדם איזה מעשה נעשה בתום לב או בחוסר תום לא. במדיניות משפטית לא רצוי לבחון את תום הלב באופן סובייקטיבי ולכן נקבעים מבחנים אובייקטיביים למרות הקשיים המתעוררים מכך.

דוגמה נוספת - החלתו של עקרון תום הלב בסדר הדין שמשתייך מעצם טיבו וטבעו לפרוצדורה נוקשה, יוצרת מתח ממשי בין עניינים שאמורים להיות חד משמעיים ובין תום הלב שמהווה מושג הפתוח לפרשנות.

חוסר תום לב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – חוסר תום לב

חוסר תום לב (בלטינית: mala fides) הוא צורה מתמשכת של הונאה (Deception) הכרוכה בהעמדת פנים שהאדם פועל מתוך תחושה מסוימת, תוך כדי שהוא פועל תחת השפעה של תחושה אחרת לחלוטין.[4] חוסר תום לב קשור לצביעות, הפרת חוזה, השפעה ומס שפתיים.[5] אין לבלבל את המונח חוסר תום לב עם המונח כפירה (לכאורה, אימוץ כוזב של אמונה דתית). חוסר תום לב עלול להיות כרוך בהונאה מכוונת של אחרים או בהונאה עצמית (Self-deception).

אקזיסטנציאליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – חוסר תום לב (אקזיסטנציאליזם)

בפילוסופיה של האקזיסטנציאליזם, חוסר תום לב (mauvaise foi) הוא תופעה פסיכולוגית, המתייחסת למצב עניינים שבו אנשים פועלים באופן לא אותנטי, כאשר הם נכנעים ללחצי החברה לאמץ ערכים כוזבים, שאינם תואמים את הערכים האותנטיים שלהם, ומכחישים את החירות הפנימית המולדת שלהם, כבני אדם חיים וחושבים.[6] המושג חוסר תום לב באקזיסטנציאליזם קשור גם למושגים הפילוסופיים: הונאה עצמית (Self-deception) וטינה (Ressentiment).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, בסעיפים 12 ו-39
  2. ^ ע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ ואח', פ"ד נז(2) 385
  3. ^ רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 279)
  4. ^ "of two hearts ... a sustained form of deception which consists in entertaining or pretending to entertain one set of feelings, and acting as if influenced by another; bad faith", Webster's Dictionary, 1913
  5. ^ Bad faith Synonyms, Bad faith Antonyms - Thesaurus.com". www.thesaurus.com. בדיקה אחרונה ב-24 בפברואר 2016
  6. ^ Sartre, Jean-Paul, Existentialism is a Humanism, Haven: Yale University Press, 2007, עמ' 29, ISBN 978-0300115468