קנד היט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף Canned heat)
קנד היט
Canned Heat
Canned Heat at Woodstock Reunion 1979.jpg
מוקד פעילות לוס אנג'לס, ארצות הברית
שנות הפעילות 19652019 (כ־54 שנים)
סוגה בלוז רוק
בלוז
דלתא בלוז
בוגי ווגי
כלי נגינה תופים
גיטרה בס
גיטרה
פסנתר
מפוחית
שירה
חברת תקליטים קפיטול רקורדס
Liberty Records
יונייטד ארטיסטס
Rhino Entertainment
שיתופי פעולה בולטים ג'ון לי הוקר
Green globe.svg אתר האינטרנט הרשמי של קנד היט
חברים
בוב הייט
אלן וילסון
פרנק קוק
הנרי וסטין
הארווי מנדל
לארי טיילור
אדולפו דה לה פארה

קנד היטאנגלית: Canned Heat; בתרגום חופשי: חום משומר) הייתה להקת בלוז רוק ובוגי ווגי אמריקאית שהוקמה בלוס אנג'לס בשנת 1965. הלהקה הייתה לפופולרית בעיקר בזכות הפרשנות והניסויים המוזיקליים שלה במוזיקת הבלוז. הלהקה הוקמה על ידי שני חובבי בלוז מלוס אנג'לס, אלן וילסון ובוב הייט, שקראו ללהקה כך על שם משקה אלכוהולי חריף ומסוכן שהשחורים באמריקה של תחילת המאה העשרים היו מכינים מפאת חוסר כסף. השם "Canned Heat" (חום משומר) מיוחס לשיר מאת טומי ג'ונסון (אנ'), "Canned Heat Blues" משנת 1928[1].

לאחר שהופיעה הלהקה בפסטיבל הפופ במונטריי, הלהקה זכתה בפרסום רב ופופולריות גדולה עם ההרכב המקורי שמורכב מבוב הייט (שירה), אלן וילסון (גיטרה, מפוחית ​​ושירה), הנרי וסטין (גיטרה מובילה) לארי טיילור (גיטרה בס), ואדולפו דה לה פארה (תופים). למעשה, ההרכב המקורי כלל גם את המתופף פרנק קוק, אך זה עזב לאחר שהוציאו את אלבומם הראשון Canned Heat. הלהקה הוציאה מספר גדול של להיטים (ביניהם "On the Road Again" ו-"Going Up the Country" שהיו ללהיטים בינלאומיים) וקיבלה פופולריות עצומה בארצות הברית, אך יותר מכך באירופה ואוסטרליה. בשנת 1969 הופיעה הלהקה בפסטיבל וודסטוק, והופעתם שם נחשבת להופעת הפריצה של הלהקה.

המוזיקה של הלהקה נחשבת לפורצת דרך ו"מודדת" את גבולות הבלוז והבוגי ווגי המסורתיים. הלחנים של הלהקה מתאפיינים בתפקידים מורכבים, הרמוניות ולעיתים סולואי גיטרה פסיכדליים ארוכים, לצד בלוז מסורתי. הלהקה הביאה את מוזיקת הבלוז והבלוז רוק לקהל ההיפים, והופיעה עם חומרים מקוריים בפסטיבלים רבים לאורך שנות השישים ושנות השבעים. שירם "Going the Country" היה לאחד מהמנוני התנועה ההיפית. ההרכב המקורי היה למצליח ביותר והיה קיים בין השנים 1966 ל-1969, אז עזב הגיטריסט הנרי וסטין את הלהקה; שנה מאוחר יותר נפטר בטרם עת הגיטרסיט, הזמר וכותב השירים העיקרי של הלהקה אלן וילסון. הלהקה אמנם המשיכה את פעילותה עד שנת 2019[2], אך חברי ההרכב המקורי כבר לא היו שותפים בה.

אדולפו דה לה פארה היה החבר היחיד מהרכב הלהקה של שנות ה -60 שנשאר בלהקה עד פירוקו. הוא אף כתב ספר על תולדות הלהקה, תחת הכותרת "Living the Blues"[3], שמו של אחד האלבומים המצליחים של הלהקה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמה ושנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלהקה החלה בתוך קהילת אספני תקליטים בלוס אנג'לס, ארצות הברית, בשנת 1965. בוב הייט, אז בן 20 בלבד, היה מוכר וקונה תקליטי בלוז מאספנים נוספים, וביתו שבקניון טופאנגה, קליפורניה, היה למקום מפגש ידוע באזור עבור חובבי הז'אנר. בתחילת אותה שנה התיידדו אלן וילסון ובוב הייט, שניהם מוזיקאים מלבד היותם חובבי בלוז, להקים יחד עם אספנים נוספים להקה. השניים גייסו את הנגנים מייק פרלוין כגיטריסט, סטיוארט ברוטמן כבסיסט וקית סוייר כמתופף. אלא שפרלוין וסוייר פרשו בתוך מספר ימים, ולכן קני אדוארדס (אנ') שהיה חבר של וילסון התנדב להחליף את פרלוין, והמתופף החובב רון הולמס הסכים לתופף עבורם באופן זמני.

אחד מחבריו של הייט שהכיר בכנס אספנות בשם הנרי וסטין (שפרש מלהקתו של פרנק זאפה, "מאד'רס אוף אינבנשן"[3]) ביקש להצטרף ללהקה, והתקבל כגיטרה תומכת לזאת של אדוארדס. עד מהרה עזב אדוארדס את הלהקה והותיר את וסטין להיות הגיטרסיט המוביל בהרכב, תפקיד שהתברר כי התאים לו עד מאוד; במקביל הצטרף פרנק קוק ללהקה ובכך החליף את הולמס כמתופף. קוק כבר היה בעל ניסיון מקצועי משמעותי הרבה יותר מלכל אחד אחר בהרכב, לאחר שהופיע עם אמני ג'אז כמו הבסיסט צ'ארלי היידן, החצוצרן צ'ט בייקר והפסנתרן אלמו הופ. הוא אף שיתף פעולה עם אמני מוזיקת נשמה שחורים כמו שירלי אלי ודובי גריי.

המפיק ג'וני אוטיס הקליט את האלבום הראשון בפועל של הלהקה בשנת 1966 עם ההרכב של הייט, ווילסון, קוק, וסטין וברוטמן; אך התקליט לא שוחרר עד 1970, אז הופיע בשם "Vintage". במהלך קיץ 1966 עזב סטיוארט ברוטמן את הלהקה לאחר שחתם על חוזה הקלטות עם להקת ריקודי בטן ארמנית. שאר החברים ניסו לתקשר עם ברוטמן, וזה הסביר להם כי מצא עבודה טובה יותר. לצערו, הם כבר מצאו לו מחליף כשהתברר לו שהחוזה שעליו חתם לא יתממש לבסוף, ובכך מצא את עצמו בחוץ. במקומו של ברוטמן בלהקה צורף מארק אנדס, שהיה חבר בלהקה באופן זמני כמה חודשים, ולבסוף הוחלף על ידי הבסיסט לארי טיילור, שהצטרף במרץ 1967.

טיילור היה חבר לשעבר בלהקת The Moondogs ואחיו של המתופף של מל טיילור, וכבר בהופעות והקלטות עם The Moondogs. במתכונת זו (הייט, וילסון, וסטין, טיילור, קוק) הלהקה החלה להקליט באפריל 1967 עבור ליברטי רקורדס[4] הם הקליטו את השיר "Rollin' and Tumblin'" באותו החודש, שלימים הפך לסינגל הראשון של Canned Heat. האלבום הרשמי הראשון, Canned Heat, שוחרר כעבור שלושה חודשים בלבד ביולי 1967. האלבום היה מורכב כולו מגרסאות כיסוי, בשונה מאלבומיהם הבאים שכללו קטעים מקוריים רבים. האלבום היה פופולרי מאוד והגיע למקום 76 במצעד בילבורד הוט 100 של אותה שנה.

פריצה (סוף שנות השישים)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הופעת הפריצה של הלהקה הייתה בפסטיבל הפופ של מונטריי ב־17 ביוני 1967. ההופעה נחשבת לאחד הביצועים המעולים ביותר של הלהקה בהופעה חיה, ובה הקהל הרחב נחשף להרכב הבלוז. תמונתם של חברי הלהקה בהופעה הופיעה אף על שער מגזין ה"דאון ביט", יחד עם ביקורת חיובית מאוד: "וסטין ווילסון הם אולי הצוות הטוב ביותר בעולם הגיטרות, ווילסון בהחלט הפך לנגן מפוחית-הבלוז האהוב על הקהל. יחד עם הסולן החזק בוב הייט, הם ביצעו את שירי הבלוז בצורה כל כך נהדרת עד כי נראה ששאלת הגזע לא רלוונטית"[5].

ד.א נבאקר (אנ') צילם את הביצועים שלהם לשירים "Rollin and Tumblin", "Bullfrog Blues" ו-" Dust My Broom", וכלל אותם בסרט תיעודי שיצא שנים רבות אחר כך, בשנת 1992. הלהקה אף החלו ליצור תדמית של "ילדים רעים" בעקבות פרשיות סמים רבות שאליהן נקלעו. מנהל הלהקה, סקיפ טיילור, נאלץ לשלם ערבות בסך 10,000 דולר מכספו האישי על מנת לשחרר אותם ממעצר. תקריות אלו העלו את המודעות ללהקה בציבור הרחב, אך גם גו מחיר מחברי הלהקה. לאחר שנתפס מזריק סמים קשים, הודח מתופף הלהקה פרנק קוק ובמקומו התווסף אדולפו דה לה פארה, שכבר צבר ניסיון בלהקות בלוז מקומיות. כחבר רשמי בלהקה הופיע דה לה פארה לראשונה ב־1 בדצמבר 1967, בהופעה משותפת עם הדלתות. לאחר צירופו של דה לה פארה ללהקה, החלו הקבוצה לתת זה לזה כינוים שעד מהרה הפכו לשמות הבמה שלהם (גם חברי הלהקה שצורפו מאוחר יותר זכו לכינויים): בוב "הדוב" הייט, אלן "הינשוף העיוור" וילסון, הנרי "החמנית" וסטין, לארי "השומה" טיילורו אדולפו "פיטו" דה לה פארה.

האלבום השני של הלהקה, Boogie with Canned Heat, יצא בשנת 1968 וכלל את הסינגל "On the Road Again", שיר מחווה לשיר של פלויד ג'ונס משנות החמישים. "On the Road Again" הפך לשיר הפריצה של הלהקה וזכה להצלחה עולמית, והיה בצמרות המצעדים במדינות רבות[6]. האלבום כלל גם שיר באורך 12 דקות שנקרא "Fried Hockey Boogie", (נכתב על ידי לארי טיילור, אך מקורו בשיר "Boogie Chillen" של ג'ון לי הוקר) ובו כל אחד מחברי הלהקה הראה את יכולותיו עם סולו ארוך וממושך. השיר "Amphetamine Annie" שכתב בוב הייט היה גם הוא ללהיט, והיה לאחד השירים הראשונים שהתנגדו לסמים בעשות של שנות השישים.

בשנת 1968, לאחר ההצלחה המסחררת של אלבומם השני, יצאו הלהקה לסיבוב ההופעות האירופאי הראשון שלהם. במהלך סיבוב ההופעות באירופה, שערך למעלה מחודש, הופיעה הלהקה בקונצרטים, הופעות חיות, פסטיבלים ותוכניות טלוויזיה, כשהמוכרת ביניהן היא התוכנית הבריטית Top of the Pops, שם הופיעו Canned Heat בשידור חי. הם הופיעו גם בתוכנית האירוח הגרמנית ביט קלאב, שם הם רואיינו וניגנו את השיר "On the Road Again", שהיה במקום ה-13 במצעדי המכירות של גרמניה המערבית[7].

חברי הלהקה בתצלום משנת 1970. מימין לשמאל: אדולפו דה לה פארה, אלן וילסון, בוב הייט, הנרי וסטין, לארי טיילור

ההצלחה ופסטיבל וודסטוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1968 הוציאה הלהקה את אלבומה השלישי, Living the Blues, שכלל בתוכו את הסינגל "Going Up the Country", שירם הידוע ביותר של הקבוצה. השיר, שהולחן בהשראה מהלחן של השיר "Bull Doze Blues", שהוקלט בשנת 1928 על ידי אמן הבלוז הנרי תומאס, שונה ונכתב מחדש על ידי וילסון כך שכלל יותר קטעים אינסטרומנטליים, כלי נשיפה, מורכבויות הרמוניות וסולואים. השיר יצא גם כסינגל והיה להצלחה ענקית בכל העולם – השיר היה במקום הראשון של מצעדי המכירות ב-25 מדינות ברחבי העולם (ובמספר 11 בתרשים הלאומי של ארצות הברית) ואף היה לשיר הנושא של הסרט התיעודי "וודסטוק" שחיבר מייקל וודלי בשנת 1970.

האלבום השלישי כלל גם שיר אחד בן 19 דקות בשם "Parthenogenesis", שהיה מעיין ניסוי מוזיקלי – השיר כלל צלילי נבל, קולות סטטיים, אלמנטים פסיכדליים ועוד; יתרה מכך הוא השיר "Boogie Refried", שחולק לשני חלקים שיחד אורכם עולה על 40 דקות – השיר הוא הקלטה חיה מהופעה.

ביולי 1969, קצת לפני וודסטוק יצא אלבומם הרביעי, 'Hallelujah'. מגזין "The Melody Maker" כתב: "אמנם האלבום פחות אמוציונלי משאר עבודותיהם, אך זהו אלבום בלוז מצוין והם [הלהקה] עדיין להקת הבלוז הלבנה הטובה ביותר". אלבום זה נכתב בצורה הרבה יותר "אנושית", עם שירים עצובים או רציניים כדוגמת "Time Was" של אלן וילסון, שעוסק בהתפוגגות האהבה, וכמה גרסאות כיסוי לשירי בלוז רציניים כגון "Sic 'em Pigs" של בוקה וייט.

מספר ימים לאחר צאת האלבום עזב הגיטריסט הראשי הנרי וסטין את הלהקה לאחר חיכוכים בינו לבין בסיסט הלהקה, לארי טיילור, בזמן הופעה בפילמור וסט. למחרת בלילה הציעו מייק בלומפילד והארווי מנדל להצטרף במקום וסטין, ולאחר אודישן קצר מנדל נבחר. הוא זכה לכינוי "הנחש".

באוגוסט 1969 חברי הלהקה בוב הייט, אלן וילסון, לארי טיילור, אדולפו דה לה פארה והארווי מנדל נסעו להופיע בפסטיבל וודסטוק לשלום. אלא שהגיעו לפסטיבל כל כך הרבה אנשים, שמכוניתם נתקעה בפקק תנועה גדול. מחשש שלא יגיעו בזמן להופעה של עצמם, לאחר כמה שעות הגיע מסוק שלקח את חברי הלהקה אל הפסטיבל. מאחר שכל ההופעות נדחו בכמה שעות בעקבות העומס, הלהקה הופיעה עם השקיעה, והשעה יצרה 'תפאורה' מושלמת עבור ההופעה. הופעתם בוודסטוק הייתה אחת ההופעות המוצלחות של הלהקה, והשיר שלהם, "Going Up The Countrey" היה להמנון של התנועה ההיפית. כמו כן הלהקה הופיעה עם עוד להיטים, כמו "On the Road Again" ו-"Let's Work Together".

בתחילת שנות השבעים הקליטה הלהקה את האלבום Future Blues, אלבום המכיל חמישה קטעים מקוריים ושלוש גרסאות כיסוי. השיר "Let's Work Together" שהופיעו איתו בוודסטוק עוד לפני פורסם כחלק מאלבום, היה להיט גדול, והיחיד שבו שר הזמר בוב הייט (כל שאר הלהיטים של הלהקה מושרים על ידי וילסון על אף שהוא לא שר את רוב השירים). באלבום לראשונה הלהקה הביאה גם תפקיד פסנתר.

עטיפת האלבום הייתה לסמל אייקוני בתרבות האמריקאית, שהציג את הנפת הדגל באיוו ג'ימה על הירח, כאשר דגל ארצות הברית הפוך. הדגל ההפוך היה רעיון של וילסון, בהתייחסו לאהבתו לסביבה וחששו מזיהום אנושי של הירח (כפי שהוא מתאר בשיר "Poor Moon"). העטיפה, שמעבירה ביקורת על התפישה המיליטריסטית הן בכך שהיא מציגה את ארצות הברית כובשת את הירח והן בכך שהיא מציגה את דגל ארצות הברית הפוך – עוררה מחלוקת רבה בארצות הברית. העטיפה הופיעה בעוד מקומות מאוחר יותר, כשהתייחסו ל"כיבוש הירח". הדוגמה החדשה ביותר היא בסדרה האמריקאית חיל החלל, שם האיור מוטבע בקיר הלובי של משרדי חיל החלל.

בשנת 1970 יצאו הלהקה לסיבוב הופעות באירופה, שהקלטותיו סיפקו את האלבום "Live In Europe". למרות שהאלבום זכה לתהודה רבה ונמכר מאוד בבריטניה (הגיע למספר 15 במצעד האלבומים הבריטי), היה לו רק הצלחה מסחרית מוגבלת בארצות הברית; כשחזרו מאירופה במאי 1970, הבסיסט לארי טיילור עזב את הלהקה כדי להצטרף לג'ון מאייל ואחריו עזב גם מנדל.

הגיטריסט והזמר אלן וילסון, מעט לפני מותו

1970 ומותו של וילסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשטיילור ומנדל עזבו, הנרי וסטין חזר לנגן גיטרה בלהקה באופן לא רשמי, מלווה על ידי הבסיסט אנטוניו דה לה ברדרה שניגן עם המתופף דה לה פארה במשך חמש שנים במקסיקו סיטי. הקבוצה הזו ביצעה אלבום משותף עם ג'ון לי הוקר, שנקרא Hooker 'N Heat. הלהקה פגשה במקור את הוקר בשדה התעופה בפורטלנד, אורגון, ושם נגלה להם שהם מעריצים זה של עודותיו של זה. הוקר והלהקה התיידדו ונפגשו כמה פעמים כדי להקליט יחד את האלבום. הוקר אף אמר על וילסון שהוא "נגן המפוחית ​​הנהדר ביותר אי פעם".

האלבום יצא בסוף 1970 והגיע למקום 73 בבילבורד 200 מ-1971. הלהקה והוקר התאחדו פעם נוספת בשנת 1978 להופעה משותפת, ובשנת 1989 התארחו Canned Heat (ורבים אחרים) באלבומו של ג'ון לי הוקר, The Healer.

זמן קצר לאחר ההקלטות של האלבום המשותף, וילסון, שסבל מאז ומעולם מדיכאון[8], ניסה לכאורה להתאבד כשסטה עם מכוניתו מגשר בלוס אנג'לס. הוא יצא כמעט בלי פגע מהתאונה, ואושפז במשך כמה שבועות בבית חולים פסיכיאטרי. בניגוד לחברים אחרים בלהקה, וילסון לא זכה להערצה רבה בקרב נשים, ונאמר עליו כי היה מוטרד ומתוסכל מכך. הדיכאון שלו הלך והחמיר ככל שהזמן עבר.

ב -3 בספטמבר 1970, מעט לפני שהיו הלהקה אמורים להופיע בפסטיבל בברלין, נודע ללהקה כי וילסון נמצא מת על צלע הר ליד ביתו של הייט, בקניון טופאנגה. בדמו נמצאו מנת יתר של ברביטורטים. על אף שאין הוכחות לכך, חברי הלהקה מאמינים כי וילסון התאבד. וילסון נפטר בגיל 27, שבועות ספורים לפני שג'ימי הנדריקס, וג'ניס ג'ופלין נפטרו באותו גיל. בכך הוא הצטרף למועדון הדמיוני מועדון 27, שנהגה שנים מאוחר יותר.

אלבומים מאוחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ואל סקוט היל, נגן גיטרה חדש יחסית, גויס למלא את החלל שהותיר מותו של וילסון. ללהקה עדיין היה חוזה הופעות לאורך חודש ספטמבר, כמו גם תאריכי אולפן צפויים, שמנעו מהקבוצה להשקיע זמן באבל על חברם שנפטר. באותו שתיו הם הופיעו באוסטרליה ובאירופה; כולל מופע ששודר בשידור חי בברן, הולנד, עבור תוכנית הטלוויזיה VPRO Piknik ובקיץ שלאחר מכן הם הופיעו בפסטיבל בטורקו, פינלנד.

הופעות הללו הוקלטו, אך ההקלטות לא פורסמו עד האלבום Under the Skies שיצא בשנת 2007. בסוף 1971 יצא האלבום Historical Figures and Ancient Heads. האלבום כלל קטעים מוזיקליים מיוחדים ושירה שהייט לא זכה להפגין כשוילסון עוד היה בחיים, אך האלבום לא הניב אף להיט ולא שבר שיאי מכירות רבים. ההרכב הזה של הייט, וסטין, סקוט היל, דה לה ברדה ודה לה פארה לא החזיק מעמד, מכיוון שהלהקה לא הייתה מתואמת; עמדותיהם של סקוט היל ודה ברדה מבחינת כיוון מוזיקלי לא התאימו לאלה של שאר הלהקה. שניהם עזבו את הלהקה מעט אחרי צאת האלבום.

במקומם נוספו לקבוצה ג'יימס שיין בתפקיד גיטרה וכלי הקשה, אד בייר הצטרף כקלידן, שהיה תפקיד חדש בלהקה, וריצ'רד הייט (אחיו של בוב הייט) ניגן על הבס. ההרכב הזה הקליט את האלבום האחרון של הלהקה עבור חברת התקליטים Liberty שנקרא "The New Age". האלבום יצא בשנת 1973. המוזיקה שהפיקו חברי הלהקה כבר לא הייתה פופולרית כמו בימי השיא שלהם, אך הלהקה יצאה שוב לסיבוב הופעות אירופי, אשר במהלכו קיימו הופעה משותפת עם ממפיס סלים, בפריז. ההקלטות המשותפות של האמנים יצרו את האלבום "Memphis Heat".

המתופף דה לה פארה כתב בספרו אודות הלהקה כי בתקופות של הופעות מרובות הלהקה נקטה הברחת ​​סמים ממקסיקו כדי לקבל הפוגה בין ההופעות. במקביל, מפיק הלהקה מחברת התקליטים Liberty מצא את עצמו בחובות של למעלה מ-30,000 דולר, ויעץ ללהקה לעבור לחרת התקליטים Atlantic Records. לאחר השארת רושם גרוע באטלנטיק רקורדס בעקבות קטטה בין הייט לוסטין על מכונה אוטומטית, הלהקה הוציאה את האלבום היחיד שלהם בלייבל זה: One More River to Cross בשנת 1973. זה הופק על ידי רוג'ר הוקינס ובארי בקט.

התפוררות ההרכב[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כמה סיבובי הופעות בארצות הברית המפיק החדש מטעם אטלנטיק רקורדס, טום דווד, דחק בחברי הלהקה המותשים ליצור אלבום נוסף, למרות חוסר התפקוד שלהם עקב בעיות סמים ואלכוהול; בסופו של דבר הם הקליטו בעל כורחם ב'אולפני Criteria', מיאמי, פלורידה במהלך 1974, אבל לפני שיצא האלבום הלהקה הסתכסכה עם מנהלי הלייבל והם עזבו, כך שההקלטות חזרו למפיק הישן של הלהקה, סקיפ טיילור. הלהקה לא פרסמה את ההקלטות בגלל שבזמן שהוחזקו אצל טיילור פרצה שריפה בביתו וההקלטות נהרסו. שנים אחר כך דה לה פארה הצליח לשחזר הקלטות אלו ובשנת 1997, תחת הכותרת בשם "The Ties That Bind"[9].

חברי הלהקה הנותרת שלאחר מותו של וילסון לא הסתדרו זה עם זה, וסכסוכים פנימיים רבים פרצו ביניהם. כשמנהל הלהקה ניסה לגשר ביניהם וליצור הופעה באתר סקי במזרח קליפורניה התלקחה מריבה מרה בין בוב הייט להנרי וסטין, ג'יימס שיין ואד בייר. המריבה גרמה לבסוף לעזיבתם של שלושת חברי הלהקה הללו לאלתר, למעט וסטין שחזר ללהקה מספר שנים מאוחר יותר.

במקומם צורפו ללהקה הפסנתרן ג'ין טיילור והגיטריסט כריס מורגן, שניהם בסוף שנת 1974. ג'ין טיילור עזב בשנת 1976 בתגובה לוויכוח במהלך סיבוב הופעות בגרמניה, והוחלף במארק סקייר. בסוף שנות השבעים עבדה הלהקה עם חברת טקומה רקורדס (אנ'), וההרכב הקליט את אלבום משותף עם להקת האחים צ'יימברס (אנ') משנת 1977. למרות שיתוף הפעולה, האלבום לא נמכר כמעט בכלל, בעיקר בגלל עליית ז'אנר הדיסקו בשנים אלו. לא לקח זמן רב וסכסוכים נוספים התלקחו בין חברי ההרכב, ומארק סקייר, כריס מורגן וריצ'רד הייט, אחיו של בוב הייט, התפטרו מלהקה בשנת 1977. בוב הייט מיהר לצרף את נגן הבס ריצ'רד אקסלי, לאחר שהתיידדו בסיבוב הופעות שבו אקסלי הופיע עם להקת מונטנה. אך ידידות זו לא החזיקה זמן רב, וויכוח שנוצר בין אקסלי להייט תוך כדי הופעה על צריכתו המוגזמת של הייט בסמים תוך כדי נגינה, נמשך עד מהרה גם אל מאחורי הקלעים ושם נוצרה קטטה בין השניים. אקסלי התפטר עוד למחרת מחברותו בלהקה, אך חזר בהמשך כדי לעזור להייט בשנותיו האחרונות. אקסלי אמר על זמנו עם הלהקה כי "אף אחד אף פעם לא זוכר את נגן הבס...". היעזבו של אקסלי הותיר בלהקה רק את הייט ודה לה פארה.

בוב הייט, סולן הלהקה, שנים מעטות לפני מותו

שנות השמונים ומותו של הייט[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר השפל של סוף שנות השבעים, הבלוז חזר להיות באופנה עם יציאתו לאקרנים של הסרט שובר הקופות "האחים הבלוז" (1980), בכיכובם של דן אקרויד וג'ון בלושי. במהלך תקופה זו של תחילת שנות השמונים דה לה פארה נכנס שותף באולפן ההקלטות שהקים נגן הבס המקורי של הלהקה, לארי טיילור. טיילור התחבר לנגן הגיטרה מייק מאן ונגן הפסנתר העיוור ג'יי ספאל. ההרכב החדש הזה של הלהקה – הייט, דה לה פארה, טיילור, מאן וספאל – הופיע בשחזור העשור לפסטיבל וודסטוק. ההקלטות מהופעה זו יצאו כאלבום בשם Canned Heat In Concert, בשנת 1995.

לאחר שהלהקה לא נוהלה יותר על ידי האוורד וולף, הקבוצה יצאה לסיבובי הופעות בבסיסים צבאיים ברחבי ארצות הברית, אירופה ויפן ללא הפסקה. כשלא קיבל מספיק כסף לטעמו, פרש ג'יי ספאל מהלהקה. הייט ניסה שוב ושוב לנסות להחיות את הלהקה, אך בו בזמן מצבו הבריאותי התדרדר. כשנגן הבס החדש ארני רודריגז הצטרף להרכב, הקליטו Canned Heat את מחצית האלבום האחרון בו השתתף הייט – Kings of the Boogie, משנת 1981.

ב־5 באפריל 1981, קיבל הייט בקבוק מלא עד קצהו בקוקאין ממעריץ נלהב. הייט, שמאז מותו של וילסון נהג להסניף כמויות עצומות של הסם, הסניף את כל תכולת הבקבוק. הכמות הגדולה של הסמים שלקח גרמו לו להשתנק ולהיחנק, ובתוך זמן קצר התמוטט לגמרי. הוא נלקח לביתו של דה לה פארה כדי שיתאושש מהמנה, כפי שכבר עשה לפני, שם לאחר כמה שעות נמצא מת מהתקף לב שנוצר בעקבות שילוב של סמים ומשקל יתר[10]. הרופאים ייחסו את מותו למנת היתר שלקח כמה שעות קודם לכן, אך כמות הסמים שהכניס לגופו בחודשים האחרונים לחייו ובנוסף משקל היתר שממנו סבל היו כנראה הגורם המכריע למותו. עדים ששהו במקום סיפרו שמילותיו האחרונות היו "החרא הזה לא ממסטל אותי"[10]. הוא נקבר בקניון טופאנגה שליד ביתו בקליפורניה, בגיל 38 בלבד[11].

לאחר המוות ומותו של וסטין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מותו של הסולן בוב הייט היה למכה הרסנית על הלהקה; עם זאת דה לה פארה החזיק את הלהקה בחיים ככל יכולתו ומנע ממנה להתפרק, אפילו שהיה היחיד שנותר מן ההרכב המקורי. ריק קלוג, נגן מפוחית, נקרא כדי להשלים את תפקידו של הייט במחצית השנייה של האלבום Kings of the Boogie. האלבום הוקדש להייט. הנרי וסטין, הגיטרסיט המקורי של הלהקה, הסכים להצטרף ללהקה עבור מסע הופעות באוסטרליה, ונשאר יחד איתם עבור הופעות נוספות בארצות הברית.

כמה חברים לשעבר בלהקה, כולל מנדל, בארון וטיילור, חברו למאמץ של דה לה פארה ליצור אלבום נוסף, Internal Combustion, שיצא בשנת 1994, אך לא פרסמו כמעט בכלל עותקים של האלבום. בשנת 1995, כדי למלא את מקומו של הייט צורף הזמר רוברט לוקאס (אנ') במשך כשנתיים היה ההרכב מורכב מלוקאס, טיילור, וסטין, ודה לה פארה, עד שב־20 באוקטובר 1997, וסטין נפטר לאחר הופעה בפריז, צרפת. לאחר מכן עזב גם טיילור את הלהקה, ובכך ההרכב המקורי של Canned Heat נעלם מהעולם.

שם הלהקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמה של הלהקה, Canned Heat, בעברית "חום משומר" נובע במקור ממשקה אלכוהולי חריף ומסוכן שהיה נהוג לשתות בקרב שחורים עניים, בארצות הברית של המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים. המשקה, שהיה מורכב בין היתר מאלכוהול רב וחומרים כימיים מסוכנים אחרים, היה מזוהה עם נגני בלוז שחורים, שכן שירים רבים נכתבו אודות המשקה. החום המשומר היה כל כך רעיל, שרוב מי ששתה אותו מת כעבור זמן לא רב[12]. אמן הבלוז האמריקאי שהיה אהוב על אלן וילסון ובוב הייט, טומי ג'ונסון, פרסם בשנת 1928 את השיר "Canned Heat Blues" מתוך אלבום בעל שם זהה[13]. השיר דיבר על העוני שדרדר אנשים לשתות מהמשקה כדי לברוח מצרותיהם. כשהוקמה הלהקה החליטו שני המייסדים לקרוא בשם זה ללהקה, כמחווה לאמן ולאנשים שמתו מהמשקה, על אף שהוא מזוהה עם הקהילה השחורה[12].

לארי טיילור, 1971

סגנון מוזיקלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ללהקה תפקיד חשוב בהתפתחות סגנון הבלוז-רוק. היא נחשבת לאחת הלהקות המשפיעות ביותר בתחום, לצד קרים, לד זפלין, בי בי קינג וכו'. המוזיקה של הלהקה משלבת את הגיטרות החשמליות והמקצבים האמורפיים מה של סגנונות הרוק הקלאסי, ההארד רוק והרוק הפסיכדלי עם היסודות של הבלוז והבוגי ווגי.

אמנם הלהקה הליפה חברים רבים במשך השנים, אך הסגנון הייחודי שלה נשאר דומה לאורך כל הזמן: בוגי ווגי ובלוז קלאסי המעורבב עם סגנונות מעולם הרוק. על המוזיקה ניכרות ההשפעות של מוזיקאי בלוז כמו ג'ון לי הוקר ורוברט ג'ונסון אך גם השפעות של להקות רוק אנד רול ורוק קלאסי כמו קרים והרולינג סטונז.

שירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקולות של שני סולני הלהקה הקלאסיים, אלן וילסון ובוב הייט, היו מנוגדים זה לזה: קולו של וילסון היה גבוה ושקט, בעוד שקולו של הייט היה נמוך, מחוספס וחזק. השירה של הייט הייתה דומה יותר לסגנונות הבלוז הקלאסיים, ובשירתו נהג לחזור על מילים כמו "Baby" שמופיעות בשירי בלוז רבים. לעומתו, השירה של וילסון הייתה ייחודית לו, שכן לא היו הרבה להקות וזמרי בלוז ששרו בקול גבוה. הניגודיות של שני הקולות של החברים הובילה גם לכך שלא בוצעו דואטים בין השניים.

גיטרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקידי הגיטרה של הלהקה היו וישנם פורצי דרך ובפרט נגינתם של הנרי וסטין והארווי מנדל בזמן השתתפותם בלהקה. הנגינה של וסטין בפרט תוארה כפנטסטית ופורצת דרך. סגנון הנגינה של וסטין שונה מסולואי בלוז קלאסיים, והוא מרבה להשתמש בדיסטורשן ופדל גיטרה. וסטין אף דורג במקום 77 במצעד 100 הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים של מגזין רולינג סטון[14]. גם נגינת הגיטרה של מנדל נחשבת לאחת מהחשובות בז'אנר הבלוז רוק, אם כי דומה יותר לנגינת הבלוז המסורתית.

גיטרה בס[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיטרת הבס, המאופיינת בקרב הלהקה בעיקר על ידי נגינתו של לארי טיילור, הייתה כלי מרכזי בנגינה, אך לא חדשנית. הטכניקה בה השתמשו נגני הבס השונים של הלהקה לאורך הזמן (בהם טיילור, רום שומייק, סקיפ ג'ונס וארני רודריגז) לא הייתה פורצת דרך בתחום הכלי, אך הוא שימש כתפקיד מפתח ברבים מהשירים. דוגמה ידועה היא, למשל, השיר "Time Was" שהופיע באלבום Hallelujah, בו נמצאים מעברי בס קבועים כל ארבע שורות של שירה, שיחד יוצרים סולו בס.

אדולפו דה לה פארה, 2018. מערכת התופים שלו הפוכה.

תופים[עריכת קוד מקור | עריכה]

את התופים של הלהקה (למעט האלבום Canned Heat) ניגן אדולפו דה לה פארה, שנודע במערכת התופים המשונה שלו: מכיוון שהיה שמאלי מערכת התופים שלו מורכבת הפוך מהמערכת הסטנדרטית, כאשר מצילות ה'היי-הט' וה'קראש' נמצאות לצד ה'סנר' בצד ימין, בעוד שתוף ה'פלור' ומצילת ה'רייד' נמצאים בצד שמאל[15].

התיפוף של דה לה פארה חדשני מה אף הוא, שכן תפקידי התופים של הבלוז המסורתי לרוב היו קבועים מאוד ושקטים מאוד, בצורה בה הדגש הוא על הקצב ולא על המקצב. לעומת זאת (עם השפעה ניכרת של מתופפים בני זמנו כמו ג'ינג'ר בייקר וקית' מון) התיפוף של דה לה פארה הוא משתנה, מהיר ומלא במעברים מהירים על שלל תופים שונים. ניתן להבחין בכך בעיקר בהופעות הלהקה, שם נהג דה לה פארה להכניס מעברים בכל כמה תיבות. דוגמה טובה היא הגרסה החיה של הלהקה לשיר "Boogie Part I" שביצעה הלהקה בוודסטוק, בה ניתן לשמוע מעברי תופים רבים[16].

חברי ההרכב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלהקה החליפה נגנים רבים במרוצת השנים. חמשת הנגנים ה"קלאסיים" של הלהקה הם אלן וילסון, בוב הייט, הנרי וסטין, לארי טיילור ואדולפו דה לה פארה. האחרון הוא גם חבר הלהקה המקורי היחיד שחבר בהרכב הנוכחי של הלהקה.

ציר זמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי להקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

* המוזיקאים המסומנים בדגש הם חברי אחד ההרכבים הקלאסיים.

  • בוב הייט (1965-1981)
  • אלן וילסון (1965-1970)
  • לארי טיילור (1967–1970, 1978–1980, 1987–1992, 1996–1997, 2010–2019)
  • פרנק קוק (1965-1967)
  • אדולפו דה לה פארה (1967-היום)
  • סטיוארט ברוטמן (1965-1966)
  • מייק פרולין (1965)
  • קית' סוייר (1965)
  • קני אדוארדס (1965)
  • הנרי וסטין (1965–1974, 1980–1981, 1985–1988, 1992–1997)
  • רון הולמס (1965)
  • מארק אנדס(1966–1967)
  • הארווי מנדל (1969–1970, 1990–1992, 1996–1999, 2010–2014)
  • אנטוניו דה לה ברדה (1970–1972)
  • ג'ואל סקוט היל (1970–1972)
  • ריצ'רד הייט (1972–1977)
  • ג'יימס שיין (1972–1974)
  • אד בייר (1972–1974)
  • קליפורד סולומון (1972–1974)
  • ג'וק אליס (1972–1974)
  • כריס מורגן (1974–1977)
  • ג'ין טיילור (1974–1976)
  • סטן ווב (1976)
  • מארק סקייר (1976–1977)
  • ריצ'רד אקסלי (1977–1978)
  • מייק מאן (1978–1980)
  • רוני בארון (1978, 1987–1988)
  • ג'יי ספאל (1978–1980)
  • מייק האלי (1978–1984)
  • ג'ון לאמב (1980)
  • ארני רודריגס (1980–1985)
  • ריצ'רד קלוג ​​(1981–1985)
  • וולטר טראוט (1981–1985)
  • ג'יימס ת'ורנברי ​​(1985–1995)
  • סקיפ ג'ונס (1985–1987)
  • ג'וניור ווטסון (1988–1990, 1992–1997)
  • רון שומאקי (1990–1996)
  • בקי ברקסדייל (1992)
  • סמוקי הורמל (1992)
  • רוברט לוקאס (1995-2000, 2005-2008)
  • מארק "כיס" גולדברג (1996)
  • יעקב מונטריאול (1996)
  • טים פיג'ן (1996)
  • גרג קייג' (1996-2010)
  • פול בראיינט (1997–2000)
  • סטנלי בארנס (2000-2005)
  • דאלאס הודג' (2000-2005)
  • דון פרסטון (2005)
  • בארי לוונסון (2006–2010)

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומי אולפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם האלבום דירוג במצעדים שנת השחרור חברת תקליטים משך
ארצות הברית בריטניה
Canned Heat 76 - 1967 Liberty Records 38:05
Boogie with Canned Heat 16 5 1968 Liberty Records 44:00
Living the Blues 18 - 1968 Liberty Records 88:03
Hallelujah 37 - 1969 Liberty Records 38:04
Future Blues 59 27 1970 Liberty Records 35:25
Vintage 173 - 1970 Janus 24:22
Historical Figures and Ancient Heads 87 - 1971 United Artists 36:36
Hooker 'n Heat - - 1971 Liberty Records 83:40
The New Age - - 1973 United Artists 36:32
One More River to Cross - - 1973 Atlantic Records 37:19
Kings of the Boogie - - 1981 Destiny Records 33:46
Reheated - - 1988 SPV (גרמניה) 49:25
Internal Combustion - - 1994 AIM 47:23
Canned Heat Blues Band - - 1996 Ruf Records 47:00
Boogie 2000 - - 1999 Ruf Records 44:54
Friends in the Can - - 2003 Ruf Records 57:09
Christmas Album - - 2007 Ruf Records 28:36
הופעה של ההרכב הנוכחי של הלהקה, 2019

סינגלים רשמיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנת השחרור שם הסינגל דירוג במצעדים האלבום בו הופיע הסינגל
ארצות הברית בריטניה
1967 "Rollin' and Tumblin'" 115 - Canned Heat
"World in a Jug" - - Boogie with Canned Heat
1968 "On the Road Again" 16 8
"The Christmas Blues" - - לא הופיע באף אלבום
"Going Up the Country" 11 19 Living the Blues
1969 "Time Was" 67 - Hallelujah
"Poor Moon" 119 - לא הופיע באף אלבום
1970 "Spoonful" - - Vintage
"Let's Work Together" 26 2 Future Blues
"Sugar Bee" 40
"Future Blues" - -
1971 "Wooly Bully" 105 - לא הופיע באף אלבום
"Whiskey and Wimmen'" - - Hooker 'N Heat
"Long Way from L.A." - 51 Historical Figures and Ancient Heads
1972 "Rockin' with the King" 88 -
"Cherokee Dance" - -
1973 "Rock and Roll Music" - - The New Age
"Harley Davidson Blues" - -
1974 "One More River to Cross" - - One More River to Cross
"The Harder They Come" - - לא הופיע באף אלבום

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קנד היט בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יובל ל-'Canned Heat', 'חיים של אחרים'
  2. ^ Canned Heat Bassist Larry Taylor Dies at 77, Billboard, ‏2019-08-20
  3. ^ 1 2 אדולפו דה לה פארה, Living In The Bluse
  4. ^ Nielsen Business Media Inc, Billboard, Nielsen Business Media, Inc., 1967-07-08. (באנגלית)
  5. ^ Down Beat, August 10th, 1967
  6. ^ On the Road Again – Canned Heat | Song Info | AllMusic (באנגלית), בדיקה אחרונה ב-15 באוגוסט 2020 
  7. ^ Offizielle Deutsche Charts – Offizielle Deutsche Charts, www.offiziellecharts.de
  8. ^ הזמר הפחות ידוע ב"מועדון ה-27" - חדר ניתוח, Haaretz הארץ
  9. ^ The Ties That Bind – Canned Heat | Songs, Reviews, Credits | AllMusic (באנגלית), בדיקה אחרונה ב-18 באוגוסט 2020 
  10. ^ 1 2 Columbus Music Magazine, Columbus Music Magazine, ‏2013-07-04
  11. ^ בוב הייט • Bob The Bear Hite, 'חיים של אחרים'
  12. ^ 1 2 49 שנים למותו של אלן וילסון, 'חיים של אחרים'
  13. ^ Canned Heat Blues by Tommy Johnson on Amazon Music – Amazon.com, www.amazon.com
  14. ^ David Fricke, David Fricke, 100 Greatest Guitarists: David Fricke's Picks, Rolling Stone, ‏2010-12-03 (באנגלית)
  15. ^ Adolfo López | El Sol de México, Adolfo de la Parra: El otro mexicano en Woodstock, El Sol de México (באנגלית)
  16. ^ Boogie Part I, יוטיוב