Gewehr 41

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gewehr 41
Gewehr41w.jpg
מידע כללי
סוג רובה מטען
נגזרות Gewehr 43
תכנון 1941, מאוזר ווולתר
מדינה מייצרת גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
יצרן מאוזר עריכת הנתון בוויקינתונים
שנות שירות 1945 - 1941
מלחמות מלחמת העולם השנייה עריכת הנתון בוויקינתונים
מידע טכני
קליבר 7.92x57 מ"מ (Mauser)
פעולה גז, חצי-אוטומטי
הזנה 10 כדורים
כוונות ברזל, טלסקופית
אורך כולל 1140 מ"מ
אורך קנה 546 מ"מ
משקל ריק 4.9 ק"ג (ריק)
קצב אש 20-30 כדורים לדקה
מהירות לוע 775 מטר לשנייה
טווח אפקטיבי ~400 מטר
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

רובה Gewehr 41 הוא רובה חצי-אוטומטי שפותח בגרמניה הנאצית ושירת את הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה בשנים 1941-1945.

כבר בשנת 1940 היה ברור שרובה חצי-אוטומטי בעל קצב אש מהיר יותר מאשר רובה בריחי, היה הכרחי, על מנת לשפר את היעילות והקטלניות של חיל הרגלים. הוורמכט הוציע מכרז ובו מפרט תכונות למספר מפתחי נשק, והחברות מאוזר ווולתר הגישו אב-טיפוסים שהיו מאוד דומים. ברם, מספר מגבלות הוטלו על התכנון:

  • מנגנון הטעינה לא יכלול חורים שיפלטו גז ויקדחו אל הקנה.
  • הרובה לא יכלול חלקים חיצוניים נעים.
  • ובמקרה שמנגנון הטעינה האוטומטית נכשל יהיה אפשר לטעון ולדרוך את הרובה ידנית, כמו ברובה בריחי.

שני הדגמים השתמשו, לכן, במנגנון הידוע בשם "Bang" (על שם מפתחו הדני Søren H. Bang). במנגנון זה, גזים שנוצרים מהירי נלכדים בלוע בחרוט טבעתי, שבתורו משך מוט-בוכנה ארוך שפתח את המכנס וטען מחדש את הרובה. מנגנון זה מנוגד למנגנון הנפוץ יותר של מנגנונים מופעלי-גז, שבהם הגזים שנפלטים מהקנה, דוחפים אחורה את הבוכנה כדי לפתוח את המכנס. שני התכנונים כללו מחסנית פנימית בת 10 כדורים, שהוטענה על ידי הרצועות ששימשו ב-Karabiner 98k עם תחמושת המאוזר 7.92x57mm. כתוצאה מכך, הטעינה הפכה ליחסית איטית.

הדגם של מאוזר, G41(M), נכשל. רק 6,673 יחידות שלו יוצרו לפני שהייצור הופסק, ומתוכם 1,673 הוחזרו לאחר שהתגו כבלתי-שמישים. הדגם של וולתר, G41(W), דמה בהופעתו ל-Gewehr 43. רוב חלקי המתכת ברובה זה היו מפלדה, ומספר רובים, בעיקר אלה המאוחרים יותר, השתמשו במתפסים מבקליט (סוג של פלסטיק מוקדם). הדגם של וולתר היה מוצלח יותר מאחר שהמפתחים התעלמו משתי הדרישות האחרונות שבמפרט שהגיש הצבא הגרמני. גם רובים אלה, ביחד עם ה-G41(M), סבלו מכשלים במנגנון הגז. כשלים אלה נבעו מהתכנון המורכב יתר על המידה של מערכת לכידת הגז שבלוע שנשחק בקורוזיה עקב השימוש במלחים בתחלים (primers) של התחמושת. מרכב הלוע כלל הרבה חלקים עדינים והיה קשה לשמרו נקי, לפרק ולהרכיב מחדש בתנאי שדה. בשנת 1943 רובה זה תוכנן מחדש ונהפך ל-Gewehr 43 שמשתמש במנגנון גז שדומה יותר ל-SVT-40, וכן מוזן על ידי מחסנית נתיקה.

רובי ה-G41(W) יוצרו בשני מפעלים: וולתר ב"צלה מהליס" ו"ברלין לובקר". רובי וולתר נושאים את הקוד AC ואת תו התקן WaA359 בעוד שרובי BLM של מאוזר נושאים את הקוד DUV ואת תו התקן WaA214. רובים אלה יחסית נדירים, ולכן שווים הרבה בשוק האספנות. מקורות שונים מעריכים שנוצרו בין 40,000 ל-145,000 רובים כאלה, אך רובים אלה גילו קצב שחיקה מהיר בחזית המזרחית.

בסופו של דבר, רובים אלה התגלו כבעייתים ולא יעילים, והוחלפו ב-Gewehr 43.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא Gewehr 41 בוויקישיתוף