NGC 4371

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
NGC 4371
NGC 4371 בתמונה של סקר השמיים הדיגיטלי של סלואן
NGC 4371 בתמונה של סקר השמיים הדיגיטלי של סלואן
נתוני תצפית
קבוצת כוכבים בתולה
מגלה ויליאם הרשל
תאריך גילוי 15 במרץ 1784
סוג גלקסיית עדשה
בהירות 10.81[1]
סיווג מורפולוגי SB(r)0[2]
עלייה ישרה 12ʰ 24ᵐ 55.4ˢ
נטייה ‏15.4″ ‏42′ ‏11°‏+
מאפיינים פיזיים
בהירות מוחלטת 20.2-
מרחק[2] 53,600,000 שנות אור
16,433,652.2 פארסק
קוטר 62,410[2] שנות אור
מסה ‎4.5×1010‎‏[3] M
הסחה לאדום 933[2] ק"מ/שנייה
0.00311

NGC 4371 היא גלקסיית עדשה בקבוצת הכוכבים בתולה, הנמצאת במרחק של כ-55 מיליון שנות אור ממערכת השמש ושייכת לצביר הבתולה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לגלקסיה בהירות מדרגה 10.8, והיא התגלתה ב-15 במרץ 1784 על ידי האסטרונום ויליאם הרשל, שכלל אותה ברשימת הערפיליות שפרסם בשנת 1786 תחת הציון I.22. הוא תיאר אותה כבהירה למדי ודי קטנה.[4] בנו, ג'ון הרשל, צפה בה גם כן מספר פעמים, והכניס אותה לקטלוג הערפיליות שפרסם בשנת 1833 תחת הציון 1235, כשהיא מתוארת בדרך כלל כבהירה מאוד, עגולה ומתבהרת בהדרגה בכיוון המרכז, אך בתצפית אחת היא תוארה דווקא כעמומה מאוד.[5] הוא הכניס את הגלקסיה גם לקטלוג הכללי של ערפיליות וצבירי כוכבים שפרסם בשנת 1864 תחת הציון GC 2925 ובשנת 1888 ג'ון דרייר הכניס אותה לקטלוג הכללי החדש, תחת הציון NGC 4371, כאשר היא מתוארת כבהירה, די קטנה, עגולה ומתבהרת בהדרגה בכיוון המרכז.[6]

תצפית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגלקסיה נמצאת כ-9.2 מעלות ממערב לכוכב וינדמיאטריקס וכ-9.2 מעלות ממזרח-דרום-מזרח לכוכב הבולט דנבולה. כ-1.2 מעלות מצפון לה נמצאת M84, כמעלה וכ-1.3 מעלות מצפון-צפון-מזרח לה נמצאות בהתאמה NGC 4388 ו-M86 וכ-1.6 מעלות ממזרח-צפון-מזרח לה נמצאת M87. כ-1.8 מעלות ממזרח-דרום-מזרח ל-NGC 4371 נמצאת NGC 4503, כ-0.8 מעלות מדרום-מזרח לה נמצאת NGC 4429, כ-2 מעלות מדרום-דרום-מזרח לה נמצאת NGC 4442 וכ-1.7 מעלות מצפון-מערב לה נמצאת NGC 4267, כולן גלקסיות השייכות גם כן לצביר הבתולה.

תכונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורכה הזוויתי של NGC 4365 הוא כ-4 דקות קשת, שממרחקה שקול לקוטר של יותר מ-60,000 שנות אור, כ-60% מהקוטר של שביל החלב. מסתה מוערכת בכ-‎4.5×1010מסות שמש, כ-8% מסת שביל החלב, כאשר למעלה מ-70% ממסתה או כ-‎3.2×1010‎ מסות שמש, היא מסת הכוכבים שבגלקסיה.[3] בדומה לגלקסיות אחרות מסוגה, בגלקסיה אין הרבה גז ואבק, ולכן יצירה של כוכבים חדשים מתרחשת בקצב נמוך שמוערך בכ-8 אלפיות של מסת שמש בשנה, או מסת שמש בכ-135 שנים.[3] בהתאמה לכך, אוכלוסיית הכוכבים בגלקסיה היא זקנה יחסית עם גיל ממוצע של כ-7 מיליארד שנים בחלקיה החיצוניים של הגלקסיה ושל כ-10 מיליארד שנים במרכזה.[7] במרכז הגלקסיה יש מבנה דמוי טבעת שקוטרה כ-10 שניות קשת שממרחקה קולה לקוטר של כ-2,400 שנות אור ומוט מרכזי באורך של כ-35 שניות קשת השקולות לאורך של כ-9,000 שנות אור. באזורים אלה של הגלקסיה נמצאות אוכלוסיות כוכבים זקנות יותר מאשר בשאר הגלקסיה.[7] נראה שבמרכז עצמו נמצא חור שחור על-מסיבי עם מסה של כ-7 מיליון מסות שמש.[8]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא NGC 4371 בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ SIMBAD: NGC 4371
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 NED: NGC 4371
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 A. Amblard, L. Riguccini, P. Temi, S. Im, M. Fanelli & P. Serra: Star Formation Bimodality in Early-type Galaxies, The Astrophysical Journal, Vol. 783, Iss. 2, article id. 135, p. 17 (2014)
  4. ^ W. Herschel: Observations of nebulæ and clusters of stars, made at Slough, with a twenty-feet reflector, between the years 1825 and 1833, Philosophical Transactions of the Royal Society of London, vol. 76, p. 471 (1786)
  5. ^ J. F. W. Herschel: Observations of nebulæ and clusters of stars, made at Slough, with a twenty-feet reflector, between the years 1825 and 1833, Philosophical Transactions of the Royal Society of London, vol. 123, p. 422 (1833)
  6. ^ J. L. E. Dreyer: A New General Catalogue of Nebulæ and Clusters of Stars, being the Catalogue of the late Sir John F. W. Herschel, Bart, revised, corrected, and enlarged, Memoirs of the Royal Astronomical Society, Vol. 49, p 124 (1888)
  7. ^ 7.0 7.1 T. D. A. Gadotti, M. K. Seidel, P. Sanchez-Blazquez, J. Falcon-Barroso, B. Husemann, P. Coelho & I. Perez: MUSE tells the story of NGC 4371: The dawning of secular evolution, Astronomy & Astrophysics, Vol. 584, id. A90, p. 1 (2015)
  8. ^ R. P. Saglia, M. Opitsch, P. Erwin, J. Thomas, A. Beifiori, M. Fabricius, X. Mazzalay, N. Nowak, S. P. Rusli & R. Bender: The SINFONI Black Hole Survey: The Black Hole Fundamental Plane Revisited and the Paths of (Co)evolution of Supermassive Black Holes and Bulges, The Astrophysical Journal, Vol. 818, Iss. 1, article id. 47, p. 6 (2016)