Sede vacante

סמל הכס הקדוש בתקופת סדה וקנטה

בחוק הקאנוני של הכנסייה הקתולית, המונח "'Sede Vacante" (בלטינית: "הכס הריק") הוא מונח המתאר את התקופה שבה משרת האפיפיור או משרת בישוף קתולי פנויה, לרוב עקב מותו או התפטרותו של האוחז במשרה. המונח נפוץ במיוחד בהקשר של האפיפיורות ברומא, אך ניתן לשימוש גם לגבי דיוקסיות אחרות בכנסייה הקתולית.

משמעות המונח

הביטוי Sede vacante מורכב משתי המילים הלטיניות sede (מושב, כס) ו-vacante (ריק, פנוי). הוא מציין את הזמן שבו ה"כס הקדוש" (Sancta Sedes) ברומא ריק מאפיפיור.

ניהול הכנסייה בתקופת Sede vacante

עם פטירתו או התפטרותו של אפיפיור, מתבצע סדר פעולות מסודר:

הכרזה רשמית: הקמרלנגו (Camerlengo), נציג הבכורה לעניינים מנהליים של הוותיקן, מאשר את מותו של האפיפיור ומסמן את תחילת תקופת Sede vacante.

השבתת משרות: רוב ראשי המחלקות בקוריה הרומאית (הרשות המנהלת את ענייני העולם הקתולי, בקריית הוותיקן) מפסיקים את פעילותם, למעט תפקידים חיוניים כמו הקמרלנגו והפניטנציאר הגדול.

סמלים:

• סמל הוותיקן משתנה: סמל "המפתחות המצולבים" מוצג יחד עם חופה אדומה-צהובה, המכונה "אומברקולום" (Umbraculum) .
• חותם הדייג (החותם הרשמי של האפיפיור) מנופץ כדי לסמן את סיום כהונתו.

תהליך שבירת חותם הדייג: מיד לאחר מותו או התפטרותו של האפיפיור, עוסק הקמרלנגו (האחראי על ניהול הוותיקן בתקופת ה-Sede vacante) בשבירת חותם הדייג. טקס זה מתבצע בנוכחות קרדינלים ובעלי תפקידים בכירים. החותם, העשוי מתכת, מנופץ באמצעות פטיש, כדי למנוע אפשרות זיוף מסמכים בשם האפיפיור שהלך לעולמו. פעולה זו מסמלת את סיום כהונתו של האפיפיור באופן רשמי וסופי.

תפקיד הקמרלנגו וסמכויותיו בתקופת Sede Vacante

הקמרלנגו (Camerlengo) הוא הקרדינל הממונה על ניהול ענייני הוותיקן לאחר סיום כהונתו של אפיפיור. תפקידו המרכזי הוא להבטיח את המעבר הסדיר והתקין עד לבחירת יורש.

בין סמכויותיו:

• אימות רשמי של מותו של האפיפיור.
• שבירת חותם הדייג וטבעת האפיפיור.
• ניהול הנכסים והחשבונות של הוותיקן.
• זימון הקרדינלים לקונקלווה.
• טיפול בצרכים מינהליים דחופים, אך ללא קבלת החלטות דוקטרינריות או מדיניות חדשות.

הקמרלנגו אינו מוסמך לבצע שינויים מהותיים בניהול הכנסייה, אלא רק לשמור על המשכיות אדמיניסטרטיבית עד לבחירת אפיפיור חדש.

בחירת אפיפיור חדש

ערך מורחב – קונקלווה

לאחר פתיחת תקופת Sede vacante, מתכנס קולגיום הקרדינלים להכנות לקונקלווה – האספה הסודית לבחירת האפיפיור הבא. הקרדינלים שגילם פחות מ-80 משתתפים בהצבעות חשאיות, עד להשגת רוב של שני שלישים. האפיפיור החדש מוכרז באמצעות הופעת עשן לבן מהקפלה הסיסטינית.

היסטוריה

בימי הביניים, משך תקופת ה-Sede vacante היה לעיתים ארוך במיוחד. בשל לחצים פוליטיים מצד בתי מלוכה ואצילים מקומיים, לעיתים התעכבה בחירת אפיפיור במשך חודשים ואף שנים.

לדוגמה, לאחר מותו של האפיפיור קלמנס הרביעי ב-1268, ארכה תקופת ה-Sede vacante כמעט שלוש שנים, עד שנבחר האפיפיור גרגוריוס העשירי. כתוצאה מכך, הוחלט לשנות את הכללים ולנעול את הקרדינלים במתחם סגור ללא אפשרות עזיבה עד שיבחר אפיפיור, כדי למנוע סחבת פוליטית. החלטה זו תקפה גם כיום.

במאה ה-20, כללי הבחירה הוסדרו בצורה ברורה יותר על ידי חוקים כמו Universi Dominici Gregis של יוחנן פאולוס השני.

השפעת הפוליטיקה החילונית על בחירת האפיפיורים

לאורך ההיסטוריה של הכנסייה הקתולית, תהליך בחירת האפיפיור לא התנהל רק במסגרת דתית-רוחנית, אלא שיקף לעיתים קרובות את מאזן הכוחות הפוליטי בין ממלכות אירופה. מלכים, קיסרים, משפחות אצולה ואפילו שליטים מוסלמים היו מעורבים – בגלוי או מאחורי הקלעים – בניסיון להשפיע על תוצאות הקונקלווה ולמנוע את בחירתם של אפיפיורים עוינים לאינטרסים המדיניים שלהם.

ימי הביניים: הכס הקדוש כזירה גאופוליטית

האימפריה הרומית הקדושה נהגה למנות או ללחוץ על בחירת אפיפיורים שמרניים, שתמכו ברעיון ה"סמכות הדואלית" – שיתוף פעולה בין קיסר לאפיפיור – ולעיתים גם איימה צבאית.

ערכים מורחבים – אפיפיורות אביניון, הקרע המערבי

במאה ה-14 (1378–1417) היה קרע גדול, שבמהלכו התקיימו בו-זמנית אפיפיורים ברומא ואנטי-אפיפיורים באביניון. הקרע נבע במידה רבה ממאבק בין צרפת לאיטליה על השליטה בכנסייה. התקופה כונתה "הקרע המערבי", והסתיימה רק בוועידת קונסטנץ.

תקופת הרנסאנס: הכנסייה כמנוף למשפחות שלטון

במאות ה-15 וה-16, משפחות איטלקיות חזקות – ובראשן משפחת מדיצ'י ומשפחת בורג'ה – שלטו בכיפה באמצעות מינוי אפיפיורים מתוך שורותיהן. הבחירות התנהלו תוך שוחד, איומים ובריתות פוליטיות. דוגמה לכך היא בחירתו של אלכסנדר השישי (רודריגו בורג'ה), בשנת 1492, שהייתה מלווה בהאשמות נרחבות בשוחד ובהבטחות לתפקידי קרדינלים. אפיפיורים בני משפחת מדיצ'י, כגון לאו העשירי וקלמנס השביעי, נבחרו בהשפעה ישירה של שליטי פירנצה ובתמיכה ממלכתית מצרפת.

הזכות לווטו של ממלכות אירופה

במאות ה-17 עד ה-20 הייתה נהוגה זכות וטו בלתי רשמית, שכונתה jus exclusivae - זכות ההתנגדות, בה השתמשו לעיתים ראשי מדינות קתוליות שהתנגדו למינוי. היו מקרים בהם קיסרי האימפריה האוסטרו הונגרית, מלכי ספרד, ולעיתים מלכי צרפת, שלחו נציגים לקונקלווה עם הוראה לחסום מועמד שאינו נוח להם.

השימוש המפורסם האחרון בזכות זו היה בשנת 1903, כאשר פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה התנגד למינוי הקרדינל מריאנו רמפולה. כתוצאה מכך נבחר פיוס העשירי, אשר מיד לאחר בחירתו אסר על כל התערבות חילונית בתהליך הבחירה.

העת החדשה

עם היחלשות מעמדה של הכנסייה ככוח מדיני-עצמאי, ועם אובדן מדינת האפיפיור (1870), ירדה במידה ניכרת השפעתם הישירה של שליטים חילוניים על הבחירה. עם זאת, גם במאה ה-20 וה-21 קיימת השפעה על המינוי מסיבות שאינן בהכרח דתיות. אמנם כיום אין התערבות ישירה של שליטי מדינות בבחירה, אך עדיין קרדינלים נבחרים פעמים רבות תוך התחשבות באיזון גאוגרפי, אידאולוגי ותרבותי, או כדי למנוע חיכוך פוליטי עולמי בין המאמינים. דוגמה לכך היא בחירתו של יוחנן פאולוס השני (1978), אפיפיור פולני ראשון, אשר שיקפה גם מסר פוליטי נגד ההגמוניה המדינית והתרבותית הסובייטית במזרח אירופה.

אף כי הסיבות לבחירה נשארות חסויות, הניחו פרשנים כי גם בחירתו של האפיפיור הקודם, פרנציסקוס (2013), הייתה במידת מה פוליטית. פרנציסקוס היה האפיפיור הראשון זה מאות שנים שלא היה אירופאי, והיחיד שהגיע מאמריקה הלטינית. בחירתו סימנה מעבר לעידן שבו הקתוליות מתפשטת באופן גלובלי, וכבר אינה רק עניינה של אירופה.

ראו גם

• פוליטיקה של הוותיקן

קישורים חיצוניים

• מדיה וקבצים בנושא Sede vacante בוויקישיתוף
• Matthew Bunson, From sede vacante to conclave: Key terms to know at the start of a papal transition, CMA -Catholic News Agency, April 22, 2025 (באנגלית)