לדלג לתוכן

Suicide

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פירוש נוסף ערך זה עוסק בלהקת מוזיקה. אם התכוונתם לפעולה שבה אדם שם קץ לחייו, ראו התאבדות.
Suicide
מקום הקמה ניו יורק עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1970–2016 (כ־46 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה נו וויב, סינת'-פופ, מוזיקה אלקטרונית, אינדסטריאל רוק, פוסט-פאנק (Punk) עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת תקליטים מיוט רקורדס, ברונז רקורדס, בלאסט פירסט, Red Star Records עריכת הנתון בוויקינתונים
חברים
אלן וגה
מרטין רב עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

Suicide (בעברית: התאבדות) היו צמד מוזיקלי אמריקאי שהורכב מהסולן אלן וגה (Alan Vega) והמוזיקאי מרטין רב (Martin Rev). הצמד היה פעיל לסירוגין בין השנים 1970 ל-2016. המוזיקה החלוצית של הלהקה השתמשה בכלים אלקטרוניים מינימליסטיים, בין השאר סינתיסייזרים ומכונות תופים פרימיטיביות, והופעותיהם המוקדמות היו פרובוקטיביות ולעיתים קרובות הסתיימו באלימות.[1]

הם היו בין האמנים הראשונים שהשתמשו במונח "מוזיקת פאנק" במודעה לקידום הופעה בשנת 1970 – בתקופה הקצרה שבה פעלו כשלישייה יחד עם פול ליבגוט (Paul Liebegott).[2]

למרות שהצמד מעולם לא זכה לפופולריות רחבה בקרב הציבור הרחב, סואסייד זכו להכרה כאחד מההרכבים המשפיעים ביותר של תקופתם. אלבום הבכורה שלהם, Suicide, משנת 1977, תואר על ידי ניק רומנו מהאנטרטיינמנט ויקלי כאבן דרך במוזיקה האלקטרונית, והת'ר פיירס מ־AllMusic כתבה כי האלבום "הניח את היסודות לפוסט-פאנק, סינת'פופ ורוק תעשייתי."[3] בשנת 2020 נכנס האלבום לרשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים של הרולינג סטון.[4]

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות השבעים: הקמה ואלבומים ראשונים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1969 אלן ברמוביץ' (Alan Bermowitz), אמן יהודי מברוקלין, החל להיות מעורב בפרויקט MUSEUM: A Project of Living Artists – גלריה רב-תחומית שפעלה 24 שעות ביממה ונוהלה על ידי אמנים, במימון ציבורי, שמוקמה בברודוויי 729 במנהטן. הגלריה נוהלה על ידי ארגון Art Workers' Coalition(אנ') שפעל למען רפורמות במוזיאונים. ברמוביץ' היה פעיל גם בארגון הזה.

ברמוביץ', שיצר אמנות חזותית תחת השם Alan Suicide, עבר מציור לפיסול באור, כשרבים מהפסלים שלו נבנו מפסולת אלקטרונית.[5] הוא נהג להציג את עבודותיו בגלריה OK Harris ברובע סוהו, שם המשיך להציג את עבודותיו עד שנת 1975. הקריירה האמנותית שלו התנהלה במקביל לעבודתו המוזיקלית גם בשנים הבאות.[6]

באותה שנה, ברמוביץ' ראה את הופעה של להקת הסטוג'ס ב-New York State Pavilion; חוויה שנתנה לו השראה. הוא אמר לאחר מכן: "זה הראה לי שאתה לא חייב ליצור אמנות סטטית, אתה יכול ליצור מצבים, לעשות משהו סביבתי. זה מה שגרם לי להתקדם יותר בכיוון של יצירת מוזיקה. בהשוואה לאיגי פופ, כל מה שעשיתי כאמן הרגיש חסר משמעות."[7]

מרטין "רב" ריברבי (Martin "Rev" Reverby), גם הוא יהודי שנולד במנהטן וגדל בברונקס, היה, בניגוד לוגה, מוזיקאי עוד לפני הקמת הלהקה. לפני הקמת הלהקה הוא ניגן בעיקר ג'אז תחת שם הבמה "מרטי מניאק" (Mary Maniac).[8]

בשנת 1970, אלן וגה ומרטין רב נפגשו ב-MUSEUM: A Project of Living Artists. הם החלו להתנסות במוזיקה אלקטרונית יחד עם הגיטריסט פול ליבגוט והקימו איתו את להקת Suicide.[8] לפי ראיון עם אלן וגה משנת 2002, שם הלהקה הושפע מכותר של חוברת קומיקס של גוסט ריידר בשם "Satan Suicide".[9] הוא הסביר: "דיברנו על ההתאבדות של החברה, במיוחד החברה האמריקאית. העיר ניו יורק קרסה. מלחמת וייטנאם הייתה בעיצומה. השם Suicide אמר הכל."[10] למרות מה שאמר אלן וגה, לא ידוע על חוברת קומיקס בשם זה.[11]

הופעתם הראשונה הייתה ב-19 ביוני 1970 ב-Project of Living Artists במנהטן תחתית. הם התחילו לתאר את מה שניגנו בהופעותיהם כ"מוזיקת פאנק" באותה שנה.[2] הם היו מהלהקות הראשונות שתיארו את עצמן כלהקות פאנק, אם לא הראשונה שבהן. עם זאת, המוזיקה שניגנו באותה תקופה הייתה בסגנון ג'אז חופשי, ולא בסגנון המזוהה איתם כיום.[10] ליבגוט עזב בסוף 1971, והם המשיכו כצמד. השיר הראשון שסואסייד כתבו היה "Cheree" ואחריו "Ghost Rider".[10]

בשלב זה, וגה כבר לא ניגן על שום כלי (הוא ניגן בהתחלה בחצוצרה) והתמקד רק בשירה.[10] רב הפסיק לנגן על תופים ועל חלילית עד תחילת 1975. Suicide צמחו לצד סצנת הגלאם פאנק המוקדמת בניו יורק, והופיעו עם להקות כמו הניו יורק דולס ו-The Fast. הם החלו לפתח מוניטין של הופעות פרובוקטיביות בהשראת איגי פופ. רבים מהופעותיהם המוקדמות היו במרכז מרסר לאמנות, לצד להקות כמו ניו יורק דולס ו-Eric Emerson and the Magic Tramps.[12] וגה ורב התלבשו כמו "בריוני רחוב אמנותיים", וגה היה ידוע בכך שנהג להניף שרשרת אופנוע על הבמה.[13] וגה אמר בריאיון משנת 2003: "התחילו לבוז לנו ברגע שעלינו לבמה. רק מהמראה שלנו, הם כבר התחילו להציק לנו."[14]

לאחר קריסת מרכז מרסר לאמנות בשנת 1973, Suicide הופיעו ב-Max's Kansas City וב-CBGB (לפני שהורחקו משם), ולעיתים קרובות חלקו את הבמה עם להקות פאנק צעירות.

הפרסום הראשון שלהם היה השיר "Rocket U.S.A", שנכלל באלבום הלייב 1976 Max's Kansas City.[15] שנה לאחר מכן, הם הקליטו והוציאו באופן עצמאי את אלבום הבכורה שלהם, Suicide, בחברת התקליטים Red Star Records של מרטין תאו. למרות שביקורות העיתונות הראשונות היו חלוקות (רוברט כריסטגאו העניק לאלבום את הציון C+[16]), ההכרה התקשורתית השתנתה עם השנים. ניק הורנבי כתב: "'Che', 'Ghost Rider' – ההמנונים המוזרים, העמידים והפרוטו-פאנקיים האלה הם בין הניסויים המלודיים והחזוניים ביותר שיצרה המוזיקה הרוקית." בולט במיוחד השיר בן עשר הדקות "Frankie Teardrop", שמספר את סיפורו של פועל עני בן 20 שרוצח את משפחתו ומתאבד. המבקר אמרסון דמרון כתב שהשיר הוא "אחד הדברים המפחידים, מרתקים ואבסורדיים ששמעתי מעודי."[17] הורנבי, בספרו 31 Songs, מתאר את השיר כ"דבר שתרצה לשמוע רק פעם אחת."

ב-1978 הם הופיעו לראשונה מחוץ לארצות הברית, כשחיממו את אלביס קוסטלו ואת הקלאש בבריטניה ובמערב אירופה.[18] בשנת 1978 יצא אלבום הופעה שהכיל שתי הופעות של הצמד, אחת בברלין ואחת בבריסל, הופעה שהסתיימה במהומה. לאחר סיבוב הופעות עם The Cars, סואסייד הוחתמו אצל חברת התקליטים Ze Records של מיכאל זליכה. לאחר מכן הם הקליטו את אלבומם השני, Suicide: Alan Vega and Martin Rev, באולפני Power Station.[19] בעוד שהאלבום זכה להצלחה ביקורתית, הוא לא הצליח מסחרית.

שנות השמונים ואילך

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר צאת האלבום השני, סואסייד פרסמו עוד שלושה אלבומי אולפן: A Way of Life בשנת 1988, Why Be Blue בשנת 1992 ו־American Supreme בשנת 2002. במהלך תקופה זו, שני חברי הלהקה החלו לעסוק בפרויקטים אישיים, והוציאו אלבומי סולו.

בשנת 1986, אלן וגה שיתף פעולה עם אנדרו אלדריץ' מלהקת The Sisters of Mercy באלבום Gift של להקת The Sisterhood.[20] בשנת 1996, וגה שיתף פעולה עם אלכס צ'ילטון (מלהקת ביג סטאר) ובן וון באלבום Cubist Blues.[21]

בשנת 2004, הוציאה הוצאת SAF Publishing את הספר Suicide No Compromise, "ביוגרפיה דוקומנטרית" מאת דייוויד נובאכט, שכללה ראיונות נרחבים עם וגה ורב, כמו גם עם רבים מעמיתיהם וממעריציהם.[22]

בשנת 2008, חברת התקליטים Blast First Petite הוציאה את הסדרה Alan Vega 70th Birthday Limited Edition EP Series – סדרה חודשית של מיני-אלבומים (EPs) בהוצאה מוגבלת על גבי תקליטי ויניל בגודל 10 אינץ' והורדות דיגיטליות, לכבוד יום הולדתו ה-70 של אלן וגה. בין האמנים שהשתתפו במחווה היו ברוס ספרינגסטין ו-The Horrors. החברה הוציאה באותה שנה גם את Suicide: 1977–1978, אוסף של 6 תקליטורים.[23]

בספטמבר 2009, הלהקה ביצעה את אלבום הבכורה שלה במלואו, כחלק מסדרת Don't Look Back של פסטיבל All Tomorrow's Parties.[24] במאי 2010, הלהקה ביצעה את כל האלבום הראשון בהופעה חיה בשני קונצרטים בלונדון, בשיתוף עם איגי והסטוג'ס שביצעו את האלבום Raw Power.[25]

הלהקה הופיעה בפעם האחרונה במרכז האמנויות ברביקן בלונדון ב-9 ביולי 2015. המופע, שנקרא 'A Punk Mass', כלל הופעות סולו של רב ווגה לפני הופעתה המרכזית של Suicide. הנרי רולינס, בובי גילספי (סולן פריימל סקרים) וג'ני בת הופיעו כמופעי אורח.[26][2] עקב הידרדרות במצבו הבריאותי של וגה, ההופעות שתוכננו לשנת 2016 בוטלו.[2]

אלן וגה, הסולן של הלהקה, נפטר ב-16 ביולי 2016 בגיל 78 ולכן הלהקה חדלה מלהתקיים.[27]

סגנון מוזיקלי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוזיקה של Suicide שילבה אלמנטים של סינת'פופ, מוזיקה אלקטרונית, פאנק ונויז. הם נחשבים לחלוצים של סגנונות כמו סינת'פופ, אינדסטריאל ופוסט-פאנק. הריפים הפשוטים בקלידים שניגן רב, אשר בתחילה נוגנו על אורגן ישן ומשומש של חברת פרפיזה בשילוב עם יחידות אפקטים ואחר כך על סינתיסייזר, לוו במכונות תופים פרימיטיביות. הדבר יצר ליווי אלקטרוני קיצבי ומינימליסטי לשירה הלוחשת והעצבנית של וגה.

זו הייתה הלהקה הראשונה שהשתמשה במונח "פאנק" כדי לתאר את עצמה, מונח שאימצו מתוך מאמר של לסטר בנגס. חלק מהפוסטרים הראשונים של הלהקה כללו את הביטויים "מוזיקת פאנק" ו"מיסה של מוזיקת פאנק".

הצמד הושפע רבות ממוזיקת רוקבילי ורוק אנד רול ובמיוחד מאלביס פרסלי,[28] רוי אורביסון,[29] ג'ין וינסנט,[30] אדי קוקרן,[31] ג'רי לי לואיס,[32] ליטל ריצ'רד, פאטס דומינו,[29] וצ'אק ברי.[33]

בנוסף, הלהקה קיבלה השראה גם מלהקות רוק כגון הסטוג'ס,[28] הוולווט אנדרגראונד,[34] Question Mark & the Mysterians[35] וסילבר אפלס.[35]

בנוסף גם להקות קראוטרוק כמו קאן(אנ') צוינו כהשפעות על סואסייד, כמו גם קרלהיינץ שטוקהאוזן.[29][35] גם מוזיקאי ג'אז כגון אלברט איילר, ג'ון קולטריין, מיילס דייוויס ודון צ'רי השפיעו על הלהקה,[36] ומרטין רב אף היה תלמידו של לני טריסטנו(אנ'), פנסתרן ג'אז ידוע.

הם הושפעו גם מסרטים כגון El Topo של אלחנדרו חודורובסקי, וממסרטיהם של דייוויד לינץ' וג'ון ווטרס.[37]

השפעה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוזיקה של סואסייד, ובמיוחד אלבומה הראשון, צוינה כהשפעה על ההתפתחות של ז'אנר הדת'רוק(אנ'), מוזיקה תעשייתית, רוק גותי, טכנו וסינת'-פופ.[29]

בין המוזיקאים שציינו את Suicide כהשפעה עליהם, או שהשפעה הזו צוינה על ידי אחרים ניתן למנות את דפש מוד,[38] U2,[39] ברוס ספרינגסטין,[39] The Cars,[40] סוניק יות',[41] Sleaford Mods,[42] סטיב אלביני,[43] Perfume Genius,[44] ניק קייב,[45] LCD Soundsystem,[46] אריאל פינק,[47] ו-AFI.[48]

עיתונאי המוזיקה קולין לרקין כתב כי Suicide, עם המיזוג העוצמתי שלהם בין רוקבילי ומוזיקה אלקטרונית באמצעות ציוד זול, הפכו להשפעה חשובה על להקות כמו The Birthday Party, Soft Cell, Sigue Sigue Sputnik ו-Nine Inch Nails.[49]

רוב שפילד מהרולינג סטון כתב כי אמנים רבים הושפעו מאלבום הבכורה של Suicide, ביניהם The Human League, Bauhaus, רדיוהד ו-Spacemen 3.[50]

המבקר טובי קרסוול מנה להקות כמו Devo, Ultravox, The Jesus and Mary Chain, The Sisters of Mercy, דפש מוד, My Chemical Romance, ניק קייב, דאפט פאנק ו-Air כיורשים של Suicide, שהרוויחו מסגנונם החלוצי של מוזיקה תעשייתית.[51]

גרסאות כיסוי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסקול של הסרט העורב, משנת 1994, כלל גרסת כיסוי לשיר "Ghost Rider" בביצוע להקת Rollins Band.[52] באותה שנה, The Fatima Mansions הקליטו גרסת כיסוי לשיר "Diamonds, Fur Coat, Champagne", כחלק מהסינגל שלהם Nite Flights.[53]

במאי 1999, להקת Question Mark and the Mysterians הוציאה גרסת כיסוי לשיר "Cheree", שנכללה באלבומם More Action.[54]

הריף מתוך "Ghost Rider" סומפל בסינגל "Born Free" של M.I.A., שיצא באפריל 2010. מרטין רב הצטרף ל-M.I.A. לביצוע השיר בתוכנית Late Show with David Letterman.[55]

בשנת 2009, להקת The Horrors הקליטה גרסת כיסוי לשיר "Shadazz", כחלק מאלבום מחווה לאלן וגה, והופיעה עמו פעמים רבות עם השיר "Ghost Rider".[56] בהמשך אותה שנה, Primal Scream ו-Miss Kittin הוציאו גרסת כיסוי לשיר "Diamonds, Fur Coat, Champagne", שיצאה במהדורה מוגבלת של 3,000 עותקים על גבי תקליט ויניל 10 אינץ'.[57]

להקת The Gories הקליטה גרסת כיסוי לשיר "Ghost Rider", שנכללה באלבום I Know You Fine, But How You Doin'.[58] באפריל 2011, להקת LCD Soundsystem שילבה קטע מתוך השיר "Ghost Rider" בביצוע השיר "Losing My Edge", וכן ביצעה גרסת כיסוי לשירו של אלן וגה "Bye Bye Bayou" במהלך הופעתם האחרונה במדיסון סקוור גארדן.[59][46] השיר "Ghost Rider" בוצע גם על ידי הצמד הבריטי The Last Shadow Puppets במועדון Terminal 5 בניו יורק, כמחווה לאלן וגה לאחר מותו בשנת 2016.[60]

באפריל 2012, ננה צ'רי הוציאה גרסת כיסוי לשיר "Dream Baby Dream", שנכללה באלבומה The Cherry Thing.[61][62] במאי 2014, להקת Savages הוציאה גרסה חיה של השיר כבי-סייד לסינגל "Fuckers"/"Dream Baby Dream".[63]

בשנת 2008 פרסם ברוס ספרינגסטין קאבר חי ל-"Dream Baby Dream" וב-2014 פרסם גרסת אולפן לשיר.[64]

דיסקוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומי אולפן

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 1977 – Suicide
  • 1980 – Suicide: Alan Vega and Martin Rev
  • 1988 – A Way of Life
    • בשנת 2005 יצאה הוצאה מחודשת של התקליטור, בחברות התקליטים Blast First/Mute/EMI, הכוללת מאסטרינג חדש ודיסק בונוס עם הקלטה חיה מ-1987
  • 1992 – Why Be Blue
    • בשנת 2005 יצאה הוצאה מחודשת של התקליטור, בחברות התקליטים Blast First/Mute/EMI, הכוללת דיסק בונוס עם הקלטה חיה מ-1989, וכן מאסטרינג חדש של האלבום המקורי שביצע מרטין רב. סדר שירים שונה מהמקור.[65]
  • 2002 – American Supreme
    • העותקים הראשונים של התקליטור כללו דיסק בונוס עם הקלטה חיה משנת 1998.

אלבומי לייב

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 1978 – 21½ Minutes in Berlin/23 Minutes in Brussels
  • 1981 – Half Alive (מבחר של הקלטות לייב וגרסאות דמו מ-1975–1979; שוחרר במקור על ידי הוצאת ROIR רק בקסטות, בתוספת הערות אלבום מאת לסטר בנגס)
  • 1986 – Ghost Riders (קונצרט לייב משנת 1981 – פורסם במקור רק בקסטות)
  • 1997 – Zero Hour <small>(הקלטות חיות מסוף שנות השבעים)
  • 2004 – Attempted: Live at Max's Kansas City 1980 <small>(הקלטה חיה מהסאונדבורד(אנ') מהופעה במועדון ניו יורקי; בתוספת הערות אלבום מאת מרטין תאו)
  • 2008 – Live 1977–1978 <small>(סט של שישה תקליטורים המכיל 13 הופעות חיות מלאות של Suicide מספטמבר 1977 עד אוגוסט 1978, בתוספת חומר בונוס.)

מיני אלבומים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סינגלים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Steven Lee Beeber, Suiside is painful, The Heebie-jeebies at CBGB's: A Secret History of Jewish Punk, 2006, עמ' 39-48
  • David Nobakht, Suicide: No Compromise, SAF Publishing, 2004
  • Needs, Kris. Dream Baby Dream: Suicide: A New York Story. Omnibus Press. December 2015.
  • Laura Davis-Chanin, Liz Lamere, Infinite Dreams: The Life of Alan Vega, Backbeat Books, 2024

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא Suicide בוויקישיתוף
  • קטע קול Marcus Parks, Carolina Hidalgo, ‏ Suiside, בפודקאסט "No Dogs In space" (באנגלית)(שני פרקים)
  • Suicide, באתר ספוטיפיי
  • Suicide, באתר AllMusic (באנגלית)
  • Suicide, באתר MusicBrainz (באנגלית)
  • Suicide, באתר Discogs (באנגלית)
  • Suicide, באתר Songkick (באנגלית)
  • Suicide, באתר בילבורד (באנגלית)

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Simon & Schuster, Suicide Biography, The Rolling Stone Encyclopedia of Rock & Roll (Simon & Schuster, 2001)., 2001
  2. ^ 1 2 3 4 Suicide - Chronology, from the archives
  3. ^ Suicide, באתר AllMusic
  4. ^ The 500 Greatest Albums of All Time, Rolling Stone, 2020-10
  5. ^ "Project of Living Artists". The Downtown Pop Underground (באנגלית אמריקאית). 2018-08-27. נבדק ב-2025-01-31.
  6. ^ M. H. Miller, ARTnews.com, ARTnews.com, ‏26 ביולי 2016
  7. ^ Suicide Watch - The Village Voice, The Village Voice, ‏29 בינואר 2002
  8. ^ 1 2 Interview: Suicide’s Martin Rev | Red Bull Music Academy Daily, ‏15 באוקטובר 2015
  9. ^ בריאיון אחר הוא הזכיר חוברת בשם ("Saint Suicide" Alan Vega - purple MAGAZINE, Purple, ‏20 ביולי 2017)
  10. ^ 1 2 3 4 Simon Reynolds, Infinity Punk: A Career-Spanning Interview With Suicide’s Alan Vega, Pitchfork, ‏19 ביולי 2016
  11. ^ SunshineSatan666, Question about Alan Vega/Suicide/Ghost Rider, r/LPOTL, ‏2020-02-25
  12. ^ Punk Globe Magazine Online, www.punkglobe.com
  13. ^ Gabriel Kennedy, America is Killing Its Youth: Martin Rev and the Artistic Legacy of Suicide, The Tonearm, ‏11 במרץ 2024
  14. ^ Suicide and You Alan Vega בתאריך 8 בינואר 2007, בארכיון האינטרנט
  15. ^ Various - 1976 Max's Kansas City (באנגלית), 1976, נבדק ב-2025-02-14
  16. ^ Robert Christgau: CG: suicide, www.robertchristgau.com
  17. ^ Dusted Features [ Ghost Songs - Our Favorite Halloween Tunes ], dustedmagazine.com
  18. ^ Daniel Dylan Wray, 'It was like going into the trenches': how Suicide rioted against plastic punk, The Guardian, ‏18 ביולי 2017
  19. ^ Marshall Bowden, My Life in the Cutout Bins: Suicide/Suicide: Alan Vega and Martin Rev (2nd album), New Directions In Music, ‏7 בפברואר 2024
  20. ^ Gift, The Sisterhood, באתר AllMusic
  21. ^ Cubist Blues, באתר AllMusic
  22. ^ Suicide: No Compromise, אמזון (באנגלית)
  23. ^ ALAN VEGA TURNS 70-YEARS OLD | SUICIDE BOX SET AND SINGLE SERIES SET FOR RELEASE | MAJOR ARTISTS PAY TRIBUTE TO SUICIDE/VEGA IN YEAR-LONG, MONTHLY SERIES OF LIMITED EDITION OF 10" VINYL EP'S AND DOWNLOADS – MVRemix Rock, MVRemix Media, ‏25 ביוני 2008
  24. ^ BrooklynVegan Staff, ATP NY final 2009 lineup — Bob Mould (now official), Eugene Mirman, Menomena, Hopewell & more (but not Nick Cave), ‏7 באוגוסט 2009
  25. ^ https://www.atpfestival.com/newsview/0909181000
  26. ^ Suicide: A Punk Mass בתאריך 4 באוגוסט 2016, בארכיון האינטרנט
  27. ^ אתר למנויים בלבד דפנה ארד, מת אלן וגה, סולן להקת "סואיסייד", באתר הארץ, 17 ביולי 2016
  28. ^ 1 2 Alexis Petridis, Suicide's Alan Vega: a punk pioneer who shoved the streets back in people's faces, The Guardian, ‏18 ביולי 2016
  29. ^ 1 2 3 4 [FRIDAY PLAYLIST Alan Vega: His Music, His Influences, His Influence Autre Magazine], Autre Magazine, ‏22 ביולי 2016
  30. ^ Rob Sheffield, Remembering Suicide's Alan Vega: Screamer of Truths, Dreamer of Dreams, Rolling Stone, ‏2016-07-17 (באנגלית אמריקאית)
  31. ^ The great connector: 12 reasons to love Alan Vega and Suicide - Loud And Quiet, Loud And Quiet, ‏22 באפריל 2021
  32. ^ How Suicide influenced Bruce Springsteen album ‘Nebraska’, Far Out Magazine, ‏23 בנובמבר 2023
  33. ^ Interview with Alan Vega and Martin Rev aka Suicide, ברלין, 2004
  34. ^ self-titled, Read a Rare Alan Vega Interview - self-titled - Medium, self-titled, ‏17 ביולי 2016
  35. ^ 1 2 3 Kris Needs, Suicide: The terrifying world of NYC's outsider punks, Louder, ‏31 בדצמבר 2015
  36. ^ BOMB Magazine | Alan Vega by Brian McPeck and Matt McAuley, BOMB Magazine (באנגלית)
  37. ^ Suicide’s Music in Film: An Interview with Martin Rev » PopMatters, PopMatters, ‏22 במרץ 2023
  38. ^ Q+A / Depeche Mode / Violator בתאריך 23 בנובמבר 2019, בארכיון האינטרנט
  39. ^ 1 2 Paul Lester, Suicide: How the godfathers of punk kept the faith, The Jewish Chronicle, ‏24 בנובמבר 2016
  40. ^ Albums Of The Week: Alan Vega | Alan Vega After Dark - Tinnitist, Tinnitist, ‏30 ביולי 2021
  41. ^ Taylor Antrim, Thurston Moore of Sonic Youth on His New Memoir, ‘Sonic Life,’ and What He Wants To Write Next, Vogue, ‏23 באוקטובר 2023
  42. ^ Excursive Fragments-Beach House, Tortoise - reflectivewavelengthssays, ‘Where the pavement turns to sand’ Sleaford Mods & Neil Young (1979), reflectivewavelengths, ‏2023-04-22 (באנגלית)
  43. ^ Ep. #275: Incredible Love - Alan Vega & Suicide Remembered by Steve Albini, Jehnny Beth, Brendan Canty, Kid Millions, Robyn Phillips, Priya Thomas, & Mike Watt - Kreative Kontrol, Kreative Kontrol, ‏10 באוגוסט 2016
  44. ^ Perfume Genius - Too Bright, The Line of Best Fit (באנגלית אמריקאית)
  45. ^ Daniel Dylan Wray, People Would Boo, And I Would Scream Back At Them: “I Hate Your Fucking Guts!”, VICE, ‏14 באוקטובר 2015
  46. ^ 1 2 How Alan Vega and Suicide changed James Murphy’s life, Far Out Magazine, ‏16 ביולי 2021
  47. ^ Andy Beta, Ariel Pink, Pitchfork, ‏13 בספטמבר 2012
  48. ^ AFI - What's in My Bag?, סרטון בערוץ "Amoeba", באתר יוטיוב, 27 במרץ 2017
  49. ^ Colin Larkin, The Encyclopedia of Popular Music: Rich, Young and Pretty, כרך 7, Muze, 2006, עמ' 833
  50. ^ Rob Sheffield, Remembering Suicide's Alan Vega: Screamer of Truths, Dreamer of Dreams, Rolling Stone, ‏2016-07-17 (באנגלית אמריקאית)
  51. ^ Toby Creswell, 1001 Songs, Hardie Grant Publishing, 2007-11-01, עמ' 89, ISBN 978-1-74273-148-3. (באנגלית)
  52. ^ Recording “Ghostrider” by Rollins Band - MusicBrainz, musicbrainz.org
  53. ^ The Fatima Mansions - Nite Flights (באנגלית), 1994, נבדק ב-2025-02-14
  54. ^ More Action - ? & the Mysterians | Album | AllMusic (באנגלית), נבדק ב-2025-02-14
  55. ^ Kendra Dandelion (2010-07-14), M.I.A. - Born Free (live on Letterman), נבדק ב-2025-03-03
  56. ^ The Horrors / Suicide / Nic Void - The Horrors / Suicide (באנגלית), 2008-10-06, נבדק ב-2025-03-03
  57. ^ Primal Scream cover Suicide for new single, NME, ‏11 בפברואר 2009
  58. ^ The Gories - I Know You Fine, But How You Doin' (באנגלית), 1990, נבדק ב-2025-02-15
  59. ^ LCD Soundsystem Setlist at Madison Square Garden, New York, setlist.fm (באנגלית)
  60. ^ The Last Shadow Puppets at Terminal 5 (August 2, 2016), We All Want Someone To Shout For, ‏8 בנובמבר 2016
  61. ^ Tom Breihan, Neneh Cherry & The Thing – “Dream Baby Dream (Four Tet Remix)” Video (Stereogum Pre ..., Stereogum, ‏18 ביוני 2012
  62. ^ Neneh Cherry & The Thing - The Cherry Thing (באנגלית), נבדק ב-2025-02-15
  63. ^ Savages - Fuckers / Dream Baby Dream (באנגלית), 2014-05-05, נבדק ב-2025-02-15
  64. ^ Alexandra Pollard, Suicide's Dream Baby Dream – the unlikely anthem of 2016, The Guardian, ‏30 באוקטובר 2016
  65. ^ Suicide - Why Be Blue? + Live CD (באנגלית), 2005, נבדק ב-2025-01-30
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=Suicide&oldid=40716345"