The Awful German Language
The Awful German Language (מילולית: השפה הגרמנית הנוראית) הוא חיבור סאטירי משנת 1880 מאת הסופר מארק טוויין, אשר נכלל כנספח 4 (Appendix D) של הספר "נווד בנכר" (אנ'). החיבור עוסק בצורה סאטירית בשפה הגרמנית ובקושי של דוברי אנגלית ללמוד אותה כשפה שנייה.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
טוויין החל ללמוד גרמנית בגיל 15, אך הפסיק וחזר ללמוד את השפה 28 שנים לאחר מכן בעקבות הכנה לטיול נסיעה לאירופה. בשנת 1887, במהלך שהותו בגרמניה, חלם חלום, אשר תיאר אותו ביומנו ש"כל הזרים הרעים הלכו לגן עדן הגרמני, לא יוכלו לדבר והיו מבקשים ללכת למקום האחר". המסה פורסמה בחלק השני של הספר "נווד בנכר", ותואר כ"המאמר הפילוסופי החשוב ביותר שכתב טוויין". ב-10 באוקטובר 1897, נשא טוויין בווינה הרצאה שכותרתה "Die Schrecken der deutschen Sprache" (האימה של השפה הגרמנית), והמשיך להרצות בנושא עד תחילת המאה ה-20.
המאמר[עריכת קוד מקור | עריכה]
מורפמות ופעלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאמר, מתאר טוויין את הכעס שלו על הדקדוק הגרמני בסדרה של שמונה דוגמאות הומוריסטיות הכוללות פעלים הניתנים להפרדה, נטיית שם ומילים מורכבות. כפי שהנושא מרמז, טוויין אמנם מתמקד בגרמנית כשפה, אבל עוסק גם בשפה האנגלית לצורך השוואה. הדבר מאפשר ניתוח במשקל לשוני המיוחס להיבטים טיפולוגיים וסגנוניים שונים של השפה אשר סובבים סביב ההבדל בין שפה אנליטית כמו האנגלית מול הגרמנית שהיא שפה סינתטית (אנ') עם ריבוי מורפמות, אשר יש בה גם כמה מאפיינים אנליטיים. טוויין מדגיש את השינויים הללו באמצעות תרגום בין-ליניארי, אופן תרגום המנסה לשמר את שפת המקור ללא הקשר ובאופן מילולי, ושיטה זו מדגישה את המכניקה של השפה המתורגמת.
כמאמרים אחרים של טוויין, גם כאן הוא עוקצני, אירוני, ומעלה חיוך על פני הקורא. כאשר טוויין כותב על מערכת ההטיה המורכבת בשפה הגרמנית, הוא כותב, לדוגמה:
"אין ספק שאין עוד שפה כל כך חלקלקה, חסרת מערכת, וכל כך חמקמקה לאחיזה. הלומד נשטף בה לכאן ולכאן, בצורה חסרת אונים ביותר; וכשסוף סוף הוא חושב שהוא תפס כלל שמציע קרקע יציבה לנוח עליו בתוך הזעם והסערה הכללית של עשרת חלקי הדיבור, הוא הופך את הדף וקורא, "תנו לתלמיד לשים לב היטב למקרים חריגים." הוא מעביר את עינו למטה ומגלה שיש הרבה יותר חריגים לכלל מאשר מקרים שלו.'
" Surely there is not another language that is so slipshod and systemless, and so slippery and elusive to the grasp. One is washed about in it, hither and thither, in the most helpless way; and when at last he thinks he has captured a rule which offers firm ground to take a rest on amid the general rage and turmoil of the ten parts of speech, he turns over the page and reads, "Let the pupil make careful note of the following exceptions." He runs his eye down and finds that there are more exceptions to the rule than instances "of it.
מגדר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בניגוד לאנגלית, בה כמעט אין הבחנה למגדר, הגרמנית (כמו גם העברית ושפות אחרות) היא שפה תלויית מגדר, בה כל עצם הוא במין מוגדר: זכר או נקבה. בגרמנית קיים גם מין סתמי, נייטרלי, ללא מגדר. אין בשפה הגרמנית שם עצם שלא נקבע לגביו מראש מינו המגדרי. כתוצאה מכך, מעבר לכך שהיידוע משתנה בהתאם למגדר בלשון, גם הפועל והתואר הנילווים לשם העצם, אמורים להשתנות בהתאם.
טוויין מרגיש לכך טקסט עוקצני בהתאם. לדוגמה:
"לכל שם עצם (בגרמנית) יש מגדר, ואין שום היגיון או עקביות בכך; לכן יש ללמוד את המגדר של כל מילה בנפרד ובעל פה. אין דרך אחרת. כדי לעשות זאת צריך להיות בעל זיכרון כמו ספר תזכירים. בגרמנית, גברת צעירה (אנ') [1] היא שם סתמי ללא מגדר, בעוד שהירק לפת הוא במגדר נקבה. תארו לעצמכם איזו יראת כבוד מוגזמת מפגינים בגרמנית כלפי הירק לפת, ואיזה חוסר כבוד קשוח כלפי הנערה."
Every noun has a gender, and there is no sense or system in distribution; so the gender of each must be learned separately and by heart. There is no other way. To do this one has to have a memory like a memorandum-book. In German, a young lady has no sex, while a turnip has. Think what overwrought reverence that shows for the turnip, and what callous "disrespect for the girl.
לפי הבלשן גיא דויטשר, למעשה, מגדר בלשון אינו ייחודי דווקא לשפה הגרמנית, ונפוץ ברבות מהשפות המערביות, ביניהן צרפתית, רוסית, לטינית, ואף עברית. זאת אף אם מאמרו של טוויין מדבר ספציפית על השפה הגרמנית, אותה למד, ובה הוא נהנה להתנגח. [2]