The Tragedy of Today's Gays

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
The Tragedy of Today's Gays
מידע כללי
מאת לארי קרמר עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת המקור אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
נושא הומוסקסואליות עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה
הוצאה ספרי פינגווין עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך הוצאה 2005 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

The Tragedy of Today's Gaysעברית: הטרגדיה של ההומוסקסואלים של ימינו) הוא ספר עיון שנכתב ב-2005 על ידי המחזאי, הסופר ופעיל זכויות הלהט"ב האמריקאי לארי קרמר. הספר בא מנאום שנשא באולם קופר יוניון (אנ') שבעיר ניו יורק שבמדינת ניו יורק שבארצות הברית ב-21 בנובמבר 2004.[1] בנאומו, קרמר קורא להומוסקסואלים וללסביות לפעול, להתאחד כקהילה ולאמץ אורח חיים בטוח יותר. הנאום הוביל למחאה, יומיים לאחר מכן, כנגד הגנרל האמריקאי פיטר פייס, יו"ר המטות המשולבים, שכינה בעבר את ההומוסקסואליות כ"לא מוסרית".[2]

לפני שנאם קרמר, נאמה הסופרת היהודייה-אמריקאית נעמי וולף.

תקציר[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרמר מסביר שזה היה הנאום הקשה ביותר שכתב אי פעם.[3] ג'ורג' ווקר בוש נבחר מחדש על אזור ה"ערכים המוסריים", ששימש כסינקדוכה לגברים הומוסקסואלים וללסביות.[4]

תרופות המטפלות בסימפטומים של HIV או איידס לא מרפאות וכי השפעותיהן המקלות לא יחזיקו מעמד לנצח. הוא קורא להומוסקסואלים וללסביות לזכור את אלו שנלחמו למען זכויות האנשים הסובלים מאיידס ולזכויות הלהט"ב.[5]

קרמר מצטט את מחקרו של העיתונאי ביל מוירס (אנ'), ומניח את המאבק למען זכויות להט"ב בתוך מבנה אי השוויוני הסוציו-אקונומי בארצות הברית, וקובע כי האנשים העשירים ביותר בארצות הברית מסורים לא רק להשמדת הזכויות וחייהם של מיעוטים עניים, גזעיים, ולא נוצרים, אך גם של גברים הומוסקסואלים ולסביות. הוא חושף כי ב-1971 יצר שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית לעתיד לואיס פאוול תוכנית "להחזיר את אמריקה להישרדות לשוק החופשי. לא דמוקרטיה. מיזם חופשי."[6] כחלק ממניפסט פאוול, השמרנים באמריקה יצרו יסודות להפוך את אחת המדינות הליברליות בעולם ל"צבא פיראטים קלאסי, גזעני, הומופובי ואימפריאלי".[7] האיידס פעל לטובתם של השמרנים, שכן "החלומות הפרועים ביותר שלהם אז התחילו להתגשם. החבר'ה נעלמו והם עשו את זה לעצמם", מה שהוביל את קרמר למסקנה הבאה: ”הכוונה היא שזאת המילה היחידה שתיארה את הטיפול הג'נוסידאלי שמיליוני גופות טבעו בו”.[8]

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיתון האמריקאי הבוסטון גלוב תיאר את הנאום כ"הרצאה נוקשה אך אמיתית".[9] חוזה אנטוניו ורגאס (אנ'), עיתונאי שכתב בוושינגטון פוסט, כינה את קרמר כ"צעקה בלתי נלאית" ותיאר את הספר כ"פולמוס נרחב שקורא לפעולה, עם כעס, תסכול ומרגש."[10] הספר צוטט על ידי הקרן הספרותית למבה (אנ') כראיה לכך שקרמר פרץ "קרקע חדשה בתחום הספרות וההוצאה לאור הלהט"בית", והוביל את הקבוצה לכבודו בפרס חלוץ.[11]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Specter, Michael (November 22, 2004). "Nowhere" The New Yorker
  2. ^ Buchanan, Wyatt (March 20, 2010). "Larry Kramer thinks straight people hate gays" SF Gate/San Francisco Chronicle
  3. ^ Kramer 35.
  4. ^ Kramer 36-37.
  5. ^ Kramer 52.
  6. ^ Kramer 61.
  7. ^ Kramer 64.
  8. ^ Kramer 68.
  9. ^ Morris, Wesley (3 בפברואר 2006). "A steamy but sobering look at gay life in the '70s". The Boston Globe. נבדק ב-2 במאי 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  10. ^ Vargas, Jose Antonio (May 9, 2005). "The Pessivist: AIDS Activist Larry Kramer, Hoarse from speaking truth to power." The Washington Post
  11. ^ Lambda Literary Foundation (April 1, 2010). "Pioneer Awards"