We Demand Rally

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מפגינים בעצרת, 28 באוגוסט 1971

We Demand Rally הייתה העצרת הגדולה הראשונה למען זכויות להט"ב בקנדה, שהתקיימה ב-28 באוגוסט 1971 באוטווה, ואורגנה על ידי קבוצות הלהט"ב Toronto Gay Action והאיגוד הקהילתי ההומופילי של טורונטו (אנ'). באותו זמן, התקיימה עצרת מקבילה בוונקובר שאורגנה בסולידריות עם העצרת על ידי קבוצת הלהט"ב Gay Alliance Toward Equality (אנ'). העצרת ממלאת חלק חשוב בהיסטוריה של זכויות להט"ב בקנדה, כמו כן בהיסטוריה של הפמיניזם בקנדה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד הסיבות להפגנה הייתה האפליה של המשטרה הרכובה המלכותית של קנדה נגד הומוסקסואלים בעקבות השינויים ב-1969 בחוק הפלילי, שביטל יחסי מין הומוסקסואליים מסוימים, לאחר שאושרה הצעת החוק C-150.[1] עד לנקודה זו, אפליה נגד נטייה מינית לא הייתה אסורה על פי חוק ולא הייתה שום דרך להתלונן באמצעות ועדות לזכויות אדם.[2] נושאים נוספים שהניעו את המחאה היו אי-השוויון של חוק הגירושין, שהציב הומוסקסואליות באותה קטגוריה של חומרה מסיבות להתגרש כמו אונס או זואופיליה, וחוק ההגירה שאסר על הומוסקסואלים להגר לקנדה.[2][3]

קיימת היסטוריה של אקטיביזם הומוסקסואלי, המתמקד בחינוך ומודעות,[2] בקנדה עוד לפני 1971, כמו עבודתו של טד נורת'ה (אנ'), אולם לא היה ארגון או הפגנה בקנה מידה גדול עד לנקודה זו.

העצרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

העצרת באוטווה, שהכילה כ-200 מפגינים, אורגנה על ידי קבוצות הלהט"ב Toronto Gay Action והאיגוד הקהילתי ההומופילי של טורונטו (אנ').[2] העצרת החלה בצעדה למדרגות גבעת הפרלמנט (אנ') באוטווה.[4] רוב המפגינים היו הומוסקסואלים לבנים. בעצרת, השתתפה רק אישה אחת, שרי דינובו (אנ').[3] המפגינים קראו להפסקת המעקבים של המשטרה הרכובה המלכותית של קנדה על עובדים הומוסקסואלים, להפסקת האפליה וההתערבות הרפואית, והרחבת חוקי הגירושין ושוויון זכויות האזרח להומוסקסואלים ולסביות.[4]

הייתה עצרת מקבילה בוונקובר, שהכילה 20 מפגינים, ואורגנה על ידי קבוצת הלהט"ב Gay Alliance Toward Equality (אנ').‏[5][6][7]

דרישות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקבוצות המעורבות הציגו, כחלק מההפגנה, מסמך בן 13 עמודים המכיל רשימת דרישות לפרלמנט הקנדי, שנוסח על ידי הרברט ספירס ובריאן ווייט.[4][8][9] במסמך הופיעו עשרה דרישות עיקריות:[3]

  1. הסרת "חרפה" ו-"הגינות הגסה" כעילה להגשת כתב אישום כעבריין מין מסוכן.
  2. תיקונים בחוק הגירושין כדי לאפשר להחליט על משמורת ילדים על סמך הכישרון ההורי ולא על פי הנטייה המינית.
  3. הסרת הומוסקסואליות מאותה קטגוריה כמו התעללות פיזית או נפשית, זואופיליה ואונס מטעמי גירושין.
  4. תיקון חוק ההגירה, כך שיאפשר להומוסקסואלים להגר ולהיכנס לקנדה.
  5. לקבוע גיל הסכמה שווה ליחסי מין הומוסקסואליים והטרוסקסואלים כאחד.
  6. לחשוף האם המשטרה הרכובה המלכותית של קנדה ריגלו אחר אנשים קווירים העובדים בממשלה, ולהפסיק את הריגול באופן מיידי.
  7. שוויון תעסוקה וקידום בכל רמות הממשל.
  8. אפשרו להומואים, לסביות וביסקסואלים לשרת בצבא.
  9. שוויון זכויות יורחב גם ללסביות, ביסקסואלים והומואים.
  10. הסרת "מעשה מגונה" ו-"מעשי זימה" מהחוק הפלילי והחלפתם במונחים החלים באותה מידה על הטרוסקסואלים והומוסקסואלים.

תוצאות ומורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתוצאה ישירה מהעצרת, תוקן חוק ההגירה, והוסר האיסור על הומוסקסואלים לנסוע ולהגר לקנדה.[10] כל עשר הדרישות המקוריות של העצרת נענו מאז והחוקים שבהם התייחסו תוקנו מאז.

The Body Politic[עריכת קוד מקור | עריכה]

העצרת הובילה ליצירת המגזין הלהט"בי The Body Politic (אנ') על ידי ג'רלד מולדנהאואר (אנ'). מולדנהאואר, עם עוד מספר פעילים להט"בים, נדחף ליצור את המגזין כתוצאה מעריכות ושינויים משמעותיים במאמר שכתב מולנהאואר על העצרת ודרישותיה במגזין Guerilla.‏[11] הגיליון הראשון של The Body Politic פורסם בנובמבר/דצמבר 1971 והכיל מאמרים על העצרת באוטווה ודרישותיה[12] וכן על העצרת בוונקובר,[7] והשתמש בתמונה של העצרת ככריכת השער של המגזין.

We Still Demand[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-28 באוגוסט 2011, על גבעת הפרלמנט (אנ') באוטווה נערכה צעדת הנצחה שאורגנה על ידי הקבוצה הלהט"בית Queer Ontario.[5] הצעדה חגגה גם רפורמות שהתקבלו מאז העצרת המקורית וגם מחאה על אי-השוויון המתמשך ובעיות, כגון שוטרים באירועי גאווה וחסרי בית להט"בים.[5][13]

כנס שכותרתו "'We Demand': History/Sex/Activism in Canada/Nous demandons: Histoire/Sexe/Activisme au Canada" התקיים ב-28 באוגוסט 2011, לציון ארבעים שנה לעצרת.[8][9]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Graydon, Michael E. (2018-11-27). ""We Had Become a Community":Gays of Ottawa (go) and the Birth of Community, 1971–7". Canadian Historical Review. 99 (4): 594–622. doi:10.3138/chr.2016-0001. ISSN 0008-3755.
  2. ^ 1 2 3 4 Smith, Miriam (1999-01-01). Lesbian and Gay Rights in Canada. University of Toronto Press. doi:10.3138/9781442676633. ISBN 978-1-4426-7663-3.
  3. ^ 1 2 3 "The Demands · 1971 We Demand March · The ArQuives Digital Exhibitions". digitalexhibitions.arquives.ca. נבדק ב-2020-11-15.
  4. ^ 1 2 3 Jennex, Craig; Eswaran, Nisha (2020). Out North: An Archive of Queer Activism and Kinship in Canada. Figure 1 Publishing. ISBN 9781773271002.
  5. ^ 1 2 3 Verge, Stéphanie. “The Battle Continues with We (Still) Demand.” Maclean’s, vol. 132, no. 6, July 2019, p. 63.
  6. ^ "Introduction · 1971 We Demand March · The ArQuives Digital Exhibitions". digitalexhibitions.arquives.ca. נבדק ב-2020-12-02.
  7. ^ 1 2 "Vancouver Gay Liberation". The Body Politic. 1. בנובמבר 1971. {{cite journal}}: (עזרה)
  8. ^ 1 2 DiMera, Matthew. “We Demand 40 Years Later.” Xtra West (Vancouver), no. 470, Aug. 2011, pp. 12–13.
  9. ^ 1 2 Tremblay, Manon. Queer Mobilizations: Social Movement Activism and Canadian Public Policy. UBC Press, 2015.
  10. ^ "We Demand | The Canadian Encyclopedia". www.thecanadianencyclopedia.ca. נבדק ב-2020-11-28.
  11. ^ Crompton, Constance; Voth, Caitlin; Truong, Ruth (2019). "The Seventies Sociality: Activist Publishers and the Digital Commonplacing of New Knowledge". KULA: Knowledge Creation, Dissemination, and Preservation Studies. 3 (1): 20. doi:10.5334/kula.50. ISSN 2398-4112.
  12. ^ Waite, Brian, and Cheri DeNovo. “We Demand.” Body Politic, no. 1, Nov. 1971, p. 4.
  13. ^ "» We (Still) Demand!". נבדק ב-2020-12-02.