אבא קובנר

אבא קובנר
Абба Ковнер

אבא קובנר מעיד במשפט אייכמן, 1961
לידה	14 במרץ 1918 א' בניסן תרע"ח סבסטופול, אוקראינה
פטירה	25 בספטמבר 1987 (בגיל 69) ב' בתשרי תשמ"ח עין החורש, ישראל
שם לידה	אבא קאוונער
מדינה	ישראל
מקום קבורה	עין החורש
תאריך עלייה	אוגוסט 1945
ידוע בשל	היותו משורר, מנהיג פרטיזנים ולוחמים מגטו וילנה, מראשי חבורת "הנקם", מעצב תרבות והוגה דעות, קצין התרבות של "חטיבת גבעתי" במלחמת העצמאות וממקימי בית התפוצות
השכלה	אוניברסיטת וילנה
תקופת הפעילות	מ-1946
עיסוק	סופר עברי, אמן
מפלגה	השומר הצעיר, העובד הציוני
השקפה דתית	יהדות
בת זוג	ויטקה קובנר (1946 - 25 בספטמבר 1987)
צאצאים	מיכאל קובנר שלומית קובנר
מספר צאצאים	2
פרסים והוקרה	פרס ישראל (1970) פרס ברנר (1968) פרס ביאליק (1978) פרס שלונסקי (1960)

חברי המחתרת מגטו וילנה, ובהם אבא קובנר, עומד במרכז, וויטקה קמפנר (לימים אשתו של קובנר), ראשונה מימין

אבא קובנר (מימין) עם לוחמי הגנה ביד מרדכי, 1948

אבא קובנר - איור מאת חיים טופול

פסל של אבא קובנר בבית וילנה בתל אביב על רקע תמונה מגטו וילנה

מצבת קברו של אבא קובנר

אַבָּא קוֹבְנֶר (ביידיש: קאָוונער; 14 במרץ 1918 – 25 בספטמבר 1987) היה משורר עברי, סופר, אמן, וחבר מחתרת ישראלי, מנהיג פרטיזנים ולוחמים מגטו וילנה. קובנר היה מראשי חבורת "הנקם", שניסתה לנקום בנאצים ולהרוג מיליוני גרמנים לאחר מלחמת העולם השנייה על ידי הרעלת מקורות מים. הוא כיהן כקצין התרבות של "חטיבת גבעתי" במלחמת העצמאות והוביל קו נוקשה של לחימה עד המוות. ממקימי בית התפוצות. חתן פרס ישראל לספרות ושירה לשנת תש"ל (1970).

ביוגרפיה

קובנר נולד בשנת 1918 לישראל ורחל (לבית טאובמן) בסבסטופול שבחצי האי קרים, אז חלק מהרפובליקה הסובייטית הרוסית. למד בגימנסיה העברית "תרבות" שבווילנה, והיה ממנהיגי תנועת "השומר הצעיר" בעיר יחד עם בן דודו, בר קובנר (לימים מאיר וילנר), ואסתר נוביק (לימים אסתר וילנסקה), ואחר כך גם ממנהיגי התנועה בליטא ובפולין. בנעוריו חלה אביו ונפטר. קובנר החל בלימודי אמנות פלסטית ב-1940 באקדמיה לאמנויות שליד אוניברסיטת וילנה ובסמינר למורים. לפרנסתו עבד במשמרות לילה בבית חרושת לצעצועי ילדים. במהלך לימודיו באוניברסיטה החל קובנר בכתיבה ובפרסום של שיריו. הוא שאף לעלות לארץ ישראל עם חבריו, אולם קובנר נאלץ להפסיק את לימודיו בעקבות פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין וליטא (וילנה נכבשה בידי הנאצים ב-24 ביוני 1941).

בשואה

בתחילה הסתתר עם 16 חברי השומר הצעיר במנזר האחיות הדומיניקניות שבפרוורי העיר. לשבע מהנזירות שהסתירו אותו ואת חבריו, בהן אנה בורקובסקה, הוענקו לימים אותות חסידי אומות העולם. תוך זמן קצר שב לעיר והיה עד לאקציה הראשונה ב-2 בספטמבר ולאיסוף היהודים לעבודות כפייה. בתוך ימים אחדים הוקמו בווילנה שני גטאות, ובהם רוכזו כל יהודי העיר, בהם קובנר. אחר כך המשיך בפעילות מחתרתית במסגרת השומר הצעיר.

לאחר שנודע לקובנר על רצח העם היהודי, הוא קרא באספת התנועות החלוציות בווילנה שהתכנסה בליל 31 בדצמבר 1941 את הכרוז "אל נלך כצאן לטבח!", "היטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה. על יהודי ליטא הוטל להיות הראשונים בתור. נכון, חלשים אנו וחסרי מגן, ואולם, התשובה היחידה לאויב היא התנגדות!".

הייתה זו הפעם הראשונה שבה הועלתה בכתב ההנחה שהאירועים אינם מקריים אלא תולדה של תוכנית כוללת ומרכזית שמקורה בדרגים הגבוהים ביותר של הגרמנים והיא מכוונת נגד כל יהדות אירופה.^{[דרוש מקור]} בינואר 1942 נמנה קובנר עם מקימי המחתרת הלוחמת בגטו, ארגון הפרטיזנים המאוחד (פ–פּ–אוֹ; FPO) (כינויו המחתרתי היה "אוּרי"). לאחר שמפקדו הראשון של הארגון, יצחק ויטנברג, הוסגר לידי הנאצים, התמנה קובנר ביולי 1943 למפקד הארגון. במקביל החל בארגון בריחת צעירים מן הגטו ליערות לצורך חבירה לפרטיזנים. משאפסו הסיכויים להילחם במרד כללי, יצא אל היערות שבסביבת וילנה והצטרף עם חבריו לתנועת הפרטיזנים היהודיים.

ב-23 בספטמבר 1943, יום חיסול הגטו, יצא מהגטו דרך תעלות הביוב בראש קבוצת צעירים מחתרת ארגון הפרטיזנים המאוחד שכללה גם חברו שלמה גורפינקל. חלק מצעירי הגטו הצטרפו לקבוצת המילוט מהגטו על אף שקובנר סירב לכך מחשש שקבוצה גדולה מדי עלולה להיתפס. חברי הקבוצה נמלטו מהגטו ליערות רודניקי (Rudninkai) שבקרבת וילנה והצטרפו לתנועת הפרטיזנים היהודיים. אמו של קובנר נרצחה בפונאר, במסגרת חיסול הגטו, ביום שבו יצא מן הגטו ליער. אחיו הצעיר מיכאל נהרג בשורות הפרטיזנים הסובייטים. אבא קובנר פיקד על גדוד 'הנוקם' במחנה היהודי ביער.

תנועת הבריחה וארגון "הנקם" בתום המלחמה

לאחר המלחמה, היה קובנר בין מארגני תנועת "הבריחה".

קובנר הקים עם חבריו את הארגון "די"ן - דם ישראל נוטר", שנקראה "הנקם". קבוצה זו מנתה כמה עשרות פרטיזנים ושורדי שואה וקובנר היה מנהיגה. חוליות של אנשי "הנקם" הגיעו לגרמניה לערים נירנברג ודכאו במטרה לבצע מעשי נקם מורכבים וקטלניים באוכלוסייה אזרחית נרחבת בגרמניה. כוונתם הייתה להשיג נקמה של ממש בעם הגרמני, לעורר הד בינלאומי רחב, וללמד לקח היסטורי את אויבי העם היהודי בעתיד. התוכנית הראשונה של הקבוצה הייתה להרעיל את מקורות המים של מספר ערים בגרמניה ולגרום למוות המוני של מיליוני אזרחים גרמניים.

קובנר הגיע לארץ ישראל לראשונה באוגוסט 1945 (באונייה שמפוליון) כדי להשיג רעל לארגון הנקם, כשבינתיים משמש סגנו, יצחק אבידב (רייכמן), כמפקד "הנקם". הוא הפליג חזרה לאירופה עם הרעל מוחבא בשפופרות שיניים. בדצמבר 1945, כשהתקרבה הספינה לנמל טולון בצרפת, גילו הבריטים (ייתכן שעקב הלשנה של גורמים ציוניים שחששו מהשלכות התוכנית) שתעודותיו של קובנר מזויפות. הוא נקרא להתייצב בפני הקברניט והוא והמלווה שלו השליכו את הרעל לים. קובנר נתפס ונעצר על ידי הבריטים. תוכנית הרעלת מקורות המים נכשלה. חברי הקבוצה קידמו תוכנית חלופית שבמסגרתה הרעילו כמה אלפי חיילי אס אס שהיו שבויי מלחמה באמצעות החדרת ארסן ללחם. תוכנית זו יצאה אל הפועל אך גרמה לאנשי ה-SS למחלה בלבד ולא הרגה אף אחד מהם. כישלון התוכנית גרם לדכדוך חברי הקבוצה והם פנו לאפיקי פעולה אחרים.

קובנר ישב כמה חודשים במאסר, יחד עם ידידיה צפריר וחגי אבריאל - תחילה בקהיר שבמצרים, ואחר כך הועבר לכלא הקישלה ולכלא במגרש הרוסים שבירושלים. בתום המאסר, בראשית מרץ 1946, הצטרף עם קבוצה מחבריו הנוקמים לקיבוץ עין החורש, שבו היה חבר עד יום מותו. קובנר ייצג את הקיבוץ בוועד הפועל של הקיבוץ הארצי.

בשנת 2021, יצא לאקרנים סרט עלילתי אודות פעילות קבוצת "הנקם" בשם תוכנית א'. בסרט אבא קובנר מוצג בתפקידו כמנהיג הקבוצה.

פרשת הדף הקרבי לאחר נפילת ניצנים במלחמת העצמאות

בראשית מלחמת העצמאות גייס אותו שמעון אבידן, מפקד חטיבת "גבעתי", לתפקיד קצין התרבות, ה"פוליטרוק", של החטיבה, ועימה שירת עד תום המלחמה. קובנר התפרסם בשנות המלחמה בעיקר בשל ה"דפים הקרביים" שכתב. אחד הדפים האלה שחוללו סערה, היה הדף שכתב בעקבות כניעת ונפילת ניצנים. נפילת ניצנים הייתה מכה קשה לחטיבת גבעתי, והשפיעה קשות על היישובים בדרום. בחטיבה נוצר הרושם המוטעה שניצנים נכנעה בטרם כלו כל הקיצין. רושם זה הוליד חשש פן יחדור הלך רוח מסוכן ותבוסתני של הליכה בשבי ללוחמים ולתושבי היישובים שבמרחב החטיבה. החטיבה החליטה להילחם נגד הלך רוח זה באמצעות הדף הקרבי הראשון שכתב קובנר ואושר בידי מפקד החטיבה שמעון אבידן. הדף נכתב בצורה תוקפנית ולא סלחנית, ברוח דפי הקרב של הצבא האדום. אחת השורות בדף הקרב נוסחה כך:

”טוב ליפול בחפירת הבית מלהיכנע לפולש הרצחני. להיכנע - כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית - חרפה היא! לצאת לשבי הפולש - חרפה ומוות!”

מבקריו של קובנר, איש השומר הצעיר, ובהם שרה אוסצקי לזר ואורי מילשטיין, האשימו אותו בצביעות ובהתחשבנות אידאולוגית עם בני ניצנים, משום שנמנו עם תנועת העובד הציוני.

חברי ניצנים לא סלחו לקובנר על דבריו (עליהם מעולם לא התנצל) עד יומו האחרון. ניסיונות לפיוס בין הקיבוץ לקובנר, שנעשו ברבות השנים, לא צלחו.

פרשה זו, על המורכבות שבה, מוצגת בסרט תמונת הניצחון בבימויו של אבי נשר משנת 2021, את קובנר בסרט מגלם יונתן ברק.

לאחר מלחמת העצמאות

באמצע שנות ה-50 הביא להפסקתה של ההצגה "בערבות הנגב" של יגאל מוסינזון בטענה שאינה עושה צדק עם חטיבת גבעתי. בשנת 1959 הביא להפסקת קונצרט שנערך בקיבוצו, עין החורש, כמחאה על התחמקות האמן משירות צבאי בעת מלחמת העצמאות. בקונצרט הופיע הפסנתרן יהלי וגמן, בן למשפחת שלונסקי שיצא לארצות הברית בעיצומה של מלחמת העצמאות להשלים את לימודי המוזיקה שלו. וגמן לא השתתף במלחמה וגם לא מיהר לשוב. קובנר לא שכח ולא סלח והחליט למחות באופן בלתי-שגרתי.

במאי 1961 העיד מטעם התביעה במשפט אייכמן, ועדותו הותירה רושם עז והפכה לאירוע מכונן, אף שלא הועילה למשפט.

במרץ 1965 החזיר קובנר את אות מלחמת הקוממיות שלו לנשיא זלמן שזר, כמחאה על קבלת השגריר הגרמני הראשון לאחר כינון היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה, שהיה קצין בצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה.

בשנת 1972 החל לעבוד בפרויקט בית התפוצות שנפתח בשנת 1978. הוא היה האדם המרכזי בצוות, והוא זה שגיבש את הרעיון המרכזי המוביל את התצוגות. קובנר יצר וכתב את התכנים, אצר את התערוכות והיה אחראי על התצוגות.

קובנר נפטר ביום השני של ראש השנה ה'תשמ"ח, 25 בספטמבר 1987, שעה אחרי שהתראיין לגלי צה"ל במסגרת הסדרה "גבול", בעריכתו והגשתו של ספי רכלבסקי. במסגרת התכנית אמר קובנר על המנונים וזהות: ”אין צל של ספק שמה שלימדה אותנו הטרגדיה של המאה ה-20, זה הצורך להיזהר מלהיות המון. זה הגבול הדק בין ציבור להמון, שהוא הגבול בין טוב לרע. ובלי ציבור אי־אפשר הרי לבנות שום דבר. ההמנון הוא תמרור, הוא כמו סמל לציבור. כשההמנון הוא משהו סוגסטיבי הממוטט את כל הנוגדנים האישיים וגורם לאדם ללכת שבי אחר הקריאה שבו, הוא מהווה סמל להמון”. כשעה לאחר דברים אלה, נפטר קובנר.

ארונו הוצב ב-28 בספטמבר 1987 בבית התפוצות ולאחר מכן הובא לקיבוצו, עין החורש שבעמק חפר, שם נקבר.

רעייתו, ויטקה קובנר, שהייתה אף היא חברה בקבוצת הפרטיזנים של גטו וילנה, הלכה לעולמה בפברואר 2012. לקובנר בת ובן, הצייר מיכאל קובנר שנקרא על שם אחיו של אבא קובנר, שנפל בשורות הפרטיזנים הסובייטים. בשנת 2017 יצא לאור קובץ השירים "לבשי אורך שלומית" שכתב קובנר לבתו שלומית, בעריכת מוקי צור.

כתיבתו

קובנר הוא מן המשוררים העבריים הגדולים של התקופה. הוא החל בכתיבת שירים ביידיש ושירים קצרים בעברית, שכמה מהם עוד נדפסו לפני המלחמה ובמהלכה, כשהיה בווילנה. בתקופת מאסרו במצרים, חל מהפך עמוק בשירתו, והוא החל בכתיבת הפואמות הארוכות שלו, שלימים הפכו לתרומתו העיקרית לשירה העברית של הדור, ולגולת הכותרת של יצירתו.

הפואמה הראשונה שלו, "עד לא אור" מ-1947, מספרת את סיפורו של הגטו הנצור לפני ההשמדה. הפואמה השנייה שלו, "פרידה מהדרום" מ-1949, היא סיפורה של חטיבת גבעתי והמלחמה בדרום במלחמת השחרור. יש המחשיבים יצירה זו לטובה מבין יצירותיו.

בראשית שנות החמישים ניסה את כוחו בכתיבת פרוזה, והוציא לאור שניים מתוך שלושה כרכים מתוכננים של יצירה משולשת גדולה. ספר הפרוזה נקרא "פנים אל פנים", והוא כולל שני כרכים, "שעת האפס" ו"הצומת". הספר ראה אור לראשונה בשנת 1953. בספר, שכבש והסעיר לבבות, התגלה קובנר כמעצב רב-יכולת של חוויית מלחמת העצמאות ומתאר מעמיק של נפש הלוחם העברי. הספר שיצא כפרוזה נותן אשליה של ספר היסטורי, אולם הדבר אינו כן והוא פרי יצירתו הדמיונית של קובנר.

קובנר יכול היה לקבל פרטים רבים על אירועים שונים מכך שהיה במטה החטיבה. הספר אכן מתבסס על אירועים אמיתיים, אולם קובנר ניפח מצד אחד תוך הכנסת אירועים שלא היו ומצד שני החסיר אירועים שקרו. כך למשל בפרשה הטרגית של השיירה לגת-גלאון סיפר קובנר שהשיירה נאלצה לעבור שמונה מחסומים בעוד שבפועל עברה רק אחד בדרך לגת, ואילו בדרכה חזרה נתקלה במחסום ענק ליד הכפר עיראק אל-סוידאן, אירוע שאינו מוזכר כלל. (עמודים 169–193).

בשנת 1961 נדפסה הפואמה שלו "אדמת החול", ובה נתן את רשמי ביקורו בברזיל הפאגאנית.

בשנות השישים והשבעים פרסם גם את שירתו הלירית, שמרביתה כונסה בשני הספרים "מכל האהבות", ו"תצפיות". לאחר מכן מיעט בכתיבת שירה לירית וחזר לכתיבת הפואמות הגדולות. אך בכרך העיזבון, הכרך הששי בכל כרכי שירתו, הובאו שירים ליריים רבים שלא היו מוכרים. כמה מיצירותיו, "חופה במדבר", "אחותי קטנה" תורגמו גם לאנגלית.

שירתו של אבא קובנר לא זכתה להלחנות רבות. המלחינים אריאל הורוביץ, מיכאל וולפה, משה וילנסקי ושלמה עומר הלחינו כמה משיריו. יצירות מוזיקליות ארוכות ולא עממיות לשיריו כתבו המלחינים בן-ציון אורגד ובנימין ברעם.

קובנר היה חבר במליאת המערכת של ספרית פועלים, חבר בוועדה לספרות יפה על ידי מוסד ביאליק, וחבר הנהלת מכון מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'.

ספריו תורגמו לספרדית, לאנגלית, לצרפתית וליידיש.

בשנת 1968 זכה בפרס ברנר, על הפואמה "אחותי הקטנה". בשנת 1970 זכה בפרס ישראל לשירה. ב-1986 זכה בפרס היצירה לסופרים עבריים על שם ראש הממשלה לוי אשכול.

מורשתו

קובנר היה ממייסדי "מורשת", בית עדות על-שם מרדכי אנילביץ', היה יושב-ראש אגודת הסופרים העבריים, ועיצב את תוכנו של בית התפוצות בתל אביב. הוא היה הראשון שהגה את רעיון ההנצחה בחיבור נושא השואה לנושא התקומה. עיצב ויצק את הרעיון הזה בתצוגות במוזיאון "משואה לתקומה" שנחנך במעמד ראש הממשלה, לוי אשכול, בקיבוץ יד מרדכי בשנת 1968.

כל כרכי שירתו של קובנר, שישה במספר, יצאו בהוצאת "מוסד ביאליק", בעריכתו של דן מירון. בשנת 2011 הושלמה הוצאת הכרך האחרון, "מן העזבון". על שמו של קובנר נקראו רחובות בערים תל אביב וכפר סבא.

הקריאה (הכרוז)

...והנה, בתוך עולם כזה, מסימטאות דם וחלאה ההם, עלתה הקריאה: הקריאה

נוער עברי, אל תאמינו למוליכי השולל. משמונים אלף היהודים בירושלים-דליטא שרדו רק עשרים אלף. לנגד עינינו גזלו את הורינו אחינו ואחיותינו. איה מאות הגברים שגורשו על ידי "החוטפים"? איהם הילדים, הנשים הערומות, שהוצאו בליל הפרובוקציה? לאן הובלו היהודים ביום כיפור? ואיהם אחינו מהגיטו השני?

מי שהוצא משער הגיטו - לא חזר עוד. כל דרכי הגיסטאפו מובילות לפונאר. ופונאר זה מוות!

הפרו את האשליה, המיואשים: ילדיכם, בעליכם, נשיכם - אינם עוד! את כולם רצחו שם. היטלר חושב להשמיד את כל יהודי אירופה. יהודי ליטא נעמדו בתור הראשונים.

אל נלך כצאן לטבח!

אמנם חלשים ואין-אונים אנחנו, אך התשובה היחידה לשוחט - התגוננות! אחים, טוב ליפול כלוחמים בני-חורין מלחיות בחסד מרצחים.

נתגונן, נתגונן עד נשימתנו האחרונה.

1 בינואר 1942. ווילנא, בגיטו.

נוסח ראשון בעברית, שקובנר עצמו תרגם מיידיש, מהכרוז הידוע "אל נלך כצאן לטבח". הובא בעיתון "משמר", 16 בדצמבר 1945.

מספריו

ספרי שירה

• כל שירי אבא קובנר, כרכים א' עד ו', בעריכת דן מירון ורחל פרנקל-מדן, הוצאת מוסד ביאליק. 2011
• אדמת החול, פואמה, צייר יוסל ברגנר, מרחביה, 1961
• אחותי קטנה, פואמה, מרחביה, תשכ"ז 1967
• אל, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תש"ם 1980
• חופה במדבר, פואמה, מרחביה, 1970 תש"ל
• להקת הקצב מופיעה על הר גריזים, פואמה, תל אביב, תשל"ב 1972
• מכל האהבות, שירים, מרחביה, תש"ל 1970
• סלון קטרינג, פואמה, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1987
• עד-לא-אור, פואמה פרטיזנית, מרחביה: ספרית פועלים, 1947
• פרידה מהדרום, פואמה המוקדשת ל"חטיבה היה שמה גבעתי", ספרית פועלים, 1949
• שירת רוזה, ספרית פועלים, תל אביב, 1987
• תצפיות, שירים, ספרית פועלים, תל אביב, 1977

ספרי פרוזה ועיון

• פנים אל פנים, שני כרכים הצומת, ושעת האפס, תל אביב, ספרית פועלים, 1953 עד 1955
• ספר הפרטיזנים היהודים (2 כרכים), בעריכת קובנר ואחרים, מרחביה: ספרית פועלים, 1958.
• מגילות העדות, עורך ומביא לאור שלום לוריא, ירושלים, מוסד ביאליק, 1993
• לעכב את הקריעה, מבחר מסות ומאמרים, ערך מוקי צור, תל אביב, עם עובד, תשנ"ח 1998
• על הגשר הצר, מבחר מנאומיו ודבריו שבעל פה, תל אביב, ספרית פועלים, 1981. בספר זה נכלל גם הנאום הראשון שנשא בארץ: "הנס בחידלון", נאום שנשא בחסותו של יצחק שדה בפני מפקדי פלמ"ח, במודיעין קברות המכבים, דצמבר 1945. בנאום זה הטיח קובנר דברים קשים ביהודים המובלים אל מותם. לאחר מכן חזר בו, שינה את דעתו, צינזר בעצמו את הנאום, ולא שב לגנות את היהודים בשואה עד מותו. הנאום נדפס בעיתון "משמר", דצמבר 1945.

תרגומיו משירת יידיש

אבא קובנר תרגם את שירו הידוע של אברהם סוצקבר "אחי התאום". השיר נדפס בעיתון "דבר". כמו כן, תרגם שניים משיריה של מרים אולינובר, מתוך ספרה "דער באבעס אוצר", האוצר של סבתא.

לקריאה נוספת

ספרים עליו ועל יצירתו

• דינה פורת, מעבר לגשמי: פרשת חייו של אבא קובנר, הוצאת עם עובד, 2000
• צביה בן-יוסף גינור, עד קץ הבדיה: עיון בשירת אבא קובנר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995
• ראובן שוהם, המראה והקולות, קריאה קשובה ב"פרידה מהדרום" לאבא קובנר, ספרית פועלים, תל אביב, 1994
• שלום לוריא (עורך), אבא קובנר: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988
• חגי רוגני, פרק על "פרידה מהדרום", בשם "גרניקה על כל גבעה, על כל גבעה גרניקה", נדפס בספרו מול הכפר שחרב, פרדס הוצאה לאור, חיפה, 2006
• דינה פורת, לי נקם ושילם: היישוב, השואה וקבוצת הנוקמים של אבא קובנר, הוצאת אוניברסיטת חיפה והוצאת פרדס, 2020

מבחר מאמרים עליו ועל יצירתו

על יצירתו של אבא קובנר נכתבו מאמרים רבים, ביקורות ומסות. בין המבקרים והחוקרים ניתן למצוא את דבריהם של: בנימין יצחק מיכלי, דן מירון, רחל פרנקל-מדן, אורי ש. כהן, ישראל חיים בילצקי, הלל ברזל, גרשון שקד, חגי רוגני, ראובן שהם, לוי אריה שריד, אלי שביד, צביה גינור בן-יוסף, עפרה יגלין, פנינה להב, נתן זך, משה שמיר, מאיר עוזיאל, נפתלי הרץ טוקר, זיוה שמיר, הראל פיש, אליעזרה איג, אלי פפרקורן, חנה יעוז, יעקב בסר, שלום לוריא, צבי ניימן ומבקרים נוספים.

מבחר קצר:

• חנה יעוז, הקול שלא אבד, על הפואמה שלו "סלון קטרינג", עיתון 77 93, 1987
• שלום לוריא, "פרידה מהדרום" לאבא קובנר, זהות, ג', תשמ"ג, 1983
• צביה גינור-בן-יוסף, "קץ הענק", או ראשיתו של ענק?, עיון בשירו של אבא קובנר, עלי-שיח 38, תשנ"ז 1997
• שלום לוריא, "המלאך השחור", פואמה מן הגניזה של אבא קובנר, צפון ה', תשנ"ח 1998
• ראובן שוהם, יחסים בין-טקסטואליים ומשמעותם הרטורית ב’דף קרבי’ לאבא קובנר, מחקרי ירושלים בספרות עברית י"ז, תשנ"ט 1999. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
• אורי ש. כהן, האור הנורא שמטיל את צלו עד אחרון השירים, ארץ אחרת 20, תשס"ד 2004
• כל דור צריך להישרף בשריפתו, ריאיון עם אבא קובנר, מאת עמי שמיר, למרחב, 10 במאי 1970. הובא שוב בספרו של עמי שמיר, עמודי פנים, עיתונות בנימה אישית, הוצאת אטד, רחובות, 2002.
• לוי אריה שריד, במבחן הענות והפדות: התנועות החלוציות בפולין בשואה ולאחריה 1939-1949, הוצאת מורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
• ד"ר אברהם הגורני-גרין, לנושא השואה בשירתנו, עיון בשירי : אורי צבי גרינברג, נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, דוד פוגל, אבא קובנר, דוד רוקח, איתמר יעוז-קסט, אבנר טריינין, יעקב בסר, רבקה מרים, הוצאת עקד, 1970
• באלה הימים: דברים בכינוס סופרי ישראל, חיים הזז, חיים גורי, אבא קובנר, אברהם קריב, משה שמיר, אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל, תל אביב, תשכ"ז, 1966
• שלמה יניב, הבלדה העברית בת זמננו - מסורת וחידוש, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן, 1999, הפרק "'כבר אין לו קהל ועוד יש לו בלדה' – הבלדות של אבא קובנר", עמ' 140–153
• שיחה עם אבא קובנר (מראיין: ספי רכלבסקי | תמלול הקלטה מ-1987), דחק, כרך יד', 2022.
• זיוה שמיר, "הצופה לבית ישראל", מתוך "אבא קובנר : מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו" (ערך שלום לוריא), הקיבוץ המאוחד 1988

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אבא קובנר בוויקישיתוף

• אביבה קרינסקי, גופך בטעם פטל: מסע לווילנה של אבא קובנר, באתר הארץ, 24 בספטמבר 2012
• ארכיון אבא קובנר בארכיון המרכזי של השומר הצעיר בגבעת חביבה - באתר יד יערי
• מידע על אבא קובנר בקטלוג הספרייה הלאומית
• אבא קובנר, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
• אבא קובנר, ב"לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית"
• אבא קובנר, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
• עדות אבא קובנר במשפט אייכמן (מתחיל בדקה 9:40), באתר יוטיוב
• עדות אבא קובנר במשפט אייכמן - באתר סנונית
• ה"דף הקרבי" שפרסם קובנר אחרי קרב ניצנים ומסקנות ועדת החקירה שהוקמה בעקבות פרסום הדף (אורכב 19.08.2014 בארכיון Wayback Machine), באתר קיבוץ ניצנים.
• אלישע פורת, אבא קובנר: הכרך שנשרף, מסת עיון ביצירתו של אבא קובנר
• עידו בלאס, אבא קובנר היה הרבה יותר מ"משורר שואה", באתר הארץ, 29 באפריל 2011
• אריאל הירשפלד, גשר השתיקות, באתר הארץ, 1 באוקטובר 2007, על שירת קובנר
• שלום חולבסקי, שלילת הקיום היהודי בפולין אחרי השואה – אבא קובנר, אתר יד ושם
• שלום חולבסקי, אבא קובנר ויצחק (אנטק) צוקרמן: שתי גישות ביחס ליציאת היהודים מאירופה, אתר יד ושם
• ערן סבאג, "חיים של אחרים" על אבא קובנר‏, 21 באפריל 2010
• לאה פילובסקי, מאה שנה להולדתו של אבא קובנר, באתר "הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות" של הספרייה הלאומית, 07.03.2018
• "לי נקם ושילם", במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן
• Jennifer Rosenberg, Abba Kovner and Resistance in the Vilna Ghetto, About.com (באנגלית)
• Where was Abba Kovner born? By Irina Guzenberg, Vilna Gaon State Jewish Museum, History Research Department

מכתביו

• אבא קובנר: הוגה, משורר, סופר, מנהיג, מחנך, חלוץ ואיש של אמונה, באתר מעריב אונליין, 9 במרץ 2018
• דפי הקרב שחיבר אבא קובנר במלחמת העצמאות, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, אוקטובר 2021

בעקבות מותו

• יגאל קוצר, שעה לאחר שידור ראיון איתו בגל"צ, מת המשורר אבא קובנר, חדשות, 27 בספטמבר 1987
• ביתנו אבל במות חברנו היקר אבא קובנר, מעריב, 27 בספטמבר 1987
• גבריאל מוקד, נתן ביטוי חזק לתקופה איומה, חדשות, 27 בספטמבר 1987

הערות שוליים

הקודם: אורי צבי גרינברג

פרס ביאליק לספרות יפה 1978

הבא: אהרן אפלפלד, אבות ישורון