אדואר לאלו

**אדואר לאלו**
**Édouard Lalo**
לידה	27 בינואר 1823; ליל, צרפת
פטירה	23 באפריל 1892 (בגיל 69); הרובע השבעה-עשר של פריז, צרפת
שם לידה	Édouard Victor Antoine Lalo
מקום קבורה	Grave of Lalo
מוקד פעילות	צרפת
מקום לימודים	הקונסרבטוריון העירוני של ליל
סוגה	מוזיקה קלאסית
שפה מועדפת	צרפתית
כלי נגינה	כינור, ויולה
בן או בת זוג	Julie-Marie-Victoire Bernier de Maligny
צאצאים	Pierre Lalo
פרסים והוקרה	קצין בלגיון הכבוד
	פרופיל ב-IMDb
חתימה

אדואר לאלו (בצרפתית: Édouard Lalo;‏ 27 בינואר 1823 – 22 באפריל 1892) היה מלחין צרפתי, מגדולי מלחיני המוזיקה הרומנטית הצרפתית במאה ה-19.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאלו נולד בליל שבצפון צרפת. בנעוריון למד בקונסרבטוריון למוזיקה בעירו. אביו היה קצין מצטיין בצבא נפוליאון, אך הקריירה הצבאית לא קסמה לאדואר והוא סירב להמשיך בדרכו של אביו. בגיל 16 החל את לימודיו בקונסרבטואר של פריז אצל יריבו הוותיק של ברליוז, פרנסואה אנטואן האבנק. במשך שנים אחדות התפרנס בנגינה בכינור ובוויולה ובלימוד נגינה בפריז. ב-1848 הקים עם ידידים רביעיית מיתרים בשם "ארמינגו", שם ניגן בכינור שני ובוויולה. הוא החל בכתיבת מוזיקה, שלא זכתה להצלחה. מתקופה מוקדמת זו שרדו שירים ויצירות קאמריות (שתי סימפוניות מוקדמות הושמדו).בשנות ה-60' של המאה ה-19 כמעט לא חיבר מוזיקה, אך בעשור הבא החל להלחין מוזיקה תזמורתית ועורר עניין בקהל המאזינים. בשנת 1873 חיבר את "הסימפוניה הספרדית" לכינור ותזמורת, בשביל הכנר הווירטואוז פבלו סרסטה וקונצ'רטו לצ'לו. את שתי היצירות מאפיינת מוזיקה קליטה ומלהיבה, הודות להשפעה הספרדית המובהקת והתנופה המלודית והקצבית, והן שבו את לב המאזינים.^[1]

ז'ולי מאליני, זמרת אלט מברטאן שעמה התארס ב-1865 עוררה את עניינו באופרה והוא החל לחבר יצירות לבימה, אבל הן היו מתקדמות ווגנריות מדי באופיין ולא התקבלו תחילה, על אף הרעננות והמקוריות שאפיינו אותן, ולאלו בחר אפוא להתמקד בחיבור מוזיקה קאמרית, שהחלה אותן שנים להיכנס לאופנה בצרפת, ויצירות לתזמורת. לאחר תקופה של דחייה, קיבלה האופרה של פריז את האופרה "מלכה של איס", שבוצעה בהצגת בכורה ב-1888 וזכתה בהצלחה מסחררת.^[1]

אף כי לאלו איננו מן השמות הבולטים והמוכרים ביותר במוזיקה הצרפתית, הסגנון הייחודי שלו, המתאפיין בבהירות והיגיון, הקנה לו מידה מסוימת של פופולריות. על אף זיקתו לרומנטיקה במוזיקה, כפי שייצגו אותה מנדלסון ושומאן, נטה לאלו למוזיקה עממית והיה בין הראשונים ששילבו ביצירותיהם רעיונות וצבעים שמקורם בנעימות עממיות.^[1] "הסימפוניה הספרדית" לכינור ותזמורת נהנית עד היום ממקום מכובד ברפרטואר הכינור ומזוהה עם שם מחברה יותר מכל יצירה אחרת שלו. לאלו מוכר גם בקונצ'רטו שלו לצ'לו ברה מינור. אותה אגדה ברטאנית שנתנה את השראתה לאופרה "מלכה של איס" השפיעה גם, במידה מסוימת, על הסימפוניה בסול מינור (מן החביבות ביותר על סר תומאס ביצ'ם) ועל אי-אילו יצירות קאמריות.

רק בהיותו בן 50 החלו יצירותיו להתפרסם והוא הוכר כאחד מגדולי המלחינים הצרפתיים בתקופה הרומנטית וקיבל מהממשלה הצרפתית תוארי כבוד ופרסים.