אדוארד דאווס דקר

אדוארד דאווס דקר
Eduard Douwes Dekker
לידה	2 במרץ 1820; אמסטרדם
פטירה	19 בפברואר 1887 (בגיל 66); אינגלהיים אם ריין, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
שם לידה	Eduard Douwes Dekker
מדינה	ממלכת ארצות השפלה
מקום קבורה	וסטרפלד
שם עט	Multatuli
מקום לימודים	Barlaeus Gymnasium
שפות היצירה	הולנדית
יצירות בולטות	מקס האוולאר
בן או בת זוג	Everdine Hubertine van Wijnbergen (10 באפריל 1846–?); Mimi Hamminck Schepel ;
צאצאים	Pieter Jan Constant Eduard Douwes Dekker, Elisabeth Agnes Everdina Douwes Dekker

אדוארד דַאוֶוס דֶקֶר (בהולנדית: Eduard Douwes Dekker; 2 במרץ 1820 – 19 בפברואר 1887), המוכר בשם העט מוּלְטַאטוּלִי (Multatuli)‏, היה סופר הולנדי וחבר מסדר הבונים החופשיים.

דאווס דקר כיהן כפקיד ממשל באיי הודו המזרחיים ההולנדיים (היא אינדונזיה של ימינו), שם "ניעורה רוחו" במילותיו הוא, כאשר הגיע למושבה במלאת לו 19 שנים, אך היכן שגם היה עד לעוולות הרבות שחולל שלטון הקולוניאליזם ההולנדי. ביצירתו הנודעת ביותר, הרומן "מקס הַאוֶולַאר" (אנ'), הוקיע – בהתבסס על התנסויותיו הוא – את יחסם של מנהיגים מקרב השלטון הקולוניאלי וההנהגה המקומית כלפי אוכלוסיית המושבה. בספרו זה אימץ דקר את שם העט "מולטטולי", בלטינית "רבות סבלתי" (multa tuli), המופיע בפסקה מפורסמת בספרו של אובידיוס "תוגות" (Tristia). ביוני 2002 הכתיר ה"מכון לספרות הולנדית" (Maatschappij der Nederlandse Letterkunde) את הרומן "מקס האוולאר" בתואר "יצירת הספרות החשובה ביותר בשפה ההולנדית מאז ומעולם". בשנת 2004 קטף הסופר את המקום ה-34 בתוכנית הטלוויזיה "ההולנדי הגדול מכולם".

עמותת מולטטולי פועלת להעמקת ההיכרות עם הסופר ולהבלטת חשיבותה העל-זמנית של יצירתו. העמותה מנהלת את מוזיאון מולטטולי, שהוקם בבית הולדתו של הסופר. יושבת הראש הנוכחית של העמותה היא המשפטנית והפוליטיקאית לשעבר ויניפרד (ויני) סוֹרְחְדְרַחֶר (Winnifred Sorgdrager).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחרותו וראשית דרכו בשירות הממשל הקולוניאלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדוארד דאווס דקר היה ככל הנראה הנודע שבבני שושלת דאווס דקר המיוחסת. הוא נולד ברחוב קוֹרְשֶׁסְפּוֹרְטְסְטֵייךְ (Korsjespoortsteeg) באמסטרדם למשפחה נוצרית מנוניטית. כבר בצעירותו כתב שירים והציג שאלות ביקורתיות על האמונה. אביו, אֶנְגֶל דאוורס דקר (Engel Douwes Dekker), היה רב-חובל, ואמו, סיטְסְקֶה אֵיילְטְיֶס קלֵיין (Sytske Eeltjes Klein), הייתה עקרת בית. למשפחה נולדו, על פי הידוע, חמישה ילדים: קתרינה (1809), פיטר אנגל (1812), יאן (1816), אדוארד (1820) וּוִילֶם (1823). בשנת 1838 הפליג אדוארד להודו ההולנדית בספינה של אביו, והשניים הגיעו לבירת המושבה בטאוויה (כיום ג'קרטה) בשנת 1839. דקר החל לעבוד שם בשירות השלטון ההולנדי כפקיד במוסד ביקורת המדינה. בשנים שלאחר מכן קודם בקביעות במדרג עובדי המדינה, אף כי לא גילה עניין רב בעבודה הפיננסית. הגם שדקר נהנה בשנה וחצי הראשונות למגוריו בבטאוויה מחיים מאושרים ומגוונים, מנותק מהסביבה ההולנדית הקרתנית, החלה העיר להימאס עליו במידה הולכת וגוברת. יתרה מכך, כיוון שכבר צבר חובות הימורים, פנה למושל הכללי בבקשה שתוענק לו משרה במחוז מרוחק.

כהונתו כעובד מדינה בהודו ההולנדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-12 באוקטובר 1842 התמנה דקר למפקח במחוז נָטָל (Natal) הסוער, לחופה המערבי של סומטרה. במהלך כהונתו התגלה גירעון כספי, שעלה לו בנזיפה חמורה מטעם מושל החוף המערבי של סומטרה, הגנרל אנדראס ויקטור מיכילס (Andreas Victor Michiels). אות הקלון שדבק בו בעקבות הפרשה פגע בו עמוקות. בשל הגירעון במחוז השעה הגנרל מיכילס את דקר מתפקידו לזמן מה, ודקר סבל, לדבריו, חרפת רעב. כנקמה כתב את המחזה "איש הקלון" (De Eerloze), העתיד להתפרסם כעבור שנים אחדות בשם "הכלה מהקומה שמעל: מחזה בחמש מערכות" (De bruid daarboven. Tooneelspel in vijf bedrijven). אגב אורחא, אחריותו של דקר לגירעון במחוז נטל מוטלת בספק, שכן במסגרת מאמציו לפתרון סכסוכים מקומיים כמעט שלא נותר לו פנאי לעסוק בענייני כספים. הגירעון היה קיים טרם מינויו של דקר, והתהווה, כך על פי הרומן "מקס האוולאר", המגולל את הפרשה במפורט, בשל ניהול לקוי של כספים למשלוח כוחות צבאיים אל תוככי המושבה.

הגנרל הקשוח, שדיכא בהצלחה את ההתקוממויות הרבות במחוז סומטרה המערבית, זכה לבסוף לגינוי מאת המוסד לביקורת המדינה בבטאוויה, אלא שדקר גררו למאבק בעודו עובד מדינה צעיר, ונאלץ אפוא לנטוש את המערכה באופן סופי. לאחר שמימן את הגירעון מכיסו הפרטי, פוטר ממשרתו והועבר לאי יאווה. סכסוך זה לא היה האחרון בקריירה של דקר בשירות המדינה, ואף לא בחייו הספרותיים לעתיד לבוא.

נישואים, קריירה וחופשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דקר שב ליאווה בשנת 1846 ונישא לטִינֶה (בשמה המלא אוורדינה הוברטה הברונית מוויינברחן – Evardina Huberta baronesse van Wijnbergen). מנישואיהם אלה נולדו שני ילדים: בנם אֶדוּ (Edu) בשנת 1854 ובתם נוֹנִי (Nonni) בשנת 1857. יחסיו עם בנו היו מתוחים כל ימי חייו, וחיבתו המופרזת לנשים העמידה את רעייתו בניסיונות קשים, בפרט לאחר שובם להולנד וראשית חייו הספרותיים.

לאחר שמילא תפקידים זוטרים בשירות המדינה בנפות פורוורג'ו (Purworejo) וקרוואנג (Karawang), התמנה דקר בשנת 1848 למזכיר הנציבות במנדו (Manado), בירת מחוז צפון סלבס שבאי סולאווסי, ובכך השתקמה במלואה הקריירה שלו בשירות המדינה. חוש הצדק המפותח שלו עורר בו אהדה כלפי התושבים המקומיים, וקנה את הערכתו של הנציב סחריוס (Scherius), אשר המליץ על דקר כיורשו עם פרישתו מהתפקיד בשנת 1851. הממשל התעלם עם זאת מהמלצתו; דקר שב לצבור חובות אישיים, ואם לא די בכך, בעת שעשה בהולנד בחופשה התברר כי הותיר גם שם גירעונות כספיים, שנסיבותיהם המדויקות לא הובררו. עוד נזכרת מתקופת שירותו במנדו פנייתו למנהיגים המקומיים, המפגינה דמיון רב לנאום מלבאק (Lebak), שדקר הסופר עיבד לימים בספרו "מקס האוולאר".

בשלהי שנת 1851 קודם דקר שלב נוסף במדרג המנהלי, עת התמנה למשרת נציב־משנה באי אמבון (Ambon), אלא שבשל נסיבות בריאותיות אושרה לו כעבור חודשים ספורים בלבד חופשה ממושכת בהולנד. הוא שהה במולדתו עד מאי 1855, ובתוך כך רקם תוכניות רבות, בהן הוצאתם לאור של ספרים אחדים, אך הגשים רק מקצתן. לעומת זאת הצליח לכלות את דמי חופשתו ולהמירם בחובות, כפי הנראה בתקוות השווא כי משפחתה של רעייתו תמלא את מחסורם הכספי.

חרף הצלחתו העתידית כסופר, נרדף דקר כמעט כל חייו בידי בעלי חובו.

פרשת לבאק[עריכת קוד מקור | עריכה]

דקר הגיע לבטאוויה לקראת סוף שנת 1855; הוא מונה לנציב המשנה בחבל לבאק שביאווה, ובינואר 1856 בא לבירתו רַנְגְקַסְבִּיטוּנְג (Rangkasbitung). לדקר חסרו מזומנים – בין השאר בשל נדיבותו – אך עתידו נראה מבטיח: עברו בשירות המדינה היה ללא דופי, וצפוי היה כי יקודם לדרגת נציב, עם התגמול הכספי הנלווה לכך. למגינת לבו השתלשלו העניינים אחרת: המנהיגים המקומיים בלבאק האשימו את דקר בניצול סמכותו לרעה; דקר סבר כי יש בידיו ראיות רבות לכך שקודמו בתפקיד קרולוס (Carolus), המגולם בספרו בדמותו של סלוטרינג (Slotering), הורעל בידי העוצר המקומי על שום נסיונותיו להתחקות אחר עוולות ההנהגה המקומית. ב-29 במרץ 1856, לאחר שההנהגה הקולוניאלית דחתה את תלונתו נגד עוצר מחוז לבאק על עשיקה אכזרית של תושביו, ביקש דקר להשתחרר בצורה מכובדת מתפקידו.

דקר התקשה, או סירב להוסיף לשרת בצמרת השלטון הקולוניאלי, שכן זו העלימה עין מעוולות שנעשו לאוכלוסייה המקומית. כך למשל נגזלו תאואים מבעליהם לטובת העוצרים, ועבודות שביצעו התושבים לא זכו לתגמול כספי. אי לכך לא יכלו איכרים לעבד את שדותיהם, והרעב לא בושש לבוא. משסירב גם הניצב העליון דאומאר ון טוויסט (Duymaer van Twist) לשעות לטרוניותיו, חש דקר כי בכך הוגדשה הסאה. לשווא ניסה למצוא לעצמו תעסוקה ביאווה, בין השאר באחוזת המטעים של אחיו, יאן. כעבור שנה חזר לאירופה לצמיתות, שם נדד כאזרח מן השורה בין מדינות שונות, בהן הולנד, בלגיה, גרמניה וצרפת. בשנת 1859 שבו גם טינה וילדיהם למולדתם, מה שהכביד ביתר שאת על מצבו הכספי של דקר.

חיבור "מקס האוולאר" ופרסומו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בשנת 1859, עת התגורר בבריסל, כתב דקר המרושש את ספרו "מקס האוולאר, או מכרזי הקפה של חברת הסחר ההולנדית". גרסת הטיוטה של הספר נכתבה בין ה-16 בספטמבר ל-13 באוקטובר, ובמשך שלושה שבועות נוספים עמל דקר על תיקון הטיוטה והגהתה, עד שעיניו צבו מרוב מאמץ. כתב היד נכרך, ודקר שלחו לאחיו יאן, שטינה וילדיהם התגוררו אותה עת בביתו.

יאן, בתורו, שלח את הספר לעורך הדין ו.י.ק. ון הַסֶלְט (Willem Jan Cornelis van Hasselt), בונה חופשי ונשיא לשכת בונים חופשיים ה"קונקורדיה וינקיט אנימוס" (Concordia Vincit Animos) באמסטרדם, שדקר גם הוא התקבל לשורותיה בשנת 1854. בשלהי נובמבר 1859 שלח ון הסלט את הספר, בלי שקראו, לאח אחר במסדר, ידידו ועמיתו הטוב עורך הדין ואיש הספרות יקובּ ון לֶנֶפּ (Jacob van Lennep).

ון לנפ כבר קיבל לידיו בעבר את מחזהו של דקר "איש הקלון", שנודע מאוחר יותר בשמו "הכלה מהקומה שמעל: מחזה בחמש מערכות". עורך הדין גילה אהדה רבה למחזה, אף שהוא לא בא לכלל מימוש ולא הועלה על הבמה. ספרו "מקס האוולאר", כנגד זה, הותירו חסר מילים: הספר היה "נהדר באופן יוצא מהכלל". אף על פי שנכתב בדיו דהה, מהולה במים, קראו ון לנפ בנשימה אחת בלא יותר משבוע.

כתב היד לבדו כבר טבע חותם עמוק בקרב חוגים משפיעים בהולנד, בביקורת החריפה שמתח על תרבות השלטון בהודו ההולנדית. משא ומתן התנהל עם דקר – אך בה בעת גם מאחורי גבו – כדי להעניק לו "משרה מתאימה" באיי הודו המערבית, בתנאי שייאות לוותר על פרסום הספר. אלא שדקר מיאן להישלח לסורינאם או לאנטילים ההולנדיים, והורה לון לנפ לפעול להוצאתו לאור של ספרו.

במכתב מה-23 בינואר 1860, שנודע לימים כ"איגרת עורכי הדין" בספרות המחקרית, ביקש ון לנפ מדקר להמציא אסמכתה להעברת בעלות על זכויות היוצרים:

כדי שאוכל לערוך חוזה עם (המו"ל) דֶה רוֹיטֶר, נחוצה לי הוכחה שיש לי הזכות לעשות כן. מובן שלא הוא ולא כל מוציא לאור אחר יוכל להדפיס, לא כל שכן לשלם, בלי העברת זכויות היוצרים, וזאת איני יכול לעשות בלי להוכיח שאני הוא בעל הזכויות. לפיכך הואל בטובך לשלוח לי מסמך, ובו אתה מצהיר שאתה מעביר לידי את זכויות היוצרים על הספר כך וכך, ושבזאת באת על ספוקך. את המסמך אצרף לחוזה שאני עורך עם ר.

— ון לנפ

דקר מילא את מבוקשו של עורך הדין, ובכך אבדו לו כל זכויותיו החוקיות על הספר; לוַן לנפ הייתה הוכחה בכתב לכך. החקיקה בנושא זכויות היוצרים באותם ימים נטתה במובהק לרעת הסופרים. המו"לים התנו את הוצאתו לאור של ספר בהעברה מלאה של הזכויות לידיהם. בינתיים נקלע ון לנפ לדילמה קשה; מחד גיסא הכיר בערכו הספרותי הרב של הספר ואף רצה שיתפרסם, ומאידך גיסא היה מפוחד עד אימה כי תכניו עלולים לחולל מהומה, ולהזיק בכך לאינטרסים הקולוניאליים של הולנד. ון לנפ היה אמנם אדם עשיר וג'נטלמן, אך בה בעת שמרן לעילא.

במאי 1860 ראה הספר אור בהוצאת דה רויטר (De Ruyter) האמסטרדמית, וזאת עבור סכום של 4 זהובים, הגבוה באופן יוצא דופן לאותה תקופה. קודם לפרסומו שינה ון לנפ לבלי הכר את שמות המקומות הנזכרים בהודו ההולנדית, וכן ערך שינויים אחדים נוספים. לאמיתו של דבר חלף זמן מה טרם השיג הספר את התפוצה המיוחלת, אך עם זאת התפרסם דקר בכינויו מולטטולי כבר חודשים ספורים לאחר יציאתו לאור, והיה ל"אדם המדובר ביותר בהולנד". עם זאת, כעבור זמן מה נחל דקר אכזבה מרויטר וּון לנפ, כיוון שספרו כמעט שהיה בלתי ניתן להשגה ב"מזרח", ועל שום מחירו הגבוה – רק ידם של אזרחים אמידים הייתה משגת לרוכשו. למרות הפצרותיו של הסופר סירבו השניים להדפיס מהדורה עממית זולה. הפרשה הסתיימה בתביעה משפטית, בה דרש דקר מוון לנפ דין וחשבון על מעשיו, ואולם פעמיים נחל תבוסה במאבקו נגד עורך הדין המנוסה, שוַן לנפ, ככלות הכול, היה.

ברומן "מקס האוולאר" חשף דקר בסגנון עשיר מבע את עוולות הקולוניאליזם בהודו ההולנדית, עוולות שהיה עד להם מקרוב, והגיב להם לבלי הועיל. כך נכללים בין דפיו סיפורים מרטיטים כדוגמת "סאיג'ה ואדינדה" (Saïdja en Adinda) על פשעי הרשויות והשלכותיהם על האוכלוסייה. בדמותו של סוחר הקפה דְרוֹחְסְטוֹפֶּל (Droogstoppel) מתגלמת קריקטורה אלמותית של הסוחר ההולנדי הקלוויניסטי התמים והערמומי גם יחד, המקיים באמצעות תועלתו האישית האדוקה והמובנת מאליה את מנגנון השעבוד, בעודו תופס באופן מעוות את המתרחש בצדו האחר של העולם. לצד שיחות-חולין מעניינות המתארות פרקים משהותו של דקר בסומטרה, מכיל הספר תיאורים מילוליים של מסמכים רשמיים, שדקר שלח וקיבל במסגרת משרתו כנציב המשנה בלבאק, השופכים אור על ה"אמת שמתחת לפני השטח".

תגובות לספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

התגובות לרומן "מקס האוולאר" נעו בהולנד בין גינויים וזעזוע להתפעלות נלהבת, אם כי נעשו גם ניסיונות להטיל ספק במהימנותו של המחבר ולהתכחש לספרו. אך לשווא; "מקס האוולאר" נמכר ברחבי אירופה וזכה להערצה רבה. למורת רוחו של דקר התמקדו דברי השבח באיכויותיו הספרותיות של הרומן, ופחות בחשיפתה של פרשת לבאק ובגורל התושבים המקומיים – מטרתו המקורית. בתוך כך קיווה דקר כי הממשל ההולנדי יטהר את שמו ואף יעניק לו משרה ביצועית בהודו ההולנדית, כך שיוכל להביא לשינויים הנחוצים במושבה, אך בחלוף השנים נכזבו ציפיותיו מרה.

המשך פועלו הספרותי ואחרית ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהעת ההיא ואילך החליט דקר להקדיש את זמנו לכתיבה, וזאת אגב שימוש בשם העט מולטטולי. בשנת 1886 היגר לגרמניה, שם עתיד היה להתגורר עד סוף ימיו. בתוך כך קנה לו קהל קוראים נרחב, וסגולותיה הסגנוניות של כתיבתו זכו להכרה חובקת עולם, גם בזכות ספריו "מכתבי אהבה" (Minnebrieven) וה"אידיאות" (Ideeën) על שבעת כרכיו, המכיל את רומן הנעורים הפילוסופי הלא-גמור "וַאוּטֶרְטְיֶה פִּיטֶרְסֶה" (Woutertje Pieterse) ואת המחזה "בית ספר לנסיכים" (Vorstenschool).

עם זאת נותר דקר שנוי במחלוקת בקרב בני זמנו על שום גישתו הבלתי מתפשרת, וסבל ללא הרף מחסרון כיס. בשנת 1874 נפטרה רעייתו טינה, ממנה חי בנפרד זה זמן ממושך. ב-1 באפריל 1875 נישא בשנית למריה הַמִינְק סְחֵייפֶּל "מימי" (Maria Hamminck Schepel). נישואים אלה היו בבחינת כניעה מסוימת לערכי המוסר שרווחו בזמנם; באותם ימים כבר היו תוכניות בשלות למדי להעלאתו הראשונה של מחזהו "בית ספר לנסיכים", וה"חיים בחטא" לא היו מקובלים כלל ועיקר, כך שמיסוד יחסיהם איפשר לשניים להופיע כבני זוג בהצגות הראשונות. הבכורה התקיימה באוטרכט, והתשואות וערבי ההוקרה שנלוו להם היו משיאי הקריירה הספרותית של דקר.

מקץ זמן לא רב, בשנת 1877, החליט להפסיק לצמיתות כתיבתה של פרוזה חדשה, וזאת בשל בריאותו הרופפת. לעומת זאת הוסיף להיות מעורב בהוצאתן לאור של הדפסות חדשות משל יצירותיו. הוא עסק בתיקונם של גיליונות ההגהה, וכן הוסיף הערות ותיקונים רבים לספריו. דוגמה לכך היא המהדורה השישית של "מקס האוולאר" משנת 1880 בהוצאה לאור הנודעת אֶלְסֶפִיר (Elsevier).

בפברואר 1887 נפטר דקר בביתו שבאינגלהיים אם ריין (Ingelheim am Rhein) כתוצאה מהתקף אסתמה, והוא בן 67. לאחר מותו חסה אלמנתו – במידת מה בגלל מצבה הכספי הרעוע – על עזבון המכתבים הנרחב שהותיר לאחר פטירתו, ופרסמה רבים מהם ב-10 כרכים. רבים אחרים השמיטה והשמידה לעד.

שריפת גופתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקץ ארבעה ימים נשרפה גופתו בקרמטוריום שבעיר גותה (Gotha), ובכך היה דקר להולנדי הראשון שנשרף לאחר מותו. כד האפר היה ברשות רעייתו השנייה עד שנת 1930, ומשזו נפטרה הועבר למוזיאון מולטטולי, שהיווה באותה עת חלק מהספרייה האוניברסיטאית של אמסטרדם. ב-6 במרץ 1960 הוצבו כדי האפר של דקר ואלמנתו באנדרטה לזכרו של הסופר בבית הקברות ווסטרפלד (Westerfeld) שבכפר דְרִיהַאוּס (Driehuis) בגליל צפון הולנד, פרי יוזמתה של ה"אגודה לשריפה מבחירה" (Vereniging voor Facultatieve Lijkverbranding).

על שם העט מולטטולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכינוי הספרותי שאול מיצירתו של הורטיוס על אמנות הפיוט, ספר שדקר התוודע לו מן הסתם כבר בעת שחבש את ספסל הלימודים. באיגרת השלישית ביצירה מופיעות השורות:

Qui studet optatem cursu contingere metum, Multa tulit fecit que, sudavit et alsit, Abstinuit venere et vino.

המיתרגמות לעברית כך:

מי שחותר להשיג דבר מה בימי חלדו, שומה עליו, כצעיר, לסבול רבות, לעשות רבות, להזיע כדבעי ולסבול מקור, וכן להימנע מנשים ומיין.

דקר השתמש בכינוי לראשונה במכתבו מה-24 בספטמבר 1859 לעורך הדין ו.י.ק ון הסלט:

האוכל לבקשך לדאוג לכך ששמי יופיע על גבי כרזות וכיוצא בזה כ'מולטטולי'? אפשר שאשוב לעבוד בעתיד, או שאעסוק בכתיבה פובליציסטית על נושאים כבדי משקל, ויש בארצנו מי שסבור כי אדם שכתב קומדיה אינו ראוי להתייחסות רצינית; האח ו.ל. משוחרר אמנם מדעות הקדומות הללו, אבל אולי לא כשזה נוגע לי.

— א.ד. דקר

במכתבו זה ניסה דקר לשווק את מחזהו "הכלה מהקומה שמעל", בתקווה שהעלאתו על הבמה תעורר עניין ציבורי כלשהו בפסבדונים, כך שעם פרסום ספרו יצוד כינויו הספרותי את לבם של קוראים נוספים.

כעבור ימים אחדים, ב-27 בספטמבר, שלח דקר מכתב לרעייתו הראשונה טינה, וגולל בו באריכות את שיקוליו בבחירת שם העט החדש:

...אבל אינני רוצה ששמי יודפס על גבי מודעות, כי שם בהולנד, כמה טפשי, יש לא פעם דעות קדומות על אנשים שכותבים דברים קלי דעת, ואולי בכל זאת עוד אשוב בעתיד לעבודה, לכן אני מעדיף ששם אחר יופיע על ספריי ומחזותיי. בחרתי בכינוי 'מולטטולי', דהיינו 'רבות סבלתי'. שם משונה, לא? ובכן, אם המחזה שלי יוצג לבסוף, מה שלא יקרה כל כך מהר, שכן החזרות וכו' אורכות זמן רב, אני מקווה לסיים את הספר מעט אחר כך, ובהנחה שהמחזה יזכה להצלחה מסוימת, הרי שהשם יערב לשומעיו ויעורר ללא ספק עניין ברומן. ואותו ספר, טינה יקירתי, יעמיד אותנו בוודאות על הרגליים. אמנם התמורה שזוכים לה אנשי הספרות בהולנד זעירה, ועם זאת מקווה אני כי ספרי יזכה ליחס חריג...
אגב, אם יזדמן לך לקרוא בעיתון על המחזה שלי, דעי ששמו 'הכלה שבקומה העליונה', ולא 'איש הקלון'.
סיבה נוספת לכך שנאלצתי לאמץ שם בלתי מוכר היא שהספר מוכרח להתפרסם בשם לא ידוע. אסביר לך מדוע - לסוגיה היבטים רבים. כעת יודעים היטב הממשל וכל תושבי הודו ההולנדית שאני הוא שכותב את הספר, אבל על העם בהולנד להתחבט בשאלה אם לפניו רומן - מבוסס על אירועי אמת אמנם, ועם זאת בדוי ומליצי. והלוא ההתרחשויות שאני מתאר הן מאלה שראוי שהקוראים יתדיינו על אמיתותן. וכי מה ינעם לי יותר משיפקפקו בכך? או אז אפשר יהיה לפרסם ראיות שתיקראנה מיד כאשר ציבור הקוראים יזהה אותן עם ספר ידוע שם, בעוד שאיש לא יתעניין בהן אם הספר לא יראה אור קודם לכן. ובכן, ככל שזה נוגע לתחזיותיי, אני מבקש לשמור לעצמי את הזכות שלא לפרסם בשמי האמיתי אם אינני מעוניין בזאת. סיכומו של דבר, אני תולה תקוות בספר.

— א.ד. דקר

אלא שתוכניותיו של הסופר נתקלו ללא הרף במכשולים, ולא באו במהרה לכלל מימוש. לראשונה השתמש דקר בשם העט רק בשנת 1859, עת פרסם את המשל "הצהרת אמונה" (Geloofsbelijdenis) בכתב העת לחשיבה חופשית "השחר" (De Dageraad). באותם ימים הצטרף דקר למסדר הבונים החופשיים, שעם חבריו נמנו גם עורך הדין ון לנפ ורודולף שארל מייר (Rudolf Charles Meyer), מו"ל ובעל חנות ספרים באמסטרדם, וכן מוציאם לאור של שני הכרכים הראשונים של ה"אידיאות".

שם העט מולטטולי מתנגן להפליא, וכיום, כמאה וחמישים שנה לאחר שדקר אימצו לראשונה, מחייב ביאור ותרגום. קוראים בני המאה ה-19, שהספר היה בהישג ידם, ידעו על פי רוב לתרגם את הפסבדונים, מה גם ששמות עט לטיניים לא היו בלתי שגורים באותה עת. ואולם לא היה בכך כדי למנוע מדקר לבאר מפורשות את כינויו הספרותי באחרית ספרו, ולשחק במשמעותו בין דפיו.

קווים ליצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דקר התפרסם במולדתו בעת שהמוסר הפרוטסטנטי משל בספרות ההולנדית; השינוי העמוק שחל בה במחצית השנייה של המאה ה-19 נזקף במידה לא מבוטלת להשפעתו. ביצירתו המוקדמת ניכרות רמיזות ברורות לזרם הרומנטי, שכמעט ופסח על הולנד. עדות לכך אפשר למצוא ב"מקס האוולאר", במובאות מחיבוריו המוקדמים של היינה, ובשירה הגרמנית שכתב דקר בהשראת היינה. כבר בצעירותו הייתה הרומנטיקה בדמו; עדות לכך מגולמת בדמות האלטר-אגו הילדית שלו, וַאוּטֶרְטְיֶה פִּיטֶרְסֶה, החפץ למלוך על אפריקה. אפשר שתפיסתו הרומנטית נובעת הן מהתנתקותו המוקדמת מכבלי רקעו הפרוטסטנטי, שבגרסתו המנוניטית כבר היה מודרני מהרווח בזמנו, והן מהשפעתו של רוסו.

אגב התפתחותה של דרכו הספרותית אימץ דקר בהדרגה השקפת עולם אתאיסטית-רציונליסטית, בפרט כדוגמת זו שהולידה הנאורות הצרפתית; כך חתר, במילותיו של חוקר הספרות הבלגי פיליפ פרמורטל (Philip Vermoortel), ל"שילובם של לב ובינה", מעין מיזוג שאין לשייכו לתבנית, או לזרם ספרותי מוגדרים. להדגמת רעיונותיו האסתטיים נהג לצטט לא פעם אנקדוטות מחייו הפרטיים; כך למשל גולל בספרו "מכתבי אהבה" מקרה שאירע לו בעת שקפץ למימי תעלה באמסטרדם כדי למשות כיפה של דרדק יהודי. יצירתו מתאפיינת אם כן באידיאליזם רומנטי מחד גיסא, ובמחויבות חברתית עמוקה, המתבססת על תיאור ריאליסטי של עובדות, מאידך גיסא.

קוראיו של דקר נחשפים לסגנון המתייחד בהתנכרות בולטת לכללים ולתבניות, להוציא, אולי, המודלים המתמטיים שפיתח למשחקי הימורים – אלה התפרסמו בסדרת מאמריו "מחקרים על מיליונים" (Millioenen-studiën) – אך המתמטיקה הייתה ככלות הכול תחום אחד ממיעוט התחומים ששלט בהם. דקר שלל למעשה את הצנעתם של כישורים מסוג זה, כנהוג בזמנו; בחיבורו הסאטירי "אלף ומשהו פרקים על התמחויות" (Duizend en eenigehoofdstukken over specialiteiten) הלין על מנטליות זו, וחרף היותו היתולי מהיבטים רבים התייחס אליו דקר בכובד ראש, ללא ספק משום שראה במו עיניו כיצד התמנו אישים בלתי ראויים לתפקידים משטח התמחותו-הוא, לאמור "הודו ההולנדית". לרוב היו אלה פקידים גבוהים לשעבר, שלא היטיבו להכיר את הודו ההולנדית, זולת הבירה בטאוויה, שם ניהלו חיים נטולי סיכונים.

הסופר ומבקר הספרות המנוח מֶנוֹ טֶר בְּרַאק (Menno ter Braak) גרס כי אימוצן התדיר של עמדות בסוגיות שונות, נוהג שיצירתו של דקר מעודדת לכאורה, עלול להביא להתעלמות מההקשר הרחב, המונח ביסוד מכלול יצירתו, הלוא הוא כבוד האדם. אליבא דטר בראק, התרבות הליברלית הכירה בערכו כאזרח וכסופר, אך לא כאדם. המוטו "תכליתו של אדם – להיות אדם!", שטבע ודבק בו בחייו, נפל על אוזניים ערלות למדי בקרב החוגים הנוגעים בדבר, אף שדקר הצליח בכל זאת לרכוש לעצמו קהל חסידים ססגוני. יש במוטו כדי להצביע על האקטואליות המתמשכת של הסופר, אשר בשילוב עם סגולותיו הסגנוניות הקנו לו עדיפות ברורה על פני רוב רובם של הסופרים ההולנדיים בני המאה ה-19.

ה"אידיאות" של דקר, המנוסחות על דרך הפתגם, מצטיינות בביקורת חברתית. בסגנון שאימץ לשם כתיבתן הפנה עורף לצורות ישנות, והשתמש תחת זאת בלשון דיבורית, המעידה עם זאת על שליטה מרשימה בשפה. לצד הרומן "מקס האוולאר", מיצירות הסיפורת המעטות שתרמה הולנד לספרות העולם, ראוי לציין את משליו עזי המבע, כדוגמת "הצהרת אמונה" משנת 1859, "התמרים של חסן" (De dadels van Hassan) מ"מכתבי אהבה", וה"מחזה שלא פורסם" (Onuitgegeven toneelspel) הפותח את הרומן "מקס האוולאר". ממחזותיו אהובה במיוחד הדרמה בחרוזים "בית ספר לנסיכים", בשל הסרקזם השנון והמסר האידיאליסטי שבה.

ביקורת יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

התמונה המצטיירת מעיון במכלול יצירתו היא כי דקר בא חשבון עם החברה הזעיר בורגנית, שאמנם עלה בידו להימנע ממנה בעת שעשה מחוץ לארצו, אך שב להתעמת אתה עם חזרתו להולנד, והפניית חיצי הביקורת שלו כלפי דעת הקהל במדינה. מעריצו לימים, המשורר, הסופר והמבקר שרל אדגר דוּ פֶּרוֹן (Charles Edgar du Perron), התבטא בנושא: "אין להתחמק מהאקוסטיקה באולם שנושאים בו נאום". אפשר שבכך טמון שורש הבעיה בעבודתו: מבקרים רבים סברו כי דקר היה מסוגל להשיג יותר – אולי אף את משרת השר לענייני מושבות שכה חשק בה – אילולא שלטו בו דחפיו, אלמלא בחר להתבלט ללא הרף, ואילו שיפר את סגנון חייו ועבודתו, כפי שאמנם עשה בספרו "מקס האוולאר" – למעט בסופו, שם הטיח את תלונותיו נגד השלטון ההולנדי בפניו של המלך כביכול. בדברי ביקורת מעין אלה, שדקר צפם מראש, היה כדי להוציאו מכליו, כיוון שלטעמו קדמו האמת והיושרה לכול, והדריכו אותו במעשיו, כמשתמע מהפסקה הבאה, המופיעה לקראת סופו של "מקס האוולאר":

"..לא היה זה מתפקידי לכתוב היטב... ביקשתי לכתוב רק כדי שדבריי יישמעו. וכשם שמי שקורא 'תעצרו את הגנב!' אינו מקפיד במיוחד על סגנון פנייתו המאולתרת לציבור, כך גם אותי אין הדבר מעניין כהוא זה כיצד ישפטו את האופן שבחרתי לנסח בו את קריאתי 'תעצרו את הגנב!'"

יוצא אפוא כי דקר לא ראה בתהילה הספרותית מטרה כשלעצמה, אלא חתר בנחישות למלא תפקיד חברתי מהותי, תלוש ככל שיהיה מפרספקטיבת זמנו, ומעורפל ככל שיהיה יעדו "להיטיב עם אוכלוסיית יאווה".

גם אם דמויותיו הספרותיות של דקר מתוארות לעיתים קרובות ברוב מבע, הרי שעל פי רוב אין הן מצטיינות בדקות הבחנה – כך למשל לוקה בעמימות הניגוד בין טובים ורעים בספרו הנודע ביותר: מקס האוולאר, בתמיכתה של רעייתו טינה, לעומת סוחר הקפה דרוחסטופל (Droogstoppel), העוצר לעומת הריבון ההולנדי הבוגדני. דמויות הפועלות במרחב שבין שתי התרבויות, כפקח פרברוחה (Verbrugge), או הנציב סליימרינג (Slymering), זוכות לתיאור פסיכולוגי שטחי ביותר, ומשויכות בסופו של דבר בין אם למחנה ה"טובים" ובין אם למחנה ה"רעים". בהקשר זה מעוררת השקפתו המוסרית הדיכוטומית סקרנות מסוימת, לאור טיפולה בדמויותיהם של דרוחסטופל ופוליטיקאים רבים ממעמד הביניים, שדקר נאבק בהם. את התמרמרותו תיעל בעיקר למישור פוליטי; את המאופק והאקספרסיבי שבחלקו הגדול של "מקס האוולאר" כתב באופן מודע והצליח להשיג באמצעותו את האפקט העז ביותר – הישג שלא נישנה באף לא אחת מיצירותיו האחרות, וזאת חרף סגנונו האנקדוטי והתפניות המפתיעות ב"אידיאות", למשל, שהקריאה בהן, עם זאת, קולחת פחוּת מזו שב"מקס האוולאר". התנצחויותיו המילוליות עם אנשי כמורה ופוליטיקאים בני דורו, עלומי שם בימינו, ממחישות לקורא בן זמננו מה רבה גם כיום השפעתן של חולשות אנוש על הנסיבות החברתיות.

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתבים וספרים שהתפרסמו בחייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

1859 הצהרת אמונה (סיכום ספרותי של הצהרה שכתב לרעייתו)
1860 רשמי היום (ספר בשני חלקים)
1860 מקס האוולאר, או מכרזי הקפה של חברת הסחר ההולנדית (רומן)
1860 מכתב לנציב העליון בגמלאות
1860 איגרת לבעלי זכות הבחירה במחוז הבחירה טִיל
1861 תפילתו של הבור
1861 מי יאמר לי מקום הזרע אשר זרעתי^[1]
1861 מכתבי אהבה
1862 על עבודה לא מאורגנת בהודו ההולנדית והתסיסה הקולוניאלית בהווה (חוברת)
1862 מכתב לקווינטיליאנוס
1862 אידיאות, כרך א' (כולל הרומן "סיפורו של ואוטרטייה פיטרסה")
1862 שיחות עם יפנים
1863 בית הספר של החיים (מאמר)
1864-1865 אידיאות, כרך ב'
1864 הכלה מהקומה שמעל, מחזה בחמש מערכות
1865 אנתולוגיה מאת מולטטולי
1865 ברכת האל דרך וטרלו (סאטירה)
1865 חרוזים צרפתיים
1865 קטעים בתפזורת
1867 מחשבות בתשובה לפמפלט "פרוסיה והולנד" מאת המדינאי יוהנס בוסחה
1869-1870 שיחות
1869 החברה לתועלת תושב יאווה
1870-1871 אידיאות, כרך ג'
1870-1873 מחקרים על מיליונים
1870 ושוב: עבודה לא מאורגנת בהודו ההולנדית
1871 אלף ומשהו פרקים על התמחויות (חיבור סאטירי)
1872 מכתב למלך (מכתב פתוח ובו דוחק דקר במלך וילם השלישי לבל יפתח במלחמה עם הסולטאן מאצ'ה)
1872 אידיאות, כרך ד' (כולל המחזה "בית ספר לנסיכים")
1873 אידיאות, כרך ה'
1873 אידיאות, כרך ו'
1874-1877 אידיאות, כרך ז'
1875 בית ספר לנסיכים, מחזה בחמש מערכות (נדפס ארבע פעמים בשנה זו)
1876 אנתולוגיה (מימי המינק-סחייפל)

יצירות שהתפרסמו לאחר מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

1887 דפים לא גמורים
1891 אַלֵייד, שני קטעים מקומדיה שלא נשלמה

אוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

1880 סיפורו של ואוטרטייה פיטרסה
1888-1889 אוסף כתביו (בעשרה חלקים)
1919 אנתולוגיה מיצירותיו
1937 אנתולוגיה
1950-1995 כל כתביו (ב-25 חלקים)
1973 אנתולוגיה מכתביו
1974 שליחותו של האדם. מבחר מכתביו

מכתבים ושאר חיבורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

1890-1896 מכתבים ב-10 חלקים, ערוכים ומבוארים בידי אלמנת הסופר
1912 מכתבים ב-10 חלקים, בעריכתה של אלמנת הסופר (מהדורה מתוקנת)
1907 חליפת מכתבים בין דקר והסופר ס.א.ו. רוֹרְדַה ון אֵייסינְגַה
1937 מולטטולי ובנו: מכתבים מאת דקר ליאן ון דר הובן (ליקט ופרסם מנו טר בראק)
1941 מולטטולי, מכתבים ממסעותיו לרעייתו מימי, ומסמכים אחרים
1942 מכתבים מאת מולטטולי למשורר ומבקר האמנות קארל פוסמאר, לרנטמייסטר של הנסיך פרדריק ר.י.א. קלנברח ון דה בוס, ולמורה והמדינאי דר' ויטוס בראונסמה
1944 מבחר ממכתביו של מולטטולי
1947 חליפת מכתבים בין מולטטולי ומוציאו לאור, ג'.ל. פוּנְקֶה
1947 מכתבים למו"ל מדלפט יאן וַאלְטְמַן
1948 ספרות-מולטטולי. רשימת כתביו של אדוארד דקר וכתבים על אודותיו
1948 שני מכתבים ממנאדו
1979 מכתבי אהבה
1987 מאקס האוולאר (מהדורת וִילֶם פרדריק הֶרמַנְס)
1987 ספרות-מולטטולי. רשימת כתביו של אדוארד דקר וכתבים על אודותיו
2001 מכתבים מאת מולטטולי וטינה דאווס דקר למשפחת הספנים סמיט
2006 ואוטרטייה פיטרסה, בעיבודו של המחבר איבו דה וייס

ספרות משנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

1874 הזורע. מחקרים על יצירתו של מולטטולי, מאת קארל פוסמאר
1900 אדוארד דאווס דקר: מולטטולי, מאת י.ב. מִירְקֶרְק
1920 חייו ויצירתו של אדוארד דאווס דקר, מאת י. דה חְרַאוּטֶר
1937 דאווס דקר ומולטטולי, מאת מנו טר בראק
1937 האיש מלבאק: אנקדוטות ומסמכים הקשורים במולטטולי, מאת א. דו פרון
1938 מולטטולי, עתירה שנייה: בחינות ומסמכים חדשים, מאת א. דו פרון
1962 100 שנים למאקס האוולאר. מאמרים על מולטטולי, בעריכת פייר דובואה, עמותת מולטטולי, ח. סטאוולינג וד. דה פריס
1976 מולטטולי, איש המסתורין, מאת ו.פ. הרמאנס
1985 המולטטולים, 125 שנות הערכה והוקרה, מאת אַטֶה יוֹנְגְסְטְרַה
1991 מולטטולי, מאקס האוולאר, או מכרזי הקפה של חברת הסחר ההולנדית, מהדורה היסטורית-ביקורתית, מאת א. קטס-פריי
1995 מולטטולי: מראג'ה לבן לקבצן, מאת הנס ון סְטְרַאטֶן
1995 אנציקלופדיית מולטטולי, מאת ק. טר לַאנְס ובערכית שנטל קֵייסְפֶּר
1995 מולטטולי הסופר, מאת פיליפ פרמורטל
2000 מולטטולי לכול (אך אף לא אחד למולטטולי), מאת נוֹפּ מַאס
2000 הצדק של מולטטולי: פועלו של אדוארד דאווס דקר בראי היסטוריית המשפט, מאת טום פהייפר
2002 מולטטולי: חייו ויצירתו של אדוארד דאווס דקר, מאת דיק ון דר מוּלן

ספריו שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאקס האוֶלָאר, תרגם מהולנדית רן הכהן, הספריה החדשה, 1998
מבחר מתוך ה"דעות" ("אידאות"), תרגם (מגרמנית) מרדכי ליפסון, בתוך: בוסתנאי, שבועון של איכרי ארץ-ישראל, כרכים ג – ה (1935-1932).