אדוארד עטיה
אדוארד סלים עטיה (בערבית: إدوار سليم عطية, באנגלית: Edward Atiyah; 1903–1964) היה דיפלומט, סופר, פובליציסט והיסטוריון לבנוני-בריטי, כתב בשפה האנגלית.
קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בן למשפחה ערבית לבנונית נוצרית פרוטסטנטית, התחנך במכללת ויקטוריה (Victoria College) בקהיר. אחר כך למד באוניברסיטת אוקספורד בברייזנוז קולג' (Brasenose College) שם הכיר את ג'ין, צעירה סקוטית איתה התחתן. חי תקופה בח'רטום, בירת סודאן, שם היה קצין יחסי ציבור של הממשלה הסודאנית ונמנה עם מקימי תחנת רדיו מקומית. מאוחר יותר שרת כראש לשכת הליגה הערבית בלונדון. השתתף בתוכניות רדיו וטלוויזיה של בי.בי.סי. פרסם ספרי בלשים, ספר אוטוביוגרפיה ומסות על תולדות לבנון, הערבים והמזרח התיכון. לפי ספר מתח שלו "The Thin Line" (מוכר במהדורה מאוחרת יותר תחת הכותרת "Murder, My Love") יצר ב-1966 הבמאי היפני, מיקיו נארוסה, את סרטו "The Thin Line" (אנ') וב-1971 הבמאי הצרפתי, קלוד שברול, את סרטו "Juste avant la nuit" (צר'). התפרסם בין היתר על ידי הספר האוטוביוגרפי "An Arab Tells His Story" ("ערבי מספר את סיפורו") (1946), כמו כן על ידי ספרו "The Arabs" ("הערבים") (1955). לעטיה נולדו ארבעה ילדים, בהם המתמטיקאי סר מייקל עטיה והמשפטן פטריק עטיה.
מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- An Arab Tells His Story : a study in loyalties (autobiography) London : Murray, 1946
- The Thin Line, (a crime novel, later issued as 1951 Murder,My Love
- Black Vanguard : Peter Davies: London, UK, 1952
- Lebanon Paradise A novel. London: Peter Davies 1953.
- The Arabs the Origins, Present Conditions, and Prospects of the Arab World, 1955
- The Crime of Julian Masters. Robert Hale, London 1959
- The Eagle Flies from England. Robert Hale, London 1960
- Donkey From the Mountains Robert Hale., London 1961 - Later issued as:
- The Cruel Fire Doubleday Crime Club 1962
נושא שנוי במחלוקת[עריכת קוד מקור | עריכה]
עטיה משך אל עצמו ביקורת מצד חלק מדעת הקהל הערבית כאשר הטיל גם על הצד הערבי אחראיות חלקית מסוימת על יצירת בעיית הפליטים הפלסטינים בעת "הנכבה", בשנת 1948. בספרו "הערבים - מקורותיהם, מצבם העכשווי וצפי לעתיד העולם הערבי" (1955), כתב:
But apart from military defeat and the territorial loss of most of Palestine, an appalling human tragedy befell the Arab population of the country during the fighting. Seven or eight hundred thousand of the total Arab population of Palestine (of one-and-a-quarter millions) fled from the country or were driven out into Jordan, Lebanon, Syria, and Egypt. This wholesale exodus was due partly to the belief of the Arabs, encouraged by the boasting of an unrealistic Arab press and the irresponsible utterances of some of the Arab leaders that it could be only a matter of some weeks before the Jews were defeated by the armies of the Arab States and the Palestinian Arabs enabled to re-enter and retake possession of their country. But it was also, and in many parts of the country, largely due to a policy of deliberate terrorism and eviction followed by the Jewish commanders in the areas they occupied, and reaching its peak of brutality in the massacre of Deir Yassin. There were two good reasons why the Jews should follow such a policy. First, the problem of harbouring within the Jewish State a large and disaffected Arab population had always troubled them. They wanted an exclusively Jewish state, and the presence of such a population that could never be assimilated, that would always resent its inferior position under Jewish rule and stretch a hand across so many frontiers to its Arab cousins in the surrounding countries, would not only detract from the Jewishness of Israel, but also constitute a danger to its existence. Secondly, the Israelis wanted to open the doors of Palestine to unrestricted Jewish immigration. Obviously, the fewer Arabs there were in the country the more room there would be for Jewish immigrants. If the Arabs could be driven out of the land in the course of the fighting, the Jews would have their homes, their lands, whole villages and towns, without even having to purchase them. And this is exactly what happened.
— The Arabs, 1955, pp. 182-183
אך חוץ מהתבוסה הצבאית ואובדן רוב שטחה של ארץ ישראל, נפלה בעת המלחמה טרגדיה נוראית בחלקה של האוכלוסייה הערבית של הארץ. שבע או שמונה מאות אלף מכלל התושבים הערבים (מתוך מיליון ורבע) ברחו מן הארץ או נהדפו אל ירדן, לבנון, סוריה ומצרים. היציאה ההמונית הזאת ארעה, בחלקה, בגלל האמונה שהוטבעה בערבים, בעידוד רהב הלב של עיתונות ערבית בלתי מציאותית ושל הצהרות חסרות אחראיות של מנהיגים ערבים אחדים, כי הניצחון על היהודים בידי הצבאות הערבים הוא בסך הכול עניין של כמה שבועות ואז הערבים הפלסטינים יוכלו לחזור ולקחת בחזרה את ארצם. אבל היא נגרמה, ובחלקים רבים של הארץ במידה רבה, על ידי מדיניות מכוונת של טרור וגירוש שננקטה על ידי המפקדים היהודים באזורים שכבשו ואשר הגיעה לשיא הברוטליות בטבח בדיר יאסין. היו שתי סיבות למדיניות זו של היהודים: ההכללה בתוך מדינה יהודית של אוכלוסייה ערבית כה רבה ומנוכרת הטרידה אותם מאז ומתמיד. הם רצו מדינה יהודית בלעדית ונוכחותה של אוכלוסייה כזאת שלעולם לא תוכל להתבולל בתוכם, שתרגיש תמיד בעמדה נחותה תחת שלטון יהודי, ושתתחבר אל בני דודיה מהארצות השכנות הרבות שגובלות אותה, לא רק שתפגע באופי היהודי של ישראל אלא אף תסכן את עצם קיומה. הסיבה השנייה הייתה שהישראלים רצו לפתוח את שערי ארץ ישראל בפני הגירה יהודית בלתי מוגבלת. אז בוודאי שככל שיהיו בשטחה פחות ערבים יהיה יותר מקום למהגרים היהודים. אם ניתן יהיה להדוף את הערבים מהארץ במהלך הלחימה אז יהודים יוכלו לאכלס את בתיהם, את אדמותיהם, כפריהם ועריהם הנטושים, בלי צורך לרכוש אותם בכסף. וזה בדיוק מה שקרה.
מאוחר יותר בשנת 1961 כאשר בעיתון "ספקטייטר" פרופ' לאו כהן מהאוניברסיטה העברית ויועץ של משרד החוץ הישראלי ציטט מדבריו כדי להוכיח שהערבים עצמם הביאו על עצמם את היציאה ההמונית מארץ ישראל ב-1948, עטיה הגיב שצוטט רק בחלק מדבריו (כלומר, רק המשפטים הראשונים מהציטוט לעיל) ושלא התכוון להגיד שהפינוי הייתה מדיניות ערבית יזומה. לדבריו לא ניתנו לציבור הערבי פקודות לנטוש את בתיהם.
