אהוד טולידאנו

אהוד טולידאנו
לידה	1949 (בן 75 בערך)
מקום לימודים	אוניברסיטת מישיגן; האוניברסיטה העברית בירושלים; אוניברסיטת פרינסטון ;
מוסדות	אוניברסיטת תל אביב
תלמידי דוקטורט	דרור זאבי

אהוד רפאל טולידאנו (נולד ב-1949) הוא פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב, המתמחה בתולדות האימפריה העות'מאנית ובהיסטוריה חברתית-תרבותית של המזרח התיכון. כיהן כראש בית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב ושימש כנציג הסנאט בוועד המנהל. מונה לשגריר ישראל בטורקיה, אך לא כיהן בתפקיד בשל מחלוקת עם ממשלת טורקיה סביב רצח העם הארמני. היה מועמד לנשיאות אוניברסיטת תל אביב, ולאחר מכן מועמד למשרת סגן נשיא האוניברסיטה במעמד מיוחד.^[1] בין השנים 2007 ו-2013 היה המופקד על "הקתדרה ללימודים עות'מאניים וטורקיים", ומ-2013 ועד היום עומד בראש "התוכנית ללימודים עות'מאניים וטורקיים". מייסד פורום בר של האגודה הישראלית ללימודי המזה"ת והאסלאם (אילמ"א) וממקימי אילמ"א וחבר הוועד המנהל שלה. בריאיון ל"מזרח החדש", אשר פורסם בקיץ 2018 כינה עצמו טולידאנו "בן לאליטה יהודית-עות'מאנית".

חייו ופועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אהוד טולידאנו הוא בן למשפחה המתגוררת בארץ ישראל זה כמאתיים שנה. מקור משפחתו בטולדו, משם עברה לאחר גירוש ספרד לסלוניקי שביוון, בה שהתה במאה ה-17, לאחר מכן עברה למקנס שבמרוקו, ולבסוף התיישבה בטבריה שבגליל במחצית הראשונה של המאה ה-19. סבתו הייתה בת למשפחת אבולעפיה, שהתיישבה בחברון כבר במאה ה-16, מיד לאחר גירושה מספרד, ואשר ב-1738 ייסדה מחדש את היישוב היהודי בטבריה. אבי המשפחה, הרב חיים אבולעפיה, עמד בראש הקהילה כ"חכם באשי", וגם בניו ונכדיו אחריו הנהיגו את הציבור היהודי. סבו, הרב ברוך טולידאנו, היה חוקר ספרות ההלכה בערבית-יהודית (הוציא לאור את "המדריך המספיק" לרבי תנחום הירושלמי) ושימש כאב בית דין רבני ביפו. אחי סבו, הרב יעקב משה טולידאנו, כיהן כרב הראשי לתל אביב-יפו וכשר הדתות בממשלתו של דוד בן-גוריון. דודו, שמואל טולידאנו, שימש בתפקידים בכירים בשב"כ ובמוסד, היה יועץ לענייני ערבים לשלושה ראשי ממשלה (לוי אשכול, גולדה מאיר ויצחק רבין), וכיהן כחבר הכנסת וכיו"ר ועדת הביקורת של הכנסת.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אהוד טולידאנו, יליד שנת 1949 נולד וגדל בתל אביב-יפו. את התואר הראשון השלים ב-1974 באוניברסיטה העברית בירושלים, במסגרת החוגים להיסטוריה של ארצות האסלאם ולשפה וספרות ערבית. תואר שני קיבל מאוניברסיטת מישיגן שבארצות הברית (1975), ואת לימודי הדוקטורט סיים באוניברסיטת פרינסטון בשנת 1979. נושא עבודת הדוקטורט שלו היה: "סחר העבדים באימפריה העוסמאנית וביטולו, 1890-1840", שהוא גם כותר ספרו הראשון (The Ottoman Slave Trade and Its Suppression, 1840- 1890), אשר ראה אור בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון. בשנים 1979 ו-1980 השלים מחקר פוסט-דוקטורט בקהיר, והחל ללמד באוניברסיטת תל אביב בשנת 1980. במהלך השנים כתב וערך 11 ספרים ופרסם מאמרים רבים בכתבי עת מובילים בתחומי מחקרו.

בין 2004 ל-2008 שימש כראש בית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, ובין 2005 ל-2009 היה חבר הוועד המנהל של האוניברסיטה.

שהה בשבתונים כעמית מחקר בכיר בקולג' של סנט אנתוני שבאוניברסיטת אוקספורד, באוניברסיטת פנסילבניה וכפרופ' אורח באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. בין השנים 1985–1996 היה חבר במערכת כתב העת Mediterranean Historical Review.

פעילותו הציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אהוד טולידאנו היה חבר במפלגת העבודה הישראלית מ-1972, והחזיק בחברת ייעוץ בשיתוף עם אבא אבן ואפרים סנה, שהתפרקה עם מינויו של סנה לשר בממשלת רבין ב-1992. במסגרת זו הצטרף לצוות האישי של שמעון פרס (שחבריו כונו אז "הבלייזרים"; מאוחר יותר היה חבר בצוות האסטרטגי של יצחק רבין).

בשנת 1997 מונה טולידאנו על ידי שר החוץ דוד לוי לשגריר ישראל בטורקיה. ב-1 באוגוסט הודיע על כך משרד החוץ באופן רשמי, אולם בסוף אותו חודש מסרה סוכנות הידיעות הטורקית הממלכתית שב-1981 האשים טולידאנו את טורקיה בביצוע טבח בזמן מלחמת העולם הראשונה. טולידאנו טען שהראיון איתו תורגם שלא כהלכה, אולם הושמעה טענה שבעבר ביטא "עמדה פרו-ארמנית". בריאיון לעיתון "הארץ" ב-10 בספטמבר אותה שנה עשה טולידאנו מאמצים נוספים לזכות במינוי ואמר: "תמיד תמכתי בטורקיה...בכל נושא שהיה על הפרק... במסגרת מחקרי תרמתי רבות לבניית דימויה החיובי של המורשת העות'מאנית". משרד החוץ הישראלי ניסה להסביר שדבריו של טולידאנו הוצאו מהקשרם, אולם מינויו לא יצא לפועל, ובפברואר 1998 מונה לשגריר בטורקיה אורי בר-נר.^[2]

במהלך שנות השמונים והתשעים כתב מאמרים רבים בעיתונות בנושאי מדיניות מזרח-תיכונית, בעיקר ב"הארץ", ב"חדשות", במסגרת טור במדור "דעות" ב"ידיעות אחרונות", ומאוחר יותר גם ב"ישראל היום", בו כתב גם ביקורת טלוויזיה.^[3] במהלך השנים הרבה להתראיין גם לאמצעי התקשורת האלקטרוניים השונים בארץ ופרסם מאמרים בעיתונות הטורקית.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחומי מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אהוד טולידאנו עוסק בשלושה תחומי מחקר עיקריים: האחד הוא סחר העבדים והעבדות באימפריה העות'מאנית במאות ה-18 וה-19, השני הוא חקר התהוותן וצמיחתן של האליטות העות'מאניות-ערביות באגן המזרחי של הים התיכון ובצפון אפריקה, והתחום השלישי הוא פיתוח חקר ההיסטוריה החברתית-תרבותית של המזרח התיכון העות'מאני והפוסט-עות'מאני.

סחר העבדים והעבדות באימפריה העות'מאנית במאות ה-18 וה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית עיסוקו של טולידאנו בתחום היה בהצגת רשת סחר העבדים אל שטחי האימפריה העות'מאנית, תוך מיפוי סוגי העבדים (מעבדות בקרב האליטה הצבאית-מינהלית, דרך עבדות בחקלאות, במכרות, בשליית פנינים ועוד, וכלה בתחתית הסולם בו שימשו שפחות במשקי הבית של ארמונות האליטות השונות). בכך דן ספרו הראשון ("סחר העבדים באימפריה העות'מאנית וביטולו, 1890-1840). לאחר מכן פנה לתיאור וניתוח מוסד העבדות עצמו, ולכך הקדיש את ספרו השני בתחום זה "העבדות וביטולה במזרח התיכון העות'מאני" שראה אור בהוצאת אוניברסיטת וושינגטון ב-1998 (Slavery and Abolition in the Ottoman Middle East). לבסוף, בספרו האחרון, ביקש להציג את הקולות האותנטיים של העבדים והשפחות עצמם ולשקף את תמונת עולמם וחייהם על פי תיקי בתי המשפט העות'מאניים ומקורות אחרים שראה אור בהוצאת אוניברסיטת ייל ב-2007 "כאילו שותקים ונעדרים: עבותות של עבדות במזרח התיכון האיסלאמי" (As If Silent and Absent: Bonds of Enslavement in the Islamic Middle East).

חקר התהוותן וצמיחתן של האליטות העות'מאניות-ערביות באגן המזרחי של הים התיכון ובצפון אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאן חשף טולידאנו, עם כמה עמיתים בישראל ומחוצה לה, תהליכים שהתרחשו במרחב זה למן המאה ה-17 ועד לקץ האימפריה. ^[4] ^[5] ^[6] ^[7] במסגרת זו, כתוצאה משינויים מרחיקי לכת בטכנולוגיית המלחמה, עברה האליטה הצבאית-מינהלית של האימפריה תהליך של "לוקאליזציה", כלומר השארות הדרגתית מתמשכת ולבסוף קבועה במחוזות האימפריה, במקום מצב הרוטציה המתמדת שניידה אותה ממחוז למחוז כל מספר שנים. במקביל לכך, עברו האליטות המקומיות במרחב דובר הערבית תהליך של "עות'מאניזציה", שהפך אותן לחלק ממנגנון האימפריה וממשלה. לקראת המאה ה-18, נוצרו עקב כך אליטות עות'מאניות מקומיות (כלומר, אליטה עות'מאנית-מצרית, עות'מאנית-סורית, עות'מאנית-עיראקית, עות'מאנית-אלג'ירית, וכו'), אשר יחידת הבסיס שלהן היה ה"בית" העות'מאני-מקומי. ברבע הראשון של המאה ה-18, ולאחר מאבקים בין קואליציות הבתים השונות, עלה בכל מחוז בית אחד למעמד של הגמוניה (כך בית מחמת עלי במצרים, בית עזם בסוריה, בית איוביזאדה בעיראק, בית חוסייני בתוניס, ועוד). במהלך המאה ה-19, הפכו חלק מהבתים הללו לשושלות מלכותיות וחלקם האחר הופל על ידי הממשל המרכזי שהחל לנהל את המחוזות ישירות מהבירה איסטנבול.

ראייה זו, אשר לגיבושה שותף טולידאנו, מעבירה את כובד המשקל לנקודת המבט הפנימית העות'מאנית, על חשבון הראיה האירופוצנטרית, המעמידה במרכז את השפעת אירופה במזרח התיכון ככלי הסברי-ניתוחי עיקרי. כמו כן, היא משחררת את ההיסטוריוגרפיה על האימפריה מכבלי הראיה המסורתית-אוריינטליסטית, שגרסה את קיומו של "תור זהב" בתקופת שלטונו של סולימאן המפואר באמצע המאה ה-16, שלאחריו שקעה האימפריה לתקופת ניוון וקיפאון בת 300 שנה (ממנה התעוררה רק עקב ההשפעה האירופית והמודרנה שהביאה עימה). פרשנות מחודשת זו מעמידה את החברה העות'מאנית במרכז ומעניקה לממשל ולנתינים תפקיד מרכזי בעצוב הווייתם. במילים אחרות, היא מעניקה להם היסטוריה משלהם, שאינה נגזרת של היסטוריה אירופית-חיצונית. במסגרת זו ניתן להציב את ספרו של טולידאנו על מצרים במחצית המאה ה-19 בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג' ב-1990 "מדינה וחברה במצרים של אמצע המאה ה-19". (State and Society in Mid-Nineteenth-Century Egypt)" וכן שני מאמרים שכתב במהלך שנות ה-90. ^[8] ^[9] לאחרונה הוא עובד על השלמת ספר שיסכם את פרשנותו המחודשת בחקר האליטות העות'מאניות המקומיות במאות ה-17 – 19.

פיתוח חקר ההיסטוריה החברתית-תרבותית של המזרח התיכון העות'מאני והפוסט-עות'מאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

טולידאנו ביקש להעתיק במעט את מרכז הכובד מהעיסוק בהיסטוריה פוליטית-דיפלומטית בת-זמננו לתחום שהוא מוביל באקדמיה המערבית מזה שלושה עשורים, ואשר בישראל נחשב עד לשנים האחרונות שולי. במסגרת זו, הקדיש לחקר תולדותיהן של קבוצות שוליים (חלשות או מוחלשות לפי נקודת ההשקפה), בהן עבדים, עניים, מפירי חוק, פועלי דחק, בדרני רחוב, זונות, ועוד. כאן היה מראשוני הכותבים מנקודת ראיה מגדרית על חייהן של נשים באימפריה העות'מאנית, הן בהרמונות האליטה והן בשולי החברה. בחיפוש אחר מקורות המשמרים את קולותיהם האבודים של אנשי ונשי השוליים, תרם טולידאנו להפקת תובנות חברתיות מתיקי בתי המשפט העות'מאניים, הן בבירה והן במחוזות. כאן הוא מצטרף אל קבוצה גדולה של חוקרי בתי הדין הללו, שאינם מחפשים בחומר זה את המרכיב המשפטי-הלכתי או משפטי-רפורמי-מודרני, אלא את התכנים החברתיים-תרבותיים.

מחקריו העכשוויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחרונה השלים ופרסם קובץ מאמרים בעריכתו אודות השתלבותן של קהילות עבדים אפריקאים בחברות שבאגן האוקיינוס ההודי ובאגן הים התיכון.^[10] מדובר במחקר בתחום המתפתח במהירות של חקר הדיאספורות (קהילות גולות, קהילות מהגרים, diasporas) האפריקאיות; סחר העבדים נתפש כתהליך של הגירה כפויה, בשונה מהליכי ההגירה הוולונטריים, אך גם בדומה להם.

ספרים ומונוגרפיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אהוד טולידאנו, מבוא לתולדות האימפריה העות'מאנית, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, אוניברסיטה משודרת, 1985. ISBN 978-965-050-202-7
אהוד טולידאנו, מצרים בפתח העידן המודרני — פרשנות מחודשת, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, אוניברסיטה משודרת, 1996. ISBN 978-965-050-837-1

Ehud R. Toledano, The Ottoman Slave Trade and Its Suppression 1840- 1890 (Princeton: Princeton University Press, 1982) ISBN 978-069-105-369-1
Ehud R. Toledano, Osmanlı köle ticareti, 1840-1890, Istanbul: Tarih Vakfı Yurt Yayınları, 1994 (The Ottoman Slave Trade תרגום לטורקית של הספר) ISBN 978-975-333-009-1
Ehud R. Toledano, State and Society in Mid-Nineteenth-Century Egypt, Cambridge: Cambridge University Press, 1990 ISBN 978-052-137-194-0
Ehud R. Toledano, Slavery and Abolition in the Ottoman Middle East, Seattle: University of Washington Press, 1998 ISBN 978-029-597-642-6
Ehud R. Toledano, As If Silent and Absent: Bonds of Enslavement in the Islamic Middle East, New Haven, CT and London: Yale University Press, 2007 ISBN 978-128-173-538-6
Ehud R. Toledano, Suskun ve Yokmuşçasına: İslâm Ortadoğusu'nda Kölelik Bağları, Istanbul: Bilgi University Press, 2010 ISBN 978-605-399-137-3

(As If Silent and Absent תרגום לטורקית של הספר)

Ehud R. Toledano, New Turkey's White Revolution: A Decade of AKP Rule (בהכנה)
Ehud R. Toledano, The Emergence of Ottoman-Local Elites in the Middle East and North Africa, 17th-19th Centuries (בהכנה)

ספרים וכתבי עת שערך[עריכת קוד מקור | עריכה]

Member of the Editorial Panel, Mediterranean Historical Review, London: Frank Cass, 1985-1996
Israel Gershoni and Ehud R. Toledano (eds.), Cultural Processes in Muslim and Arab Societies, Durham: Duke University Press, 1993/4 (3 volumes): Vol 1, “Medieval and Early Modern Periods,” Poetics Today, 14/2, special issue (Summer 1993); Vol 2, “Modern Period I,” Poetics Today, 14/3, special issue (Fall 1993); Vol 3, ”Modern Period II,” Poetics Today, 15/2, special issue (Summer 1994)
Ehud R. Toledano (ed.), African Diasporas in the Mediterranean and Indian Ocean Worlds, Halle, Germany: Max Planck Institute and Trenton, NJ and Asmara, Eritrea: Africa World Press, 2011

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא אהוד טולידאנו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ ""באוניברסיטת תל אביב למדתי מה זה הון, שלטון ואגו"". כלכליסט - www.calcalist.co.il. 2010-02-11. נבדק ב-2018-10-06.
^ יאיר אורון, הכחשה : ישראל ורצח העם הארמני, עמ' 215–216.
^ דעות | ישראל היום דעות, באתר ישראל היום
^ Jane Hathaway, The Politics of Households in Ottoman Egypt: The Rise of the Qazdağlis, Cambridge and New York: Cambridge University Press, 1997.
^ Karl K. Barbir, Ottoman Rule in Damascus, 1708-1758, Princeton, N.J.: Princeton University Press, 1980.
^ Dina Rizk Khoury, State and Provincial Society in the Ottoman Empire: Mosul, 1540-1834, Cambridge and New York: Cambridge University Press, 1997
^ Dror Ze'evi, An Ottoman Century: The District of Jerusalem in the 1600s, Albany: State University of New York Press, 1996
^ Ehud R. Toledano, “Social and Economic Change in the ‘Long Nineteenth Century’,” in Martin Daly (ed.), The Cambridge History of Egypt, Cambridge: Cambridge University Press, Vol 2, 1998, 252-284
^ Ehud R. Toledano, “The Emergence of Ottoman-Local Elites (1700- 1800): A Framework for Research,” in I. Pappé and M. Ma’oz (eds.), Middle Eastern Politics and Ideas: A History from Within, London and New York: Tauris Academic Studies, 1997, 145-162
^ Ehud R. Toledano (ed.), African Diasporas in the Mediterranean and Indian Ocean Worlds, Halle, Germany: Max Planck Institute and Trenton, NJ and Asmara, Eritrea: Africa World Press, 2011

[1] ""באוניברסיטת תל אביב למדתי מה זה הון, שלטון ואגו"". כלכליסט - www.calcalist.co.il. 2010-02-11. נבדק ב-2018-10-06.

[2] יאיר אורון, הכחשה : ישראל ורצח העם הארמני, עמ' 215–216.

[3] דעות | ישראל היום דעות, באתר ישראל היום

[4] Jane Hathaway, The Politics of Households in Ottoman Egypt: The Rise of the Qazdağlis, Cambridge and New York: Cambridge University Press, 1997.

[5] Karl K. Barbir, Ottoman Rule in Damascus, 1708-1758, Princeton, N.J.: Princeton University Press, 1980.

[6] Dina Rizk Khoury, State and Provincial Society in the Ottoman Empire: Mosul, 1540-1834, Cambridge and New York: Cambridge University Press, 1997

[7] Dror Ze'evi, An Ottoman Century: The District of Jerusalem in the 1600s, Albany: State University of New York Press, 1996

[8] Ehud R. Toledano, “Social and Economic Change in the ‘Long Nineteenth Century’,” in Martin Daly (ed.), The Cambridge History of Egypt, Cambridge: Cambridge University Press, Vol 2, 1998, 252-284

[9] Ehud R. Toledano, “The Emergence of Ottoman-Local Elites (1700- 1800): A Framework for Research,” in I. Pappé and M. Ma’oz (eds.), Middle Eastern Politics and Ideas: A History from Within, London and New York: Tauris Academic Studies, 1997, 145-162

[10] Ehud R. Toledano (ed.), African Diasporas in the Mediterranean and Indian Ocean Worlds, Halle, Germany: Max Planck Institute and Trenton, NJ and Asmara, Eritrea: Africa World Press, 2011

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]