אווה פרנק

אווה פרנק

לידה	אוקטובר 1754 ניקופול, האימפריה העות'מאנית
פטירה	1816 (בגיל 61 בערך) אופנבך, הדוכסות הגדולה של הסן
שם לידה	Rachel Frank
מדינה	האימפריה העות'מאנית
השקפה דתית	פרנקיזם

רחל [שם לועזי: זוֹפִיַה אֶווָה] פרנק (כתיב לטיני: Ewa Frank, נודעה גם כאווה רומנובה; ‏1754 – 7 בספטמבר 1816) הייתה מנהיגת כת הפרנקיסטים, בתוכה נתפשה כקדושה וכהתגלמות השכינה.

ביוגרפיה

רחל נולדה בשלהי 1754 בעיר ניקופול, באיילט רומליה של האימפריה העות'מאנית (כיום בולגריה) ליעקב פרנק וחנה כהן. אביה שהה בקהילת הדונמה (שבתאים אנוסים) המקומית, ובמהרה הכריז על עצמו כגלגול השלישי אחרי שבתאי צבי ןברוך קוניו (ברוכיה), וכנגזר מכך, כמשיח ישראל. אחיה הבכור עמנואל מת בינקותו, ושני אחים נוספים, יוסף ורוש, הגיעו לבגרות אך לא מילאו תפקיד משמעותי בתנועה. יעקב פרנק הועיד אותה להנהגה כמעט מרגע לידתה והציג אותה בפני מאמיניו כברייה קדושה. כשמלאה לה חצי שנה הצהיר בפניהם ש"היא המלכה". אף שמה לא נבחר במקרה, והיה טעון בסמליות דמותה של רחל אמנו המתקשרת עם השכינה בספרות הקבלית. בכתבי הפרנקיסטים אף תוארה הגאולה כאיחוד בין יעקב לרחל, אם כי ההיסטוריון פאבל מצ'ייקו הקפיד להדגיש כי למרות שתיאור זה עלול להתפרש כגילוי עריות, אין לכך בסיס באף עדות מתוך הכת, אלא רק בשמועות מאוחרות.

ב-17 ספטמבר 1759 נטבל פרנק לנצרות הקתולית, למראית עין, יחד עם כל משפחתו. רחל בת הארבע או החמש קיבלה את השם הנוצרי זופיה (שאף הוא היה טעון סמליות חזקה כשמה של החכמה הקדושה). תוך שלושה חודשים בלבד נעצר אביה כשכמה מאנשיו התוודו בפני כמרים כי המרת הדת שלו הייתה שקרית, והרשויות החליטו להפרידו מעל מאמיניו לבל יסיט אותם מן הנצרות. הוא הוחזק במנזר צ'נסטוחובה, אם כי בתנאים נוחים, ולנאמניו התאפשר לעלות אליו לרגל. בתו גדלה כשפמליה של עלמות מלוות ממשפחות פרנקיסטיות נכבדות משרתת אותה. בתקופת צ'נסטוחובה אימצה את השם 'אווה', "חוה", כינויה המוכר ביותר והמופיע ברוב המקורות ההיסטוריים.

פרנק ייחס לנשיות תפקיד חשוב ביותר בגאולה ובשליחותו המיסטית – בקובץ אמרותיו "דברי האדון" שאל, בהתייחסו לתיאור הנזכר בספר הזוהר של "מטרוניתא רבתא" ש"כל מלין דמלכא בידא יתמסרון... אפקיד מלכא בידהא כל זיינין דיליה": ”איכה יכולתם להעלות על הדעת שהמשיח הוא גבר? זה לא יתכן בשום פנים כי העיקר הוא עלמה, היא אשר תהיה אותו משיח האמת, היא תנחה את כל העולמות כי כל הנשק בידיה נמסר.” הוא ראה בעצמו את המשיח הנצחי, אך לצדו הייתה אמורה להיות דמות נשית מקודשת: בהשאלה מדוקטרינת האינקרנציה והשילוש הקדוש בנצרות, תורת הפרנקיזם הציבה את המנהיג גם כאב הבורא מתוכו מולדת השכינה המתגלמת בדמות האם, וגם כבן-המשיח הנולד ממנה בתורו הזהה במהותו עם האב, כשם שרוח הקודש נמשכה מהאל האב בשילוש ומרים הבתולה נוצרה על ידו יחד עם יתר הבריאה, אך גם הולידה את ישו. עד מותה בפברואר 1771, מילאה אשתו חנה את תפקיד האם-שכינה; אז הועבר לחוה, סביבה הבשילה במלואה תפישה מיסטית זו.

בכתובים של הכת כונתה "המטרוניתא" ו"העלמה". אביה אסר עליה להתחתן או לעזוב אותו. היא הייתה למושא פולחן: עולי רגל, נוצרים כפרנקיסטים, חילו את פניה וחויבו בטקס קפדני שתועד על ידי אישים שונים גם בשנותיה המאוחרות. המבקר נדרש ללבוש לבן, להשתטח על הרצפה ולנשק את רגליה, להזדקף באיטיות לכריעה עדיין מבלי להביט בפניה, ולענות לשאלתה מה הוא מבקש בציטוט "פתחי-לי אחותי רעייתי!" משיר השירים. מלבד זאת, חולקו מאות איקונות של "המטרוניתא הקדושה" למשפחות פרנקיסטיות, במעין מקבילה להערצת מרים הבתולה בנצרות. באוגוסט 1772 כבשו הרוסים את המנזר ושחררו את בני המשפחה ממעצרם; הגנרל ביביקוב העיד בזיכרונותיו שאווה הייתה נערה צנועה שכמעט לא משה מצד אביה. הם עזבו את שטח הכיבוש הרוסי ואת פולין בכלל והתיישבו בברין שבמוראביה, שם הוסיפו להנהיג את התנועה הפרנקיסטית הרדומה ברחבי אירופה. אווה ליוותה את אביה בביקוריו בחצר ההבסבורגית, כששניהם התקבלו לראיון אצל הקיסרית-העוצרת מריה תרזה ובנה המכהן יוזף השני. לבסוף מאס הקיסר הצעיר בפרנק והורה לו להסתלק מנחלותיו ב-1786. פרנק התיישב באופנבך והקים בה את חצרו, ובריאותו הלכה והתדרדרה. את שנותיו האחרונות הקדיש להפצת השמועה שאווה לא הייתה אלא בתה מחוץ לנישואין של הקיסרית יקטרינה מרוסיה (ולחלופין, של יליזבטה). זו עשתה לה כנפיים בגלל הניגוד החד בין הבת המחונכת שדיברה כמה שפות ברהיטות לאב שהתלבש בסגנון עות'מאני וידע גרמנית רק בקושי. במעגל הפנימי של מאמיניו, ביודעו שמותו קרב, ביסס את מעמדה המשיחי של הבת והסביר לאנשיו כי בהיותה גילום השכינה היא תוביל אותם בעת היעלמותו הזמנית, אך לבסוף ישוב ובאיחוד ביניהם תבוא הגאולה הסופית. הוא מת ב-1791, ואווה הנהיגה את החצר לאחר מותו.

איקונות בדמותה נשלחו שוב למאמינים בקהילות רחוקות כהמבורג, והיא שילחה מכתבים עמוסי ציטוטים מכתבי הקודש הפרנקיסטיים שהפצירו בהם לתרום לה כספים. ב-1793 קיבלה מכתב מקזנובה בו התלונן כי "הזניחה אותו" שנים, אם כי זו התכתובת היחידה ביניהם ולא ברור מה היה טיב קשריהם אם בכלל. ב-1800 יצאו מחצרה מכתבים בדיו אדומה, כסמל למלכות אדום, שהיו זרועים מסרים אפוקליפטיים והפצירו ביהודים להמיר את דתם לנצרות.

אף על פי שהייתה שקועה בחובות כבדים, אווה ניהלה את החצר באופנבך בפאר ועושר והפגינה כלפי חוץ ארשת של אדיקות קתולית, אם כי בביתה הוסיפו להתנהל טקסים פרנקיסטיים סוערים. היא הייתה מוכרת בחברה הגבוהה בעיר, שרובה האמין לבדיה על מוצאה המלכותי, ותרמה רבות לצדקה לעניים. כמו כן, הוקמה בכספה הקפלה הראשונה בעיר. בשנותיה האחרונות קמלה התנועה הפרנקיסטית והתפצלה לרסיסים נפרדים שחבריהם ניהלו את טקסיהם בסתר. אווה הצליחה ללהטט בין נושיה בזכות התעקשות על כך שהייתה נסיכה רוסית, ואף חתמה את מכתביה בשם "אווה רומנובה". ב-1813 אף ביקר אותה אלכסנדר הראשון בשובו מקרב לייפציג, דבר שהעניק לשמועה עוד אמינות. אך לא היה די בכך כשחובותיה הגיעו לסכום של 800,000 גולדן. היא הושמה במעצר בביתה ונפתח נגדה הליך משפטי, שנקטע עם מותה ב-1816. במשך עוד דור הוסיפו פרנקיסטים לשמור את צלמיותיה ולסגוד לזכרה.

לקריאה נוספת

• Pawel Maciejko, The Mixed Multitude: Jacob Frank and the Frankist Movement, 1755-1816, University of Pennsylvania Press, 2011. עמ' 176–238.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אווה פרנק בוויקישיתוף

• רחל אליאור, Eva Frank(הקישור אינו פעיל), אנציקלופדיה יודאיקה.