אוסקר קאופמן
 | |
| לידה |
2 בפברואר 1873 Sântana, רומניה  |
|---|---|
| פטירה |
6 בספטמבר 1956 (בגיל 83) בודפשט, הרפובליקה העממית ההונגרית |
| מקום קבורה |
בית הקברות פרקשרטי בבודפשט |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת קרלסרוהה (1899) |
| תחום יצירה | אדריכלות |
  | |
אוסקר קאופמן (בהונגרית: Kaufmann Oszkár; 2 בפברואר 1873, אוּיסֶנטאָנה, ליד ארד, רומניה – 6 בספטמבר 1956, בודפשט, הונגריה) היה אדריכל יהודי-הונגרי.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוסקר קאופמן נולד באויסנטאנה (Újszentanna), עיירה הסמוכה לעיר ארד, למשפחה יהודית-אמידה. הוריו רצו שיהיה פסנתרן אך הוא שאף להיות אדריכל, ולכן, כאשר נרשם לטכניון של בודפשט, הוריו לא מימנו אותו. הוא עבר לעיר קרלסרוהה שבגרמניה, בה ניגן בפסנתר למחיתו וכך השלים את התואר בטכניון שבעיר.
בשנים 1905–1908 עבד קאופמן בברלין בחברה לבניית תיאטראות-"ברנהרד זֶרינג", וב-1908 היה לעצמאי ותכנן את תיאטרון הבל – וזה זכה להצלחה רבה.
השתתפותו של קאופמן במכרז על תכנון האופרה המלכותית בברלין, נפסלה משום שלא הייתה בידו אזרחות גרמנית, אבל השערורייה שפרצה בשל כך סייעה רבות למוניטין שלו. אחר כך סייעה לו אזרחותו ההונגרית לחמוק מגיוס לצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. כשתכנן את התיאטרון של ברמרהאפן, התאפשר לו לעשות זאת, על אף אזרחותו ההונגרית, בזכות שותפותו עם אויגן שטולצר – שנמשכה מ-1916 עד סוף שנות השלושים.
החשובה בעבודותיו המוקדמות היא תכנון תיאטרון פולקסבינה (1913–1914), שמנהלו הראשון היה הבמאי היהודי האוסטרי בעל השם העולמי, מקס ריינהרדט (שנולד בשם מקסימיליאן גולדמן). ריינהרדט היה אחד מגאוני האוונגרד המוערכים ביותר בתחום התיאטרון במחצית הראשונה של המאה העשרים. בניין התיאטרון בברלין, המזכיר אך במעט את הקלסיקה, הוא בבחינת מעבר מודרני ומוצלח, מן האדריכלות המסוגננת של המאה התשע-עשרה אל המודרניזם, סמוך לתכנון זה תכנן קאופמן את חידושו של תיאטרון אֶרקֶל בבודפשט.
בתוך זמן קצר חידש קאופמן עוד שני תיאטראות בעיר ברלין: את "תיאטר אם קורפירסטנדם" ואת "קרולאופר- בית האופרה קרול" (1920–1929). לפי דעתם של בני דורו, חידש קאופמן את האולם הגדול של בית האופרה, בעל אלפיים חמש מאות מקומות הישיבה, בסגנון "הרוקוקו האקספרסיוניסטי". האולם שימש אתר לביצוע בכורה של יצירותיהם של יהודים מאוסטריה, כגון ארנולד שנברג, ארנסט קרנק, אלכסנדר פון צמלינסקי ואחרים, שנוגנו תחת שרביטו של המנצח אוטו קלמפרר. את התפאורות לאחדות מן היצירות הללו הכין לסלו מוהולי-נג'י. לאחר שריפת הרייכסטאג ב-1933 העביר אדולף היטלר את הפרלמנט הגרמני לבית האופרה קְרוֹל (עד 1942 הוא פעל במבנה זה), והנאצים דאגו "לטהר" את המקום מעברו ה"מנוון"-יהודי גם מן הבחינה האדריכלית.
העלייה לארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאי 1933 נמלט שותפו של אוסקר קאופמן, אויגן שטולצר, לארץ-ישראל, ובספטמבר אותה שנה נסע קאופמן בעקבותיו והקים את משרדו בתל אביב. במשרדו זה עבד האדריכל אויגן שטולצר וגם האדריכלית יהודית סגל שלימים נישאה לאויגן שטולצר. אנשי להקת הבימה רצו לבנות תיאטרון בתל אביב ואף פנו אל אריך מנדלסון, אחת הדמויות הבולטות ביותר בתחום האדריכלות המודרנית, לשם הכנת התוכניות, אבל האמן לא רצה, וכך הגיעה ההזמנה לידי קאופמן – שבינתיים הביא לארץ גם את אשתו ואת ילדיו. בניין הבימה (1935–1945), מתחילתו ועד סופו, הוא היצירה המודרנית היחידה של קאופמן: מצד אחד הוא נושא את מורשת פולקסבינה, אבל מצד אחר הוא משתלב באופן מושלם בתוך סגנון "האדריכלות הלבנה" של תל אביב מבית מדרשו של הבאוהאוס. חזיתות המזרח והמערב, הסגורות יחסית, מתקשרות על ידי חזית דרומית קשתית פתוחה לעמודים המודרניסטיים האדירים נטולי הכותרת. החזית הדרומית נסגרה בהדרגה בחלונות זכוכית – דבר שמבטל את התפיסה של מקדש עגול עתיק, חידושי הבניין התרחקו מן הרעיון המקורי והבניין שונה מקצה לקצה.
בחיפה בנה קאופמן את קולנוע אורה שנפתח בדצמבר 1935 וכן בתי מגורים רבים. המבנה המרובע של בית הקולנוע המלבני האסימטרי פונה בצדו הארוך, שהוא חומה אטומה, לרחוב הרצל; מרכז החומה נבקע על ידי חלונות פס אופקיים – ממאפייני המודרניזם – וכן יש שורת חלונות אנכיים בסגנון האדריכלות הישראלית האופיינית.
חזרה לאירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בארץ-ישראל לא זכה אוסקר קאופמן להכרה שזכה לה בברלין, וגם המצב הכלכלי היה קשה. ב-1939 חזר קאופמן לאירופה. הוא התכוון לנסוע לאנגליה, אבל הדבר לא עלה בידו. מאחר שהוא גם לא הצליח לחזור לארץ, בחר קאופמן להשתקע בבוקרשט, אבל בלחץ שלטונו הפשיסטי של יון אנטונסקו הוא חזר להונגריה, ושם הכניסו אותו למחנה הסגר. לאחר שהשתחרר, ירד קאופמן למחתרת.
קאופמן השתתף בשיפוץ חלקו הפנימי של תיאטרון אֶרקֶל ותיקון הנזקים שנגרמו לבית האופרה שנפגע רק מעט במלחמת העולם השנייה, נעשה על פי תוכניותיו (או ייעוצו המקצועי).
שנים אחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
עבודתו החשובה ביותר בבודפשט והאחרונה בקריירה שלו היא תכנון תיאטרון מדץ' - בנייתו של תיאטרון בדרך-טבעת אֶרזֵ'בֶּט בשטח שבו שכן לפנים תיאטרון אורפאום לפני שנהרס. תיאטרון מדץ' תוכנן בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי מחויב המציאות. בבניין נראות קשתות חלקיות – ממאפייני הריאליזם הסוציאליסטי ההונגרי; וכן גם מסגרות אבן המדגישות את הפתחים – מאפיין המשותף לאדריכלות הנאצית והקומוניסטית גם יחד. אלא שלמרות גילו, עדיין לא נס לחו של קאופמן היצירתי, והוא בא לביטוי בחמישה חלונות קולוסליים המתנוססים להם על הבליטה המרכזית שמעל קומת הקרקע ובכרכוב שמעליהם, המתאר את "הפועלים המאושרים", וכן באכסדרה המזכירה תיאטראות עתיקים. חזיתו של הבניין, בעלת הסגנון האנכי, מתאזנת בכרכוב הבולט המחפה על האכסדרה. תיאטרון מָדָץ' הוא יצירה מובהקת של הריאליזם הסוציאליסטי ההונגרי, שבה נוכחת, לצד הקלסיקה הסטליניסטית, גם האדריכלות המודרנית, על ידי האינטראקציה בין האופקי, בין האנכי ובין החזית הדינמית. קאופמן מת בשנת 1956 ולא זכה לראות את פתיחת התיאטרון (1961).
משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1903 הוא נשא לאישה את אמה גנר, בתו של ראש העיר הסמוכה לקרלסרוהה שבה למד, באדן-באדן. לפי בקשת חמיו הוא נאלץ להמיר את דתו לנצרות, קאופמן הוליד עִמה כמה ילדים. אמה גנר הלכה לעולמה בהונגריה בתקופת הכיבוש הנאצי.
