אופוס דאי
אופוס דאי (בלטינית: Opus Dei - "עבודת האל") הוא ארגון קתולי, שנוסד בשנת 1928 בידי חוסה-מריה אסקריבה, לאחר חיזיון שלטענתו פקד אותו. משימתו העיקרית הייתה לסלול דרך חדשה של קדושה לכל האנשים, כל זאת מבלי לשנות את המצב שבו הם נתונים. הדגש היה ועודנו על התקדשות דרך העבודה היומיומית, ועל שוויוניות בכל הנוגע למין, לגזע ולמוצא.
מעמד הארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]
במשך שנים רבות מעמד הארגון היה כ"מוסד סקולרי" (חילוני). בראשיתו נרדף בספרד על ידי מסדר הישועים. בשנת 1962 החל אסקריבה בצעדים ראשונים לשינוי מעמדו של הארגון, עד אשר ב-1982 קיבל הארגון מעמד פורמלי של "פרלטורה אישית" ("Personal Prelature"). מעמד זה אושר על ידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני. אהדתו של האפיפיור העלתה את הארגון על דרך המלך ותרמה לפופולריות שלו. במסגרת מעמד זה הארגון הוא חלק מההיררכיה המוסדית של הכנסייה תחת פיקוד "קונגרגציית הבישופים". המושג "פרלטורה אישית" מתייחס לקריטריון המגדיר את החברוּת לפרלטורה, דהיינו היא לא מוגדרת על פי קריטריון קשור לשטח מסוים כמו המחוזות הרגילים של הכנסייה, אלא מדובר במוסד שתחום הגדרתו הוא אנשים. כלומר, חברי האופוס דאי הם תחת סמכותו של הפרלט רק בכל הקשור למטרה הספציפית של הפרלטורה,[1] אולם בכל שאר העניינים 'הם קתולים השייכים למחוזות אשר בהם הם מתגוררים באופן קבוע או חלקי, "והם נמצאים אפוא תחת סמכותו של הבישוף המחוזי בכל אשר נקבע בחוק הקנוני באופן כללי לגבי מאמינים מן השורה".[2]
ב-2002 הוכרז מייסד הארגון כקדוש על ידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני. המהירות שבה נסתיים תהליך הקנוניזציה התאפשרה בזכות רפורמת החקיקה לתיקי הקנוניזציה, אשר עליה הכריז יוחנן פאולוס השני ב-1983 ואשר השלימה את עבודת פישוט ההליכים אשר בה פתח עוד פאולוס השישי.[3][4] תיקים אחרים, כגון הקנוניזציה של פדרה פִּיוֹ, של אל-פֵּלֵה או של אמא תרזה מקולקטה הגיעו לקצם תוך פרק זמן קצר יותר הודות לחקיקה החדשה.
תנאי קבלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כדי שאדם יתקבל כחבר, עליו קודם כל להיות בגיר (בן או בת 18).[5] המעוניין חייב לבקש להתקבל באופן חופשי, מתוך ביטחון כי נקרא לכך על ידי האל. לפני שישתלב באופן זמני לפרלטורה, עליו לחכות לפחות 18 חודשים, ועוד חמש שנים נוספות, לכל הפחות, כדי שהשתלבותו תהיה סופית.[6][7]
מבנה הארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]
הארגון פרוש באופן רשמי ב-67 ארצות ומכיל מעונות בכל מדינה בהם חברי הארגון יכולים לשהות בעלות סמלית, וכולל כ-88 אלף חברים.[8][9] משתייכים לאופוס דאי אנשים מכל המעמדות החברתיים ומכל הסוגים: מאמינים מן השורה וכמרים, נשים וגברים, צעירים וזקנים, נשואים ורווקים. חברות באופוס דאי לובשת שלוש צורות שונות. לא מדובר במעמדות או בקטגוריות שונות אלא בדרכים שונות לחיות את הייעוד הנוצרי הזה בהתאם לנסיבות חייו האישיות של כל אדם. רוב החברים (70%) הם סופרנומרריים, דהיינו, "חברים מעבר למניין" – אלה הם נשים וגברים נשואים אשר גרים בבתיהם ועוסקים במקצועם הרגיל. הנומרריים, דהיינו "חברים מן המניין" (20%), הם נשים וגברים רווקים אשר גרים על פי רוב במרכזי הפרלטורה ועוסקים במקביל במקצועם ובפעילויות האופוס דאי. אחדות מן הנשים עוסקות באופן מקצועי בעבודות הבית ובניהול המרכזים ומכוּנות "נומרריות עוזרות". לבסוף, העמיתים, דהיינו "חברים שלא מן המניין", הם נשים וגברים רווקים אשר גרים עם משפחותיהם או לבדם.[10]
נכסים[עריכת קוד מקור | עריכה]
המרכז העולמי של הארגון ממוקם ב-Viale Bruno Buozzi מספר 73 ברומא. הנכסים שאנשי אופוס דאי משתמשים בהם בפעילויות ההכשרה הנוצרית אינם בבעלות של הפרלטורה אלא של מוסדות המורכבים מאנשים אשר משתתפים בפעילויות אלה ואשר עשויים להיות חברי אופוס דאי או לא. כלל הבניינים המיועדים לפעילויות שליחות ביוזמתם של אנשי אופוס דאי ושל אחרים (בתי ספר, בתי חולים, וכו') נאמד על ידי ג'ון אלן ב-2.8 מיליארד דולר – סכום הדומה לסך נכסיהם של ארגונים קתוליים אחרים בסדר גודל עולמי.[11]
פעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]
במקביל לפעילות הרוחנית של הארגון, לרוב מתקיימים גם פעילויות אקדמאיות בבתים ובמרכזים השונים, הכוללים השתלמויות, כנסים, הרצאות ופעילויות התנדבותיות. כדי להרחיב את מעגל מאמיניו, עושה הארגון שימוש מושכל באמצעי התקשורת השונים, ואף מכשיר עיתונאים באוניברסיטה מיוחדת בספרד. אנשי הארגון טוענים שהם לא מקבלים בקלות מאמינים חדשים, ומקשים בקבלת מאמינים שמתדפקים על דלתותיהם. את עיקר פרסומו בשנים האחרונות חב הארגון לספר ולסרט "צופן דה וינצ'י", שבו הוא מוצג בצורה לא אוהדת במיוחד, אם כי גם לא שלילית לחלוטין. בספר "הסודות שמאחורי צופן דה וינצ'י",[12] יש ניתוח ההבדלים בין המציאות לבין הכתוב בספר.
פעילויות רוחניות[עריכת קוד מקור | עריכה]
לדברי המייסד, האופוס דאי מבקשים לקדם בקרב אנשים מכל מעמדות החברה את השאיפה להשיג שלמות נוצרית בעולם.[13] חברי ארגון זה אינם מבצעים כפייה דתית או שאיפה לקיום מסיון דתי, אלא בעיקר שיח בין דתי.
רעיון זה של קריאה אוניברסלית לקדושה התקבל על ידי מועצת הוותיקן השנייה. למעשה, הרוחניות של האופוס דאי מבוססת על הנקודות הבאות:
- הידיעה שכל נוצרי אשר נטבל הוא בן מאומץ של אלוהים – ידיעה אשר מובילה אותו להתייחס אל אלוהים כאב ואל כל הנוצרים כאחים.[14]
- חיי היום-יום והעבודה, אשר מהווים דרך לקדושה והזדמנות לפגוש את אלוהים.[15]
- החופש של כל אדם בעניינים חילוניים (חברתיים, תרבותיים, מקצועיים וכו').[16]
- התפילה, אשר, לדבריו של המייסד, "היא סודו של האופוס דאי".[17]
- בהקרבה בדברים הקטנים של חיי היום-יום.[18]
הספר Camino ("דרך")[19] היצירה המפורסמת ביותר של חוסה-מריה אסקריבה, משקף את הרעיונות האלה במסגרת 999 עיונים רוחניים. ותורגם ל-43 שפות ונמכר ב-4.5 מיליון עותקים. קיים תרגום לעברית של הספר אשר יצא לאור בארגנטינה ב-1972.
פעילויות הסתגפותיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בכל הקשור להסתגפות, רוח האופוס דאי שמה את הדגש בראש ובראשונה על הקרבת קורבנות קטנים: למשל, להתפלל כל בוקר, לדעת לחייך, להגיע בזמן או לסיים עבודה שהתחלנו. מספר חברים גם מבצעים סיגופים גופניים כגון לבישת שק (סיליקיום). בכנסייה הקתולית, ההסתגפות הגופנית, כל עוד היא מתבצעת במתינות ומבלי שדבר יפגע בבריאות, היא אחד האמצעים המסורתיים בסגפנות. מספר מוסדות בכנסייה ממליצים עליה. ידוע כי, בזמננו, דמויות כגון האם תרזה, פדרה פיו (אנ'), האפיפיור יוחנן פאולוס השני או הבישוף אוסקר רומרו לבשו שק. חברי אופוס דאי טוענים כי הנוהג הזה, יחד עם סיגופים אחרים כמו צומות בימים המיועדים שנקבעו על ידי הכנסייה, מהווה דרך לקחת חלק בסבלו של ישוע ולהקריב קורבן לאלוהים.
אופוס דאי ופוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
התקנון של אופוס דאי, שאושר ב-1983 על ידי הכס הקדוש דרך המסמך הרשמי Ut sit, קובע כי לאנשי הפרלטורה, כמו לכל נוצרי אחר, יש חופש מלא בכל נושא מקצועי, חברתי או פוליטי.[20] עיקרון זה צוין פעמים רבות על ידי המייסד, וממשיכי דרכו, משום שהמטרה היחידה שאופוס דאי טוענת לחפש היא רוחנית בלבד.[21][22]
ספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]
חופש זה התבטא במשך השנים כאשר חברי אופוס דאי הביעו דעות פוליטיות מגוונות. דוגמה לכך התרחשה בתקופת רודנותו של פרנסיסקו פרנקו: מספר קטן של חברי המוסד מונו בממשלה (כגון מריאנו נאברו רוביו, אלברטו אוליסטרס ולאוראנו לופז רודו), בעוד שחברים אחרים (כמו רפאל קלבו סארר ואנטוניו פונטן) התנגדו לשלטון דרך העיתון "מדריד" (אשר הושבת למספר חודשים) ובעקבות זאת סבלו נידוי,[23] רדיפות משפטיות ואפילו נאלצו לצאת לגלות. גם מנואל פרננדז אראל, חבר נומררי של אופוס דאי, נכלא בגלל ביקורתו למשטר.[24] העיתונאי ג'ון אלן מציין שמכל הקרדנלים והבישופים הספרדיים, היחיד שנכלא על ידי משטר פרנקו היה חבר אופוס דאי: מדובר בקרדנל חוליאן הארנז, שהיה אז סטודנט באוניברסיטה.
אנגליה ואיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אנשי אופוס דאי עסקו בפוליטיקה גם בארצות אחרות. באנגליה למשל מונתה רות קלי ממפלגת הלייבור (מרכז שמאל) לשרת התחבורה ב-2008, ובאיטליה פאולה בינאטי ממפלגת לה מרגריטה (גם היא מרכז-שמאל), נבחרה לסנטורית ב-2006.
ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
בישראל חברי האופוס דאי מתנדבים בין היתר בשטחי הרשות הפלסטינית ופועלים בתחום החינוך והחברה ואף משמשים כמורים בבתי ספר המשמשים את האוכלוסייה הפלסטינית, המוסלמית והנוצרית.
ב-2019 נחנך ליד אבו גוש מרכז המבקרים סאקסום, מרכז פעילות אופוס דאי בישראל, המופנה לצליינים ומורי דרך.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של אופוס דאי (בשפות מרובות)- ספרי חוסה-מריה הקדוש
- אופוס דאי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ John Paul II, Papal Bull Ut Sit Establishing the Personal Prelature of Opus Dei §3. http://www.ewtn.com/library/CURIA/CBISUTSI.HTM
- ^ Sacred Congregation for Bishops. Declaration concerning Opus Dei §4c http://www.opusdei.us/art.php?p=217
- ^ Divinus Perfectionis Magister
- ^ Gregory IX, Decretales, III, De reliquiis et veneratione sanctorum
- ^ CIC. Cann. 98 §1 (http://www.vatican.va/archive/ESL0020/_PB.HTM)
- ^ Statutes of Opus Dei, 17-25. http://www.opusdei.us/art.php?p=12491
- ^ Amadeo Fuenmayor, Valentin Gomez-Iglesias and Jose Luis Illanes (1994). The Canonical Path of Opus Dei. Scepter Publishers, pp 440-444
- ^ John Allen (2005). Opus Dei: An Objective Look Behind the Myths and Reality of the Most Controversial Force in the Catholic Church. Doubleday Religion, pp 27-28
- ^ Opus Dei (Personal Prelature) [Catholic-Hierarchy]
- ^ Beat Müller. Information Handbook On The Opus Dei Prelature. http://web.archive.org/20021015050514/www.geocities.com/info_opus_dei/opus-dei-en.htm
- ^ John Allen (2005). Opus Dei: An Objective Look Behind the Myths and Reality of the Most Controversial Force in the Catholic Church. Doubleday Religion, pp 225-228
- ^ הסודות שמאחורי צופן דה וינצ'י. דן בורסטין. מודן הוצאה לאור. 2004
- ^ Josemaría Escrivá. Conversations, 24. http://www.escrivaworks.org/book/conversations-point-24.htm
- ^ Scott Hahn. Ordinary Work, Extraordinary Grace, Doubleday, pp 13-24
- ^ John Paul II. Address of John Paul II in Praise of St. Josemaría, Founder of Opus Dei. http://www.vatican.va/holy_father/john_paul_ii/speeches/2002/october/documents/hf_jp-ii_spe_20021007_opus-dei_en.html
- ^ Pedro Rodríguez, Fernando Ocáriz, José Luis Illanes (2003). Opus Dei in the Church. Scepter, pp. 187-195
- ^ Michael Pakaluk. OPUS DEI, In Everyday Life. http://www.ewtn.com/library/SPIRIT/OPUSLIFE.TXT p=12491
- ^ 'לא מנוולים, מוזרים', ריאיון עם כריסטוף ריקו, מרכז המידע של האופוס דאי בישראל. http://themarker.captain.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?contrassID=1&subContrassID=5&sbSubContrassID=0&itemNo=717790 p.59
- ^ Josemaría Escrivá. The Way. http://www.escrivaworks.org/book/the_way.htm
- ^ Statutes of Opus Dei 88 § 3, http://www.opusdei.us/art.php?p=1249
- ^ Opus Dei - DOCUMENTS ON ITS MESSAGE IN THE CHURCH - Statutes of Opus Dei
- ^ Statutes of Opus Dei 2 § 1-2, http://www.opusdei.us/art.php?p=12491
- ^ Opus Dei. John Allen (2005). Doubleday Religion, p.58
- ^ Opus Dei. John Allen (2005). Doubleday Religion, p.59
