אנדרה פרנקן

אנדרה פרנקן
André Franquin

צילום משנת 1983 בפסטיבל אנגולם
צילום משנת 1983 בפסטיבל אנגולם
לידה	3 בינואר 1924 אטרבק, בריסל, בלגיה
פטירה	5 בינואר 1997 (בגיל 73) Saint-Laurent-du-Var, האלפים הימיים, צרפת
שם לידה	André Jacques Hector Franquin
מדינה	בלגיה
מקום לימודים	Institut Saint-Luc
שפות היצירה	צרפתית
סוגה	קומיקס הומוריסטיים
זרם ספרותי	אסכולת מרסינל
יצירות בולטות	Gaston, Modeste et Pompon, Idées noires, Marsupilami, Spirou et Fantasio in « Le Journal de Spirou »
הושפע מ	Georges Beuville
פרסים והוקרה	הפרס הגדול של העיר אנגולם (1974) פרס סן-מישל (1981) פרס מקס ומוריץ (1996) פרס סן-מישל (1972) פרס אדמסון (1980)
חתימה

אנדרה פרנקן, בשמו המלא - אנדרה ז'אק אקטור פרנקן (בצרפתית: André Franquin או André Jacques Hector Franquin,‏ 3 בינואר 1924 – 5 בינואר 1997) היה קומיקסאי בלגי שיצר קומיקס בצרפתית. פרנקן נודע בעיקר בזכות הסדרות "Spirou et Fantasio", "Gaston", Modeste et Pompon ו-Idées noires. כמו כן יצר את דמותו של מרסופילמי, בעל חיים דמיוני.

פרנקן היה חניכו של ז'יז'ה, יחד עם היוצרים ויל ומוריס והתחיל את דרכו בתחום הקומיקס בשנת 1946 במגזין "Spirou (ספירו). הוא ירש ופיתח את הסדרה "ספירו ופנטזיו" (1968-1946) אותה זנח ז'יז'ה. פרנקן בנה את עולמה של הסדרה תוך הוספת דמויות כמו הרוזן דה שמפיניאק, זורגלוב, זנטאפיו, סקוטין, ובמיוחד מרסופילמי. אחרי ריב עם המו"ל שארל דופווי הצטרף פרנקן בשנת 1955 למגזין Journal de Tintin" ("ז'ורנל דה טנטן") ("טינטין") ויצר את הסדרה "מודסט ופומפון". בהמשך חזר להוצאה לאור דופווי.

בשלהי שנות ה־50 במגזין "ספירו" יצרו פרנקן ואיוואן דלפורט את הגיבור Gaston Lagaffe ("גסטון לאגאף"), דמות שעמדה בהמשך במרכזה של סדרה חדשה. באותה תקופה, עמוס בעבודה, הקים פרנקן סטודיו משלו וכינס סביבו יוצרים צעירים שהידועים בהם היו Greg (גרג), Roba (רובא) וז'ידהם (Jidéhem). בעקבות מחלה גופנית ודיכאון בהם לקה בשנות ה־60 הפסיק פרנקן לעבוד על הסדרה "ספירו ופנטזיו" על מנת להקדיש את זמנו ל"גסטון" וכדי לכתוב את התסריט לסדרה Isabelle (איזבל). בסוף שנות ה־70 נמנה עם מייסדי המגזין Trombone illustré (טרומבון המאויר), בו יצר את הסדרה "Idées noires" (רעיונות שחורים), שפורסמה בהמשך ב־"Fluide glacial".

אנדרה פרנקן נפטר בשנת 1997 מאוטם שריר הלב.

פרנקן נחשב לאחד מעמודי התווך של הקומיקס הפרנקו־בלגי ושל הדור הראשון של אסכולת מרסינל (Marcinelle). הוא הצטיין באיכות ציוריו, במיוחד בתיאור התנועה, בהבעות הדמויות, בתפאורות עשירות וגם בהומור עתיר דמיון, בעל נגיעות ליריות לפרקים. פרנקן יצר בתקופה שבה הקומיקס נתפס כיצירה המיועדת בעיקרה לילדים וחיבר סיפורים נגישים לקהל הצעיר בלי לשכוח לזרוע בהם גם פרטים המתגלים רק אחרי קריאה מעמיקה. החל מסוף שנות ה־1970 יצר פרנקן גם יצירות קומיקס בעלות אופי בוגר ופוליטי יותר ובנושאים אקולוגיים.

קורות חייו

ילדות וצעירות

בית משפחתו של אנדרה פרנקן שבו גדל ברו דה לה נטסיון באיקסל

אנדרה פרנקן נולד בשנת 1924 באטרבק, אחד היישובים באזור בריסל רבתי, שהיה גם מקום הולדתו של הקומיקסאי הרז'ה. כשהיה בן חמש עברה משפחתו של פרנקן לגור ברובע סמוך, איקסל. אביו היה פקיד בנק חמור סבר. לימים סיפר פרנקן שהאווירה המתסכלת והמחניקה של רצינות יתרה ששררה בביתו בתקופת ילדותו היא זו שיצרה בו צורך עז להצחיק ולבדר. פרנקן התחיל לצייר בגיל חמש כשקיבל במתנה לוחית שחורה עליה צייר בגירים. הוא צייר לעיתים קריקטורות של הסובבים וצייר קצת גם בתקופת לימודיו במכללת סן בוניפאס, שבה למד גם הרז'ה כמה שנים לפניו. בעירותו קרא פרנקן את כתבי העת הופלה, (!Hop-là), מיקי, רובינסון, טינטין, וביקו (Bicot) של מרטין בראנר, פופאי של אי סי סיגאר, הסדרה פים פם פום (Pim Pam Poum) אותה אהב במיוחד, וכן התוודע אל המחברים האמריקאים אלכס ריימונד, מילטון קאניף אך בלט מכולם ג'ורג' מקמאנוס, מחבר "משפחת איליקו", אותו העריץ בשל ההומור והעיצוב הגרפי היצירתי. פרנקן אהב גם את העיתון ההומוריסטי הצרפתי "L'Os à moelle" (העצם עם מח) שהיה פחות מאויר. כנער אהב פרנקן סרטים אמריקאים עם לורל והארדי, בסטר קיטון, הרולד לויד, מק סנט ויותר מכולם – אהב את צ'רלי צ'פלין. גם השפה הוויזואלית וההומור בסרטי וולט דיסני נתנו לו השראה. פרנקן העריץ גם את יצירתו של טקס אוורי שממנו למד לתאר תנועה בצורה קומית, ובתחילת דרכו חיקה את סגנונו של ז'יז'ה. השפיעה עליו גם הצבעוניות בציוריו של רובנס ושל הציירים הפרימיטיבים הפלמים. בין הסופרים משכו אותו בעיקר ז'ול ורן וספרו של דניאל דפו, "רובינזון קרוזו".

לימודיו

אחרי סיום לימודים הומניים במכון סן בוניפאס-פרנאס החליט אביו לרשום אותו ללימודי אגרונומיה. בעזרת אמו שכנע פרנקן את אביו לוותר על הרעיון ולאפשר לו ללמוד בבית הספר הגבוה לאמנויות סן לוק, מוסד חינוך קתולי לאמנויות אותו עזב לבסוף אחרי תקופה קצרה. פרנקן למד שם טכניקות ציור בצבע, רישום בפחם, ציורים של מוטיבים רומיים או ביזנטיים, ציור מודל ושיעורי קורות הקדושים (הגיוגרפיה). כללי הצניעות במוסד אסרו על שימוש במודל עירום נשי. בדרך כלל הסטודנטים עצמם שימשו כמודלים עבור הסטודנטים האחרים. בימי מלחמת העולם השנייה בזכות מעמדו כסטודנט בסן לוק, חמק פרנקן מהמגבלות שהוטלו על התושבים ומעבודות שנכפו עליהם. לימים הודה שכל מה שלמד בסן לוק לא היה "מיותר" בסופו של דבר. אולם באותה תקופה, כשנה לאחר תחילת לימודיו, חש פרנקן שהוא כבר למד את כל מה שהמוסד היה מסוגל להעניק לו והחל להשתעמם. באותם ימים ימים פגש פרנקן את הקומיקסאי אדי פאפ, מפגש שהשפיע על המשך מהלך חייו. המפגש בין השניים התרחש בסן לוק, בעת ביקורו של פאפ, שהיה בעצמו בוגר המוסד. פאפ התרשם מאוד מציוריו של פרנקן הצעיר והציע לו להצטרף ל־CBA, סטודיו קטן לסרטי אנימציה שבו עבד. מבחינת פרנקן, ההצעה לא יכלה להגיע בזמן מתאים יותר שכן בית הספר סן לוק נאלץ לסגור את שעריו בשל ההפגזות האוויריות בתקופת המלחמה. בספטמבר 1944, ללא הכשרה מוקדמת, היה פרנקן ליוצר סרטי אנימציה, עיסוק חדש לחלוטין עבורו. פרנקן נאלץ להסתדר בכוחות עצמו, ללא כל הדרכה או הנחיה.

בעקבות שחרור בלגיה מהכיבוש הגרמני, נוצרה תחרות בין התעשייה המקומית לבין תעשיית סרטי האנימציה אמריקאית והסטודיו CBA פשט את הרגל. עם זאת, פרנקן הפיק תועלת מעבודתו בסטודיו ובמיוחד בשל ההיכרות שעשה עם שותפיו לעבודה, הקומיקסאי מוריס, שהיה מופקד על הציור בדיו ועל עבודת ההצללה, והקומיקסאי פיו (Peyo) שהיה מופקד על עבודת צביעת הציורים בגואש.

תחילת דרכו כקומיקסאי 1945–1949

אצל שארל דופווי

בשנת 1945 היה פרנקן מובטל. מוריס, שכבר פרסם ציורים הומוריסטיים וקריקטורות במגזין "מוסטיק" ("יתוש", מגזין לתוכניות רדיו בהוצאת המו"ל שארל דופווי), סיפר לפרנקן שהמו"ל מחפש מאיירים עבור מגזין אחר שלו, "ספירו" (Spirou). פרנקן, מוריס ואחרים מצאו אז בית במגזין זה.

במקביל פרסם פרנקן ציורים "מקצועיים" בכתב העת של ארגון הצופים הקתולים הבלגים, Plein-Jeu. לשם כך הוא התעמק בעולם הצופים, על תלבושותיהם ומנהגיהם שעליהם למד מהמאייר פייר ז'ובר ומהעורך הראשי הנמרץ של כתב העת, ז'אן-ז'אק שלנס, בין היתר.

בשנים 1945–1952 יצר פרנקן עבור "מוסטיק" כארבעים ציורים, שכללו כמה עיצובים לשער המגזין, קומיקס המתאר גגים מפתיעים המתפרסים על פני עמוד אחד (פורמט המכונה gags en une planche - גג בעמוד אחד) וכן איורים עבור מודעות פרסום. כבר בתחילת דרכו בספירו זכה פרנקן להערכה בזכות דמויותיו ההבעתיות ובשל נטייתו להומור שחור מעודן (גיבוריו נקלעים למצבים קשים אך הדבר מתקבל על ידי הקורא בזכות סגנונו הקומי). באותה תקופה יצר פרנקן כמה שערים בטכניקת ווש (ציור מונוכרומטי בצבעי מים או בדיו מדוללים) עבור השבועון Bonnes Soirées.

בסטודיו של ז'יז'ה

באותם הימים ז'יז'ה היה המאייר הראשי של "ספירו" ויצר כמעט את כל הקומיקסים של המגזין: ספירו ופנטזיו, ואלארי (Valhardi), דון בוסקו, עמנואל, ועוד. ריכוז המטלות בידי ז'יזה הטיל עליו עומס רב. בעצת שארל דופווי כינס ז'יז'ה בביתו שבווטרלו את המאיירים החדשים: וויל, מוריס (שעבד על פרויקט בנושא בוקרים עבור אולפן האנימציה) ופרנקן שלקח על עצמו את המשך העבודה על הסדרה "ספירו ופנטזיו". הקבוצה עבדה בחדר השינה של ז'יז'ה ובת זוגו. לפרקים הגיעו גם מאיירים נוספים לסטודיו המאולתר להתייעצות וביניהם גם פיו, יוצר סדרת הדרדסים.

בתחילת שנת 1946 הפליג פרנקן ביצירת המשכים ל"ספירו ופנטזיו": "הירושה" ו"הטנק" שראו אור בשנת 1947 ב"אלמנך ספירו". שקיבץ בתוכו קומיקסים שונים של מאיירי הבית של דופווי. פרנקן עבר מבחן זה בהצלחה וז'יז'ה הרשה לעצמו לעזוב את הסדרה כדי לנסוע לאיטליה לשם תחקיר לקראת הסדרה השנייה של "דון בוסקו". ביוני 1946 התפנה פרנקן גם להשלמת הסדרה ה"טרומית" של ז'יז'ה "ספירו והבית הטרומי" שראתה אור באלבום "רדאר הרובוט". פרנקן ידע להיצמד בדיוק לסגנון הקריקטורי של קודמו, כך שלא ניתן היה להבדיל במעברים מיוצר ליוצר. לאחר מכן עבר פרנקן ביד בטוחה לפרק "הירושה של ספירו". באותה תקופה תרמו ז'יז'ה ומוריס רבות לשילובם של האמנים הצעירים ולחיזוק ביטחונם באמנות הקומיקס.

באמריקה

בתקופה שהשלים פרנקן את "תוכניות הרובוט" הזוג ז'יז'ה שחשש לפריצת מלחמה חדשה בין המערב לברית המועצות, עזבו את אירופה לארצות הברית החליטו לקחת איתם את פרנקן ומוריס הצעירים. מוריס נטש אותם כדי להתקבל באולפני "דיסני" אולם פרנקן נשאר לצאת יחד איתם לגילוי לוס אנג'לס שנחשבה בעיניו לב - לבה של עולם הקומיקס. אולם בהגיעם לאמריקה גילו שמכסת המהגרים מבלגיה התמלאה כבר ונאלצו לחכות שנה עד להשגת ויזה למהגרים. בעזרת ויזת התיירים שברושתם הם יצאו למסע אל קליפורניה במכונית מתוצרת "הדסון" הישנה של ז'זיה. בהגיעם ללוס אנג'לס התאכזב וגילה שניו יורק ושיקגו יותר מתקדמות בתחום הקומיקס.

בגלל תפוגת תוקף הוויזה נסעו למקסיקו אך גם שם מוריס ופרנקן אולצו לחכות בגבול כחודשיים. הם הצטרפו לז'יז'ה בטיחואנה באוקטובר 1948. שם יצר פרנקן את "ספירו בזירת באגרוף", שבה הצטיין בהעברת התנועות של הגיבור. הוצאת דופווי לא הייתה מרוצה מהמטמורפוזה של הגיבור המנומס שעבר לקרבות עם שודדי הרחוב. פרנקן החליט להתפטר אבל לבסוף התעשת והגיע להסדר עם המו"ל הבלגי.

בחג המולד 1948 עברה הקבוצה למקסיקו סיטי, בה שכר ז'יז'ה ומשפחתו וילה בפרברי העיר. פרנקן ומוריס העדיפו לשכור חדר שכור בתוך העיר. באותו חדר צייר פרנקן את הסדרה "ספירו על הסוס" (1949). היו לו אז קשיים לא מעטים בציור הסוסים. . בגלל מחסור בכספים סידור התשלומים בין בלגיה למקסיקו לא עלה יפה ושני היוצרים חזרו לגור אצל ז'יז'ה ומשפחתו עד יוני 1949. אז מוריס ופרנקן עזבו לניו יורק. שם דרכיהם נפרדו כשמוריס נשאר בארצות הברית, בעוד פרנקן, שהרגיש געגועים למולדת ולליליאן סרווה, אשתו לעתיד, שב לבלגיה. באותם ימים הוא סיים את "ספירו אצל הפיגמאים", סיפור שהתחיל במקסיקו ושבו שיפר את הקומפוזיציה, על ידי ניצול המרחבים.

ההתמקצעות בקומיקס 1972-1950

רוח חדשה ב"ספירו ופנטזיו"

פרנקן שכר חדר בבית ארחה משפחתי בבריסל, בסמוך לחדר של ויל. בשנת 1950 אחרי שבע עשרה שנות היכרות, התחתן עם ליליאן בימים ההם הוא צייר שלושה סיפורים, מביניהם Mystère a la frontière ("מסתורין בגבול") שהיווה ציון דרך בסדרה, כי תוך כדי הטוויית הסיפור הזה הוא גילה כמה יסודות חדשים שאפשרו להשיק מחדש את הסדרה. למשל הוא פיתח גבורים משניים המופיעים במהלך הנרטיבים שאותם צייר. באמצעות ז'יז'ה שחזר בקיץ 1950, הכיר פרנקן את אחיו, אנרי ז'ילן, שנודע בשם העט "ז'אן דארק" ((Jean Darc) - מבטאים "דאר").

. לפי הזמנתו של פרנקן כתב אנרי ז'ילן את תסריט הסיפור הכפרי "Il y a un sorcier à Champignac (יש מכשף בשמפיניאק) שבו מופיעים לראשונה הכפר שמפיניאק ותושביו. פרנקן עיבד את התסריט שהיה ארוך מדי מכדי ליצור סיפור יחיד בעל 57 דפי ציורים. פרנקן מאכלס את סיפורו המתומצת בהמצאות של ז'ילן - "הרוזן שמפיניאק" ופטריותיו, ובעיר שמפיניאק-אן-קמברוס וכמה מתושביו הייצוגיים, כמו ראש העיר.

"Spirou et les Héritiers" ("ספירו והיורשים") פורסם בשנים 1951–1952 בעיתון "ספירו". בו יצר פרנקן את הרשע הראשון שלו, זנטאפיו, הבן דוד הרע של פנטזיו. באלבום זה הוכיח פרנקן שוב את כושר ההמצאה שלו כשיצר כל מיני מכונות, למשל ה"פנטקופטר" (Fantacoptère). אולם מעל הכל בלט לראשונה בסיפור זה ה"מרסופילאמי" שביער פלומביה, ארץ דמיונית שקיבלה השראה מהסביבות האמרקניות-מקסיקניות

מיקום הארץ הדמיונית פלומביה

קצב הפרסומים ב"ספירו" לא השאיר מקום להפסקות בסדרה "ספירו ופנטזיו" ואז פרנקן הרגיש צורך לקשר אותה עם הסיפור "Les Voleurs du marsupilami" ("גנבי המרסופילאמי"). ז'ו אלמו (שם העט של ז'או סלמון) גנב לו את הרעיון הבסיסי של הסיפור במיוחד כשהשתמש מחדש במרסופילאמי שאותו התכוון פרנקן התכוון פרנקן לנטוש.

בסוף שנת 1952 הופיע "La Corne de rhinocéros" ("קרן הקרנף") שנקרא במקור Spirou et la Turbotraction' ("ספירו והטורבוטרקציה"). לראשונה הופיעה בסדרה גבורה ממין נקבה - העיתונאית סקוטין. הוא יצר גם את Turbotraction (טרובטרקציה), מכונית בעלת טורבינה המחליפה את המנוע הרגיל. הצנזורה העצמית של הוצאת דופווי הרגישה צורך להתערב באלבום הזה ולמחוק בצבע "גואש לבן" את אקדח השודדים שפרצו לחנות הגדולה כדי למנוע את איסור האלבום בצרפת. מאוחר יותר הואשם אלבום זה ב"גזענות" על כי השחורים הוצגו בו לכאורה כיצורים נחותים. פרנקן דחה את הטענה באומרו שדווקא כמה לבנים מוצגים בו כמטומטמים.

החל מהקיץ 1953 פורסם בכתב העת "ספירו" הסיפור "הדיקטטור והפטרייה" לפי רעיון מאת מוריס אוזי, אותו פיתח פרנקן לפי רוחו. מוצגת בו המצאה חדשה, ה"מטומול", גז שהמגע איתו מרכך את כל המתכות. בסיפור זה כתב פרנקן את נאומו הראשון של ראש מהעיר שמפיניאק, בהשראת הקריקטוריסט אנרי מונייה וכתב העת L'Os à moelle ("מח העצם"). הסיפורים מתפרסמים זה אחרי זה ללא הפוגה. כדי לא להתעייף השתדל פרנקן לשנות סוגה בכל אלבום. כף למשל, "La Mauvaise Tête" היה סיפור בלשים, הראשון שכתב פרנקן.

בלט במיוחד סיפור מרוץ האופניים, שבו הירידה של פנטזיו מהר פילו נחשבת על ידי רבים למלאכת מחשבת של ציור תנועה ביצירות הקומיקס. הסיפור הבא, Le Repaire de la murène (מפלט הצלופח) מוצגת צוללת שהומצאה על ידי פרנקן לפי דגם ה"צוללת הרטובה" המתוארת במגזין Science et Vie "סיאנס א וי". זהו הסיפור הראשון שפרנקן כתב עבורו תסריט מוכן מראש. הסיפור Quick Super "קוויק סופר" מאפשר לפרנקן לצייר מכוניות ובמיוחד את "השמנה האמריקאית", בא אחריו הסיפור " Les Pirates du silence" (הפיראטים של השקט") אותה יצר פרנקן בעזרת ויל ומוריס רוזי. ויל צייר את התפאורות, ורוזי בנה את התסריט שהפעם אימץ אותו פרנקן במלואו. ב-1955 עבד שוב פרנקן יחד עם ויל שאותו הכיר עוד אצל ז'יז'ה ויצר את Tif et Tondu contre la main blanche ("טיף וטונדי נגד היד הלבנה") מתוך סדרת Tif et Tondu ("טיף וטונדי"). הגיע אחר כך תורו של הסיפור "Le gorille a mauvaise mine" (הגורילה לא נראה טוב). בהתחלה חשש מוציאים לאור דופווי שהמלים "לא נראה טוב" בכותרת יגרמו לירידה במכירות. עם זאת פרסמו אותו ב-1956 ב"ספירו". זאת הייתה הזדמנות למחבר לערוך תחקיר רציני כדי לתאר באופן ריאליסטי את עולם החי והצומח של אפריקה וכן את האוכלוסייה המקומית. סוף סוף "הנוסע במזוזואיקון" ניצל את רעיון הופעתם מחדש של הדינוזאורים.

קרע עם דופווי

ב-1955 חתם פרנקן חוזה עם הוצאת דופווי לצורך הוצאת אלבום (לפרנקן לא היה חוזה כללי איתם, וחתם על חוזים עבור כל אלבום בנפרד). בתמורה להפחתת זכויותיו הבטיח לו דופווי את העלאת מספר העותקים. אולם בסופו של דבר יצא האלבום במספר עותקים רגיל ופרנקן יצא בהפסד. מנהלי החשבונות של דופווי סירבו לכבד את החוזה. האמן זעם והתפטר מיד מהוצאת דופווי. הוא חתם חוזה לחמש שנים עם ההוצאה המתחרה "לה לומבאר" (Le Lombard) שפרסמה את כתב העת "טינטין", יריבו הגדול של "ספירו". המו"לים של "טינטין" היו מעוניינים לשנות את התדמית ה"רצינית" שנדבקה אליהם. פרנקן יצר עבורם את סדרת הגאגים "מודסט ופומפון". ברוח יצירתו הקודמת "ספירו ופנטזיו", בתיאום עם רמון לבלאן, העורך של כתב העת "טינטין", בחר פרנקן בפורמט של גאג אחד על עמוד, שהיה מעט נפוץ עד אז בקומיקס הפרנקו-בלגי. אופיים של הגיבורים התגלה לאט לאט במהלך הסדרה וכשהציג את הסדרה במערכת של "טינטין" עדיין לא ידע מראש איך יניע אותם בתמונות.

זמן קצר אחרי הופעת הסדרה בגיליון 42/55 של כתב העת "טינטין" התפייס פרנקן עם הוצאת דופווי, כשהתיווך נעשה על ידי המו"ל שארל דופווי עצמו שקיבל את טענותיו בסכסוך עם מחלקת הכספים של ההוצאה לאור; פרנקן חידש אז את ההרפתקאות של "ספירו ופנטזיו" בעוד הוא נמצא לחוץ בין שתי ההוצאות לאור. הוא התקשה לעמוד במחויבויות כלפי שני כתבי העת ונאלץ לפנות לעזרתו של גרג שאותו הכיר כשהלה הציג בפניו את ציורי הבוסר שלו. גרג כתב לבסוף יותר תסריטים ל"מודסט ופומפון" מפרנקן עצמו. בהמשך התווספו גם תסריטים אחדים מאת רנה גוסיני ומדי פעם גם עבדו בסדרה גם תסריטאים אחרים כמו הצייר טיבה (Tibet), פיו (Peyo) ופרנסואה קראנהלס (Craenhals) שהשתתפו ביצירת גאגים אחדים. אחרי פרסומם של שני אלבומים בסדרה שההוצאה לאור "לה לומבאר" לא קידמה במיוחד את שיווקם וזכו במעט הצלחה, שוחרר פרנקן מוקדם מהחוזה עם "לה לומבאר" וחזר אל הוצאת דופווי. הוא ויתר על זכויות היוצרים על גיבוריו בהוצאת "לה לומבאר", שרצתה להעביר את האחריות על הסדרה לאמן אחר, דינו אטנאזיו.

הסטודיו של פרנקן

הסטודיו של פרנקן בשדרת ברזיל באיקסל

ב-1957 שכר פרנקן דירה קטנה בבריסל ששימשה לו כסטודיו ("אטלייה"). הגיעו לשם יוצרים צעירים - ז'ידהם וז'אן רובא - שסייעו לו בעבודה. הצטרפו גם ורברוגן, חבר ותיק שצבע לו את דפי "מודסט ופומפון" וקיבל שולחן משלו בסטודיו, מרסל דני וכמו כן קיקו שנשאר ללון בסטודיו למשך מספר חדשים. האמנים נפגשו בסטודיו לחוד או ביחד כשעבדו על פרויקט משותף. פרנקן עזר לקיקו בסדרת "פופי" (Foufi) כשהוא "ביים" לו את הגאגים שבסדרה. רובא הגיע לסטודיו כדי לעבוד בסדרה "ספירו ופנטזיו" שפורסמה בשנים 1958–1960 במגזין "ספירו" וכן בעיתון "לה פריזיין ליברה" והתפרסמה על ידי כך לקהל רחב. קודם לכן עבד רובא כמנהל אמנותי בסוכנות פרסום ושיתוף הפעולה עם פרנקן איפשר לו לעזוב את העבודה ההיא כדי להתמסר סופית לקומיקסים. שני הסיפורים שיצרו השניים - " Spirou et les Hommes-bulles " (ספירו והאנשים-בועות) ואחר כך Les Petits Formats "הפורמטים הקטנים" (קומיקסי כיס) נוצרו חצי-חצי על ידי שני האמנים. פרנקן שלא היה רגיל לעבוד בשיתוף פעולה כל כך הדוק עם יוצר אחר, חילק את העבודה כך, שהוא היה זה שצייר את הגיבורים הרגילים של הסדרה, את המכוניות וחלק קטן מהתפאורה, בעוד שרובא צייר את הגיבורים החדשים בסדרה ואת שאר התפאורות. מישל גרג חבר גם הוא לשניים כדי לעבוד על סדרה שלישית בשם "טמבו טאבו" שהוא כתב את תסריטה. באופן חריג, בלי חשק רב, הסכים פרנקן להפיק גם את הסדרה הזאת

ז'ידהם הגיע לסטודיו של פרנקן ב-1957 לפי המלצת המו"ל שארל דופווי. הוא עבד לפני כן במגזין " Héroïc-Albums" שבו התחיל לראשונה לעבוד בתחום הקומיקסים. לפי עצתו של מוריס טיליה שלח את עבודותיו להוצאה לאור דופווי והיא הפנתה אותו לסטודיו של פרנקן. הוא היה הראשון שהצטרף לסטודיו ומלכתחילה יצא לדרך עם איור של כרוניקת האוטו (הקומיקס "סטארטר") של המגזין "ספירו" שפרנקן העמוס העביר אותה אליו. ז'ידהם עזר לו גם בסדרת "גסטון" על ידי צביעה בדיו של הדפים. ובתפאורות שכמה מסיפוריו "ספירו ופנטזיו". שיתוף הפעלה שלהם בסדרה זו התחיל עם "השבוי של בודהה" לפי תסריטו של גרג.

אף על פי שלא עבד בסטודיו של פרנקן, באותה תקופה גרג היה חבר חשוב בצוות של פרנקן. השניים נפגשו בשלהי שנות ה-1950 בזמן שגרג היה צייר צעיר שקיבל שיעורים אצל פרנקן מחוץ למפגשי העבודה. אחרי שיתוף פעולה ראשון בסדרת "מודסט ופומפון" עברו שניהם לעבוד על הרפתקאות אחרות במסגרת סדרת "ספירו ופנטזיו". הכישרון של גרג בא לידי ביטוי בין היתר בסיפורים ההזויים של "הנוסע מהמזוזואיקון" כמו " הפחד בקצה החוט" (" La peur du bout du fil"), סיפור קצר על 13 דפים. בעזרתו עשה פרנקן צעדים נוספים לכיוון "הקומי האבסורדי" שהיה עבורו תחום חדש. אכן בהרפתקאות הקודמות, על אף כל הרעיונות וההמצאות שלו עדיין נותרו התסריטים בתחום הסביר ונבנו על עלילות קלאסיות מאוכלסות במבריחים, גנבים ואנשי עולם תחתון אחרים עבור הסיפור "Z comme Zorglub" (ז כמו זורגלוב) (1961) ביקש פרנקן לכתוב לבד את התסריט. אולם אחרי שהמציא את הגיבור זורגלוב וכתב טיוטה של סיפור, הוא פנה שוב לגרג על מנת לשכללו. גרג הוסיף לגיבור צד מגלומני והמציא את שפה ה"זורגלאנג" (לשון ה"זורג") וגם Zorglhommes (אנשי זורגל). פרנקן התעלה על עצמו בציורים של כלי רכב בדיוניים בלתי אפשריים ששימשו את הצבא של זורגלוב. בא אחר כך סיפור המשך שנקרא L'Ombre du Z ("צלו של ז"). גרג הכניס שוב לזירה את גיבורו זרוגלוב, שהושפע הפעם מדמותו של זנטפיו הרשע, שכבר הופיעה בעבר בסדרה. בשנות ה-1950 במקביל להרפתקאות של "ספירו ופנטזיו" צייר פרנקן מדי פעם (בגילונות המיוחדים של "ספירו", כמו בחגי הפסחא או חג מולד) סיפורים קצרים שנועדו לקהל צעיר. "נואל הקטן" (Petit Noël), גיבור שהופיע מספר פעמים בסיפוריו (לפעמים יחד עם מרסופילמי) הוא ילד קטן בודד הנודד ביאוש ברחובות שמפיניאק-אן-קאמברוס בחיפוש אחרי שעשוע או מפגש נעים. הוא הופיע לראשונה בגיליון חג המולד של שנת 1957 ופורסם כמיני-סיפור ב-1959 במגזין "ספירו". פרנקן עזב אותו בתחילת שנות ה-1960 מכיוון שהגיבור נועד להופיע רק בזמני חג המולד.

לוח זיכרון מוקדש לאנדרה פרנקן בעיר בריסל

כוכב חדש:גסטון לאגאף

"אה..., שלום אדון דוקראן, שלום אדון לפואן" - גסטון לאגאף ב"רחוב דה ואלון" בלוון החדשה

ב-1957 הגה פרנקן יצירת גיבור חדש שריענן את המגזין "ספירו" באמצעות ה"פדיחות" האופייניות שלו, ששמן בצרפתית: gaffes ("גאף"). אחרי שיתוף פעולה עם איוואן דלפורט, העורך הראשי של המגזין באותה תקופה, בגיליון 985 ב-28 בפברואר 1957 השיק פרנקן את דמותו של גסטון לאגאף ("גסטון הפדיחה" - Gaston Lagaffe).

דגם הרכב פיאט 509 של גסטון לאגאף

לאגאף כצפוי "פוצץ" את המגזין עם הפדיחות הצצות בדפי העיתון בצורת ציורים קטנים מוקפים בעקבות כחולות של צעדים בהמצאת ובעיצוב הגיבור שאב פרנקן השראה מקומיקס מקסיקני ובאשר לציור ראשו הושפע מהקומיקס האמריקאי "Barney Google and Snuffy Smith".

חיש מהר נכנס דמיונו של פרנקן לסחרור סביב דמותו של גסטון והחליט להשתמש בה בקומיקס חדש שכיכב בשני פסים בתחתית דפי המגזין. הסדרה הופיעה במתכונת זו עד שנת 1959. על אף הסתייגותם של משווקי ההוצאה לאור דופווי בנוגע לגסטון, הופיע בשנת 1960 יצא לאור האלבום הראשון איתו בפורמט בסגנון איטלקי על קטעי נייר. החל מ-24 בספטמבר 1959 תפסה הסדרה חצי עמוד של המגזין "ספירו", דבר שהוכיח את הצלחתה אצל הקוראים. על מנת ליצור את ה"גג" השבועי הסתייע פרנקן בז'ידהם, אמן צעיר שהצטרף לסטודיו שלו. בהמשך הופקד ז'ידהם לבד על הסדרה, אולם הוא לא אהב כל כך את הגאגים ומשיכת מכחולו הגסה יותר הלמה פחות בעיני פרנקן את דמותו העדינה של גסטון. פרנקן המשיך עם זאת לפנות לעזרתו של ז'ידהם בתפאורה ובצביעה בדיו של הסדרה. במנגנון הגאגים בסדרה זו חשיבות השתלשלות הסיפור השתוותה לזו של "פאנצ'ליין". הסיום עם הפאנצ'ליין נבנה כדובדובן שעל הקצפת של הסיפור. רחוק ממגבלות דמותו של ספירו, הגיבור החדש גסטון איפשר לפרנקן להביע פנים נוספים באישיותו: ה"עצלנות" (באמצעות הרישום הרפה של הגיבור, שלדברי היוצר הרשה לעצמו מידה רבה של הרפיה), אי הציות לסמכויות ואף פן חתרני מסוים: למשל ב"גאף" מס 1 בגיליון 1026 של "ספירו", " שבה בעזרת שק אגוזים פירק גסטון שיירה צבאית שלמה, ביטא משהו מגישתו המזלזלת של פרנקן לכל דבר צבאי

הדיכאון

בתחילת שנות ה-1960 יצא פרנקן להרפתקה חדשה סביב דמותו של זורגלוב. אבל נוכח סירובו של המוציא לאור, השאיר לגרג להמשיך בתסריט. עם האלבום שיצר בהמשך QRN sur Bretzelburg (1966-1961) ‏ (QRN על ברצלבורג - כש-QRN היא שאלה על הפרעות במזג האוויר בקוד Q שהיה נהוג בתקשורת המקודדת) הרגיש פרנקן הרגשה מעיקה של שחיקה ושל דריכה במקום. כשנדרש לתאר את ארמון המלכות ב"ברצלבורג", במיוחד את הרהיטים, לא שבע רצון מהתוצאה. אף על פי כן נחשב אלבום זה על ידי רבים למלאכת מחשבת ממש. אכן פרנקן השיג בו רמה גרפית טובה מאי פעם, והתסריט שהחדיר את ספירו ואת פנטזיו לתוך קריקטורה של משטר טוטליטרי הייתה עוד הזדמנות לתת דרור לנטיות האנטימיליטריסטיות של האמן.באופן פרדוקסלי באותו אלבום עולמו של ספירו הצטמצם בשלוש דמויות:פנטזיו, ספיס ומרסופילמי. באותה שנה, 1961 לקה פרנקן בהפטיטיס ויראלי ובדיכאון שאילצו אותו להפסיק לצייר למשך יותר משנה, להוציא גאגים של גסטון שהופיעו ללא הפסקה עד שנת 1963. פרסום הסיפור ב"ספירו" ידע מכשולים רבים. כאמור הופסק בהתחלה למשך שישה עשר חדשים, אחר כך הופיע מחדש החל מ-11 באפריל 1963. על חצי עמוד. באותה תקופה המשיך פרנקן לעבוד על סדרת "גסטון" שהפכה לציר מרכזי בפעילותו. ב-1965 צייר סיפור נוסף על ספירו ופנטזיו בכותרת Panade à Champignac ("צרות בשמפיניאק" - לפי הכותרת האנגלית - "בראבו, אחים") המתרחשת בעולם של גסטון. זה היה אחד הפרקים היחידים בסדרה שפרנקן היה מרוצה ממנו. ב-1967 הוא צייר את ההרפתקה האחרונה בסדרת "ספירו ופנטזיו", זאת בעזרת עבודת הגימור של ידידו, פיו ושל עוזרו של פיו, גוס. פרנקן שיתף פעולה איתם גם בסדרת "הדרדסים וה"קרקוקאס" ", שבה השתתף בתסריט, צייר את הציפור שאת שמה המציא. מזה כמעט עשרים שנה שבהן עבד על "ספירו ופנטזיו" הרגיש פרנקן שסדרה זו אינה שייכת לו ושהפכה למעמסה עליו. דופווי שכנע אותו ליצור פרק אחרון ובאותו זמן הוציא שוב לפועל את רעיון חזרתו של זורגלוב שנדחה לפני שש שנים על ידי המוציא לאור. עם סיפור קצר על 37 עמודים, "הרס" פרנקן את הסדרה תוך הגחכתו של זורגלוב שחזר למצב של ינקות וצויד במוצץ והלביש בסרבלים את שלושת הגיבורים הראשיים, ספירו, פנטזיו והרוזן שמפיניאק בסוף נטש פרנסן את הסדרה וויתר לטובת דופווי על זכויותיו בנוגע לדמויות גיבוריה פרט לדמות של מרסופילהמשיך עם זאת לייעץ ליורשו, ז'אן קלוד פורנייה, והסכים לצייר את מרסופילמי בהופעתו האחרונה בסדרה.

צילום של האמן ב-1979

הכל עבור גסטון

החל משנת 1968 פרנקן שעזב את הסדרה "ספירו ופנטזיו" הקדיש את כל זמנו ומרצו אך ורק לקומיקס שלו "גסטון" עם גאגים על דף אחד. בו זמנית הדמויות של ספירו ופנטזיו נעלמו מקומיקס זה. לפי תפחיסתו גבור של קומיקס אינו יכול להופיע בו זמנית בציורים מאת שני ציירים שונים. בשלב זה את מקומו של פנטזיו, עד סוף הסדרה, כבובת חבטות של גסטון נתפס על ידי לאון פרונל. בתקופה זו הפסיק שיתוף הפעולה בין פרנקן לז'ידהם. כשהאחרון עסק מכאן ואילך בקומיקס שלו "סופי". כשחזר לעבוד לבד על "גסטון" כבר חלפו שנים מאז שדאג פרנקן לתפאורת הסדרה. בגלל עומס עבודתו נאלץ בעבר לפנות לעזרת עמיתיו, וההסתגלות למצב החדש לא הייתה קלה. הפעם עבורו הייתה התאפורה חלק מה"גאג" וכללה פרטים קטנים שהצחיקו את הקורא. בתקופה זו נבנה עולמו הקבוע של גסטון. דמויות שהיו משניות לגמרי נעשו חשובות יותר, כמו הצייר איב לבראק, השוטר לונטארן ובמיוחד העלמה ז'אן שאינה מסתירה יותר את רגשותיה כלפי גסטון. כעבור זמן קצר גם החתול המשוגע והשחף הצחקקן מצטרפים לעולמו של גסטון ולגן החיות הגדוש כבר של הסדרה. ב-1972 גם חתימתו של פרנקן בתחתית הדף הפכה לחלק מהגאג. החל מהגיליון 658 יצר ממנה פרנקן גג נוסף הקשור לנושא הקומיקס. התרבות זו של הגאגים מצביע על חששו שמא לא יצחיק את הקורא. הוא הרגיש חייב להוסיף בדרך זו עוד פינוקים לרגע של קריאה חוזרת. כך גאגים שעמדו קודם מאחור ברקע חזרו באופן סדיר בדפי הסדרה כמו למשך הכלכלב האובד, או שלטים או סמלים פייק ברחוב, הכתובים בצורת משחקי מילים.

פרויקטים חדשים 1972–1983

פרנקן כתסריטאי

ככותב מזמן רב את עלילות הקומיקסים, רק טבעי הדבר שפרנקן הפך לתסריטאי. ניסונו הראשון בתחום זה היה הקומיקס "איזבל". זו הייתה יצירה מ-1972 של המאייר ויל והתסריטאים איוואן דלפורט ורמון מאשרו (Raymond Macherot). פרנקן הצטרף אליהם ב-1975, אחרי עזיבתו של מאשרו שחלה במחלה קשה. השלישייה התכנסה בביתו של ויל על מנת לשוחח, להחליף רעיונות ולהמציא סיפור חדש. בהמשך מסר פרנקן את רישומיו לאיוואן דלפורט שהתחייב לסדר את דברי הדמויות ולהוסיף משחקי לשון נופל על לשון. במקור הרפתקאותיה של איזבל התרחשו בעולם שירי, אולם עם הגעתו של פרנק שוחר הפנטסטיקה, הוא התחיל להתאכלס במפלצות ובמכשפות. פרנקן השתתף באלבומים 3 עד 7. אחר כך מילא פרנקן שוב את תפקיד התסריטאי לצדו שך איוואן דלפורט ושל המאייר, אז מתחיל, פרדריק ז'אנן בקומיקס "מריבותיהם של ארנסט רנגאר ושל אוגראפי ("Les Démêlés d'Arnest Ringard et d'Augraphie) משנת 1978. זה היה פרויקט ישן שנשלף מהמגרה וסיפר על עלילותיו של גנן שניסה בכל האמצעים להיפטר מחפרפרת פולשנית. רעיון זה שהוא התכוון מזמן רב לנצלו נבע מימי ילדותו כשסבו נלחם בחפרפרות שפלשו לגענת הירק שלו. את שני גיבורי הקומיקס הזה יצר פרנקן עוד מזמן. עם סיום הופעת המוסף Le Trombone illustré ("הטרומבון המאוייר") הסתער פרנקן יחד עם דלפורט וז'אנן הצעיר על הפרויקט. הפרק הראשון פורסם באפריל 1978. אחר באו עוד כמה פרקים שלמים ועוד אלבום בשנת 1981. הוצאתם בכירכה דקה העידה על כך שמחלקת ההמסחר של הוצאת דופווי לא האמינה בתוצר והחליטה שלא להמשיך בו. ב-1990 הגיע למגזין "ספירו" עורך ראשי חדש שביטל את סדרתו של ז'אנן "ז'רמן ואנחנו" וחזר לסדרה הישנה - מריבותיהם של ארנסט רנגאר ושל אוגראפי באחריות אותה השלישייה בקאמבק קצר.

ההרפתקה של Le trombone illustré

ב-1977 במרכז המגזין "ספירו" התחיל להופיע מוסף מסקרן בעל שמונה עמודים בשם "Le Trombone illustré" (הטרומבון המאוייר"). זה היה הרעיון של פרנקן שהתחיל להשתעמם אחרי שלושים שנות פעילות ב"ספירו" באותם הנושאים המוסכמים ובאותו סגנון גרפי. מתוך נאמנות לא רצה לעזוב את "ספירו" ובעזרת ידידו איוואן דלפורט ניסה לבצע שינוי על ידי יצירת מוסף "מחוצף" של "ספירו". מנהל המגזין, שארל דופווי, שלא יכול לסרב לפרנקן, הסכים, אם כי הוא ייחל יותר למשהו לירי. האמנים זכו על ידי כך בעצמאות מוחלטת ביחס לעורך הראשי ומוציא לאור של המגזין. ב-17 במרץ 1977 יצא לאור הגיליון הראשון של "Le Trombone illustré" משולב בגיליון 2031 של המגזין "ספירו". פרנקן יצר בו את הסדרה הקרויה "רעיונות שחורים". הוא צייר בנוסף 26 מתוך 30 כותרות המוסף, כל אחת מיועדת לסיפור שונה. זה דרש עמל רב מכיוון שהכותרת הייתה שונה אפילו כשהדמויות מסביבה חזרו כל שבוע מחדש, במיוחד דמותו של בישוף שלא מצאה חן בעיני דופווי. אחרי צינזור אחד הגאגים של "ז'רמן ואנחנו..." של פרדריק ז'אנן, אחרי 20 באוקטובר 1977 כשהופיע הגיליון השלושים, הצוות החליט לשים קץ להרפתקה האמנותית.

"התקופה השחורה"

ה"רעיונות השחורים", Idées noires הסדרה החדשה של פרנקן שיצאה לאור ב-1977 במוסף "הטרומבון המאוייר" הייתה קרע רדיקלי עם כל יצירותיו הקודמות. היה בה סגנון חדש, עדיין מצחיק אבל הרבה יותר תוקפני. בציורים מפורטים בשחור לבן, תוך שימוש מסיבי של רקעים שחורים, הוקיע פרנקן באכזריות את ההיבטים השפלים של החברה האנושית. הוא כיוון את חיציו במיוחד נגד הנצלנים, הציידים, מוסד הצבא, הגאוותנים, זיהום הסביבה, עולם ההצגות, הדת, ואולי המין האנושי בכלל. האיורים בעלי הומור קודר, הדמויות מתות לעיתים קרובות. והמכלול יוצר תחושה מסוייטת, של עולם בלי אור. אחרי סגירת ה"טרומבון המאוייר" "הרעיונות השחורים" המשיכו להופיע במגזין " Fluide glacial" (הנוזל הקפוא) בניהולו של גוטליב, מעריץ וידיד של פרנקן. פורסמו בו כשישים עמודי איורים שהופיעו אחר כך ב-1981 כאלבום. פרנקן לא תרם למגזין "Fluide glacial" רק את "הרעיונות השחורים". בשיתוף פעולה עם גוטליב פרסם בו עוד כמה דפי קומיקס וסיפורים קצרים, שבהם בלטו חתול בשם "סלוברן" Slowburn (מאוחר יותר פורסם אלבום פיראטי עליו), אגדה הקרויה " המפליץ והשועל" ועוד זבוב שצייר על התקרה.

עוד לפני "הרעיונות השחורים" יצר פרנקן את מפלצותיו. הוא פרסם אותן כמעט בעילום שם בפנזינים עם קומיקסים שהודפסו לפעמים רק בכמה מאות עותקים. את המפלצות המסוייטות האלה נהג פרנקן לקשקש כדי להרוג את השעמום בעת ישיבות. בשנות ה-1970 רנה גוסיני, התסריטאי של אסטריקס, הציע לו להכניס את מפלצותיו לסדרה לפי תסריט שלו ותפורסם בעיתון "פילוט" שבניהולו, אולם פרנקן נרתע מכך. ב-1977 בעת פסטיבל של הקומיקס באנגולם צפה פרנקן בסרט שנקרא "סיוט שחור" Cauchemar noir - שבו שולבו כל המפלצות שהמציא ושוכנע על ידי שלושה מוציאים לאור מתחילים להוציא לאור אוסף בכותרת "Cauchemarrant". באותה רוח ב-1979 יצר דף עבור אמנסטי אינטרנשל שבו הופיע גסטון לגאף מעונה על ידי אנשי צבא של משטר טוטליטרי.

גסטון פוליטי יותר

על אף התעסקותו בפרויקטים מרובים, לא שכח פרנקן בתקופה זו את הקומיקס העיקרי שלו "גסטון" שלמרות הכל ידע ירידה בתפוקה. בכל הפרויקטים לקח לעצמו חופש בבניית גאגים מסורתיים ויצר דף שבו חזר להתחלות הסדרה תוך ציור מחדש של חצי עמודים וציורי-גאג כלבבו והשראתו. מצד שני לא היה מרוצה מתוכן שבחרה הנהלת המגזין, צבאי מדי לטעמו ולא נרתע לשקף את דעתו זו בגאגים של הסדרה. על מנת להגביר את קצב הפרסומים, העורך הראשי של "ספירו" התחכם וכל פעם שפרנקן לא צייר גאג חדש, במדור שנקרא "פינת הקלאסיקה" פרסם מיוזמתו דף ישן מהסדרה. פרנקן שלא סבל לצפות בציוריו הישנים בטענה ש"הציור הזדקן" נאלץ (לא למחוק) לספק גאגים חדשים לעיתונו בקצב כמה שיותר סדיר. יצר באותם הימים גסטון לגאף יותר בוגר ושיחסיו עם העלמה ז'אן הפכו לרציניים יותר, אם כי נותרו אפלטוניים. באמצעות הגיבור שלו, התגייס במאבקים הפוליטיים - למשל בתחום האקולוגיה, הצלת הלווייתנים, נגד מרוץ החימוש, ונגד עוול בכלל. העמיד את דמותו של גרסון לרשות הארגון "גרינפיס", היוניסף והאמנסטי אינטרנשנל" קרא את היתון "שרלי הבדו אך לא התפתה לשת, איתו פעולה. בתיווכו של גסטון לגאף הביע את גועלו מה"מדחנים שהיו בעיניו אוכלי כסף בלתי אסתטיים, עד כדי גיוס הקוראיו נגד התופעה. ב-1982 נפל לאפיזודה דיכאונית חוזרת והפסיק הרבה מעבודותיו, כולל "גסטון" ו"הרעיונות השחורים".

חצי-פרישה סוערת (1997-1884)

שובו של מרסופילמי

ב-1984 יצא פרנקן משנתיים של דיכאון שבהן הפסיק כל תוכניותיו. מפגש בימי פסטיבל הקומיקס באנגולם שבו ילדים בני 11–14 סיפרו לו על ה"גג"ים הישנים של גסטון, הפיחו בו רצון עז לחזור לעבודה. מצא כוח, אם כי לא כמו פעם, לחזור לדמות של גסטון והמציא עלילות חדשות ב-1987 הכין חזרה מסעירה של אחד מיצוריו, מרסופילמי. עשה זאת לרגל העברת הסדרה "פסירו ופנטזיו" לידי הדור הבא, אבל הסתפק בגגים ובסיפורים קצרים מדי פעם. קבלן בשם ז'אן-פרנסואה מויירסון שהתאהב ביצירתו קנה את הזכויות על הגיבור עבור סדרה תפורסם בהוצאה לאור משלו, בשם Marsu Productions. פרנקן צירף שוב כשותף את גרג שכתב לו תסריט, ובתחום הציורים נעזר בצייר צעיר שעבר בחברה הקשורה לדופווי, שאימץ את כינוי העט "באטם". גרג יעבר את התסריטים עבור שני האלבומים הראשונים ויאן כתב את התסריט עבור האלבום השלישי. החל מהאלבום השלישי פרנקן השאיר לבאטם את האחראיות על הגרפיקה והסתפק בתפקיד של במאי ומנצח של צמד היוצרים היותר צעירים. בסדרה הופיעו דמויות שיצר בעבר ליצירות שונות, כדוגמת ברינג מ. בקאלייב, הצייד של מרסופילמי, שהתפרסם ב-1978 ב"גסטון ומרסופילמי", אלבום שהורכב בזמנו מעמודים לא מוכרים ושילוב של סיפורים שהופיעו ב"ספירו" בשנים עברו. דמות אחרת מיסודו של פרנקן שהופיע בסדרה היה נוח, בצרפתית נואה, ושלישיית הקופים שלו, שנוצרו בסיפור "Panade à Champignac" (או "ברבו, אחים!")

Les Tiffous

,במשך שלוש שנים השקיע פרנקן עמל רב ביותר בפרויקט של סרטים מצוירים לילדים שנקראו "Les Tiffous שגרם לו להפחית בפרסום הפרקים של "גסטון" שהפכו לבלתי סדירים. מתוך אלפי ציורים יצר 78 פרקי סרטים מצוירים, כל אחד בן חמש דקות שהוצגו בטלוויזיה ב-1990. בתסריטים עזר חברו מזה כבר איוואן דפורט, כמו כן הצמד קסבייה פוש וז'אן לטורז'י. אולם ההצלחה לא תאמה את גובה ההשקעה: התקציב המוגבל עצר את ההפקה וסרטונים אלה נשכחו מהר על ידי קהל הצופים. שרד ממנו רק אלבום קומיקס שפורסם ב־1990. Les Tifous, בהוצאת דסי. בסופו של דבר נאלץ פרנקן לעזוב את סדרת "גסטון", שהופיעה לאחרונה בגיליון 2776 של "ספירו" ב-26 ביוני 1991.

שנותיו האחרונות

ב-1992 ויתר פרנקן לטובת Marsu Productions על מרבית זכויות היוצר שלו, כולל על הקומיקס "גסטון", על מפלצותיו, ועל הקומיקס "רעיונות שחורים". עם זאת לא הפסיק לגמרי לעבוד ובראיונות סיפר על אהבתו לצייר. ב-1991 זכה לעיטור המסדר לאופולד הראשון, עיטור הכבוד החשוב ביותר של בלגיה. ב-1994 Marsu Productions מכרה את זכויות העיבוד של מרסופילמי לחברת וולט דיסני שהפיקה ממנו סרט מצויר. ב-1996 נמצא פרנקן שוב באור הזרקורים עם הופעת האלבום מס. 15 של "גסטון" אליו ציפו אוהדיו מזה עשר שנים. האלסום זכה בהצלחה כבירה. בפחות משישה שבועות נמכרו 650,000 עותקים. זה היה אלבומו האחרון. ב־5 בינואר 1997, יומיים אחרי יום הולדתו ה-73 נפטר אנדרה פרנקן מאוטם שריר הלב בסן-לוראן-די-ואר, על יד ניס, באלפ-מריטים.

חייו הפרטיים

מ-1950 פרנקן היה נשוי לליליאן סרווה (Servais), שהלכה לעולמה ב-2007. לזוג הייתה בת, איזבל.

פרסים ואותות הוקרה

• 1972 - פרס סן-מישל לצייר ההומוריט הטוב ביותר - עבור "גסטון לגאף".
• 1974 - היה חתן ראשון של הפרס הגדול של העיר אנגולם
• 1980 - פרס אדמסון למחבר הבינלאומי הטוב ביותר - מטעם האקדמיה השוודית לקומיקס
• 1981 - פרס סן-מישל עבור "Idées noires"
• 1985 - פרס הקסטור (ספרד) לקומיקס הארוך הטוב ביותר - עבור
• 1987 - הפרס הגדול לגרפיקה בפסטיבל הבינלאומי של הקומיקס באנגולם
• דצמבר 1991 - אות מסדר לאופולד בדרגת אביר - מטעם מלך הבלגים, בודואן הראשון למחבר עם מעל עשרים שנות קריירה
• 1996 - פרס מקס ומוריץ (בעיר ארלנגן בגרמניה) על מפעל יצירה יוצאת דופן

הנצחה

• 2004 - ב פריז ב-Cité des Sciences et de l'Industrie נפתחה תערוכה מוזיאונית רטרוספקטיבית ראשונה של יצירותיו "העולם של פרנקן". החל מ-2006 עברה כתערוכה דו - לשונית צרפתית/הולנדית, לעיר הולדתו, בריסל,
• 2005 - סקר בקרב האוכלוסייה הוואלונית בחר בו "הבלגי ה-18 בכל הזמנים"
• 12 במרץ 2017 - האסטרואיד 293985 נקרא על שמו

יצירתו

סדרות קומיקס

סדרה	שנים	אלבומים	מו"ל	הערות
' Spirou et Fantasio (ספירו ופנטזיו)	1946–1968	20	Dupuis דופווי	יחד עם ז'יז'ה, אנרי גילן, מוריס רוזי, ויל, גרג, ז'ידהם, ז'אן רובה
Modeste et Pompon (מודסט ופומפון)	1955–1959	3	Le Lombard	עם רנה גוסיני and גרג
"גסטון לגאף"	1957–1996	19	דופווי ומרסי (Marsu) הפקות	עם איוואן דלפורט וז'ידהם
Le Petit Noël (נואל הקטן)	1957–1959	1	Dupuis	4 כרכים בחצי פורמט
Idées noires (רעיונות שחורים)	1977–1983	2	Fluide Glacial (נוזל קרחוני)	עם איוואן דלפורט וז'אן רובה
Isabelle(איזבל)	1978–1986	5	Dupuis	תסריטים עם דלפורט ורמון מאשרו, הציורים מאת ויל
Marsupilami (מרסופילמי)	1987–1989	3	מרסי הפקות	עם באטם, יאן לה פאנטייה

ספרייה הכוללת את אוספי העיתון "ספירו " ואת האלבומים של גסטון

• a. ^{^} האוסף המקורי. אוספים אחדים כוללים ארבעה אלבומים. התוכן במידה רבה זהה, אם כי ה"גגים" התפזרו באלבומים דקים יותר.
• b. ^{^} סדרת מהדורה מיוחדת, מפורסמת לפי סדר כרונולוגי, על ידי דופווי ומרסי הפקות, בקשר לסדרות יובל הארבעים.
• פרט לשלושת האלבומים העיקריים בסדרה, פרנקן היהה יוצרו c. ^{^} של האוסף Capturez un Marsupilami ,("תפסו מרסופילמי") שבו סיפורים קצרים על אותו גיבור.
• לגבי Spirou et Fantasio, Modeste et Pompon, Isabelle ו-Marsupilami, several new.כמה אלבומים חדשים פורסמו על ידי אמנים אחרים אחרי שפרנקן עזב את הסדרה

קומיקסים חד-פעמיים

• Cauchemarrant (1979, פורסם על ידי Bédérama) (קושמאראן)
• Les robinsons du rail (1981, צויר על ידי פרנקן, טקסט מאת איוואן דלפורט, פורסם על ידי L'Atelier) (הרובינסונים של המסילה)
• Les démêlés d'Arnest Ringard et d'Augraphie (1981, art by Frédéric Jannin, text by Franquin and Yvan Delporte) התסבוכות של ארנסט רנגאר ושל אוגרפי, ציורים מאת פרדריק ז'אנן, טקסט מאל פרנקן ודלפורט
• L'Encyclopédie du Marsupilami (1991)

האנציקלופדיה של המרסופילמי (אנציקלופדיה דמיונית מאויירת)

• Arnest Ringard et Augraphie (2006, art by Frédéric Jannin, text by Franquin and Yvan Delporte;) (ארנסט רנגאר ואוגרפי, גרסה מצוירת מחדש ומורחבת של הקודמת, עם ציורים של פרדריק ז'אנן, טקסט מאת פרנקן ואיוואן דלפורט
• Slowburn (1982, ציורים מאת פרנקן, טקסט מאת גוטליב ; פורסם על ידי Collectoropolis)
• Les Tifous (1990, פורסם על ידי דסי - Dessis)
• Le trombone illustré (2005, פורסם על ידי מרסי הפקות) (הטרומבון המאוייר)
• Un monstre par semaine (2005) (מפלצת אחת לשבוע, פורסמה על ידי מרסי הפקות
• Les noëls de Franquin (2006, art by Franquin, text by Yvan Delporte; published by Marsu Productions)

לקריאה נוספת

• José-Louis Boquet et Eric Verhoest, Franquin, chronologie d'une œuvre, Monaco, Marsu Production, novembre 2007, ISBN 978-2-35426-010-1,

(ז.'ל. בוקה ואריק ורהוסט - "פרנקן, כרונולוגיה של יצירה")

• Numa Sadoul Et Franquin créa la gaffe : Entretien avec Numa Sadoul, Bruxelles, Dargaud, février 1986 ISBN|2-87178-000-5

(נומה סדול - ויברא פנרקן את ה-gaffe" - ריאיון אצל נומה סדול")

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אנדרה פרנקן בוויקישיתוף

• הערך בקומיקלופדיה "למביק"