ארוו פרט

**ארוו פרט**
**Arvo Pärt**
לידה	11 בספטמבר 1935 (בן 88); פאידה, אסטוניה
מוקד פעילות	ברלין
מקום לימודים	האקדמיה האסטונית למוזיקה ותאטרון
סוגה	סימפוניה, מוזיקה מינימליסטית, מוזיקה קלאסית עכשווית, מוזיקה דתית
שפה מועדפת	אסטונית, רוסית, גרמנית
חברת תקליטים	ECM
בן או בת זוג	נורה פרט
צאצאים	מיכאל פרט
פרסים והוקרה	אביר בלגיון הכבוד (2011); דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת פריבור (2007); קצין במסדר כתר האלון (2022); דוקטור של כבוד מאוניברסיטת סנט אנדרוז (2010); העיטור האוסטרי למדע ואמנות (2015); מדליית טאלין (2011); פרס רצינגר (2017); דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת דרהאם (2003); מסדר הסמל של אסטוניה, דרגה 1 (2006); דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת לייז' (2009); פרימיום אימפריאל (2014); פרס הרדר (2000); פרס פולר למוזיקה (2023); פרס לאוני סונינג למוזיקה (2008); מדליית זהב להצטיינות בתרבות; דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת סידני ;
	www.arvopart.ee
	פרופיל ב-IMDb

ארווֹ פֶּרְט (באסטונית: Arvo Pärt; נולד ב-11 בספטמבר 1935) הוא מלחין אסטוני, המזוהה לעיתים קרובות עם אסכולת המינימליזם וביתר דיוק, אסכולת ה"מינימליזם הקדוש", או "המקודש". הוא נחשב לחלוץ הסגנון הזה, יחד עם בני דורו הנריק גורצקי וג'ון טאוונר. ארוו פרט נודע בעיקר ביצירותיו המקהלתיות.

אפילו באסטוניה, ארוו קיבל אותה הרגשה שכולנו מקבלים. [...] אני אוהב את המוזיקה שלו, ואני אוהב את העובדה, שהוא אדם אמיץ ומוכשר כל כך. [...] הוא לגמרי מחוץ לרוח הזמן ובכל זאת, נהנה מפופולריות עצומה, שיש בה משום השראה רבה. המוזיקה שלו מספקת צורך אנושי עמוק, שאין לו דבר וחצי דבר עם אופנה."

— סטיב רייך

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרט נולד בפאידה (Paide). השכלתו המוזיקלית של ארוו החלה בגיל 7, ובגיל 14 או 15 כבר כתב יצירות משלו. כאשר למד קומפוזיציה (אצל המורה היינו אלר) בקונסרבטוריון של טלין, נאמר עליו, "נדמה שדי לו לנער את שרווליו והתווים פשוט נושרים מתוכם." ההשפעות מן העולם שחוץ לברית המועצות היו מועטות מאוד בשנים ההן, לא יותר מאי-אילו סרטי הקלטה ופרטיטורות, שהגיעו באופן בלתי חוקי.

אף כי בשנותיו הראשונות של פרט הייתה אסטוניה מדינה עצמאית, ברית המועצות כבשה אותה בשנת 1940 כתוצאה מהסכם ריבנטרופ–מולוטוב בין הסובייטים לנאצים. אסטוניה נשארה בשלטון סובייטי (מלבד תקופה של שלוש שנים בכיבוש גרמני) למשך 51 השנים הבאות.

מכלול יצירתו של פרט מתחלק באופן כללי לשתי תקופות. יצירותיו המוקדמות כתובות בסגנון נאו-קלאסי מחמיר, בהשפעת שוסטקוביץ', פרוקופייב וברטוק. אחר החל להשתמש בחיבוריו בטכניקת שנים-עשר הטונים ובשיטה הסריאלית של שנברג. גישה זו לא רק העלתה עליו את חמת הממסד הסובייטי, אלא התגלתה גם כמבוי סתום מבחינה יצירתית. אומר הביוגרף של פרט, פול הילייר:

"...הוא הגיע למצב של יאוש מוחלט, שבו הלחנת מוזיקה הצטיירה בעיניו כמחווה הסתמית וחסרת התוחלת ביותר שבנמצא, והוא לא מצא בעצמו את האמונה המוזיקלית וכוח הרצון לכתוב ולו תו יחיד."

בהצהרה זו יש אולי מן ההגזמה, מאחר שהסימפוניה השלישית שלו, המצביעה על סטיה מן הסגנון הקודם (1971), חוברה בתקופה זו. עם זאת, ברור שפרט חוה משבר אישי עמוק. בתגובה למצב זה של בין המצרים השתקע המלחין במוזיקה עתיקה - חזר, למעשה, לשורשי המוזיקה המערבית. הוא חקר את הקנטוס פירמוס, המזמור הגרגוריאני מן המאה השישית, ואת הופעת הפוליפוניות בתקופת הרנסאנס. באותה זמן החל לרדת לעומקה של הדת והצטרף לכנסייה האורתודוקסית הרוסית, מה שמצביע אולי על כך, שהמשבר שעבר נבע, בחלקו, מסיבות רוחניות, ולא רק ממניעים מוזיקליים בלעדיים.

המוזיקה שהחלה להגיח לאוויר העולם לאחר תקופה זו הייתה שונה באופן קיצוני. פרט מתאר אותה כ"טינטינאבולרית" - דומה לצלצול פעמונים. המוזיקה מאופיינת בהרמוניות פשוטות, לא פעם צלילים בודדים, נטולי קישוטים, או אקורדים משולשים, שהם הבסיס להרמוניה המערבית. אלה מזכירים צלצולי פעמונים, ומכאן השם. האקורדים הפעמוניים כתובים במקצבים פשוטים ובמהירות קבועה. השפעת המוזיקה העתיקה ברורה. מאפיין נוסף ביצירותיו המאוחרות של פרט הוא, שלעיתים קרובות הן כתובות לטקסטים מעבודת הקודש, אם כי על פי רוב הוא בוחר בלטינית או בשפה הסלבונית המקובלת בליטורגיה האורתודוקסית, במקום בשפת אמו, אסטונית.

פרט נודע ביותר ביצירותיו אלה, המאוחרות, ומצבו יוצא דופן כמלחין מודרני בהיותו פופולרי מאוד עוד בחייו.

פרט אמר, כי המוזיקה שלו דומה לאור העובר דרך מנסרה: המוזיקה עשויה להגיד משהו שונה במקצת לכל מאזין, וכך היא יוצרת ספקטרום של חוויה מוזיקלית, בדומה לקשת הצבעים של שבירת האור.

המוזיקה שלו שימשה ביותר מ-50 סרטי קולנוע בין השנים 1962 ל-2004. ה"שיר לזכר בנג'מין בריטן" הופיע בסרט "הנאהבים מפריז" של לאיוש קאראס (1991) ובסרטו של מייקל מור "פרנהייט 9/11", כרקע למתרחש לאחר התקפות ה-11 בספטמבר 2001 בניו יורק.

בישראל, קטע מתוך היצירה "Te Deum" הופיע בסדרת הדרמה טירונות,

קטע מתוך יצירה "Fur Alina" הופיע ב"אנאפאזה" של להקת בת שבע.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא ארוו פרט בוויקישיתוף

אתר האינטרנט הרשמי של ארוו פרט (באסטונית ובאנגלית)
ארוו פרט, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
ארוו פרט, באתר AllMovie (באנגלית)
ארוו פרט, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
ארוו פרט, באתר אייטונס (באנגלית)
ארוו פרט, באתר ספוטיפיי
ארוו פרט, באתר Last.fm (באנגלית)
ארוו פרט, באתר קומפוניסטן דר גגנווארט
ארוו פרט, באתר AllMusic (באנגלית)
ארוו פרט, באתר MusicBrainz (באנגלית)
ארוו פרט, באתר Discogs (באנגלית)
ארוו פרט, באתר Songkick (באנגלית)
Arvo Part Website - אתר מקיף אודות ארוו פרט (באנגלית)
ארוו פרט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

זוכי פרס פולאר למוזיקה
שנות ה-90	פול מקרטני / המדינות הבלטיות (1992) • דיזי גילספי / ויטולד לוטוסלבסקי (1993) • קווינסי ג'ונס / ניקולאוס הרנונקור (1994) • אלטון ג'ון / מסטיסלב רוסטרופוביץ' (1995) • ג'וני מיטשל / פייר בולז (1996) • ברוס ספרינגסטין / אריק אריקסון (1997) • ריי צ'ארלס / ראווי שנקר (1998) • סטיבי וונדר / יאניס קסנאקיס (1999)
שנות האלפיים	בוב דילן / אייזק שטרן (2000) • ברט בכרך / רוברט מוג / קרלהיינץ שטוקהאוזן (2001) • מרים מקבה / סופיה גוביידולינה (2002) • קית' ג'ארט (2003) • בי. בי. קינג / ג'רג' ליגטי (2004) • ז'ילברטו ז'יל / דיטריך פישר-דיסקאו (2005) • לד זפלין / ואלרי גרגייב (2006) • סאני רולינס / סטיב רייך (2007) • פינק פלויד / רנה פלמינג (2008) • פיטר גבריאל / חוסה אנטוניו אבראו / אל סיסטמה (2009)
שנות ה-2010	ביורק / אניו מוריקונה (2010) • רביעיית קרונוס / פטי סמית' (2011) • פול סיימון / יו-יו מה (2012) • יוסו נ'דור / קייג׳ה סאריאהו (2013) • צ'אק ברי / פיטר סלארס (2014) • אמילו האריס / אוולין גלני (2015) • מקס מרטין / צ'צ'יליה ברטולי (2016) • סטינג / ויין שורטר (2017) • מטאליקה / המכון הלאומי למוזיקה באפגניסטן (2018) • גראנדמאסטר פלאש / אן-סופי מוטר / מנגנים לשינוי (2019)
שנות ה-2020	אנה נטרבקו / דיאן וורן (2020) • איגי פופ / אנסמבל אנטרקונטמפורן (2022) • כריס בלקוול / אנז'ליק קיג'ו / ארוו פרט (2023)

זוכי פרס לאוני סונינג למוזיקה
1959–1980	איגור סטרווינסקי (1959) • ליאונרד ברנשטיין (1965) • בירגיט נילסון (1966) • ויטולד לוטוסלבסקי (1967) • בנג'מין בריטן (1968) • בוריס כריסטוף (1969) • סרג'יו צ'ליבידאקה (1970) • ארתור רובינשטיין (1971) • יהודי מנוחין (1972) • דמיטרי שוסטקוביץ' (1973) • אנדרס סגוביה (1974) • דיטריך פישר-דיסקאו (1975) • מוגנס וולדיקה (1976) • אוליבייה מסייאן (1977) • ז'אן-פייר רמפל (1978) • ג'נט בייקר (1979) • מארי-קלייר אליין (1980)
1981–2000	מסטיסלב רוסטרופוביץ' (1981) • אייזק שטרן (1982) • רפאל קובליק (1983) • מיילס דייוויס (1984) • פייר בולז (1985) • סביאטוסלב ריכטר (1986) • היינץ הוליגר (1987) • פטר שרייר (1988) • גדעון קרמר (1989) • ג'רג' ליגטי (1990) • אריק אריקסון (1991) • גאורג שולטי (1992) • ניקולאוס הרנונקור (1993) • כריסטיאן צימרמן (1994) • יורי בשמט (1995) • פר נירגארד (1996) • אנדראש שיף (1997) • הילדגארד בהרנס (1998) • סופיה גוביידולינה (1999) • מיכלה פטרי (2000)
2001–2020	אן-סופי מוטר (2001) • אלפרד ברנדל (2002) • ג'רג' קורטג (2003) • קית' ג'ארט (2004) • ג'ון אליוט גרדינר (2005) • יו-יו מה (2006) • לארס אולריק מורטנסן (2007) • ארוו פרט (2008) • דניאל בארנבוים (2009) • צ'צ'יליה ברטולי (2010) • קאייה סאאריאהו (2011) • ז'ורדי סאוואל (2012) • סיימון ראטל (2013) • מרטין פרוסט (2014) • תומאס אדס (2015) • הרברט בלומסטדט (2016) • לאונידס קבקוס (2017) • מאריס יאנסונס (2018) • הנס אברהמסן (2019) • ברברה האניגן (2020)
2021 ואילך	אנסוק צ'ין (2021) • פייר לורן איימארד (2022) • אוולין גלני (2023)