אריה מרזר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אריה מרזר
לידה 1905
ורשה, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1966 (בגיל 61 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות היהודי העתיק בצפת עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום ישראלי
פרסים והוקרה פרס הרמן שטרוק
פרס דיזנגוף לאמנות הציור והפיסול עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
לוחית זיכרון על ביתו של אריה מרזר ברח' בירנבוים 3 בתל אביב

אריה מֶרְזֶרכתיב יידי: מערזער; בלועזית: Merzer;‏ 190517 באפריל 1966) היה אמן ריקועי נחושת ישראלי ממוצא פולני.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרזר נולד בשנת 1905 למשפחה חסידית בעיירה קטנה ליד ורשה. למד ב"חדר" ובבית מדרש. כבר בצעירותו גילה חיבה לעבודות אמנות. בשנת 1927 החל לעסוק בריקוע נחושת סביב מוטיבים יהודיים, ובשנים 19281929 הציג תערוכות בוורשה.[1] בשנת 1930 עבר לפריז, ובה השתלם באמנות ריקועי הנחושת וגיוון את יצירותיו, שכללו גם מוטיבים אוניברסליים. הוא היה חבר ועד אגודת האמנים היהודיים בפריז. עם כניעת צרפת לגרמניה הנאצית ביוני 1940 נמלט לצרפת החופשית, שם הסתתר עם משפחתו באחד הכפרים. לאחר שגרמניה הנאצית השתלטה על כל צרפת, נמלט לאזור גרנובל, שהייתה תחת כיבוש איטלקי. משם עבר בשנת 1943 לשווייץ, שאליה הורשה להיכנס מאחר שילדו היה מתחת לגיל שש. בשווייץ הוציא אלבום של עבודות גרפיות על מוטיבים יהודיים. בשנת 1945 עלה לארץ ישראל באונייה "לימה".[2] מיד עם הגיעו החל להציג תערוכות של יצירותיו שהביא עִמו.[3] במהלך מלחמת העצמאות היה לאחד הציירים הראשונים שהשתקעו ברובע האמנים בצפת.[4]

מרזר נפטר באפריל 1966 מהתקף לב בביתו בצפת, בגיל 61; מותו עורר סערת רוחות, לאחר שנודע שבמשך זמן רב נעשו ניסיונות לאתר אמבולנס שייקח אותו לבית החולים, ללא הצלחה.[5] נקבר בצפת. במותו הותיר אישה ושני ילדים: מיכאל מרזר, חבר קיבוץ להבות הבשן, ובת, הציירת חוה לבנת מרזר.[6]

חודשים מספר לאחר מותו נקרא על שמו רחוב בצפת.[7] אחת מיצירותיו המציגה את חזון אחרית הימים, מתנת מדינת ישראל, קבוע בכניסה לבניין של ארגון העבודה הבינלאומי בז'נבה.[8]

ב-2002 העלו נכדיו של מרזר, המוזיקאים אביב לבנת ואריק לבנת, מופע בשם "שירים רקועים בנחושת", שבו ביצעו שירי ג'אז ונשמה המתבססים על שירי עם יהודיים, בשילוב עם צילומי וידאו של יצירות אמנות של סבם.[9]

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירותיו התרכזו סביב נושאים יהודיים וביטאו את הווי יהודי מזרח אירופה, גם כאשר נושאן היה התנ"ך.[10]

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תערוכות יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומי עבודותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 25 dessins; texte de I[saac] Pougatch; préface: L. Hersch, Genève: A. Merzer, 1945.
  • 25 רישומים; פתח דבר: אברהם לוינסון; מבוא מאת י[צחק] פוגטש, תל אביב: [חמו"ל] (דפוס אריאלי), 1945.
  • דמויות מתמול: 12 רקועי כסף ונחושת; מבוא מאת ד"ב מלכין, תל אביב: הספרייה ע"ש י"ל פרץ, 1948.[23]
  • דמויות מן המקרא: שישה עשר תבליטי נחושת; מבוא מאת איציק מנגר, צפת, קריית הצירים; תל אביב: (דפוס אריאלי), תש"ך.[10] (שישה-עשר תבליטים שהכין במרוצת השנים בהתאם לסיפורים תנ"כיים)
  • צפת ואנשיה: שישה-עשר תבליטי נחושת, צפת: קריית הציירים, תשט"ו.
  • צפת ואנשיה: שמונה עשר תבליטי נחושת, צפת, קריית האמנים: [חמו"ל], תשכ"ה-1965.
  • אוצר ברכות הנחושת: ריקועי נחושת; עריכה: אביב לבנת (מהדורה מיוחדת מוקדשת בהוקרה למשפחות הנופלים במערכות ישראל, יום הזיכרון תשנ"ז, משרד הביטחוןאגף השיקוםהיחידה להנצחת החייל), תל אביב: טווס הזהב, תשנ"ז-1997.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ישורון קשת, "אמנות התבליט של אריה מרזר", ירושלים: מאסף לדברי ספרות, 5–6 (1971), עמ' 353–362.
  • גדעון עפרת, השיבה אל השטעטל: היהדות כדימוי באמנות ישראל, ירושלים: מוסד ביאליק, תשע"א 2011, עמ' 96–99.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אריה מרזר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ א. לרנר, לבואו של אריה מרזר, דבר, 12 באוקטובר 1945.
  2. ^ האמן אריה מרזר בין עולי לימה, דבר, 5 באוקטובר 1945.
  3. ^ תערוכת אריה מרזר, דבר, 24 בינואר 1947.
  4. ^ אריאל, ברחוב הציירים בצפת, דבר, 5 באוגוסט 1949.
  5. ^ מנחם רהט, הרופא בצפת מנמק אי הגשת עזרה לא. מרזר, מעריב, 19 באפריל 1966; יעקב העליון, "רופא סרב להגיש עזרה", מעריב, 20 באפריל 1966; ישעיהו עשני, מקרהו הרע של אריה מרזר, דבר, 22 באפריל 1966; שמשון עופר, אדם צנח ברחוב ומת, דבר, 8 בדצמבר 1966.
  6. ^ אריה לרנר, חוה לבנת מרזר, דבר, 5 באפריל 1968.
  7. ^ מנחם רהט, חג הצייר והפסל ייפתח הערב בצפת, מעריב, 6 בספטמבר 1966.
  8. ^ זאבים - בלי כבשה, מעריב, 20 במאי 1969.
  9. ^ "אריה מרזר, צייר ופסל", בתוך: רותי בן-שאול, דליה מגנט, פה גר: עיר בעקבות אמניה, תל אביב: עיריית תל אביב-יפו, תש"ע 2009, עמ' 18.
  10. ^ 1 2 מיכאל אוהד, דמויות מן העבר, דבר, 1 ביולי 1960.
  11. ^ א. מרזר (מוזיאון תל-אביב), משמר, 10 בפברואר 1946.
  12. ^ פרופ' י. שור, תערוכת א. מרזר (חולון), דבר, 13 ביוני 1946.
  13. ^ תערוכת אריה מרזר, דבר, 24 בינואר 1947; אברהם לוינסון, אמן הגיטו: לתערוכת א. מרזר בחיפה, דבר, 31 בינואר 1947; מ. פייבוש, אמן הרישום והתבליט: עם תערוכתו בבית פבזנר בחיפה, משמר, 14 בפברואר 1947, המשך.
  14. ^ אריאל, ברחוב הציירים בצפת, דבר, 5 באוגוסט 1949; אפרים צורף, ציירי צפת | תערוכת אריה מרזר, הצופה, 26 באוגוסט 1949.
  15. ^ תערוכת אריה מרזר, על המשמר, 25 ביולי 1950; ד. צ., שיחות מעריב | שיאים בצפת, מעריב, 23 באוגוסט 1950.
  16. ^ א. קולב, תערוכות בתל-אביב | אריה מרזר (בביתן אגודת הציירים), על המשמר, טורים 2–3, 18 במאי 1951.
  17. ^ כ. ד., תבליטיו של אריה מרזר, על המשמר, 15 באוגוסט 1954.
  18. ^ א. מרזר ומ. שיפר מציגים במוזיאון חיפה, דבר, 5 בינואר 1955; ד"ר ק. לחמן, שלוש תערוכות במוזיאון חיפה | זיכרון לעיירה היהודית, דבר, טור 1, 21 בינואר 1955.
  19. ^ נפתחו תערוכות של ח. לרנר וא. מרזר, דבר, 13 במרץ 1955.
  20. ^ תערוכת ריקועי נחושת וכסף, דבר, טור 1, 7 במרץ 1956.
  21. ^ בפטיש על גבי נחושת, דבר, 14 ביוני 1957, המשך; תבליטי הנחושת של אריה מרזר, חרות, 14 ביוני 1957; רחל אנגל, סיפור העיירה – בנחושת, מעריב, 14 ביוני 1957.
  22. ^ ברוריה גרצברג, תערוכת מרזר בצפת, מעריב, 17 באוקטובר 1958.
  23. ^ א., האמן שקם לתחיה: שיחה עם אריה מרזר, מעריב, 9 ביולי 1948; ד"ר ליזטה לוי, דמויות מתמול, דבר, 6 באוגוסט 1948.