אשר רשף

אשר רשף
לידה	2 ביולי 1926; אוטבוצק, רפובליקת פולין
פטירה	2 בפברואר 2016 (בגיל 89); ירושלים, ישראל
מדינה	ישראל
השכלה	האוניברסיטה העברית בירושלים
תקופת הפעילות	מ-1940

אשר רשף (2 ביולי 1926 – 2 בפברואר 2016) היה מזכיר הנהלת האוניברסיטה העברית בירושלים בשנות ה-50, ובהמשך עורך דין, יזם כלכלי והבעלים של חברת "ארלדן"^[1] וחברות בורסאיות נוספות. חי ופעל בירושלים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשף נולד בעיר אוטבוצק בפולין, לחנה (לבית אטינגר) ויוחנן פרחודניק (שנמנה עם חסידות קרלין סטולין,^[2] ועסק בפולין בסחר בעצים).^[3] ב-1934, כשהיה בן שמונה, עלה עם משפחתו לירושלים והתגורר עם הוריו ושלושת אחיו: בצלאל (הבכור), ישראל ותמר, בשכונת מקור ברוך. למד בבית הספר תחכמוני (ירושלים).^[4]

בגיל 14 עזב את בית הספר כדי לעזור בפרנסת המשפחה, החל לעבוד כנער שליח באוניברסיטה העברית, ועבד שם בין השנים 1940–1960. במהלכן של 20 שנים אלו התקדם עד לתפקיד של מזכיר הנהלת האוניברסיטה. בשנות ה-50 היה רשף מעורב בין היתר, בתוקף תפקידו הבכיר באוניברסיטה, ביחסים בין האוניברסיטה העברית (שהייתה אז האוניברסיטה היחידה בארץ) לממשלה, בפוליטיקה האקדמית הפנים-אוניברסיטאית,^[5] במינויים של בכירים באוניברסיטה העברית,^[6] ובמאבקים שניהלו אז ראשי האוניברסיטה העברית נגד הקמתה של אוניברסיטה נוספת בתל אביב.^[7]^[8]

רשף למד, תוך כדי עבודתו באוניברסיטה, לימודי תיכון אקסטרניים ולאחר שסיים אותם, המשיך ללימודים אקדמיים במשפטים באוניברסיטה העברית.

בשנת 1949 התחתן רשף עם אווקה (חוה) לבית שפר, אותה הכיר בפעילותם המשותפת במפלגת הקומוניסטים העבריים. אז גם שינה את שמו מפרחודניק לרשף.

בשנת 1960, לאחר שעזב את תפקידו באוניברסיטה העברית, הצטרף כעורך דין לרעייתו, שפתחה כבר כמה חודשים קודם לכן משרד עורכי דין עצמאי, והמשרד היה קרוי "רשף את רשף". תוך זמן קצר הפך רשף את המשרד לאחד המשרדים הפעילים בתחומים עסקיים בירושלים. בין לקוחותיו היו חברות גדולות כחברת הבניה שיכון עובדים, חברת התרופות מעבדות רפא והמפעל לייצור תנורי-נפט, מקררים, ומוצרי חשמל ביתיים אחרים ש. פרידמן בע"מ. המשרד התאפיין בכך שלצד לקוחות עסקיים גדולים הוא גם נתן שירותים לצרכים היומיומיים של לקוחות פרטיים "מן השורה" בירושלים. המשרד, שעבר מספר גלגולים, קרוי כיום "רשף את שיף", וממוקם בשכונת טלביה ב"בית שלום", שהיה בעבר משכנו של עורך הדין שלום הורביץ.^[9]^[10]

הקמת חברת ארלדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1971 הקים רשף את חברת "ארלדן" בכסף שגייס ממשקיעים פרטיים, ובהם חבריו מימי עבודתו באוניברסיטה העברית.^[11] בשנים הראשונות עסקה החברה ברכישת קרקעות ובמכירה והשכרה של נדל"ן בירושלים, והייתה מעורבת בפרויקטים גדולים בשכונות ברחבי העיר. במהלך השנים התרחבה פעילות החברה הן על ידי רכישת נכסים נוספים, והן על ידי ייזום של פרויקטים למגורים, בין היתר, בשכונת גבעת אורנים, במרכז ירושלים, וביישוב מבשרת ציון. "ארלדן" רכשה קרקע ברחוב הנביאים בירושלים ועליה הקימה את "בית ארלדן", בניין משרדים, ששימש בחלקו את מטה החברה, עד שנת 2007.

בשנת 1981 הפכה ארלדן לחברה ציבורית והחלה להיסחר בבורסה בתל אביב.^[1] בשנת 2011 רכשו רשף, ובעלי השליטה האחרים בחברה, את מניות החברה שבידי הציבור, וארלדן חזרה להיות חברה פרטית.

בתחילת שנות ה-90 הרחיב רשף את הפעילויות של ארלדן לתחומים נוספים: החברה רכשה את כתר הוצאה לאור (שנשלטה על ידי ארלדן במשך קרוב לעשרים וחמש שנים ונמכרה בשנת 2016 לחברת ההוצאה לאור מודן). כמו כן רכשה ארלדן את חברת "טלסיס", העוסקת בייבוא ושיווק רכיבים ומכשור אלקטרוניים ופיתוח וייצור מודולים למחשבים,^[12] ועוד.

מטה חברת ארלדן ממוקם כיום גם הוא (לצד משרד עורכי הדין) ב"בית שלום" בירושלים.

מעורבותו בפוליטיקה ובעשייה חברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשף ואשתו היו, כאמור, חברים במפלגת "הקומוניסטים העברים". את המפלגה, שהחלה לפעול בתקופת המנדט הבריטי, הנהיג שמואל אטינגר, לימים פרופסור בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית ובן דוד מדרגה שנייה של רשף. בין החברים הפעילים בקבוצה היו כאלו, שעימם המשיכו בני הזוג רשף להיות בקשרים חברתיים עוד שנים ארוכות, ובהם: פרופ' רינה (פאני) דולז'נסקי (בתו של ד"ר ליאוניד דולז'נסקי ורעייתו לעתיד של אטינגר), הפילוסוף פרופ' יוסף אגסי, הסוציולוגית יהודית בובר אגסי (רעייתו לעתיד), הכימאי פרופ' שלום בר (בנו של ההיסטוריון פרופ' יצחק בער), הכימאי פרופ' מיכאל ארדון (בנו של הצייר מרדכי ארדון), העיתונאי אהרון גבע (אביו של הצייר דודו גבע), ורעייתו לעתיד מיקה נשרי (בתו של צבי נשרי, ממייסדי החינוך הגופני העברי).^[13] רשף היה מרכז פעילות הנוער של המפלגה בשכונות.^[14]

בשלהי שנות ה-40 רשף וחבריו התפכחו ועזבו את הקומוניזם, והקבוצה כישות פוליטית - התפרקה.

רשף וקבוצת החברים מהמפלגה הקומוניסטית העברית ביחד עם חבריו הפרופסורים מהאוניברסיטה העברית המשיכו להיות פעילים ציבורית ופוליטית אף שלא מפלגתית. בין היתר הייתה החבורה מעורבת בהתנגדות להתנהלותו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון בעניינים שונים. בתחילת שנות ה-60 בעקבות פרשת לבון, תמכו רשף ואשתו, בעמדותיה של קבוצת מן היסוד, שצידדה בפנחס לבון בעניין "העסק הביש" ("הפרשה"), למרות שלא היו בעצמם חברים בקבוצה.^[15]

בשנת 1978 עם הקמתה של תנועת שלום עכשיו תמכו רשף ואשתו, פוליטית וכלכלית, בפעילות התנועה.^[16]

גם כשהפך לאיש עסקים אמיד, שמר רשף על עמדותיו כאיש שמאל הן בתחום המדיני והן בתחום החברתי, והמשיך להגדיר עצמו כסוציאליסט. בראיון עיתונאי הצהיר רשף: "אני ממשיך לדגול... בשיפור השוויוניות. אני בהחלט חושב שיש להבטיח תנאי קיום הוגנים לשכבות העובדות. זה לא אומר שיש ניגוד כלשהו בין ההשקפות שלי לפעילות שלי במשק הקפיטליסטי...".^[17]^[18]

דוגמה למעורבותו בעשייה חברתית מובאת בספרו של ההיסטוריון ברנאי: בשנות ה-70 כאשר אטינגר כיהן כיו"ר הנהלת הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, הוא ביקש סיוע מרשף בהקמת "אגודת ידידים" לארכיון. רשף רתם לפעילות באגודת הידידים פוליטיקאים ואנשי משק ממפלגת העבודה, ובהם אשר ידלין, אברהם עופר ואהרן אוזן. עופר, שהיה מנכ"ל חברת שיכון עובדים ושר השיכון איפשר לארכיון לקבל שני מחסנים בדירות בירושלים.^[19]

בהגיעו לגיל 70 הוענק לרשף עיטור ההוקרה יקיר ירושלים מתוך הכרה בתרומתו לבנייה ופיתוח כלכלי בירושלים באמצעות החברות השונות אותן ניהל, כולל ארלדן וכתר שמקום מושבה היה באזור התעשייה גבעת שאול בירושלים.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

היה נשוי לאווקה (חוה) לבית שפר (גם היא עורכת דין במקצועה) עד למותה בשנת 2013.

אב לארבעה: עו"ד רון רשף (נפטר ב-2017), עו"ד צלי רשף (שממשיך את דרכו במשרד עורכי הדין ובניהול חברת ארלדן), איש התקשורת רפי רשף, ויעל רשף.

אחיו הבכור, בצלאל פרחודניק, נהרג ב-1948, במלחמת העצמאות, ביום שחרור חיפה, כאשר קפץ על רימון כדי למנוע פגיעה בחבריו מהפיצוץ.^[20] הביוגרפיה של צלינה, אלמנתו של פרחודניק (וגיסתו של רשף), יצאה לאור בשנת 2009 בהוצאת כתר.^[21]

צאלק פרחודניק (1916-1944), בן של בן דודו אשר פרחודניק (שהיה בעל שם כמו שלו), כתב יומן מחבוא במהלך מלחמת העולם השנייה בעת שהסתתר מן הנאצים. צאלק פרחודניק, לא שרד את השואה, אך יומנו נמצא, ובשנת 1993 דאג רשף שהיומן יפורסם בהוצאת כתר.^[22]

רשף התגורר מאז שנות ה-60 בשכונת רחביה, ובהמשך, בשכונת גבעת אורנים בירושלים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרמית גיא, חלום ושבר – סיפורם של הקומוניסטים העבריים 1949-1943, ירושלים, הוצאת כתר, 2019.
יעקב ברנאי, שמואל אטינגר: היסטוריון, מורה ואיש ציבור (ביוגרפיה), ירושלים: מרכז שזר, תשע"ב 2012.
אורי כהן, ההר והגבעה: האוניברסיטה העברית בירושלים בתקופת טרום העצמאות וראשית המדינה, תל אביב, עם עובד, 2006.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עופר אדרת, הקומוניסט שהפך למיליונר, באתר הארץ, 23 במרץ 2016

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ ¹ ² חברת ארלדן, באתר חברת ארלדן
^ בספרו העוסק בתנועת שלום עכשיו, מסיים צלי רשף את הספר בסיפור קצר, ולפיו פנו חסידי קרלין-סטולין בשנת 1996 לאשר רשף בבקשת תרומה, מתוך ידיעתם על השתייכותו של אביו של רשף לחסידות זו (צלי רשף, שלום עכשיו, 1996, עמ' 224).
^ על חנה ויוחנן פרחודניק ובנם אשר, ראו גם בספרו של חיים באר, צל ידו, תל אביב, עם עובד, 2021, עמ' 200-201.
^ כרמית גיא, חלום ושבר: סיפורם של הקומוניסטים העברים 1943–1949, ירושלים: כתר, 2019, עמ' 28
^ אורי כהן, ההר והגבעה: האוניברסיטה העברית בירושלים בתקופת טרום העצמאות וראשית המדינה, תל אביב: עם עובד, 2006, עמ' 172-173
^ אורי כהן, ההר והגבעה: האוניברסיטה העברית בירושלים בתקופת טרום העצמאות וראשית המדינה, תל אביב: עם עובד, 2006, עמ' 177
^ אורי כהן, ההר והגבעה: האוניברסיטה העברית בירושלים בתקופת טרום העצמאות וראשית המדינה, תל אביב: עם עובד, 2006, עמ' 208, 213, 217, 222
^ בכל המקומות שבהם מזכיר כהן בספרו את רשף, הוא מסתמך על ראיון מוקלט שערך עם רשף לצורכי כתיבת הספר, בתאריך 17 בדצמבר 1990.
^ דוד קרויאנקר, שכונות ירושלים טלביה, קטמון והמושבה הגרמנית, ירושלים: כתר, 2002, עמ' 164
^ איציק שוויקי, בית שלום, באתר מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, ‏2 בינואר 2018
^ כרמית גיא, חלום ושבר: סיפורם של הקומוניסטים העברים 1943–1949, ירושלים: כתר, 2019, עמ' 280
^ קובי שגב, מי זו טלסיס, ביזפורטל, 3 במרץ 2021
^ יעקב ברנאי, שמואל אטינגר: היסטוריון, מורה ואיש ציבור, ירושלים: מרכז זלמן שז"ר, 2012, עמ' 71
^ כרמית גיא, חלום ושבר: סיפורם של הקומוניסטים העברים 1943–1949, ירושלים: כתר, 2019, עמ' 203
^ כרמית גיא, חלום ושבר: סיפורם של הקומוניסטים העברים 1943–1949, ירושלים: כתר, 2019, עמ' 274
^ צלי רשף, שלום עכשיו: ממכתב הקצינים ועד שלום עכשיו, ירושלים: כתר, 1996
^ יואב קווה ויגאל מוסקו, הקומוניסט שהפך למיליונר, כל העיר (ירושלים), 15 במאי 1992
^ שם הכתבה "נלקח" לכתבה מאוחרת יותר שנשאה אותו שם, והופיעה בעיתון הארץ במדור "אחרי מות" (עופר אדרת, "הקומוניסט שהפך למיליונר", הארץ, 23 במרץ 2016).
^ יעקב ברנאי, שמואל אטינגר: היסטוריון, מורה ואיש ציבור, ירושלים: מרכז זלמן שז"ר, 2012, עמ' 117
^ בצלאל-מאיר פרחודניק, באתר יזכור
^ אסתי פילרסדורף, צלינה, ירושלים: כתר, 2009
^ צאלק פרחודניק, תרגום: אורי אורלב (חלק א'), צופיה שיבר-פרופסורסקי (חלקים ב',ג'), התפקיד העצוב של התיעוד: יומן מחבוא, ירושלים: כתר, 1993

[:0-1] ¹ ² חברת ארלדן, באתר חברת ארלדן

[2] בספרו העוסק בתנועת שלום עכשיו, מסיים צלי רשף את הספר בסיפור קצר, ולפיו פנו חסידי קרלין-סטולין בשנת 1996 לאשר רשף בבקשת תרומה, מתוך ידיעתם על השתייכותו של אביו של רשף לחסידות זו (צלי רשף, שלום עכשיו, 1996, עמ' 224).

[3] על חנה ויוחנן פרחודניק ובנם אשר, ראו גם בספרו של חיים באר, צל ידו, תל אביב, עם עובד, 2021, עמ' 200-201.

[4] כרמית גיא, חלום ושבר: סיפורם של הקומוניסטים העברים 1943–1949, ירושלים: כתר, 2019, עמ' 28

[5] אורי כהן, ההר והגבעה: האוניברסיטה העברית בירושלים בתקופת טרום העצמאות וראשית המדינה, תל אביב: עם עובד, 2006, עמ' 172-173

[6] אורי כהן, ההר והגבעה: האוניברסיטה העברית בירושלים בתקופת טרום העצמאות וראשית המדינה, תל אביב: עם עובד, 2006, עמ' 177

[7] אורי כהן, ההר והגבעה: האוניברסיטה העברית בירושלים בתקופת טרום העצמאות וראשית המדינה, תל אביב: עם עובד, 2006, עמ' 208, 213, 217, 222

[8] בכל המקומות שבהם מזכיר כהן בספרו את רשף, הוא מסתמך על ראיון מוקלט שערך עם רשף לצורכי כתיבת הספר, בתאריך 17 בדצמבר 1990.

[9] דוד קרויאנקר, שכונות ירושלים טלביה, קטמון והמושבה הגרמנית, ירושלים: כתר, 2002, עמ' 164

[10] איציק שוויקי, בית שלום, באתר מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, ‏2 בינואר 2018

[11] כרמית גיא, חלום ושבר: סיפורם של הקומוניסטים העברים 1943–1949, ירושלים: כתר, 2019, עמ' 280

[12] קובי שגב, מי זו טלסיס, ביזפורטל, 3 במרץ 2021

[13] יעקב ברנאי, שמואל אטינגר: היסטוריון, מורה ואיש ציבור, ירושלים: מרכז זלמן שז"ר, 2012, עמ' 71

[14] כרמית גיא, חלום ושבר: סיפורם של הקומוניסטים העברים 1943–1949, ירושלים: כתר, 2019, עמ' 203

[15] כרמית גיא, חלום ושבר: סיפורם של הקומוניסטים העברים 1943–1949, ירושלים: כתר, 2019, עמ' 274

[16] צלי רשף, שלום עכשיו: ממכתב הקצינים ועד שלום עכשיו, ירושלים: כתר, 1996

[17] יואב קווה ויגאל מוסקו, הקומוניסט שהפך למיליונר, כל העיר (ירושלים), 15 במאי 1992

[18] שם הכתבה "נלקח" לכתבה מאוחרת יותר שנשאה אותו שם, והופיעה בעיתון הארץ במדור "אחרי מות" (עופר אדרת, "הקומוניסט שהפך למיליונר", הארץ, 23 במרץ 2016).

[19] יעקב ברנאי, שמואל אטינגר: היסטוריון, מורה ואיש ציבור, ירושלים: מרכז זלמן שז"ר, 2012, עמ' 117

[20] בצלאל-מאיר פרחודניק, באתר יזכור

[21] אסתי פילרסדורף, צלינה, ירושלים: כתר, 2009

[22] צאלק פרחודניק, תרגום: אורי אורלב (חלק א'), צופיה שיבר-פרופסורסקי (חלקים ב',ג'), התפקיד העצוב של התיעוד: יומן מחבוא, ירושלים: כתר, 1993

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]