בית החולים האיטלקי (ירושלים)
 | |
| בית החולים האיטלקי. מאחוריו - בניין לב רם | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מדינה |
ישראל  |
| קואורדינטות | 31°47′04″N 35°13′29″E / 31.78444444°N 35.22472222°E |
 | |
  | |
.jpg)
בית החולים האיטלקי הוא מבנה העומד ברחוב שבטי ישראל 29 פינת רחוב הנביאים 9 במוסררה שבירושלים. הבניין, המזכיר בתוכניתו ובחזותו בניינים איטלקיים מימי הביניים, מהווה מונומנט לתקופה של פריחה וחזרתה של העיר מעיר שולית למרכז העניין הבינלאומי.
הבניין שימש בית חולים בחסות איטלקית בין שתי מלחמות העולם, וכיום משמש את משרד החינוך.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – רחוב הנביאים, המעצמות בארץ ישראל
בסוף המאה ה-19 עם התפוררות האימפריה העות'מאנית ופתיחתה להשפעות של מעצמות אירופאיות, נאבקו צרפת, גרמניה, בריטניה ורוסיה על השפעה ויוקרה בעיר ירושלים. העיר הייתה עד לאותה תקופה עיר מוזנחת ושולית בקצה האימפריה העות'מאנית, עם אוכלוסייה ענייה מרודה וכלכלה פיאודלית נחשלת. בחירת ירושלים כזירת התגוששות בין המעצמות נבעה מאמונה דתית נוצרית משולבת בפעילות מיסיונרית, וזיכרון חי של ימי ממלכת ירושלים הצלבנית. רחוב הנביאים, אחד הרחובות הראשונים בירושלים המערבית ששימש כנתיב תנועה עיקרי מערבה משער שכם, היה מרכז ההתרחשות, ולאורכו (וברחובות המסתעפים ממנו) התרכזה חלק גדול מפעילות הבנייה של מעצמות אירופה.
ממשלת איטליה, בדומה למעצמות נוספות ובנפרד מפעילות הכס הקדוש, ביקשה להפגין נוכחות בירושלים על ידי הקמת בית חולים מרשים, שנועד להגיש את שירותיו לאוכלוסייה המקומית, ובעיקר לצליינים הקתולים שבאו לבקר בעיר. היוזמה, שבאה באיחור יחסי לפעולות שאר המעצמות, החלה על ידי ארגון נוצרי איטלקי ששמו "איגוד לאומי לעזרה למיסיונרים האיטלקיים" (Associazione Nazionale per Soccorrere I Missioneri Italiani - ANSMI) שרכש מגרש שהיה בבעלות ערבית[1].
תכנון ובנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
האחים ברלוצי[עריכת קוד מקור | עריכה]
אבן הפינה לבניין הונחה בשנת 1910, ובשנת 1912 הגיעו לירושלים האחים האדריכלים ג'וליו ואנטוניו ברלוצי לעסוק במלאכת התכנון של הבניין ומבלי שהתכוונו פתחו עידן חדש בבניין ירושלים. אנטוניו ברלוצי נשאר בארץ ושימש כגורם חשוב בתחום התכנון והבנייה של כנסיות ומנזרים ברחבי הארץ, ובירושלים בפרט.
בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-20 הוא בנה ושיפץ כנסיות בירושלים, הקים הוספיס וכנסייה פרנציסקנית המוקדשים לרועה הטוב ביריחו, ובין השנים 1937- 1938 הקים ברלוצי את הכנסייה בהר האושר. בשנים מאוחרות יותר - 1954–1955 - הוא בנה את כנסיית דומינוס פלוויט (כנסיית בכי האדון) על הר הזיתים בירושלים.
מקורות השראה והשפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – אדריכלות גותית
בניין בית החולים תוכנן בסגנון המאפיין מבני ציבור איטלקיים באיטליה של ימי הביניים המאוחרים, הידוע גם כסגנון איטלקי גותי, המאופיין על ידי אלמנטים כגון קשתות מחודדות, גמלונים מחודדים, מגדלים, ובעיקר עיטורים מאבן העשויים בצורת תחרה וריבוי העיטורים ופרטי הפיסול שעטפו אותן.
בהקשר זה ניתן לראות את מקורות ההשראה לתכנון בית החולים בתנועת התחייה הגותית שניסתה לשחזר את האדריכלות הגותית של ימי הביניים באירופה באמצעים ובהקשרים מודרניים יותר. השפעה רבה על פריחתה המחודשת של האמנות הגותית הייתה לתנועה הרומנטית של המאה ה-19, שהעריצה אדריכלות זו כפאר היצירה הרומנטית.
באופן כללי מזכיר בניין בית החולים מבנים איטלקיים מפורסמים כגון פאלאצו וקיו (Palazzo Vecchio) שבכיכר הסיניוריה של העיר פירנצה, וקתדרלת סנטה מריה דל פיורה (Santa Maria del Fiore), שהיא הדואומו (קתדרלה) של פירנצה, לצד מבנים בעיר סיינה, כגון טורה דל מנג'ה (Torre del Mangia) והפאלאצו פובליקו (Palazzo Pubblico) הצמוד אליו.
עובדה זו הפכה את הבניין לחריג לא רק בנוף סביבתו אלא גם בנוף הירושלמי והארץ ישראלי. מדובר היה בהחלטה מודעת שמטרתה לאמץ סגנון שבו לא ניתן לטעות ושזהותו היא איטלקית ללא עוררין, על מנת להביע הצהרה פוליטית-מדינית על ידי שימוש באמצעים אדריכליים. נראה שכיוון זה ננקט בכוונה וביוזמת מנהלו של הפרויקט, ארנסטו סקפרלי, שהיה מדינאי לאומני-איטלקי ופרופסור לאגיפטולוגיה. כשהוא משוחרר מכבלי פוליטיקה ומדיניות, גילה ברלוצי דמיון ונטייה לחדשנות, ופחות להעתקה של מונומנטים איטלקיים.
תיאור מבנה בית החולים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית החולים הוא מבנה בעל חזית סימטרית, הפונה לרחוב שבטי ישראל. על הגדר המפרידה בין הבניין לרחוב הוקמו גדרות מברזל, ובהן שערים מסוגננים עם עיטורים בסגנון איטלקי. בשערים המקוריים עוצבו בברזל שורות של מסגרות, ובהן צורת תלתן בן ארבעה עלעלים המסמל מזל טוב. מוטיב פשוט זה מעטר את כל חלקי בית החולים, ומופיע גם במעקות ובגילופי האבן.
מעל דגם העלים נקבעו במלבנים מברזל דגמים הקשורים לתרבות האיטלקית והרומית, קישור האופייני לתנועה הלאומנית האיטלקית, ובהם נשר פורש כנפיים ורמוס ורומולוס יונקים מזאבה.
במרכז המבנה בנויה כנסייה והכניסה המפוארת אליה היא גם הכניסה הראשית לבית החולים. הפתח המפואר מדגיש ומבליט את מבנה הכנסייה מתוך המבנה. הפתח מעוצב בסגנון הגותי - קשתות מחודדות המעוטרות בתבליטים שונים, המהוות מסגרת של קשתות בולטות ובעלות תבליטים, המקיפות את הטימפנון, לוח המוצב מעל הדלתות ומקושט בתבליטי אבן. כיפת הכנסייה בעלת חתך משושה, המזכיר את בית הטבילה בפירנצה. להשלמת אפקט הפאר צופו קירות הכנסייה בשיש בצבעים אדום ולבן, שהובא מאיטליה.
שני האגפים שנבנו בתוכנית מרובעת ומתנוססים לגובה שלוש קומות ניצבים משני צדי הכנסייה, ושיכנו את מחלקות האשפוז, ובהם היו בסך הכול כמאה מיטות אשפוז. האגף הצפוני שיכן את המחלקה הכירורגית, והאגף הדרומי שיכן את המחלקה הפנימית. למרות הכוונות הטובות היה תכנון המבנה פגום ולא יעיל, מאחר שהכנסייה העומדת באמצע המבנה פגעה בזרימה הטבעית של התנועה בין מחלקות האשפוז.
האלמנט העיקרי והבולט לעין הוא המגדל שצורתו מרובעת, והוא בנוי כצריח שעליו מגדל פעמונים בעל גג משונן. מוטיב שיני האבן מעטר את הבניין כמסגרת, ומקיף את גג בית החולים ואת המגדל. אלמנטים נוספים המפארים את חזית בית החולים הם עיטורי טריפוריום או ארקדה עיוורת, תחת שיני האבן על הגגות.
במבנה קשתות גותיות, שחלקן מדגישות חלונות בסגנון גותי, שחלקם העליון הוא קשת מחודדת. במסגרות אבן בתוך הקשת המחודדת נקבעו בעבר סימני שלטים שהוסרו, וכדוגמתם קבועים עדיין בחלקו העליון של הבניין. במגרעות מסגרות אלו היו קבועים 'בלזוני', סמלי משפחה של משפחות אצולה שלחמו בארץ הקודש במהלך מסעי הצלב. בעת מלחמת העולם הראשונה הסירו חיילים טורקים את רובם של השלטים, מלבד הגבוהים ביותר אליהם לא הגיעה ידם.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית חולים 1911 עד 1939[עריכת קוד מקור | עריכה]
תהליך בניין בית החולים לא עבר על מי מנוחות. בשנת 1911, החלו היזמים האיטלקיים, בראשות משרד החוץ האיטלקי ובסיוע פיננסי של קרן הידועה כ"קרן סין" (קרן שהוקמה על ידי ממשלת איטליה לסייע בשיקום אזרחים איטלקיים שנפגעו במרד הבוקסרים), לפנות את המגרש ממבנים שעמדו עליו עד אז.
עד שנת 1913 נחפרו יסודות בית החולים והחלה בניית אגפי בית החולים, אך אז פרצה מלחמת איטליה-טורקיה בין האימפריה העות'מאנית לבין ממלכת איטליה בין 29 בספטמבר 1911 ל-18 באוקטובר 1912, ובגינה הפכו האיטלקים ללא רצויים בארץ ישראל. לאחר סיום המלחמה חזרו האיטלקים למלאכת הבנייה והשלימו את רוב עבודות הבנייה, עד שנאלצו לעזוב שוב את אתר בית החולים עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בטרם הושלמו עבודות הגימור ובטרם הושלם ריהוט בית החולים.
בשנת 1915 הצטרפה איטליה למלחמת העולם הראשונה לצד מדינות ההסכמה, ומול גרמניה וטורקיה, וכך הולאם הבניין על ידי הממשלה הטורקית מאחר שהוגדר כרכוש אויב, והופעל על ידי הטורקים כבית חולים עבור תושבי ירושלים.
בשנת 1917 נכבשה ירושלים על ידי הצבא הבריטי ונפתחה תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל. עם הצבא הבריטי חזר לירושלים האדריכל אנטוניו ברלוצי, ועם בואו למתחם בית החולים הוברר לו היקף הנזק למבנה, כמו גם העובדה כי כל הציוד שיובא מאיטליה נבזז. לאחר תקופה קצרה בה שימש בית החולים כקסרקטין צבאי, הוא הוחזר לידי הממשלה האיטלקית ועבודות הבנייה נתחדשו.
בשנת 1919 הושלמה בניית בית החולים והוא פתח את שעריו, כאשר הוא מנוהל על ידי צוות של רופאים איטלקים ובראשם דוקטור מנצילי. אחיות בית החולים היו נזירות ממסדר איטלקי על שם הקדוש קוטולגנו. במהלך פעולתו זכה בית החולים להערכה רבה על יעילותו ושירותיו המודרניים, גם ממטופליו תושבי ירושלים וגם ממבקרים מחוץ לארץ.
במקביל לפעולתו של בית החולים כמוסד רפואי הוא שימש כמוקד לתושבי ירושלים ממוצא איטלקי. בימי ראשון ובחגים קתוליים התאספו חברי הקהילה בכנסיית בית החולים לתפילות מסורתיות ולהתכנסות חברתית, במקום המזכיר יותר מכל מקום אחר בירושלים את איטליה.
מפקדת חיל האוויר המלכותי[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הפכה איטליה למדינת אויב בארץ ישראל, ובית החולים הוחרם כרכוש אויב על ידי ממשלת המנדט הבריטי, והועבר לשימוש המפקדה הירושלמית של חיל האוויר המלכותי. במקום הוקמו משרדים ובצמוד אכסניה לחיילי היחידה ובית חולים צבאי.
במגרש שמאחורי הבניין, במקום בו בנוי בניין לב רם, הוקמו מגרשי טניס לשימוש מפקדת חיל האוויר.
על תקופה זו מספר[2] אהרון חבר: ”דודתי ודודי גרו ב"בית תזיז". אף כי היו חשוכי ילדים גרו בכל הקומה השנייה של אחד מאגפי הבית. הבית עמד גובל בצידו המערבי של "בית החולים האיטלקי", היום חלק ממשרד החינוך ואז חלק מאזור הביטחון של השלטון הבריטי בארץ. מרפסות ארוכות מתמשכות לאורך החזית המזרחית של הבית, ולכל אורכו הדרומי של הבית. אהבתי לעמוד על המרפסת המזרחית הצופה על החצר האחורית של בית החולים האיטלקי. החצר הייתה מחולקת למגרשי טניס ששימשו את אנשי הוד מלכותו, ובעיקר את נשותיהם. הייתי עומד ומתבונן בנשים המשחקות, לבושות בחצאיות קצרצרות לבנות החושפות את ישבנייהן הלבושים, כפי שחשבתי אז, בתחתונים לבנים. לא פעם אמרתי בליבי מילים ששיקפו את דעתי על האנגלים, כמו גם על אותן נשים יהודיות בודדות שנהגו לשכב עם האנגלים.”
עם הידרדרות המצב הביטחוני בירושלים ומשאנשי ממשלת המנדט הפכו מטרות לפעילות של המחתרות היהודיות והערביות, הוקם אזור ביטחון במרכז ירושלים (בווינגרד), ומתחם בית החולים הוקף בגדרות תיל, בכביש הגישה הוצבו "שיני דרקון" - מחסומי בטון בצורת קונוס, ועמדות שמירה הוקמו בסמוך לכניסות. למרות אמצעי האבטחה תקפו אנשי האצ"ל בשנת 1947 את המועדון של חיל האוויר המלכותי ששכן בבית החולים.
הבריטים הידקו את אמצעי הביטחון והאזור הוכרז לאזור סגור, ורק תושבי השכונה קיבלו אישורי מעבר מיוחדים על מנת שיוכלו לבוא ולצאת מביתם. בחודש מאי 1948 החלו הבריטים בהכנות ליציאה מהארץ ופינוי מאחזיהם במרכז העיר. בית החולים שהיה עמדה שולטת מעולה על צירי תנועה מרכזים נתפס על ידי לוחמים יהודים שנכנסו לבניין מהחלונות האחוריים, בזמן שהבריטים יצאו מהכניסה המרכזית ובעוד קבוצה מכובדת של ערבים חיכו בכניסה לצאתם של הבריטים על מנת שיוכלו להיכנס ראשונים כשיצאו, ללא ידיעתם שהלוחמים היהודים כבר בתוך הבניין וכבר תלו את הדגל שלהם. יהודה לפידות מספר[3] על ההשתלטות על בית החולים במסגרת מבצע קלשון: ”פשטה בעיר הידיעה על נטישת הבריטים כאש בשדה קוצים, וכוחות יהודיים החלו בהתקדמות לעבר השטחים שפונו. בשכונת מאה שערים היה, כזכור, בסיס לאצ"ל. יהושע לנדנר ("אלקַים"), שהיה אחד ממפקדי הבסיס, מספר בעדותו כי בשעות הבוקר יצאו לוחמי הבסיס והסתערו לעבר השטח שהתפנה על ידי הבריטים. יהושע ואנשיו חתכו את גדר התייל שהקיף את בניין בית-החולים האיטלקי ופרצו פנימה, והניפו את הדגל הלאומי על הגג”
מלחמת העצמאות עד 1961[עריכת קוד מקור | עריכה]
במלחמת העצמאות, שימש הבניין כעמדה קדמית ונקודת תצפית לכוחות צה"ל בקרבות בשטח העירוני של ירושלים. בית החולים עמד על קו החזית העירוני, והופגז בידי הלגיון הערבי. כתוצאה מהלחימה נגרמו נזקים קשים לגג הכנסייה, ולמגדל ששימש כעמדת תצפית. בהסכם שביתת הנשק עם ירדן נקבע כי בית החולים האיטלקי יהיה בשטח ישראלי.
עם תום הלחימה הוחזר בית החולים לבעליו, הנזירות האיטלקיות ממסדר קוטולנגו, שהשתמשו במבנה בית החולים והכנסייה למגורים ופולחן.
משהוברר היקף הנזק הכבד שנגרם למבנה בקרבות דרשו נציגי ממשלת איטליה ממדינת ישראל לתקן את הנזקים, אך נתקלו בסירוב ישראלי בטענה כי נזקים אלו נגרמו מן ההפגזות הירדניות. לאחר משא ומתן ממושך החליטו האיטלקים בשנת 1963 למכור את בית החולים והמגרש עליו הוא עומד לממשלת ישראל.
משרד החינוך והתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1963 הועבר המבנה לידי משרד החינוך והתרבות, זאת לאחר שהמשרדים הראשיים השתכנו בבניין סמוך ברחוב שבטי ישראל 34 (בית מחניים) עוד קודם לכן. בבניין ששימש בעבר כבית חולים פועלות מחלקות שונות של משרד החינוך, והכנסייה משמשת כחדר ישיבות. זבולון המר שהיה שר החינוך בשנת 1977 התקין במשקוף הכניסה הראשית מזוזה גדולה. בספרו "רחוב הנביאים שכונת החבשים ושכונת מוסררה - סיפורו של מקום" רואה האדריכל דוד קרויאנקר אקט זה כסמל למתח והמאבק בין הדתות בירושלים בכלל, ואזור רחוב הנביאים בפרט.
בחלוף השנים נגרמו לבניין נזקים והוא סבל מבלאי ותחזוקה לקויה, ונוצר צורך דחוף בתיקון ובשחזור גגות הרעפים המקוריים, תיקון הקמרונות המקוריים, החלפת החלונות ושחזור ריצפת השיש. בשנת 2004 החלה תוכנית שיפוצים מקיפה של המבנה וחלליו הפנימיים.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ברוך גיאן, ברוך הבא: לאן נעלמו הזאבות של בית החולים האיטלקי?, בבלוג "עונג שבת", 3 ביוני 2015
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ניסים לוי, פרקים בתולדות הרפואה בארץ ישראל 1799–1948, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1998, עמוד 119
- ^ אהרון חבר, "האיש כמוני יברח?"
- ^ יהודה לפידות, "על חומותייך"
