ברנאר מקלרבו

ברנאר מקלרבו
Bernard de Clairvaux

לידה	1090 פונטן-לה-דיז'ון , דוכסות בורגונדיה
פטירה	20 באוגוסט 1153 (בגיל 63 בערך) מנזר קלרבו, רוזנות שמפניה
קאנוניזציה	18 בינואר 1174. על ידי אלכסנדר השלישי
מקום פולחן עיקרי	הקתדרלה של טרואה
חג	20 באוגוסט

ברנאר מקלרבו

ברנאר מקלרבו, הידוע גם כברנרדוס הקדוש (1090 – 21 באוגוסט 1153), היה איש דת קתולי צרפתי, אב מנזר ותאולוג נוצרי חשוב. הוא נחשב לקדוש בכנסייה הקתולית ובכנסייה האנגליקנית, וכן מוכר על ידי הקתולים משנת 1830 כ"מורה כנסייה". המייסד העיקרי של מסדר הנזירים הציסטרציאנים ואחד הדוחפים העיקריים לחיזוק מסדר אבירי היכל שלמה.

שנותיו הראשונות

ברנאר נולד בפונטן-לס-דיז'ון, על יד דיז'ון שבחבל בורגונדיה (בורגון) שבצרפת, בזמנו דוכסות בורגונדיה. אביו, אביר בשם טסלין, נהרג במסע צלב. אמו אלת (אדלהיד), בתו של אציל מבית מון-בר שהייתה ידועה באדיקותה, מתה כאשר ברנאר היה עדיין ילד.

ברנאר היה חולני מכדי להיות איש צבא, ומות אמו הוביל אותו אל הכנסייה. רצונו להיעשות לנזיר נתקל בהתנגדות מצד קרובי משפחה, והם שלחו אותו ללמוד בשאלון על מנת לקבל תפקיד כנסייתי גבוה יותר. אף על פי כן, רצונו של ברנאר להיות נזיר לא פחת, וכאשר החליט להצטרף לקהילה של רובר ממולם בסיטו בשנת 1108, הוא לקח עמו את אחיו ורבים מקרוביו וחבריו.

ברנאר כנזיר

הקהילה הקטנה של בנדיקטינים שהאמינו ברפורמה, שכמעט והוכחדה בשל מחסור בחברים חדשים, התעוררה לחיים בזכות כניסתם של כשלושים גברים צעירים מהמשפחות הטובות ביותר בסביבה. אחרים הלכו בעקבותיהם, והקהילה גדלה כה מהר שתוך זמן קצר יכלה לשלוח שלוחות למקומות אחרים. אחד מהמנזרים הקטנים הללו היה קלרבו, שנוסד בשנת 1115 על אדמות שנתן הרוזן איג מטרואה. ברנאר מונה לאב מנזר זה.

על פי האמנה החדשה של המסדר הציסטריני, קלרבו היה למנזר העיקרי, ולו חמישה ענפים. קלרבו נעשה למנזר החשוב ביותר למסדר, בשל הפרסום וההשפעה של ברנאר.

תכונותיו הנזיריות של ברנאר, העינויים העצמיים שלו וכוחו כמטיף ודרשן עשוהו מפורסם. עולי רגל רבים הגיעו לקלרבו בעקבות השפעתו, וחולים רבים הגיעו על מנת שירפא אותם במגעו. בתוך זמן קצר ברנאר, שהתכוון להקדיש את חייו לעבודה במנזר, נמשך לתוך אירועי העולם הגדול. כאשר האפיפיור הונוריוס השני נבחר בשנת 1124, ברנאר כבר נחשב לאחד מבכירי אנשי הכנסייה בצרפת - באחד הדיונים החשובים בהם השתתף, ביקשו שליחי האפיפיור את עצתו.

פועלו במסדר אבירי היכל שלמה

בשנת 1128 הוזמן בידי הקרדינל מתיה מאלבנו לסינוד של טרואה, שם חיכה לו תפקיד חשוב בהקמת המסדר הטמפלרי החדש, שמקובל כי הוא כתב את חוקיו. עד אז נאסר על נזירים להילחם בטענה ששפיכות דמים נוגדת את עקרונות הברית החדשה. ברנאר מצא דרך לעקוף את האיסור וטען כי גם ישו עצמו נלחם כשהיה צורך בכך. בדרך זו הוסר המחסום והתאפשרה הקמת המסדר הטמפלרי שנזיריו היו גם אבירים לוחמים.

בשנה שלאחר מכן, בסינוד של שאלון-על-המארן, הוא סיים את המשבר שנבע מהאשמות שהובאו כנגד אנרי, בישוף ורדן, על ידי כך ששכנע את הבישוף לפרוש. עם זאת, חשיבותו של ברנאר באירופה החלה בעיקר עם מותו של האפיפיור הונוריוס השני (בשנת 1130), והבחירות המפוקפקות שבאו לאחר מכן. בסינוד שכינס לואי השמן באפריל באותה שנה, טען ברנאר בהצלחה בעד האפיפיור אינוקנטיוס השני כנגד מתחרהו אנקלטוס השני, ומרגע זה נעשה לתומך המשפיע ביותר של אפיפיור זה. בעוד אנקלטוס ישב ברומא ושלט בה, אינוקנטיוס נתמך על ידי צרפת, אנגליה, ספרד וגרמניה, ונסע ממקום למקום כשברנאר מימינו. האפיפיור אף התגורר בקלרבו עצמה, למרות מבניה הצנועים ולאחר מכן נסע עם ברנאר להתדיין עם לותאר השלישי , קיסר האימפריה הרומית הקדושה, בלייז'.

פועלו באיטליה

בשנת 1133 פתח הקיסר במסעו הראשון לרומא, וברנאר עצמו שהה באיטליה בזמן זה, תוך שהוא מנסה לשכנע את אנשי ג'נובה להשלים עם אנשי פיזה, מכיוון שהאפיפיור "שלו" היה צריך את תמיכת שניהם. הוא ליווה את אינוקנטיוס לרומא ודחה הצעות לפתוח במשא ומתן עם אנקלטוס. לותאר הוכתר בכנסיית סט. פטרוס, וברנאר לא יכול היה לעזור לאפיפיור אינוקנטיוס עקב ריב עם בית הוהנשטאופן. ברנאר שוב בא לעזרתו, ובאביב 1135 נסע לבמברגר ושכנע את פרידריך הוהנשטאופן להיכנע בפני הקיסר. ביוני חזר לאיטליה ולקח חלק חשוב במועצה של פיזה, שם החרימו את אנקלטוס. בצפון איטליה ההשפעה של דרשותיו ואישיותו הייתה עצומה. אפילו מילאנו הגאה נכנעה לפניו ולפני הקיסר והאפיפיור שלו, וניסתה לשכנע את ברנאר לעמוד בראש סט. אמברוס , הקתדרלה הגדולה של מילאנו.

אנקלטוס מת ב-25 בינואר 1138, וב-13 במרץ נבחר הקרדינל גרגוריוס ליורשו, ולקח את השם ויקטור. בחירה זו הייתה ניצחונו של ברנאר, ופרי השפעתו האישית. הקרע בכנסייה נרפא, והוא יכול היה לחזור ולשבת בשקט במנזרו בקרלבו.

חזרתו לקלרבו

קלרבו עצמה השתנתה בינתיים - למרות התנגדותו של ברנאר שהעדיף את פשטותם של המבנים הישנים, הפכה קלרבו למקום מפואר יותר כיאה למנזר שהטיל את צלו על רומא עצמה. את גודל השפעתו של ברנאר ניתן לראות מתוצאת המאבק בינו לבין פייר אבלר. מבחינת כוחו האינטלקטואלי והדיאלקטי של אבלר, ברנאר לא היה יכול לעמוד מולו, אך בכל זאת אבלר ירא מפניו ומילתו של ברנר הספיקה לגרום לרומא לפסול את אבלר.

תוצאה נוספת של פרסומו של ברנאר הייתה הגידול במסדר הציסטריאני. בין 1130 ל-1145 נוסדו או הצטרפו ממסדרים אחרים 83 מנזרים, ביניהם שלושה באנגליה ואחד באירלנד. בשנת 1145 נזיר ציסטריאני, שפעם היה חבר בקלרבו, נבחר לאפיפיור אאוגניוס השלישי. בחירה זו הייתה ניצחון למסדר, והעולם הנוצרי ראה זאת כניצחון של ברנאר כעצמו.

לאחר שריפא את הקרע בכנסייה, נקרא ברנאר לתקוף את הכפירה. ביוני 1145, בהזמנתו של הקרדינל אלבריק מאוסטיה, ברנאר נסע לדרום, ודרשותיו עזרו לעצור את הכפירה לזמן מה, בעיקר בחבל לנגדוק. בין הנאומים החשובים היה נאום בורפיי. חשובה בהרבה הייתה פעילותו בשנה שלאחר מכן, כשהטיף למסע צלב שני על פי דרישת האפיפיור. ההשפעה של בקשתו הייתה יוצאת דופן - המלך לואי השביעי ומלכתו אלינור מאקוויטניה נטלו את הצלב (מעשה שביטא הסכמה לצאת למסע), יחד עם רבים אחרים מכל שכבות העם. ברנאר המשיך לנסוע בכל רחבי צרפת הצפונית וגרם בכל מקום להתרגשות עצומה. הוא שכנע את קונראד השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, להצטרף למסע. תוצאות המסע היו מכה לברנאר, שכן הוא נחל כישלון חרוץ, אולם הוא תלה את הכישלון בחטאיהם של נושאי הצלב.

במהלך מסע התעמולה למסע הצלב השני, בערי הריין נערכה גם הטפה לרצח יהודים. אנשי כנסייה ומדינה בכירים פנו אל ברנארד מקלרבו, הן כאחראי לתעמולת מסע הצלב והן כבעל סמכות בעולם הנוצרי, לפעול להגנת היהודים, והמקורות העבריים אכן מביעות הערכה למניעים הדתיים שהניעו אותו לצאת להגנתם.

שנותיו המאוחרות

מסיבה כלשהי, כנראה בגלל הקנאה בו מצד הקרדינלים או בשל פגיעה בכבוד עקב כישלון מסע הצלב, השפעתו של ברנאר החלה לדעוך. במועצה שבה השתתף בריימס, שהתקיפה תאולוג מסוים וטענה כי הוא כופר, טענותיו של ברנאר לא נשמעו באותה עוצמה כמו פעם.

לאחר שהגיעו החדשות על כישלון מסע הצלב, נעשה ניסיון להציל אותו על ידי ארגון עוד מסע. בהזמנתו של סוגריוס, אב המנזר בזיליקת סן-דני, ועתה מנהיגה למעשה של צרפת, ברנאר השתתף בפגישה שזומנה למטרה זו. הוא עצמו נבחר להנהיג את המסע הנוסף, בתמיכתו של האפיפיור. אך בגילו הדבר לא התאפשר מבחינה פיזית ובריאותית למשימה זו, והנזירים הציסטריאנים הצילו אותו כשמנעו בעדו מלהשתתף בה. ברנאר כבר היה זקן, שבור מתהפוכות הגורל ומעבודה בלתי פוסקת, ונעצב מאיבוד כמה מחבריו הקרובים. אף על פי כן, האנרגיה האינטלקטואלית שלו נותרה כשהיתה. הוא המשיך להתעניין בצורה פעילה בעניינים כנסייתיים, ויצירתו האחרונה לא הראתה סימנים של חולשה.

דמותו ותכונותיו

גדולתו של ברנאר נעוצה בדמותו ותכונותיו. תקופתו ראתה בו ההתגשמות של האידיאל של הנזירות בימי הביניים בהתפתחותה הגבוהה ביותר. לא הייתה לו אהדה לדיאלקטיקה של כמה דרשנים ומורים. ראייתו של ברנאר הייתה בהירה, והוא הלך בעקבות עקרונות האמונה הנוצרית, אדיקות והגיון חסר פשרות. אף שהוא היה אדוק מאוד, לא היה זה מטבעו להיות רודף או קנאי, וגם כאשר הטיף בעד מסע הצלב במיינץ, הוא התערב על מנת להפסיק את רדיפת היהודים שהייתה במקום. לגבי הכופרים אמר כי צריך לשכנע אותם לא באלימות אלא בדרכי הוויכוח. אולם, אם הכופר סירב להאזין העדיף לגרש אותו או לאסור אותו, על מנת שלא יסיט אותם מדרך הישר.

ברנאר הראה את האצילות של טבעו ואת עדינותו כאשר ניהל מגעים עם אנשים אחרים, וכן את ענוותנותו האמיתית. השפעתו הייתה ארוכת טווח, ואף הסופר של "הליכה בדרכו של ישו" - תומאס א קמפיס - שאב השראה מכתביו. תומכי הרפורמה בכנסייה ראו בו את מוביל עיקרי האמונה המועדפת עליהם של גאולה אלוהית. כתביו הודפסו בהוצאות רבות. הוא צמוד יחסית לביבליה, ואף שהוא מזכיר את הקדושים ואת הבתולה הם אינם חשובים ביותר בכתביו.

קשה לאמוד את הפופולריות של ברנאר כדרשן עקב תיעוד לוקה בחסר של דרשותיו. כל דרשותיו נאמרו בלטינית לאנשים בעלי דרגה אינטלקטואלית הקרובה לשלו, ובסגנון שהיה מתאים לזמנו. ידוע כי ארסמוס מרוטרדם כתב כי "ברנר הוא דרשן בחסד על פי טבעו, ומלא בקסם וחיים ויודע איך להשפיע על רגשות שומעיו". גם על מכתביו של ברנר ניתן להסיק תכונות דומות.

בעמוד זיכרון ליד מנזר השתקנים בלטרון מופיעה ציטטה מפיו יחד עם צלאח א-דין ורש"י.

יצירותיו

Bernardi Opera, 1719

יצירותיו של ברנר מתחלקות לכמה סוגים:

• מכתבים, מהם כחמש מאות ששרדו, והם משמעותיים מאוד לחקר ההיסטוריה של התקופה.
• מאמרים אודות הנזירות.
• מאמרים אודות הממשל הכנסייתי.
• ביוגרפיה.
• דרשות.
• תפילות ומזמורים, שחלק התקבלו בנוסח התפילה הקתולי, וחלקן אף התקבלו בכנסיות פרוטסטנטיות.

יצירותיו של ברנאר פורסמו באוסף מלא כמעט מלא ב-1508, ואוספים מלאים יותר במאות שלאחר מכן.

הקדשתו

ברנאר הוכרז כקדוש על ידי האפיפיור אלכסנדר השלישי ב-18 בינואר 1174.

הוכרז כ"מורה הכנסייה" ב-1830 על ידי האפיפיור פיוס השמיני.

ראו גם

• בשבח האבירות החדשה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ברנאר מקלרבו בוויקישיתוף

• ברנאר מקלרבו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי ברנאר מקלרבו בפרויקט גוטנברג (באנגלית)