בתיה לישנסקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בתיה לישנסקי
בתיה לישנסקי (1920), תצלום מארכיון גבריאל טלפיר, מרכז המידע לאמנות ישראלית
בתיה לישנסקי (1920), תצלום מארכיון גבריאל טלפיר, מרכז המידע לאמנות ישראלית
לידה 12 בספטמבר 1899
מאלין, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 19 באפריל 1992 (בגיל 92)
תל אביב-יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות נחלת יצחק עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה פיסול
פרסים והוקרה פרס דיזנגוף לאמנות הציור והפיסול (1944, 1957)
פרס ישראל (1986) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

בתיה לישַנְסקי (ח' בתשרי תר"ס,[1] 12 בספטמבר 1899 – ט"ז בניסן תשנ"ב,[1] 19 באפריל 1992) הייתה פסלת ישראלית. יצירותיה הריאליסטיות משקפות בנושאיהן את הנרטיב הציוני. כלת פרס ישראל לפיסול (1985), כלת פרס דיזנגוף לפיסול (1944, 1957) ויקירת העיר תל אביב (1983).

תולדותיה ויצירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתיה בת שושנה רייזל לבית מורוז ומאיר יונה לישנסקי[1][2] נולדה במאלין שבאימפריה הרוסית (כיום באוקראינה) ועלתה לארץ ישראל עם משפחתה בשנת 1910. למדה בגימנסיה הרצליה בתל אביב, לרבות לימודי ציור עם אירה יאן. את לימודיה בפיסול התחילה אצל בוריס שץ בירושלים. ב-1920 למדה באקדמיה לאמנות ברומא, אך חזרה לארץ בעקבות המאורעות בארץ ישראל בשנים 1920–1921, התגייסה לגדוד העבודה ועבדה בקיבוץ עין חרוד. בין השנים 1923–1925 למדה בברלין והשלימה את לימודיה בפריז בשנים 1925–1929.

הציגה בסלון דֶז אַנדֶפַּנדַנט (Salon des Indépendants) בפריז בשנת 1926, בשנת 1930 בקהיר, בשנת 1953 במוזיאון סטדלייק באמסטרדם ובשנת 1962 בביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו בתל אביב.

בשנת 1929, לאחר שחזרה לארץ ישראל, ערכה את תערוכת היחיד הראשונה שלה בארץ ישראל. את דברי הפתיחה נשא זלמן שזר, שהגדיר אותה בנאומו כ"נביאת האמנות שאיננה עובדת אלא לאלוהים בלבד". באותה שנה קיבלה את ההזמנה הראשונה להקמת אנדרטה בחולדה, האנדרטה הראשונה מתוך תשע בסך הכל. לישנסקי הייתה בעלת שם בינלאומי ובצרפת אף השוו אותה לאוגוסט רודן.

לוחית זיכרון על ביתה של בתיה לישנסקי ברח' נחום 10 בתל אביב

יצירתה של לישנסקי כוללת שלוש קבוצות עיקריות:

  • פסלי עץ, גבס ואבן זעירים אשר יצרה מ-1923 – אלה הן דמויות שיש להן קרבת מה לקוביזם, בהן "אם הפסלת" (גבס, 1935) ו"יצחק בן-צבי" (ברונזה, 1955). באלה, כמו בפסלים מאוחרים רבים, בולט הניגוד בין החלקים הלא מעובדים של החומר לחלקים המעובדים והמלוטשים.[3]
  • דיוקנאות, אשר יצרה החל משנות השלושים בסגנון נטורליסטי-רומנטי.
  • אנדרטאות, שרובן דמויות קבוצתיות מסוגננות.

"אחד העקרונות המנחים ביצירתה הוא ההבעה. זו נועדה לעורר, לרגש; ועם זאת, לשתף את הצופה בתהליך היצירה. יחסי הגומלין בין הפסל והצופה נוצרים בשל השימוש המיוחד של האמנית בחומרי הפיסול. בתפיסתה הטוטאלית, הנובעת מויתור על פרטים, תרמה בתיה לישנסקי לאבדן האשליה ולהשגת המשכיות וזרימה...נאמנותה לחומר בהדגשת חשיבותו...מורגשת היטב על פני כל חלק וחלק ממשטח הפסלים. מעבר החומר ממצב גולמי למהות רוחנית, שהיא היא בעיית האמנות עצמה, מורגשת היטב בתנופת הזרוע ובמגע היד של האמנית.".[4]

לבתיה לישנסקי היו שלוש אחיות: רחל, תמר ושרה. רחל גולדה לישנסקי, שנודעה כרחל ינאית בן-צבי, אשת הנשיא השני יצחק בן-צבי. אחותה הבכורה, שרה (1881-1924), הקימה את המרפאה הראשונה של קופ"ח כללית.

לישנסקי מביטה בפרוטומה מעשה ידיה המציגה את דמותה של בת-זוגה המנוחה אנני נוימן, בתערוכת זיכרון לנוימן שנערכה בגלריה "גיא" בתל אביב ב-1981

לבתיה לישנסקי ולחברתה לחיים, הציירת אנני נוימן (1906–1955),[5] לא היו ילדים. לטענתה, עבודותיה מהוות המשכיות לעצמה. חייה היו לא קלים ורצופים משברים אישיים, מה עוד שוונדליזם והרס עבודותיה חדשות לבקרים לא הוסיפו לבריאותה הנפשית והיא ניסתה להתאבד פעמיים.

לישנסקי נפטרה בשנת 1992, בגיל 92, ונקברה בבית העלמין נחלת יצחק בתל אביב.[6]

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיצירותיה שבמרחב הציבורי (פסלי חוצות ואנדרטאות)[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסים ואותות הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בתיה לישנסקי, הוצאת ארץ ישראל, תל אביב, 1939 (פורטפוליו).
  • בתיה לישנסקי, תל אביב: מסדה, תש"ך. (תצלומי יצירותיה עם הקדמה מאת קלר לכמן).
  • השואה והתקומה: האנדרטה בנצר-סירני, יצירתה של בתיה לישנסקי, רמת גן: אגודת אהבת רעים על ידי מסדה, (הקד’ תשכ"ט).
  • סיפורה של אמנות ישראל, בנימין תמוז (עורך), דורית לויטה, גדעון עפרת, הוצאת מסדה, 1980.
  • בתיה לישנסקי; ערכה והביאה לדפוס: אריאלה אפשטין, תל אביב, טקסטים: מרים אור ואחרים, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ח 1988.
  • נירית שלו-כליפא, 'תבנית נוף מולדתה: האנדרטות של בתיה לישנסקי', אריאל 171–172 (תשס"ו) ("ובדמם הבוקר יעלה": זיכרון והנצחה בישראל), 157–161. (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: בתיה לישנסקי

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 הקבר של בתיה לישנסקי בבית הקברות נחלת יצחק, באתר BillionGraves.
  2. ^ דוד תדהר (עורך), "שרה לישנסקי", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 701.
  3. ^ "סיפורה של אמנות ישראל", לעיל, עמ' 78
  4. ^ מרים אור, "בתיה לישנסקי", משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1988, לעיל, עמ' 6
  5. ^ אידה צורית, שירת הפרא האציל: ביוגרפיה של המשורר אבות ישורון: הקיבוץ המאוחד, 1995, עמ' 127; אתר למנויים בלבד אברהם בלבן, רחוב חולדה, בתיה לישנסקי, אפרים צ'יזיק, באתר הארץ, 1 בנובמבר 2017. בסקירה של תערוכתה בבית האמנים בירושלים בכתב העת "גזית" נכתב כי "המעולה שבין דיוקנאות לישנסקי מתאר ברגש מאופק את ידידתה, אני נוימן, שנפטרה בלא עת" (גזית יט, ט–יב (1961), עמ' 195). גם לדעת יהושע שור, הפרוטומה של נוימן היא אחת משני הפסלים הטובים ביותר שתמונותיהם הופיעו ב-1939 באלבומה של לישנסקי (י. שור, בתיה לישנסקי: (להופעת האלבום של יצירותיה), דבר, 28 בפברואר 1940). לסקירה נוספת ראו זלמן שזר, עם פסלי בתיה לישנסקי, דבר, טור 4, 26 בינואר 1962.
  6. ^ בתיה לישנסקי באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
  7. ^ בבית הספר כדורי תוקם מצבת-זכרון ל-51 התלמידים, דבר, 19 באוגוסט 1955; אנדרטה לחללי "כדורי" תוצב ביום א' במוסד, דבר, 8 בינואר 1960; הוסר הלוט מהאנדרטה לחללי ביה"ס "כדורי", דבר, 11 בינואר 1960.
  8. ^ אנדרטה לשלושה חללי כלא דמשק במשק עינת, דבר, 17 באפריל 1959; אנדרטת השלושה, דבר, 19 באפריל 1959.
  9. ^ אנדרטה לזכר חללי בית-קשת, דבר, 2 ביולי 1958.
  10. ^ בן-גוריון בחנוכת אנדרטה לשואה: שלוש משימותינו – עליה, הגברת הילודה ועבודה עברית, דבר, 29 באוקטובר 1968.
  11. ^ וראו: נילי פרידלנדר, בתיה ושלושת ראשיה, מעריב, 6 ביולי 1979.
יצחק בן-צבי
מוסדות וארגונים שהקים פועלי ציון • המכון לחקר קהילות ישראל במזרח • הגימנסיה העברית רחביה
משפחתו צבי שימשלביץ' (אבא) • אהרן ראובני (אח) • שולמית קלוגאי (אחות) • יצחק קלוגאי (גיס) • רחל ינאית בן-צבי (רעיה) • עלי בן-צבי (בן) • בנימין מזר (גיס) • בתיה לישנסקי (גיסה)
הנצחה יד יצחק בן-צבי • דרך בן-צבי • מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח • שדרות בן-צבי • צריף הנשיא • בית הנשיא יצחק בן-צבי
שונות בית עלי • פרס יצחק בן-צבי • ספר תולדות ההגנה • יזכור (ספר, 1916) • בית החלוצות (ירושלים)


זוכי פרס ישראל בתחומי האמנות החזותית
פיסול זאב בן-צבי (1953) • יצחק דנציגר (1968) • אריה ארוך (1971) • ראובן רובין (1973) • דני קרוון (1977) • בתיה לישנסקי, יחיאל שמי (1986) • מנשה קדישמן (1995) • יגאל תומרקין (2004) • מיכה אולמן (2008)
ציור יוסף זריצקי (1959) • מרדכי ארדון (1963) • מרסל ינקו (1967) • יוסל ברגנר, אנה טיכו (1980) • יחזקאל שטרייכמן (1990) • לאה ניקל (1995) • משה קופפרמן (2000) • פנחס כהן גן (2008)
ציור ופיסול זהרה שץ • (1955) בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים (1958) • מיכאל גרוס (2000)
אדריכלות דב כרמי (1957) • אריה שרון (1962) • דורה גד, אלפרד מנספלד (1966) • בנימין אידלסון (1968) • יעקב רכטר (1972) • אריה אלחנני (1973) • אברהם יסקי (1982) • דוד רזניק (1995) • ליפא יהלום, דן צור (1998) • רם כרמי (2002) • יעקב יער, עדה כרמי-מלמד (2007) • אדם מזור (אדריכלות ועיצוב; 2013)
עיצוב יונה פישר, אלישבע כהן (1977) • דן ריזינגר (1998) • דוד טרטקובר (2001) • ירום ורדימון (2007)
תולדות האמנות בצלאל נרקיס (1999) • זיוה עמישי-מייזלש (2004)
צילום דוד רובינגר (תקשורת; 1997) • מיכה בר-עם (2000) • אלכס ליבק (2005) • פטר מירום (2010)
אמנות פלסטית יעקב דורצ'ין (2011) • מיכל נאמן (2014) • שרה ברייטברג-סמל (2020) • מיכל רובנר (2023)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=בתיה_לישנסקי&oldid=37081126"