ג'וני מיטשל
 | |
| ג'וני מיטשל בהופעה ב-1983 | |
| לידה |
7 בנובמבר 1943 (בת 80) פורט מקלאוד, אלברטה, קנדה |
|---|---|
| שם לידה |
Roberta Joan Anderson  |
| מוקד פעילות |
קנדה, ארצות הברית |
| תקופת הפעילות | מ-1967 |
| מקום לימודים |
Alberta University of the Arts, Aden Bowman Collegiate |
| סוגה | פולק • רוק • פופ • ג'אז |
| סוג קול | אלט |
| שפה מועדפת |
אנגלית |
| כלי נגינה |
דולצימר, גיטרה, פסנתר |
| חברת תקליטים |
אסיילום רקורדס, Nonesuch Records, רפרייז רקורדס, היר מיוזיק, גפן רקורדס, וורנר מיוזיק גרופ |
| בן או בת זוג |
Larry Klein (1982–1994) |
| פרסים והוקרה |
|
|
www | |
| פרופיל ב-IMDb | |
| חתימה |
 |
  | |
ג'וני מיטשל (באנגלית: Joni Mitchell; נולדה ב-7 בנובמבר 1943) היא זמרת-יוצרת, מלחינה, פזמונאית, מוזיקאית, משוררת וציירת אמריקאית ממוצא קנדי. היא אחת היוצרות הבולטות בסגנון הפולק רוק, ומהמשפיעות בסצנת המוזיקה של שנות השישים והשבעים. שיריה התאפיינו בכתיבה כנה ונאיבית עם נגיעות בנושאים פוליטיים וחברתיים. ממוזיקאית הפולק הגדולה של דורה, עברה מיטשל שינויים סגנוניים רבים בדרך, כאשר במהלך השנים החלה ליצור גם מוזיקת ג'אז.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
השנים הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיטשל נולדה בשם רוברטה ג'ואן אנדרסון בפורט מקלאוד שבפרובינציית אלברטה שבקנדה. אביה, ביל, היה ממוצא סקנדינבי ועבד כקצין בחיל האוויר, ובשנות מלחמת העולם השנייה עברה המשפחה בין בסיסים צבאיים, כאשר לבסוף השתקעה בססקטון שבמחוז ססקצ'ואן. לאחר מלחמת העולם השנייה אביה החל לעבוד כזבן. אמה, מירטל, שמוצאה מסקוטלנד ואירלנד, הייתה מורה. מיטשל חוותה את אביה כבעל רצון טוב אך חסר מסוגלות הורית. מאמה חשה כי מיטשל אינה רצויה ומאכזבת. מהקשר עימם הפנימה שלא תוכל לסמוך על איש מלבד עצמה[1].
בגיל שבע החלה ג'וני לנגן על פסנתר, ואף לנסות להלחין מוזיקה משל עצמה. כמו כן בתקופה זו התגלה כישרון הציור שלה, שלפי דבריה, היה התשוקה הראשונה שלה עוד לפני מוזיקה[2]. באמצעות האומנות התמודדה עם קשייה במשפחה ובבית הספר. בבית הספר התקשתה לקבל את החוקים הנוקשים והעדר החשיבה היצירתי. בעיירה בה התגוררה חשה שעמום אבל השעמום והעדר המשאבים היוו קרקע חוריה להתפתחות הדימיון והחשיבה היצירתית שלה.
בהיותה בת תשע, נדבקה בשיתוק ילדים והיה חשש שלא תוכל ללכת עוד. היא נשלחה למושבת פוליו מבודדת ורחוקה מביתה בה שהתה חודשים רבים. בעת בידודה התוודאה למוזיקה ומצאה בה נחמה. בגיל זה החלה גם לעשן סיגריות, מה שככל הנראה תרם לגוון שבקולה, אך באותה מידה לשחיקתו בשנים המאוחרות בקריירה שלה.
בגיל 16 לימדה ג'וני את עצמה לנגן ביוקולילי, מאחר שלא יכלה לממן לעצמה גיטרה, והחלה להופיע במסיבות ובהופעות בבתי קפה באזור מגוריה. היא ראתה בהופעות מקור הכנסה בלבד וראתה את עתידה כציירת. חצי שנה אחרי שהחלה ללמוד לנגן קיבלה פינה קבועה בטלויזיה בה נגנה ביוקלילי בשעות הלילה.
היא למדה פסנתר אצל מורה מבוגרת שנהגה להכות אותה עם סרגל על אצבעותיה. מיטשל השמיעה למורה את היצירה הראשונה שכתבה והמורה הכתה אותה על אצבעותיה כתגובה. לאחר מקרה זה הפסיקה מיטשל את לימודיה אצלה. לאחר סיום לימודי התיכון, כעת עם גיטרה ביד, החלה ללמוד במכללת אלברטה לאומנות ועיצוב בקלגרי, אך לאחר שנת לימודים אחת עזבה את בית הספר כיוון שחשה שהשעורים משעממים וחסרי משמעות.
בשנת 1964 גילתה ג'וני שהיא בהריון מבן זוגה ברד מקמט' שלמד איתה בקולג' לאומנויות. הם עברו מקלגרי לטורונטו. אחרי המעבר מקמט' עזב אותה ועבר לקליפורניה. מיטשל עברה לגור בבית אומנים בוהמייני ועני[3]. ובפברואר 1965, בהיותה בת עשרים ושתיים, ילדה בת. היא שלחה אותה באופן זמני לבית אומנה, בתקוה לחזור ולקחת אותה כשחייה יעלו על מסלול יציב. היא הכירה את אמן הפולק צ'אק מיטשל שהציע לה לבוא לארה"ב ולהופיע ביחד. ג'וני ראתה בקשר אמצעי לקבל בעתיד את ביתה עליה לא פסקה לחשוב. צ'אק ומשפחתו הקטינו את מיטשל וגרמו לה להרגיש טיפשה ולא מנוסה. ג'וני החליטה למסור את בתה, קלי דייל אנדרסון, לאימוץ. הדבר הוסתר במהלך שנות הקריירה שלה, אך הוויתור על בתה השפיע רבות על ג'וני, מה שבא לידי ביטוי במספר משיריה, מהמפורסמים בהם - Little Green, אשר מספר את סיפור הלידה והוויתור על התינוקת. כשלושים שנה מאוחר יותר, ב־1997, לאחר שחיפשה את ביתה במשך שנים, נפגשו השתיים מחדש. לאורך השנים שמרו השתיים על קשר שידע עליות ומורדות. שם הבת שונה לקילאורן גיב (Kilauren Gibb).
בקיץ של שנת 65, עברו צ'אק וג'וני לניו יורק, אך לאחר שנה וחצי הנישואים התפרקו. אולם, שם משפחתה נותר מיטשל, ויחד עם כינויה הישן, קיבלה את שם הבמה ג'וני מיטשל.
1967-1969, תחילת הדרך[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1967, עברה מיטשל לניו יורק לקדם את הקריירה שלה, בהופעות לאורך כל החוף המזרחי, מבוסטון ועד צפון קרוליינה. בין הופעה להופעה בבתי הקפה, החלה לכתוב לעצמה את שיריה ולבצע אותם. לאחר זמן לא ממושך, החלה לצבור מוניטין בזכות סגנון הכתיבה שלה ועבודת הגיטרה שלה. היא זכתה לזמן שידור בתוכנית הטלוויזיה Let's Sing Out של רשת CBS.
בתקופה זו החלה מיטשל לטעום את ההצלחה לראשונה באופן עקיף, כאשר זמר הפולק טום ראש (Tom Rush), אשר הכיר את מיטשל עוד בטורונטו, לקח את שירה Urge For Going על מנת להעבירו לזמרת ג'ודי קולינס, אשר באותה תקופה המוניטין שלה היה בשיא. מאחר שקולינס לא גילתה עניין בשיר, החליט ראש לבצע אותו בעצמו. זמר הקאנטרי ג'ורג' המילטון שמע את השיר וביצע לו גרסת קאנטרי. במהרה, אמנים רבים מהשורה הראשונה מצאו עצמם מבצעים את שיריה של מיטשל, מהמפורסמים שבהם - ביצועה של באפי סיינט-מארי ל-The Circle Game, ושל דייב ון רונק וג'ודי קולינס ל-Both Sides Now.
ב 1967 הכירה את לאונרד כהן ובין השניים נוצר קשר זוגי חזק מבחינה רגשית רוחנית ואינטלקטואלית. הקשר שנמשך מספר חודשים אופיין בהערצה הדדית ובני הזוג היוו השראה זה עבור זה.
הופעה מזדמנת במועדון בפלורידה, הגיע דייוויד קרוסבי אל המקום, והתרשם במיוחד מעבודתה. הוא לקח אותה עמו ללוס אנג'לס, הציג אותה בפני קהילת הפולק, ושכנע חברת תקליטים לעבוד איתה על אלבום בכורה, הכולל מוזיקה אקוסטית לחלוטין, ללא עיבודי אולפן מוגזמים ששלטו בז'אנר דאז. התוצאה היה האלבום Song to a Seagull בחברת Reprise. היה זה אלבומה הראשון של מיטשל כאמנית פולק. בינה לבין קרוסבי היה רומן קיץ אבל כשחזרה לניו יורק קרוסבי הפך למריר ופרנואיד והשתמש בקוקאין והם נפרדו. אם זאת המשיך להפיק את אלבום הבכורה שלה אך הדבר נעשה באופן חובבני.
הופעותיה בהמשך נועדו לקדם את אלבומה, והדבר גרם לציפייה בקרב הקהל לאלבום נוסף מצדה. התוצאה הייתה האלבום Clouds. בעת יצירת אלבום זה חשה יותר בטוחה בעצמה. תחילה רצתה שהמפיק האגדי פול רוטשילד יפיק אותו אבל לא יכלה לסבול את העבודה איתו. היא החלה להפיק עבור עצמה כשהיא נעזרת בהנרי לוי. לוי בניגוד לרוטשילד, לא היה שתלטן והבין את רצונה לעצב על פי דרכה. הוא המשיך לעבוד עימה לאורך כל הקריירה המוזיקלית שלה. האלבום בעל העטיפה המפורסמת עם דיוקן עצמי של מיטשל, כלל מספר משיריה שזכו בעבר לביצועים בידי אמנים נוספים. להיטיו הגדולים של האלבום היו Chelsea Morning, Both Sides Now, Tin Angel ו-Roses Blue. בשנה לאחר מכן, זכתה מיטשל בפרס גראמי על האלבום, בקטגוריית "אלבום הפולק של השנה".
ב 1968 , בגיל 26, עברה לגור בלורל קניון שבלוס אנג'לס. היה זה מרכז אומנים בו גרה הרבה אומנים מרכזיים. היתה זו פינה של טבע ורוגע בלב העיר הגדולה . בין האומנים נרקמו קשרים קרובים ותומכים. שם הכירה את גראם נש והם התאהבו מיד ועברו לגור ביחד. לראשונה הרגישה מיטשל תחושת יציבות אהבה בטוחה ובית. בסוף 1969 נש הציע לה נישואין אך מיטשל סירבה. היא חששה שמיסוד הקשר יצר את צעדיה ויפגע בקריירה המוזיקלית שלה. בני הזוג נפרדו על אף אהבתם. מיטשל נסעה לכרתים למספר חודשים כדי לנוח ושהתה שם עם מספר היפים, שם חשה חיבור לטבע ולפשטות וראיה צלולה[4].
באוגוסט 1969 התקיים פסטיבל וודסטוק. מיטשל נעדרה ממנו עקב התחייבויות קודמות, אך הוקסמה מהרשמים שסיפר לה בן זוגה באותה עת, גראהם נאש, חבר ההוליס וקרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. תחת השראה זו כתבה את השיר "וודסטוק", אשר זכה לגרסאות כיסוי רבות וכבש את פסגת המצעד הבריטי ב-1970 בביצוע "מתיוס סאתרן קומפורט". ב-1969 הופיעה בקרני הול בהופעה שזכתה לתשואות רבות. בהופעה זו נכחו הוריה אליהם שלחה כרטיסי טיסה.
1970-1974 הפריצה הגדולה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1970, לאחר ההצלחה הגדולה של Clouds, הוציאה חברת Reprise את אלבומה השלישי של מיטשל Ladies of the Canyon. האלבום היה להיט גדול בתחנות הרדיו, ונמכר בעותקים רבים בתקופה שבין הקיץ לסתיו, ומיטשל זכתה לראשונה באלבום זהב. האלבום, בניגוד לשני קודמיו, כלל בתוכו עבודת פסנתר של מיטשל בשיריה, והנפיק שניים מלהיטיה הגדולים ביותר. הראשון הוא השיר האקוסטי Big Yellow Taxi, והשני היה "וודסטוק"[5].
תקרית זכורה מאותה השנה בהקשר למיטשל התרחשה במהלך פסטיבל האי וייט, שבבריטניה, אליו כן הצליחה מיטשל להגיע. במהלך הופעתה, בדיוק לאחר שסיימה לבצע את "וודסטוק", התנפל עליה אנרכיסט, אשר התחבא כל אותו הזמן מאחורי הפסנתר עליו ניגנה. הוא ביקש ממנה לתת לו את המיקרופון על מנת להעביר את המסר שלו אל קהל הפסטיבל, בעוד היא מתגוננת ומתנגדת לבקשתו. לבסוף, כשעוזרי הבמה הצליחו לקחת אותו משם, נשלחה מיטשל בצעקות לחזור להופעה, כשבינתיים, הקהל, שמנה כ-600,000 איש, התחיל להתפרע, ומיטשל נאלצה להפסיק את הופעתה בבכי, ולבקש מהקהל להרגע.
בשנת 1971 הפתיעה ג'וני בהחלטתה לקחת פסק זמן מהופעות ולהשקיע את זמנה בכתיבה וציור בלבד. תקופה זו היה טעונה רגשית באופן חריג מבחינת מיטשל ומלווה בדיכאון ובהתמוטטות עצבים[6], והדבר בא בניגוד חד עם האופן בו נתפסה בעיני הציבור. בתקופה מבלבלת זו, בה טיילה וחוותה ללא הפסק, כתבה מיטשל את שיריה מתוך החוויות והרגשות הללו, ואלה נכנסו באותה השנה לאלבומה הרביעי, והחשוב ביותר, Blue. האלבום הפך באופן מידי להצלחה מסחרית וביקורתית, והגיע לעשרים המקומות הראשונים במצעדים. גדולתו של האלבום הייתה באופן בו טיפלה מיטשל בנושאים שונים הקשורים לחייה ולרוח התקופה, ובאופן בו העבירה את מסריה באופן הכנה והגלוי ביותר שמוזיקאי הצליח להעביר עד אז. נושאי האלבום כללו את גילוי האהבה (My Old Man, A Case of You) ואבדנה (River, The Last Time I Saw Richard), תקווה לעתיד (All I Want), סוד עברה (Little Green), והעיסוק בשירה שלעצמה (Blue)[7]. בריאיון עם קמרון קרואו בשנת 1979 אמרה מיטשל: "בתקופה זו בחיי, לא היו לי שריונות. הרגשתי כמו עטיפת צלופן על קופסאות סיגריות. כאילו אין לי כל סודות מהעולם ושאין בי את היכולת להעמיד פני חזקה"[8].
לאחר ההצלחה של Blue, החליטה מיטשל לחזור אל הבמה. במסע ההופעות החדש הציגה מספר שירים חדשים, שבהמשך נכנסו אל אלבומה החמישי, For the Roses. האלבום יצא לאור ב-7 בנובמבר 1972, יום הולדתה ה-28, וזכה להצלחה אדירה. הסינגל שיצא מהאלבום, You Turn Me On, I'm a Radio, הגיע למקום ה-25 במצעדי הרדיו; זהו הסינגל הרשמי הראשון שלה שהפך ללהיט ענק.
אלבומה הבא של מיטשל, Court and Spark, יצא לאור בינואר 1974 במסגרת חברת תקליטים חדשה, Asylum Records והפך לאלבום המצליח ביותר שלה מבחינה מסחרית, עד היום. הוא גם כולל בתוכו מקבץ מהלהיטים הגדולים שלה, כמו Free Man in Paris שנכתב על מנהל חברת התקליטים דייוויד גפן, Raised on Robbery ו-Help Me, שהיה לשיר היחיד שלה שהגיע למקום השביעי במצעדים. האלבום הציג שינוי גישה סגנונית של מיטשל: בעוד שאלבומיה הקודמים היו בסגנון הפולק בלבד, באלבום זה היו נגיעות ג'אז שולטות ברוב שירי האלבום.
בפברואר של אותה שנה, יצאה מיטשל למסע בהופעות ברחבי ארצות הברית וקנדה במשך חודשיים. מספר הופעות מאותו סבב הוקלטו בשביל אלבום הופעה, אשר יצא בנובמבר של אותה שנה. האלבום, שנקרא Miles of Aisles, היה אלבום כפול שכלל מבחר מהופעותיה באותם החודשיים. האלבום הגיע בסופו של דבר למקום השני במצעדים, משתווה בדרך ל-Court and Spark. גרסת הופעה ל-Big Yellow Taxi יצאה כסינגל של האלבום והצליחה באופן מכובד.
בינואר של שנת 1975, הייתה מיטשל מועמדת ארבע פעמים לפרס גראמי, והייתה לאישה היחידה באותה שנה שהייתה מועמדת לפרס אלבום השנה, על Court and Spark. מבין ארבע המועמדויות, זכתה בפרס ארגון הקולות על השיר Down to You מתוך האלבום.
1975-1979 תקופת הג'אז[עריכת קוד מקור | עריכה]
באביב של שנת 75, נכנסה מיטשל להקלטות של שירים חדשים מתקופת מסע ההופעות של אותה שנה. לאחר מספר חודשים, הרכב שלם עליו היא מנצחת, הקליט את השירים הללו, אשר יצאו באלבום The Hissing of Summer Lawns. האלבום נמכר בעותקים רבים והגיע אל צמרת המצעדים, אך הביקורות לא שיבחו אותו כמו קודמיו. במהלך אותה השנה הופיעה מיטשל במסע הופעות מאוגד שכלל בתוכו גם את בוב דילן וג'ואן באאז.
בתחילתה של שנת 1976, יצאה מיטשל למסע במכונית עם חברים עד למיין, ובחזרה נסעה לבדה. אלבומה הבא, תואר בתור תוצר מאותן הנסיעות, כאשר שירים שנכתבו במהלכן, לצד שירים חדשים מההופעות, נכנסו אל Hejira. האלבום יצא לאור בנובמבר של אותה שנה והחזיר לה את אהדתם של המעריצים והמבקרים כאחד, והגיע אל המקום השלושה עשר במצעדים. הוא הגיע תוך שלושה שבועות אל מעמד "אלבום זהב" וזכה להשמעות רבות בתחנות הרדיו. שני שירים מהאלבום, Coyote ו-Blue Motel Room יצאו יחד בתור סינגל, אך לא הצליחו להגיע אל המצעדים. על אף שהצלחת האלבום לא הייתה עצומה כמו קודמיו, מעמדו במהלך השנים התעצם, וגם הוא נחשב לאחת מיצירותיה האהובות של מיטשל. לפי דבריה: "אני מאמינה שרבים יכולים לכתוב ולבצע שירים כמו שלי, אך מבחינתי, השירים ב-Hejira יכולים להיווצר רק על ידי". האלבום זיכה את מיטשל במועמדות אחת לגראמי על הקול הנשי הטוב ביותר, אך הפרס נקטף בידי לינדה רונסטאדט. באלבום שיתפה פעולה לראשונה עם הבסיסט האגדי ג'אקו פסטוריוס.
בקיץ של שנת 1977 החלה מיטשל לעבוד על אלבומה הכפול הראשון. בעבודה אל האלבום, הרגישה מיטשל חופשייה יותר, מאחר שהחוזה עם חברת Asylum קרב אל סופו, והדבר בא לידי ביטוי בשירי האלבום, שחלקם הציגו התנסויות מוזיקליות שונות. האלבום, Don Juan's Reckless Daughter, יצא בדצמבר של אותה שנה וזכה לתגובות מעורבות אך חיוביות, כאשר ביצועים ושירים מסוג זה, אשר לא היו צפויים מאמן בקנה מידה כמו מיטשל, זכו להצלחה רבה והאלבום הגיע למקום העשרים וחמישה במצעדים. עטיפת האלבום עצמה יצרה מחלוקת משל עצמה. מיטשל הוצגה במספר תמונות על העטיפה, ביניהן בתור גבר שחום עור.
מספר חודשים לאחר הוצאת האלבום, הוזמנה מיטשל להיפגש עם אמן הג'אז צ'ארלס מינגוס, אשר התעניין בעבודתה האחרונה, ורצה לעבוד אתה. אלבומה הבא היה תוצאה של שיתוף הפעולה עמו. מינגוס נפטר לפני סיום העבודה בשנת 1979. התוצר הסופי, Mingus, יצא בינואר, אך זכה לביקורות פושרות, ועל אף שהגיע למקום גבוה במצעדים מהאלבום הקודם, היה לראשון שנמכר בפחות מחצי מיליון עותקים[9].
את מסע ההופעות בקיץ לקידום האלבום באותה שנה הקליטה וצילמה מיטשל על מנת להוציא בתור אלבום וסרט הופעה, בשם Shadows and Light. האלבום יצא בספטמבר 1980 וזכה להצלחה במצעדים. הסינגל שיצא מהאלבום, Why Do Fools Fall in Love, הצליח בקושי להגיע למאה השירים הראשונים במצעדים.
1980-1990 תקופת תקליטי "גפן"[עריכת קוד מקור | עריכה]
במשך שנה וחצי, עבדה מיטשל בעקביות על אלבומה הבא, Wild Things Run Fast. האלבום נועד היה לצאת כאלבום האחרון שלה בחברת Asylum, אך בעל החברה, דייוויד גפן, רצה אותו תחת החברה החדשה שתכנן להקים, Geffen Records. כאשר האלבום יצא לחנויות, הוא היה תחת שמה של החברה החדשה[10]. האלבום יצא בסתיו של שנת 1982, והציג את חזרתה של מיטשל ליצירת שירי פופ כמו Chinese Cafe/Unchained Melody ו-Baby I Don't Care, גרסה מחודשת לאלביס פרסלי אשר הגיע למקום גבוה במצעדים יותר מכל שיר שמיטשל ביצעה במהלך שנות השבעים, על אף העבודה הרבה, האלבום לא הצליח להעפיל לראש המצעדים.
בתחילת שנת 1983, יצאה מיטשל למסע הופעות עולמי, ביפן, אוסטרליה, אירלנד, בריטניה ומדינות אירופה. בסופו, כתבה מיטשל שירים חדשים, ובהמלצת גפן, שכרו השניים את אמן הסינת'-פופ תומאס דולבי בתור מפיק בעל ניסיון בתחום החדש אליו שאפו להגיע. סגנון העבודה החדש היה שונה למיטשל, ואף קשה, מאחר הוא כלל מעורבות רבה של דולבי אשר שינתה את המוזיקה המקורית שמיטשל כתבה. התוצר היה האלבום Dog Eat Dog, שיצא לאור באוקטובר 1985, וזכה לביקורות שליליות לרוב[11]. מכירותיו היו פושרות, והוא הגיע מתחת למקום החמישים במצעדים. היה זה המקום הנמוך ביותר אליו הגיע מיטשל במצעדים מאז אלבום הבכורה הבוסרי שלה.
על אף כישלון האלבום, המשיכה מיטשל בניסיונות מוזיקת הסינתסייזר והאלקטרונית, וכללה שיתוף פעולה עם אמנים כמו וילי נלסון, בילי איידול, ונדי וליסה, טום פטי, דון הנלי ופיטר גבריאל. שם האלבום היה Chalk Mark in a Rain Storm והוא יצא בשנת 1988[12]. הסינגל הראשי שיצא מהאלבום היה My Secret Place אשר לא זכה להצלחה במצעדים. קליפ השיר, לעומת זאת, זכה להצלחה מסוימת בטלוויזיה. ביקורות רבות היו בעד האלבום, בין השאר בזכות שיתוף הפעולה בין כל כך הרבה אמנים, והוא הגיע למקום הארבעים וחמישה במצעדים.
לאחר שחרור האלבום, השתתפה מיטשל במופע של רוג'ר ווטרס, אשר העלה את "החומה" בברלין, לכבוד הריסת חומת ברלין. לצד אמנים רבים אשר המחיזו את שירי האלבום, ביצעה מיטשל את Goodbye Blue Sky.
1990-2000 תהפוכות ותחייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת שנות התשעים, עבדה ג'וני מיטשל בקדחתנות על כתיבת שירים חדשים, ועיבודם במספר פעמים רב. את העיבודים הסופיים העבירה לחברת התקליטים Geffen, כאשר לבסוף הם יצאו באלבום Night Ride Home במרץ 1991. האלבום זכה לביקורות טובות בהרבה מעבודותיה בשנות השמונים, ואף הצליח לשפר את המוניטין של מיטשל כאשר הגיע למקום הארבעים ואחד במצעדים האמריקניים, ולמקום העשרים וחמישה במצעדים הבריטיים. בעיני רבים, הוא סימן גם את חזרתה של מיטשל אל שורשיה האקוסטיים, אך החזרה האמיתית הייתה עם אלבומה הבא Turbulent Indigo.
Turbulent Indigo יצא בשנת 1994, והציג את העבודה הפשוטה, הישירה והאותנטית ביותר שלה מזה שנים. הוא שילב בתוכו מסרים פוליטיים (בשיר Sex Kills), וחברתיים (Sunny Sunday, Borderline). אלבום הקאמבק זיכה את מיטשל בשני פרסי גראמי. הצלחת האלבום הביאה גם לסיום העבודה בין מיטשל ללארי קליין, אשר עבד אתה בארבעת האלבומים הקודמים.
בשנת 1998 הוציאה את האלבום Taming the Tiger, אשר קודם במסע הופעות בקנה מידה אשר שנים לא בוצע על ידי מיטשל. בסבב ההופעות זה, הופיעה לצד בוב דילן וואן מוריסון. בתקופה זו החלו המבקרים גם לשים לב לשינוי בקולה של מיטשל. מיטשל עצמה גם הודתה בהרגשה שבשינוי, ואף אמרה שמצאה עצמה לא מסוגלת לשיר כמו בשנים לפני. על אף שאפשר להצביע על הרגלי העישון הכבדים שלה בתור הגורם לכך, מיטשל טוענת כי מדובר גם בבעיות בריאותיות נוספות, כמו גושים בגרון וסימפטומים שנותרו והתפתחו משיתוק הילדים בו נדבקה בילדותה. כמו כן, לטענתה, יש זמרים שמאבדים את הטונים הגבוהים שלהם בעברם את גיל חמישים, וקול האלט החדש שלה אף מעניין יותר מזה שבצעירותה. כך או כך, הרגלי העישון שלה אינם בגדר גורם, לטענתה.
שנות ה-2000 - עבודות מאוחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
שני אלבומיה הבאים של מיטשל לא הציגו שירים חדשים משל עצמה, ולטענת מיטשל, הם נוצרו על מנת לסגור את חובות החוזה שלה. Both Sides Now יצא בשנת 2000, כלל בתוכו גרסאות כיסוי בסגנון ג'אזי יחד עם תזמורת בניצוחו של וינס מנדוזה. הוא זכה לביקורות משבחות ונמכר היטב. השירים היחידים באלבום שנכתבו בידי מיטשל היו להיטי העבר שלה, A Case of You ו-Both Sides Now, אשר זכו גם הם לביצוע חדש[13].
בשנת 2000 פתחה בקנדה תערוכת ציורים. את התערוכה מיקמה בקנדה כדי שהוריה יוכלו להגיע אליה[14].
בשנת 2001 זכתה בפרס הגראמי על מפעל חיים[15].
בשנת 2002 יצא האלבום Travelogue, אוסף משיריה הידועים בליווי תזמורת, ומיטשל הודיעה שזה יהיה אלבומה האחרון[16]. באותה שנה, בריאיון למגזין הרולינג סטון, דיברה מיטשל על כך שאינה מרוצה ממצב המוזיקה של התקופה, ותיארה אותו כ"בור שופכין". היא תיארה את סלידתה מהרודנות של תעשיית המוזיקה, ועל רצונה לשלוט במוזיקה של עצמה, ככל הנראה דרך שיווקה באינטרנט[17].
במהלך השנים הבאות, האלבומים שמיטשל הוציאה היו אוספים של יצירותיה הוותיקות. בשנת 2003 איגדה חברת Geffen את הקלטותיה תחת החברה במארז של ארבעה אלבומים בעריכת רימסטרד עם שלושה שירי בונוס, לצד הערות כתובות בידי מיטשל. שירי הבונוס כללו גרסת דמו קולית ללא מילים, ליווי הפסנתר בשיר Good Friends וגרסת כיסוי לשירו של בוב דילן, It's All Over Now, Baby Blue. אלבומי אוסף נוספים בעלי נושא יצאו גם במהלך השנים הבאות: The Beginning of Survival ו-Dreamland בשנת 2004 ו-Songs of a Prairie Girl בשנת 2005. האחרון כלל מקבץ משירי ילדותה בקנדה, והוא יצא אחרי שמיטשל הוזמנה להופעה לחגיגות המאה של ססקצ'ואן, בקונצרט נכחה אף המלכה אליזבת, ונכללו בו מחוות לשיריה של מיטשל.
על אף הצהרתה של מיטשל שהיא לא מתכוונת להופיע עוד, היא עוד נהגה להופיע באירועים חברתיים הקשורים באיכות הסביבה. את חייה היא חלקה בין שני בתים. האחד הוא ביתה הישן בלוס אנג'לס, והשני הוא חווה בקולומביה הבריטית אשר ברשותה עוד משנות השבעים המוקדמות. כיום היא מתמקדת בעיקר באומנות ויזואלית, אשר אינה מיועדת למכירה, ומוצגת באירועים נדירים.
עבודות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנות התשעים המוקדמות, חתמה מיטשל על חוזה עם חברת ההוצאה לאור Random House על פרסום אוטוביוגרפיה. הביוגרפיה עוד לא יצאה לאור, וכאשר נשאלה, סיפרה מיטשל בשנת 2005 כי היא מתעדת ברשמקול את כתביה, ושהפרויקט בתהליכי עבודה מתמשכים. לטענתה מדובר בפרויקט שיהיה מחולק לארבעה חלקים של אוטוביוגרפיה וששם הראשון יהיה "הייתי הגבר השחור היחיד במסיבה".
באוקטובר 2006, סיפרה מיטשל בראיון כי היא עובדת על מקבץ שירים חדשים, לראשונה מזה עשור. מספר חודשים לאחר מכן, בראיון נוסף ל"ניו יורק טיימס", פרסמה מיטשל שהאלבום, ששמו הוא Shine, בא בהשראה מהמלחמה בעיראק. הביקורות טענו כי האלבום כולל רגש מינימלי שחוזר אל עבודתה הישנה של מיטשל ומתמקד בעיקר על נושאים פוליטיים וסביבתיים.
בפברואר 2007, חזרה מיטשל לקנדה להופעת הבכורה של הבלט "הכינור והתוף", המבוסס על שיריה. מיטשל אף תיעדה בצילומים את החזרות לבלט בשביל סרט דוקומנטרי עליו היא מתכוננת לעבוד. על אף חוסר העיסוק במוזיקה, טענה מיטשל כי מעולם לא הייתה כה עסוקה.
בקיץ של אותה שנה, הדליף מנהל אתר המעריצים של מיטשל כי קיימות השערות כי היא חתמה על חוזה של שני אלבומים עם חברת בתי הקפה "סטארבאקס"., תחת חברת Hear Music. אלבומה האחרון Shine שוחרר בספטמבר תחת אותה החברה, ובאותו יום יצא גם אלבום מחווה למיטשל, River: The Joni Letters, בידי הרבי הנקוק, חבר ותיק של מיטשל. בין המוזיקאים שחברו ליצירת האלבום: נורה ג'ונס, לאונרד כהן וטינה טרנר[18].
בפברואר 2008, זכה האלבום בפרס גראמי לאלבום השנה. בפעם הראשונה מזה ארבעים ושבע שנים זכה מוזיקאי ג'אז בקטגוריה זו.
בעיות בריאות והתאוששות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיטשל אמרה כי היא סובלת מ"תסמונת מורגולונס" (אנ'), ובשנת 2010 אמרה כי היא מתכננת לעזוב את תעשיית המוזיקה על מנת להעניק אמינות רבה יותר לאנשים שאובחנו כחולים כמוה[19].
בשנת 2015, מיטשל לקתה במפרצת מוחית, אשר דרשה ממנה לעבור פיזיותרפיה, ולקחת חלק בשיקום יומיומי[20]. מיטשל הופיעה בפומבי לראשונה בעקבות המפרצת כאשר השתתפה בקונצרט של צ'יק קוריאה בלוס אנג'לס באוגוסט 2016. היא הופיעה עוד כמה הופעות, ובנובמבר 2018 דייוויד קרוסבי אמר שהיא לומדת ללכת שוב[21].
מאז 2018 מיטשל עבדה על מספר פרויקטים ארכיוניים. בספטמבר 2018 הוציאה חברת Eagle Rock Entertainment את הסרט הדוקומנטרי של הבמאי מוריי לרנר, Both Sides Now: Live at the Isle of Wight Festival 1970, שכלל צילומי וידאו משוחזרים וראיונות שלא נראו בעבר עם מיטשל, בתוספת תוכנית נפרדת הכוללת את הקונצרט השלם ללא הפרעה. ב-2 בנובמבר 2018, הוציא מיטשל מהדורת ויניל מחודשת של Love Has Many Faces: A Quartet, A Ballet, Waiting to Be Danced. מהדורת ויניל במהדורה מוגבלת של "כחול" יצא לאור בינואר 2019.
ב-7 בנובמבר 2018 מיטשל השתתפה בקונצרט "ג'וני 75: חגיגת יום הולדת בלוס אנג'לס". כדי לחגוג את יום הולדתה ה-75 עם קבוצה נבחרת של אמנים, ביניהם ג'יימס טיילור, גרהאם נאש, סיל וקריס קריסטופרסון. הההופעה יצא לאור כ-DVD ומהדורת ויניל יצא לחנויות התקליטים באפריל 2019. מאוחר יותר השתתפה מיצ'ל בקונצרט מחווה נוסף, Songs Are Like Tattoos.
בספטמבר 2020 הוכרז כי מיטשל וחברת התקליטים Mitchell and Rhino יפיקו את "ארכיוני ג'וני מיטשל", סדרת מהדורות קטלוגיות המכילות חומר מהארכיון האישי שלה. המהדורה הראשונה של הפרויקט, אוסף בן חמישה דיסקים שכותרתו ארכיוני ג'וני מיטשל - כרך א': השנים הראשונות (1963–1967), יצא לאור ב-30 באוקטובר 2020[22].
ביולי 2022 לאחר 22 שנים, הופיעה בהופעה מלאה בפסטיבל הפולק של ניופורט, כשלצידה הזמרת האמריקאית ברנדי קרלייל.[23]
בינואר 2024, מיטשל הכריזה על מופע בשם "ג'וני ג'אם", שיתקיים בהוליווד בול בלוס אנג'לס ב-19 באוקטובר 2024. המופע הזה מציין את ההופעה הרשמית הראשונה של מיטשל בלוס אנג'לס מאז שנת 2000.[24]
מורשת מוזיקלית[עריכת קוד מקור | עריכה]
סגנון גיטרה ייחודי[עריכת קוד מקור | עריכה]
כמעט ולא קיים שיר אחד של מיטשל שלא דרש כוון מיתרי הגיטרה. היא כתבה שירים בכוונונים רבים ושונים, אשר אליהם שייכה את השם "האקורדים המוזרים של ג'וני". השימוש הלא שגרתי הזה אפשר לה ליצור שירים בעלי הרמוניות מסובכות ומגוונות, ללא התלות באקורדים מורכבים לאצבוע, ואכן, רוב שיריה בנויים על אקורדים פשוטים למדי לנגינה. אמנם, כיוון גיטרה מסוג זה יצר צליל עשיר וקצבי במיוחד אשר מיוחס כיום בעיקר למיטשל.
בשנת 2003 דירג אותה מגזין "הרולינג סטון" במקום השבעים ושניים ברשימת "הגיטריסטים של כל הזמנים". היא האישה שדורגה במקום הגבוה ביותר במצעד.
השפעות על אמנים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
במקרים רבים, מתוארת מיטשל בתור "מוזיקאית של המוזיקאים". עבודתה היא בעלת השפעה אדירה על קשת רחבה של אמנים השונים זה מזה, כמו אנני לנוקס, ג'ף באקלי, אלביס קוסטלו, טורי איימוס, מדונה, פרינס, ביורק, ג'ורג' מייקל ומוריסיי.
מספר אמנים אף יצרו להיטים מגרסאות כיסוי לשיריה של מיטשל, כמו למשל שרה מקלכלן שביצעה את השיר River באלבומה Windstorm. להקת Counting Crows ביצעה גרסת כיסוי רוקיסטית ומצליחה ל-Big Yellow Taxi בשנת 2002, וג'נט ג'קסון לקחה את החלק המרכזי בשיר לסינגל שלה משנת 1997, Got 'Til It's Gone. בשנת 2004, ביצע ג'ורג' מייקל כיסוי לשירה Edith And The Kingpin בתוכנית רדיו. השיר "וודסטוק" קיבל גרסאות כיסוי מצד קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג באלבום Déjà Vu ובידי איווה קסידי והשיר A Case of You בוצע בידי טורי איימוס, ג'יין מונהייט, פרינס ודיאנה קראל. על אף שמיטשל נמנעת מלהעיר על אמנים אחרים, במיוחד אלה המושפעים ממנה, היא גילתה סיפוק רב מעבודתן של שתי מוזיקאיות הג'אז, קסנדרה ווילסון ודיאנה קראל, על גרסאות לשיריה. שמאזינים רבים נוהגים לזכור בעיקר את יצירותיה המוקדמות, מוזיקאים רבים מצאו השראה במוזיקה הניסיונית והמאוחרת יותר שלה.
אחת מהמחוות הידועות ביותר למיטשל, הוא השיר Going to California של לד זפלין, אשר נכתב על התאהבותם של ג'ימי פייג' ורוברט פלאנט במיטשל, מה שמקבל תימוכין בהופעותיהם, כאשר פלאנט נהג לומר ג'וני לאחר השורה "למצוא מלכה ללא מלך, נאמר שהיא מנגנת בגיטרה ובוכה ושרה".
מדונה טוענת כי מיטשל היא המוזיקאית הנשית הראשונה שבאמת הצליחה לרגש אותה בצעירותה. לטענתה, "מכל הזמרות להן הקשבתי, יש לה את ההשפעה הגדולה ביותר עליי, מהבחינה הלירית".
ת'רסטון מור ולי רנאלדו, ממייסדי להקת הרוק האלטרנטיבי סוניק יות', הביעו במספר ראיונות את הערכתם ואהבתם למוזיקה של מיטשל. מור אמר "ג'וני מיטשל! השתמשתי ביסודות מכתיבת השירים שלה ומכיווני הגיטרה שלה ואף אחד אפילו לא יודע מכך". רנאלדו כלל את Ladies of the Canyon ברשימת 13 האלבומים האהובים עליו. כיווני הגיטרה של סוניק יות' הושפעו רבות מאלה של מיטשל ואף יש ללהקה שיר בשם "Hey Joni".
בשנת 2007 הוציאה חברת התקליטים Nonesuch את האלבום A Tribute to Joni Mitchell, אשר כלל ביצועים של מוזיקאים מפורסמים לשיריה של מיטשל: סופיאן סטיבנס, ביורק, קייטנו ולוזו, בראד מלדאו, קסנדרה וילסון, פרינס, שרה מקלכלן, אנני לנוקס, אמילו האריס, אלביס קוסטלו, קיי די לאנג וג'יימס טיילור. חלק מהשירים הוקלטו עוד בסוף שנות התשעים, בעבודה על פרויקט בשם A Case Of Joni שלא מומש. בין אלו שלא זכו להגיע לפרויקט המחווה הסופי, ג'נט ג'קסון ושריל קרואו. באותה שנה יצא גם אלבומו פסנתרן הג'אז הרבי הנקוק שהוקדש לשיריה של מיטשל. היא עצמה שרה בו גרסה חדשה לשירה "The Tea Leaf Prophecy"[25].
דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלבומים
- 1968: Song to a Seagull
- 1969: Clouds
- 1970: Ladies of the Canyon
- 1971: Blue
- 1972: For the Roses
- 1974: Court and Spark
- 1975: The Hissing of Summer Lawns
- 1976: Hejira
- 1977: Don Juan's Reckless Daughter
- 1979: Mingus
- 1982: Wild Things Run Fast
- 1985: Dog Eat Dog
- 1988: Chalk Mark in a Rain Storm
- 1991: Night Ride Home
- 1994: Turbulent Indigo
- 1998: Taming the Tiger
- 2000: Both Sides Now
- 2002: Travelogue
- 2007: Shine
אלבומי הופעה
- 1974: Miles of Aisles
- 1980: Shadows and Light
אוספים
- 1972: The World of Joni Mitchell (באוסטרליה וניו זילנד בלבד)
- 1996: Hits
- 1996: Misses
- The Complete Geffen Recordings (מארז יצירות בשנים 82–91)
- 2004: The Beginning of Survival
- 2004: Dreamland
- 2004: Starbucks Artist's Choice
- 2005: Songs of a Prairie Girl
- 2014: Love Has Many Faces: A Quartet, A Ballet, Waiting to Be Danced
פרסים ומועמדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]
| שנה | ארגון | קטגוריה | פרויקט | תוצאה | מקור |
|---|---|---|---|---|---|
| 2024 | פרס גראמי | אלבום הפולק הטוב ביותר | Joni Mitchell at Newport | זכייה | [26] |
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של ג'וני מיטשל (באנגלית)
ג'וני מיטשל, ברשת החברתית פייסבוק
ג'וני מיטשל, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
ג'וני מיטשל, ברשת החברתית אינסטגרם
ג'וני מיטשל, סרטונים בערוץ היוטיוב
ג'וני מיטשל, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
ג'וני מיטשל, באתר AllMovie (באנגלית)
ג'וני מיטשל, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
ג'וני מיטשל, באתר אייטונס (באנגלית)
ג'וני מיטשל, באתר ספוטיפיי
ג'וני מיטשל, באתר Last.fm (באנגלית)
ג'וני מיטשל, באתר AllMusic (באנגלית)
ג'וני מיטשל, באתר MusicBrainz (באנגלית)
ג'וני מיטשל, באתר דיזר
ג'וני מיטשל, באתר Yandex.Music (ברוסית)
ג'וני מיטשל, באתר Discogs (באנגלית)
ג'וני מיטשל, באתר Songkick (באנגלית)- ג'וני מיטשל, באתר SecondHandSongs
- ג'וני מיטשל, באתר MOOMA (בארכיון האינטרנט)
ג'וני מיטשל, באתר בילבורד (באנגלית)
ג'וני מיטשל, באתר טיידל (באנגלית)- ג'וני מיטשל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- יואב קוטנר, הכי חשובה, ג'וני מיטשל, באתר גלובס, 18 במרץ 2004
- אילת יגיל, גיטרה, סיגריות ותקליטים: ג'וני מיטשל בת 70, באתר ynet, 7 בנובמבר 2013
- אביטל לביא, קול הקמפוס, מסיבת יום הולדת לג'וני מיטשל, באתר הארץ, 7 בנובמבר 2013
בן שלו, הישראלית שחשפה לעולם את ג'וני מיטשל מגלה את הסודות של מלכת הפולק, באתר הארץ, 18 בנובמבר 2014- איתמר זהר, זה היה הסוד של ג'וני מיטשל, באתר הארץ, 10 ביולי 2016
- מני ארנון, 50 שנה לאלבום הרומנים הגדול של ג'וני מיטשל, באתר הארץ, 21 ביוני 2021
- בן שלו, ג'וני מיטשל חוגגת 80 שנות אינדיבידואליות רדיקלית, באתר הארץ, 6 בנובמבר 2023
.svg){kind=icon}
.svg){kind=logo}
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ג'וני מיטשל - האלבום הכחול , פרק 1
- ^ ירון פריד, יומנה היקר, חדשות, 25 באוקטובר 1990
- ^ ג'וני מיטשל - האלבום הכחול, חלק 2
- ^ ג'וני מיטשל - האלבום הכחול, פרק 3
- ^ ג'וני מיטשל, מעריב, 20 בספטמבר 1970
- ^ ג'וני מיטשל - האלבום הכחול, פרק 4
- ^ שרון מולדבי, אצל ג׳וני מיטשל אין מריחות, אין התחנפויות ואין זוויות שעוגלו. "בלו" הוא הגדול באלבומיה, חדשות, 1 בנובמבר 1990
- ^ רולינג סטון, 26 ביולי 1979
- ^ יאיר יונה, Small Town Romance, מועדון הבלוג: האלבום המוזר של ג'וני מיטשל, באתר הארץ, 20 באפריל 2012
- ^ יוסי חרסונסקי, תקליט השבוע - ג'וני מיטשל - דברים פראיים רצים מהר (גפן - סי.בי.אס.), מעריב, 14 בינואר 1983
- ^ דני בלושטיין, כלב אוכל כלב, מעריב, 27 בינואר 1986
- ^ חקליט השבוע: ג'וני מיטשל: "סימון גיר בסערת גשם" (הד ארצי), מעריב, 7 באפריל 1988
- ^ יוסי בבליקי, מה העניינים, אהובתי. נורא מתגעגע. י.ב, באתר גלובס, 10 באפריל 2000
- ^ ג'וני מיטשל נוטשת את המיקרופון לטובת המכחול, באתר וואלה!, 2 ביולי 2000
- ^ סוכנויות הידיעות, ג'וני מיטשל: מזוכי הגראמי על מפעל חיים, באתר הארץ, 12 בדצמבר 2001
- ^ יוסי בבליקי, מיטשל, מיי בל, באתר גלובס, 2 בינואר 2003
- ^ סוכנויות הידיעות, תקליט חדש לג'וני מיטשל, באתר הארץ, 27 באוקטובר 2002
- ^ סוכנויות הידיעות, ג'וני מיטשל תוציא אלבום חדש באמצעות חברת התקליטים של סטארבקס, באתר הארץ, 25 ביולי 2007
- ^ מהי המחלה המוזרה שתקפה את ג'וני מיטשל?, באתר וואלה!, 5 באפריל 2015
- ^ "הארץ", ג'וני מיטשל הובהלה לבית חולים, באתר הארץ, 1 באפריל 2015
- ^ ניצן פינקו, ג'וני מיטשל: "הייתי צריכה ללמוד איך ללכת מחדש", באתר הארץ, 27 באוקטובר 2020
- ^ בן שלו, ג'וני מיטשל התנגדה שנים שהשירים האלה ייצאו, עכשיו זה סוף סוף קורה, באתר הארץ, 8 בנובמבר 2020
- ^ שגיא בן נון, לראשונה זה 22 שנה: ג'וני מיטשל הפתיעה את הקהל בהופעה מלאה, באתר וואלה!, 25 ביולי 2022
- ^ Steven J. Horowitz, Joni Mitchell Announces ‘Joni Jam’ Featuring Brandi Carlile at Los Angeles’ Hollywood Bowl, Variety, 2024-01-30 (באנגלית אמריקאית)
- ^ רויטרס, ג'וני מיטשל באלבום חדש של הרבי הנקוק, באתר הארץ, 19 בספטמבר 2007
- ^ 2024 GRAMMY Nominations: See The Full Winners & Nominees List | GRAMMY.com, grammy.com
| איש השנה של MusiCares | |
|---|---|
|