ג'וליאנו מר

ג'וליאנו מר ח'מיס
جوليانو مير خميس
	ג'וליאנו מר ח'מיס, 2010
	ג'וליאנו מר ח'מיס, 2010
לידה	15 במאי 1958; נצרת, ישראל
נרצח	4 באפריל 2011 (בגיל 52); ג'נין, הרשות הפלסטינית
תקופת הפעילות	1984–2011 (כ־27 שנים)
	פרופיל ב-IMDb

ג'וליאנו מֵר חַ'מִיס (בערבית: جوليانو مير خميس; 15 במאי 1958, נצרת – 4 באפריל 2011, ג'נין) היה שחקן קולנוע ותיאטרון, במאי ופעיל פוליטי ערבי-ישראלי. בן לאב ערבי-נוצרי ולאם יהודייה. נרצח ב-4 באפריל 2011 בג'נין שבשטח הרשות הפלסטינית על ידי חמוש רעול פנים, לא הרחק מהתיאטרון שניהל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מר נולד בנצרת, בנם האמצעי של ארנה מר (ח'מיס), אשה יהודייה, בתו של הרופא וחוקר המלריה פרופסור גדעון מר, פעילת זכויות האדם, שעסקה רבות בזכויות אדם בחברה הפלסטינית, ושל צליבא ח'מיס, ערבי-נוצרי, פעיל במפלגה הקומוניסטית הישראלית. אחיו של ג'וליאנו, ספרטקוס ואביר, הנהיגו בשנות השמונים את להקת האנרכו-פאנק The A (מלהקות הפאנק הבודדות בישראל שהיו חברים בה ערבים).

למד בתיכון עירוני א' בחיפה, במאי 1977 התגייס לחטיבת הצנחנים, אך הודח זמן קצר לאחר תחילת הטירונות ושירת בחיל הרפואה.^[1]

לאחר שירותו הצבאי, נסע ללונדון ולמד ריקוד ופנטומימה, לאחר שנה חזר לישראל ולמד בבית הספר הגבוה לאמנות הבמה "בית צבי". תפקידו הראשון בקולנוע היה ב-1984, בסרט המתח האמריקאי "המתופפת הקטנה" העוסק בסכסוך הישראלי-ערבי, בבימויו של ג'ורג' רוי היל ובכיכובה של דיאן קיטון.^[1] ב-1984 שיחק תפקיד ראשי בסרטו של אבי נשר, "זעם ותהילה", ובהמשך שיחק בסרטים הישראליים "בר 51", "חתונה בגליל", "סיפורי תל אביב", "עץ הדומים תפוס", "זהר", "פתיחה 1812", "יום יום", "בחודש התשיעי" ועוד. הוא שיחק במספר סרטים של במאי הקולנוע עמוס גיתאי, בהם: "ברלין ירושלים", "אסתר", "כיפור", "קדמה" ו"טאהרה", עליו אף היה מועמד לפרס אופיר בקטגוריית "השחקן הטוב ביותר" ב-2002. כן שיחק במספר סרטים אמריקניים, קנדיים וצרפתיים.

מר ח'מיס שיחק גם במספר הצגות תיאטרון, בהן "הילדה של כולם" בתיאטרון בית ליסין; "בני ערובה", "מדלן" ו"אותלו" בתיאטרון חיפה; "מראה מעל הגשר" ו"נשיקת אשת העכביש" בתיאטרון הבימה. בנוסף העלה ב-1990 הצגת יחיד בפסטיבל עכו, "המורד העירום".

בכתבה שהתפרסמה בעיתון "הארץ" נאמר עליו שהשתמש באלימות נגד השחקנית מאיה מעוז והטיח את ראשה במיטה^[2]. הוא בתפקיד אותלו והיא בתפקיד דסדמונה, בהפקת "אותלו" בתיאטרון חיפה. ב-17 במאי 1998 הוחלט להוריד את ההצגה "עקב בעיות משמעת". הבמאי יוסי פולק הודיע שיחפש מחליף למר, ובתגובה לדבריה של מעוז אמר מר ל"הארץ": ”בכל הצגה אני סוטר למעוז בעדינות, ואולי אתמול הסטירה פגעה במקום אחר. אין סיבה שמכה חלשה תגרום לה לעזוב את ההצגה. [...] כשאני בתפקיד אני בטראנס, אני אוהב להישרף על הבמה”.

בראיון שהתפרסם בעיתון הזמן הוורוד, בנובמבר 2000 סיפר מר שהוא ביסקסואל.^[3]

ב-2003 יצר וביים את סרטו התיעודי הראשון, "הילדים של ארנה". הסרט עוסק בתיאטרון לילדים פלסטינים בג'נין, "תיאטרון האבן", שהפעילה אמו, ארנה מר חמיס, בשנות ה-90. שבע שנים אחרי מות אמו, ובעקבות הקרב בג'נין 2002, חזר מר ח'מיס אל הילדים שהשתתפו בתיאטרון ותיעד איך רבים מהם הפכו ללוחמים מתבגרים זועמים וחלקם נהרגו. מר זכה על סרטו בפרס "דסק המבקרים" של פסטיבל הסרטים התיעודיים הבינלאומי בטורונטו, קנדה, ובפרס הראשון בפסטיבל הסרטים טרייבקה בניו יורק. הסרט זכה גם בפרס "חביב הקהל" בפסטיבל בפינלנד, במקום הראשון בפסטיבל זכויות האדם בפראג, ובפרס "השופטים הצעירים" בפסטיבל בשווייץ.^[4] בשנת 2006, בעקבות גל תמיכה בינלאומי שעורר הסרט, פתח מר תיאטרון קהילתי לילדים ולמבוגרים בג'נין, בשם "תיאטרון החופש".^[5] מר לימד משחק באקדמיה לאמנויות המופע בתל אביב עד יום מותו. להנצחת זכרו החלה האקדמיה להעלות מדי שנה את "ההפקה השנתית ע"ש ג'וליאנו מר-ח'מיס".

פעילות פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מר ח'מיס היה פעיל פוליטי שעסק בסכסוך הישראלי-ערבי. הוא מחה כנגד הכיבוש הישראלי בשטחים ובניית התנחלויות, ופעל למען זכויות אדם של הפלסטינים בשטחים. בריאיון לעיתון הערבי "אל מדינה" ב-2006, הגדיר מר ח'מיס את זכריה זביידי, המנהיג הצבאי של גדודי חללי אל אקצה בג'נין, כחברו, ואמר שהדבר היחידי שמקשר בינו לבין המגזר הישראלי הוא המשכורת החודשית שלו.^[6] לאחר פרסום הראיון קיבל מר איומים על חייו ועל חיי בתו, הכחיש את הדברים שנטען כי אמר, ודרש מהעיתון לפרסם התנצלות בנוגע לעיוותים שהוכנסו.^[7] מר טען שהכתב עיוות את דבריו באופן משמעותי כשתרגם, למשל, את הביטוי "יודונאצים" שהשתמש בו (מושג שטבע ישעיהו ליבוביץ), למושג שלא אמר, "נאצים חדשים". העיתון "אל-מדינה" פרסם בהבלטה התנצלות והבהיר כי הדברים תורגמו בטעות ובתום-לב. מאוחר יותר הצהיר מר שהוא תומך במאבק מזוין כנגד ישראל ושהמדינה הפלסטינית צריכה לקום על כל שטחי ארץ ישראל המנדטורית.^[8] עם זאת התבטא בפומבי שהתיאטרון שלו ינהל "אינתיפאדה בעט, מכחול ומצלמה".

במהלך ההצגה "מדליין" בתיאטרון חיפה ב-2003, עורר סערה בקהל כאשר הקריא מנשר של מטה המאבק של האמנים בישראל תוך הכנסת הערות פוליטיות על כך שהממשלה מפנה כספים לכיבוש במקום לתרבות.^[9] מר השתתף לעיתים קרובות בהפגנות מחאה בנושאים פוליטיים, וב-2005 אף שילם פיצויים לאחר שנקלע לעימות עם מפגין אחר.^[10]

תיאטרון החופש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2006 הקים מר-ח'מיס יחד עם זכריה זביידי, דרור פיילר ויהונתן סטנזק, את תיאטרון החופש במחנה הפליטים ג'נין. התיאטרון שם לו למטרה לאפשר לבני נוער וילדים להביע את עצמם וללמוד תיאטרון ושינוי דרך אמנות.^[11] מר-ח'מיס הקים לתיאטרון החופש מועצה בינלאומית התומכת בפעילותו, ובין חבריה הפילוסופית ג'ודית באטלר, הבלשן נועם חומסקי, הפילוסוף אטיין בליבאר, המחזאי הווארד ברנטון, הסופר אליאס ח'ורי, ואנשי התיאטרון הישראליים אברהם עוז וסלווה נקארה.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

למר-ח'מיס בת מבת זוגו הראשונה. הוא התגורר עם אשתו השנייה ג'ני ניימן, אזרחית פינלנד, אותה הכיר כאשר הגיעה כמתנדבת לג'נין, בחיפה ובמחנה הפליטים ג'נין בקומה השנייה בביתו של זביידי.^[12] חודשיים לאחר מותו ילדה אלמנתו תאומים, אחים קטנים לבן שנולד ב-2010.

בני דודו הם התסריטאית-במאית ליהי חנוך (אשתו לשעבר של שלום חנוך) והמוזיקאי רן עפרון.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מר נרצח בג'נין שבשטח הרשות הפלסטינית ב-4 באפריל 2011. רעול פנים חמוש ירה בו חמש פעמים בעת שישב ברכבו בשכונת מגוריו.^[13] הלווייתו התקיימה ביום 6 באפריל, ארונו הוצב בתיאטרון אל-מידאן בחיפה, לאחר מכן יצא מסע הלוויה שהחל בהליכה עם ארונו במספר רחובות בשכונת הדר, משם הוסע הארון למחסום ליד ג'נין, ומשם חזרה לקבורה בקיבוץ רמות מנשה, לצד אמו. הרוצח לא נעצר והמניעים למעשה אינם ידועים^[14].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא ג'וליאנו מר בוויקישיתוף

ג'וליאנו מר, במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
ג'וליאנו מר, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
ג'וליאנו מר, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
ג'וליאנו מר, באתר ספר הקולנוע הישראלי
ג'וליאנו מר, באתר AllMovie (באנגלית)
ג'וליאנו מר, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
ג'וליאנו מר, דף שער בספרייה הלאומית
ג'וליאנו מר, בארכיון הבימה

ג'וליאנו מר, באתר "הבמה"
אורי קליין, הילד של ארנה, באתר הארץ, 9 בספטמבר 2004
מרב יודילוביץ', ג'נין, תיאטרון האבסורד, באתר ynet, 24 בפברואר 2006
מרב יודילוביץ', איומים על חייו של ג'וליאנו מר חמיס, באתר ynet, 21 באפריל 2009

בעקבות מותו:

גדעון לוי, ההצגה האחרונה של ג'וליאנו מר, באתר הארץ, 5 באפריל 2011
טל פרי, ‏תיאטרון האבסורד: הראיון האחרון של ג'וליאנו מר-חמיס ל"גלובס", באתר גלובס, 5 באפריל 2011
אורי קליין, תהילה וזעם: ג'וליאנו מר היה אור באפילה, והוא כבה, באתר הארץ, 6 באפריל 2011
שמוליק דובדבני, סוף רע ומר: על דרכו הקולנועית של מר, באתר ynet, 5 באפריל 2011
ציפי שוחט, משחק החיים של ג'וליאנו מר, באתר הארץ, 8 באפריל 2011
ציפי שוחט, ילד הפרא של התיאטרון הישראלי נקרע בין שני העולמות, באתר הארץ, 5 באפריל 2011
רויטל חובל, אלפים ליוו את ג'וליאנו מר למנוחות, באתר הארץ, 7 באפריל 2011
שני גורקביץ'‏, ג'וליאנו מר חמיס נרצח, באתר וואלה!‏, 5 באפריל 2011
גילי איזיקוביץ, 5 יריות בלבו של החופש: ריאיון עם בת זוגו של ג'וליאנו מר, באתר הארץ, 3 בדצמבר 2011
רימון מרג'ייה, "ג'וליאנו מר היה שהיד של התרבות הפלסטינית", באתר nrg‏, 5 באפריל 2012
מרב יודילוביץ', געגוע: אירוע לזכרו של ג'וליאנו מר-חמיס, באתר ynet, 5 באפריל 2012
ג'ני ניימן, אמנות היצירה תחת כיבוש, תקריב 4, יוני 2012

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ ¹ ² בוקי נאה, שמו עלינו איקסים בהפגנה באום-אל-פאחם, מעריב, 7 בספטמבר 1984
^ המידע נלקח מעיתון הארץ מתאריך 17.5.1998 כתבה מאת ליטל לוין שפורסמב בגיליון הארץ 17 במאי 2011 עמוד 4
^ שלומי ליברמן ג'וליאנו מר: חצי ערבי חצי יהודי חצי הומו חצי סטרייט, באתר האגודה, 1 בנובמבר 2000
^ אביב לביא, אביב הדוקו, באתר הארץ, 2 ביוני 2004
^ ורד לי, מר מרים מסך, זביידה מתרגש, באתר הארץ, 13 בפברואר 2006
^ איתמר ענברי, רוב הישראלים הם גזענים מלידה, באתר nrg‏, 31 בינואר 2006
^ איתמר ענברי, זה לא מה שאמרתי, באתר nrg‏, 6 בפברואר 2006
^ אבי יששכרוף, מלחמת התרבות בג'נין: האסלאם הקיצוני נגד התיאטרון החילוני, באתר הארץ, 21 באפריל 2009
^ שרון רופא אופיר ומרב יודילוביץ', ג'וליאנו מר: מעבירים כסף לכיבוש, לא לתרבות, באתר ynet, 18 במרץ 2003
^ נוה יוסף, השחקן ג'וליאנו מר ישלם פיצויים למפגין ימין, באתר "חדר החדשות", 18 בדצמבר 2005
^ מתוך אתר התיאטרון
גדעון לוי, גם ביום בהיר לא רואים את קהיר, באתר הארץ, 10 בפברואר 2011
^ עודד שלום, כתבה "זעם ותהילה", המוסף לשבת, ידיעות אחרונות, 8 באפריל 2011, עמ' 10
^ ג'קי חורי, אנשיל פפר, השחקן ג'וליאנו מר נרצח ביריות בג'נין, באתר הארץ, 4 באפריל 2011
^ יאיר אשכנזי, יוצרים ישראלים ופלסטינים דורשים לחדש את חקירת רצח ג'וליאנו מר-חמיס, באתר הארץ, 8 באפריל 2015

[נאה-1] ¹ ² בוקי נאה, שמו עלינו איקסים בהפגנה באום-אל-פאחם, מעריב, 7 בספטמבר 1984

[2] המידע נלקח מעיתון הארץ מתאריך 17.5.1998 כתבה מאת ליטל לוין שפורסמב בגיליון הארץ 17 במאי 2011 עמוד 4

[3] שלומי ליברמן ג'וליאנו מר: חצי ערבי חצי יהודי חצי הומו חצי סטרייט, באתר האגודה, 1 בנובמבר 2000

[4] אביב לביא, אביב הדוקו, באתר הארץ, 2 ביוני 2004

[5] ורד לי, מר מרים מסך, זביידה מתרגש, באתר הארץ, 13 בפברואר 2006

[6] איתמר ענברי, רוב הישראלים הם גזענים מלידה, באתר nrg‏, 31 בינואר 2006

[7] איתמר ענברי, זה לא מה שאמרתי, באתר nrg‏, 6 בפברואר 2006

[8] אבי יששכרוף, מלחמת התרבות בג'נין: האסלאם הקיצוני נגד התיאטרון החילוני, באתר הארץ, 21 באפריל 2009

[9] שרון רופא אופיר ומרב יודילוביץ', ג'וליאנו מר: מעבירים כסף לכיבוש, לא לתרבות, באתר ynet, 18 במרץ 2003

[10] נוה יוסף, השחקן ג'וליאנו מר ישלם פיצויים למפגין ימין, באתר "חדר החדשות", 18 בדצמבר 2005

[11] מתוך אתר התיאטרון
גדעון לוי, גם ביום בהיר לא רואים את קהיר, באתר הארץ, 10 בפברואר 2011

[12] עודד שלום, כתבה "זעם ותהילה", המוסף לשבת, ידיעות אחרונות, 8 באפריל 2011, עמ' 10

[13] ג'קי חורי, אנשיל פפר, השחקן ג'וליאנו מר נרצח ביריות בג'נין, באתר הארץ, 4 באפריל 2011

[14] יאיר אשכנזי, יוצרים ישראלים ופלסטינים דורשים לחדש את חקירת רצח ג'וליאנו מר-חמיס, באתר הארץ, 8 באפריל 2015

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]