ג'ון לוק

ג'ון לוק
John Locke

ג'ון לוק
לידה	29 באוגוסט 1632 רינגטון , ממלכת אנגליה
פטירה	28 באוקטובר 1704 (בגיל 72) היי לייבר , ממלכת אנגליה
מקום קבורה	High Laver
השקפה דתית	נצרות פרוטסטנטית
מקום לימודים	כרייסט צ'רץ', בית הספר וסטמינסטר
מוסדות	אוניברסיטת אוקספורד אנתוני אשלי קופר, רוזן שפטסברי הראשון קיילב בנקס
זרם	אמפיריציזם, פוריטניות
תחומי עניין	מטאפיזיקה פילוסופיה של המוסר, תורת ההכרה, פילוסופיה פוליטית, חינוך
עיסוק	פילוסוף, סופר, מדען, רופא, פוליטיקאי, פילוסוף של המשפט
הושפע מ	אפלטון, אריסטו, תומאס אקווינס, רוברט פילמר, רנה דקארט, תומאס הובס, התנ"ך
השפיע על	דייוויד יום, ז'אן-ז'אק רוסו, עמנואל קאנט, תומאס ג'פרסון, תומאס פיין, דאמריס מאשם, שרל דה מונטסקייה
מדינה
יצירות ידועות	מסה על שכל האדם, מחשבות אחדות אודות החינוך, Of the Conduct of the Understanding, איגרת על הסובלנות, שתי מסכתות על הממשל המדיני, The prince and the cobbler
פרסים והוקרה	עמית החברה המלכותית
חתימה

ג'ון לוֹק (באנגלית: John Locke;‏ 29 באוגוסט 1632 – 28 באוקטובר 1704) היה פילוסוף אנגלי. הוא נחשב לאחד הפילוסופים החשובים של עידן הנאורות, ולכתביו בנושאי תורת ההכרה ופילוסופיה פוליטית הייתה השפעה רבה על התפתחות תחומים אלה.

לוק חווה את מלחמת האזרחים האנגלית כילד, ואחריה זכה להשכלה טובה בבית הספר וסטמינסטר ובקולג' כרייסט צ'רץ' שבאוניברסיטת אוקספורד. במשך תקופה המשיך ללמוד וללמד באוקספורד והרחיב שם את השכלתו, שכללה בין השאר לימודי שפות, תאולוגיה, פילוסופיה של המוסר, פילוסופיה של הטבע, ורפואה. בתקופה זו גם כתב את חיבוריו הראשונים, שמבחינה פוליטית היו שמרניים יותר מכתיבתו המאוחרת. בשנת 1666 פגש את הלורד אנתוני אשלי קופר (לימים רוזן שפטסברי הראשון), ושנה מאוחר יותר הצטרף לחצר ביתו. הרוזן שפטסברי היה מהבולטים במתנגדים למלך צ'ארלס השני וליורש העצר הקתולי ג'יימס, הדוכס מיורק. ייתכן שתחת השפעתו הפכה הגותו של לוק לרדיקלית יותר. לוק תמך במאמציו של שפטסברי למנוע את המלוכה מג'יימס. הוא היה מעורב בניהול ענייניו של שפטסברי בקולוניות בצפון אמריקה, ואף תרם לכתיבת חוקה לפרובינציית קרוליינה. לאחר כישלון "מזימת בית ריי" להתנקשות בצ'ארלס ובג'יימס, התערער ביטחונם של המתנגדים לשלטון, ולוק גלה מרצון לרוטרדם. הוא חזר לאנגליה לאחר המהפכה המהוללת, ואחריה פרסם את חיבוריו החשובים ביותר.

כפילוסוף של תורת ההכרה הייתה לספרו של לוק משנת 1689, "מסה על שכל האדם", השפעה מכרעת על התפתחות האמפיריציזם. במסה ביקש לוק להסביר מה הם המקורות לכלל הידע וההבנה האנושיים, לדון במגבלות הידע האנושי ולהבחין בין סוגים של ידע, ובין ידע, אמונה ודעה. נקודת המוצא של המסה היא דחיית התפיסה לפיה קיימות אידיאות מולדות. תחת זאת, שכל האדם בלידתו הוא כלוח חלק, שעליו נחרטים רשמי הניסיון המהווים את המקור לכל ידע או תובנה. עם זאת, בני אדם לא חווים את הדברים המצויים מחוץ לשכלם באופן ישיר, אלא בתיווך האידיאות בשכלם, שנוצרות בעקבות הניסיון. כחלק מטיעונו במסה, עוסק לוק בנושאים אחרים כגון פילוסופיה של השפה ומשמעותה של הזהות העצמית. גם לכתיבה של לוק על נושאים אלה הייתה השפעה רבה על התפתחות הפילוסופיה המודרנית. המסה, שהייתה החיבור המרכזי היחיד שלוק פרסם בשמו, הפכה אותו לפילוסוף בעל שם עוד בימי חייו.

כהוגה פוליטי, לכתביו של לוק, שהמרכזיים ביניהם הם שתי מסכתות על ממשל מדיני (1689) והאיגרות על הסובלנות (1689–1692), הייתה השפעה רבה על התפתחות המחשבה המדינית באירופה ובארצות הברית. לוק נחשב לאחד מאבות הליברליזם, ולדמות מרכזית בתנועת ההשכלה. תורתו הדגישה את מרכזיות זכויות וחירויות הפרט, את חשיבות ההסכמה כבסיס ללגיטימציה של המדינה, את הבסיס המוסרי להגנה על הפרט וקניינו מפני המדינה, את הבסיס להצדקה של מרד כנגד השלטון המדיני, ואת חשיבותה של הסובלנות בענייני דת ומצפון. בנוסף לנושאים אלה, עסק לוק גם בפילוסופיה של החינוך, בנושאים כלכליים, בנושאים תאולוגיים ובפילוסופיה של הדת.

ביוגרפיה

לוק נולד ב-29 באוגוסט 1632 בעיירה רינגטון (Wrington) שבמחוז סאמרסט באנגליה. הוריו היו נוצרים פוריטניים בעלי אמצעים צנועים. לאביו, ג'ון לוק האב, היו מספר נכסים בפנספורד – הכפר בו לוק גדל – והוא עסק גם בעריכת דין. בהיותו בן עשר, בשנת 1642, פרצה מלחמת האזרחים האנגלית הראשונה. האקלים הפוליטי באנגליה נותר רווי במתחים בין מוסד המלוכה לבין הפרלמנט לאורך כל חייו.

אביו של לוק לחם באחד הצבאות תומכי הפרלמנט בפיקודו של הקולונל אלכסנדר פופהאם. ב-1643 הובס ופוזר צבאו של פופהאם, וב-1645, לאחר התבוסה של צ'ארלס הראשון לאוליבר קרומוול בקרב נייזבי, הפך פופהאם לחבר בבית הנבחרים האנגלי. לקשר בין לוק האב לבין פופהאם הייתה השפעה מכרעת על חייו של לוק הצעיר, שכן בזכות המלצתו של האחרון התקבל לוק ללימודים בבית הספר וסטמינסטר, שנחשב לטוב שבבתי הספר באנגליה. בווסטמינסטר למד לוק, כמקובל באותם הימים, יוונית עתיקה, לטינית, ועברית. ב-1652, שלוש שנים לאחר שצ'ארלס הראשון הוצא להורג ואנגליה הפכה לרפובליקה, קיבל לוק מלגה לאוניברסיטת אוקספורד, שם הוא סיים תואר ראשון ב-1655. שנתיים לאחר שסיים תואר שני ב-1658, חזרה אנגליה להיות מונרכיה תחת מלכותו של צ'ארלס השני.

לוק המשיך לגור ולעבוד באוקספורד עד 1667. בין השאר, הוא לימד יוונית, רטוריקה, ופילוסופיה של המוסר. עם סיום לימודיו לתואר השני הוא החל לגלות עניין ברפואה. כחלק מתחום לימוד זה, למד לוק פילוסופיה של הטבע, קרא את כתביו המכניסטים של רוברט בויל, וחקר את כתביו של רנה דקארט.

בין השנים 1660–1662 התנסה לוק לראשונה בכתיבה פוליטית, כאשר כתב את "שני חיבורים על הממשל" (Two Tracts of Government). בחיבורים אלה, שפורסמו יותר מ-300 שנה מאוחר יותר, בשנת 1967, הביע לוק עמדות שונות מאוד, ולעיתים אף הפוכות, מאלה שהביע מאוחר יותר. לאחר מלחמת האזרחים, נראה כי החשש העיקרי של לוק היה מפני האפשרות של אנארכיה המונעת מפנאטיות דתית. בהתאם, טען לוק בזכותו של משטר מלוכני חזק, וקבע כי אין לגלות סובלנות כלפי זרמים דתיים שאינם עומדים בקנה אחד עם הדת השלטת. בעוד שלוק עתיד היה לסתור את העמדות האלה בשתי המסכתות על ממשל מדיני ובאיגרות על הסובלנות, הן הפכו למציאות הקיימת באנגליה עם "חוק האחידות" של 1662, אשר אסר על פולחן דתי שאינו אנגליקני.

בשנים 1663–1664 כתב לוק את החיבור "מסות על משפט הטבע" (Essays on Law of Nature) שפורסם לראשונה בשנת 1954 ואשר היווה ניסיון ראשון לכתיבה על אפיסטמולוגיה ומוסר. בין השאר, ניסה לוק להראות בחיבור שניתן להסיק ידע לגבי משפט הטבע מניסיון יומיומי, טענה שאימץ ושכלל לאחר מכן במסה על שכל האדם.

בנובמבר 1665 ויתר לוק על משרת ההוראה שלו באוקספורד והיה למזכיר השגרירות לנסיך הבוחר מברנדנבורג בקלווה (Kleve). הוא חזר משליחות זו ב-1666. ייתכן שניסיונו בקלווה, בחברת אנשים עם אמונות דתיות שונות, סייעו לשינוי שחל בעמדתו לגבי סובלנות דתית.

ב-1667 התמנה לוק כעוזר ללורד אשלי, שעתיד היה להפוך לרוזן שפטסברי הראשון. באותה שנה הוא כתב את המסה אודות הסובלנות (Essay Concerning Toleration), שהצביעה על שינוי דרמטי בעמדותיו לגבי סובלנות דתית. ב-1668 חלה אשלי במחלת כבד קשה. לוק, שקיבל רישיון לעיסוק ברפואה ב-1666, המליץ על ניתוח לניקוז המורסות שנוצרו בגופו. לוק פיקח על (אך לא ביצע את) הניתוח, שבמהלכו הוכנס צינור לגופו של החולה על מנת לנקז את המורסות, ולאחר מכן הצינור הושאר בגוף והותקן ברז מנחושת למקרה שיהיה צורך בניקוז נוסף. הניתוח הצליח וככל הנראה הציל את חייו של אשלי. לאחר הניתוח ראה עצמו אשלי כמי שחייב את חייו ללוק, עובדה ששינתה את מסלול חייו של לוק. מעט אחרי הניתוח, בשנת 1668 נבחר לוק, שעתה שהה עם פטרונו בלונדון, לעמית בחברה המלכותית.

אחד מתפקידיו העיקריים של לוק כעוזר של לורד אשלי היה הפיקוח על ניהול עסקיו של האחרון בקולוניות באמריקה. ב-1668 הוא מונה למזכיר של שמונת הבעלים-הלורדים (Lord Proprietors) של פרובינציית קרוליינה, ובמסגרת תפקיד זה הוא סייע בניסוח החוקה היסודית הראשונה של קרוליינה (Fundamental Constitutions of Carolina). על אף שלוק לא כתב את החוקה כולה, קיימות טיוטות המצביעות על תיקונים ושינויים בכתב ידו. מבין התרומות של לוק לחוקה המעניינות ביותר הן אלה הקשורות לעבדות של אפרו-אמריקאים בקרוליינה. בין השאר, אימץ לוק עמדה בפולמוס על הטבלה של עבדים לנצרות והכריע לטובת התומכים בה. עם זאת, הוא קבע כי לא צריכה להיות לענייני דת השפעה על עניינים אזרחיים, ולכן ההטבלה אינה משנה את מעמדו של העבד. "אף עבד," קובע סעיף 107 לחוקה, "לא יהיה פטור מהשליטה האזרחית שיש לבעליו עליו". כמו כן, סעיף 110 לחוקה קובע כי "לכל אדם חופשי בקרוליינה יהיו כוח וסמכות אבסולוטיים על עבדיו השחורים, תהיה דעתו או דתו אשר תהיה". בנוסף לחוקה, היה לוק אחראי על נושאים רבים הקשורים בניהול הקולוניות, והוא היה מודע למצב העבדים שם. לוק עצמו השקיע כסף בקולוניות. ב-1671 הוא השקיע, יחד עם לורד אשלי, בחברה האפריקנית המלכותית, שעסקה בהובלה וסחר בעבדים בין אפריקה ואמריקה. ב-1672 הפך לוק למזכיר של "המועצה למסחר ולמטעים זרים" (Council of Trade and Foreign Plantations) – גוף מחקר שהמלך צ'ארלס השני הקים ואשר אשלי (כעת הרוזן שפטסברי הראשון) היה נשיאו. כמזכיר של המועצה, הפך לוק לאחד המומחים בעלי הידע הרב ביותר לגבי הקולוניות באמריקה ולגבי הסחר ותנאי המחיה של העבדים האפריקאים. הפרק בחייו של לוק הנוגע לסחר עבדים ותנאי העבדות בצפון אמריקה עורר עניין רב נוכח העמדות הברורות שהביע נגד עבדות ב"שתי מסכתות על ממשל מדיני".

בשנת 1671 החל לוק לעבוד על ה"מסה על שכל האדם". אולם, לפני שהספיק להשלימה, השפיעו מספר אירועים פוליטיים על מהלך חייו. ב-1673 המיר אחיו של צ'ארלס השני, יורש העצר ג'יימס הדוכס מיורק, את דתו לקתוליות. במקביל, החל הרוזן שפטסברי להוביל את האופוזיציה לבית המלוכה ולדרוש כינוסים תכופים של הפרלמנט. על רקע המתיחות הזו החליט לוק לעבור להתגורר בצרפת, בהתחלה במונפלייה (עד פברואר 1677), ולאחר מכן בפריז, שם המשיך לעבוד על המסה.

כאשר חזר לוק לאנגליה ב-1679, הייתה הממלכה בפתחו של משבר, שכונה "משבר ההחרגה" או "פולמוס השלילה" (Exclusion Crisis), במהלכו ניסו הוויגים למנוע את העברת הכתר ליורש העצר הקתולי. בין השנים 1678 ל-1681 הופצו שמועות (שקריות) בדבר המזימה האפיפיורית, ועשרות קתולים הוצאו להורג. ב-1681 סייע לוק לשפטסברי בעת כינוסו של פרלמנט אוקספורד. פרלמנט זה היה האחרון שכינס צ'ארלס השני, ולאחריו החלה התנגדות חריפה של הטורים ושל המלוכנים. שפטסברי הואשם בבגידה ושוחרר כעבור מספר חודשים בפקודה של חבר מושבעים גדול, שמרבית חבריו היו וויגים. ב-1682, כאשר חלה המלך, החל שפטסברי לתכנן מרד כנגד יורש העצר. לא ידוע אם היה לוק שותף לתכנונים אלה, שלא יצאו לפועל. שפטסברי ברח להולנד באותה שנה, וזאת מתוך חשש שהטורים ישתלטו על חבר המושבעים הגדול בלונדון ויאשימו אותו שוב בבגידה. שפטסברי מת בהולנד ולוק נכח בהלווייתו בדורסט, אנגליה.

דיוקן של ג'ון לוק מאת גודפרי נלר

על אף שקיימת אי-הסכמה בין חוקרים לגבי הזמן המדויק שבו החל לוק לכתוב את "שתי המסכתות על הממשל המדיני", סביר כי הן נכתבו על רקע המשבר בשנים 1679–1683. שתי המסכתות הופיעו בדפוס (בעילום שם) בשנת 1689, ועל כריכת החיבור הופיעה שנת ההוצאה 1690. במשך שנים רבות, פרטים אלה הביאו לטענה שלוק כתב את המסכתות ככתב הגנה על המהפכה המהוללת. אכן, החיבור פורסם לאחר המהפכה של 1688, קרוב לוודאי שבעת פרסומו ראה לוק את החיבור כהבעת תמיכה במהפכה, והוא אף ערך בו מספר עדכונים על מנת לחדד את תמיכתו. אולם, מרבית החוקרים כיום מסכימים שהחיבור לא נכתב במקור כהצדקה למהפכה, שכן לוק החל לכתוב את שתי המסכתות הרבה לפניה. ב-1960 טען ההיסטוריון פיטר לאסלט (Peter Laslett) כי העדויות ההיסטוריות מורות על כך שלוק החל לכתוב המסכת השנייה בזמן משבר ההחרגה, החל מ-1679, והוסיף לה את המסכת הראשונה בתחילת 1680. אחרים חולקים על הטענה שהמסכת הראשונה נכתבה אחרי המסכת השנייה, ומתארכים את זמן כתיבתה של המסכת השנייה לתחילת שנות השמונים.

בשנת 1683 התגלתה מזימת בית ריי (Rye House Plot), שמטרתה הייתה להתנקש בחייו של צ'ארלס השני ושל יורש העצר. ייתכן שלוק היה שותף פעיל במזימת ההתנקשות, אולם יש גם חוקרים שחולקים על כך. לפי ג'ון ר. מילטון מאוד לא סביר שלוק היה שותף למזימה, אך הוא ללא ספק הכיר אנשים שהיו מעורבים בה. התגלות המזימה הביאה להוצאתם להורג של מספר אנשים, ביניהם הפילוסוף אלג'רנון סידני והלורד ויליאם ראסל. לוק, שחשש לחייו, יצא לגלות בהולנד, ממנה חזר בשנת 1689.

ב-1688 התרחשה המהפכה המהוללת, המלך ג'יימס השני ברח לצרפת, והמלך ויליאם השלישי מאוראנז' ואשתו המלכה מרי השנייה עלו לשלטון באנגליה. בעקבות אירועים אלו, חזר לוק לאנגליה בפברואר 1689. עם הגיעו הוצעה לו משרת השגריר לנסיך הבוחר מברנדנבורג והוא סירב. באותה שנה נפגש לוק עם אייזק ניוטון, איתו הוא נשאר בקשרי ידידות. עוד באותה שנה פרסם לוק את שלושת החיבורים המרכזיים שלו – מסה על שכל האדם (הוא ערך שלוש מהדורות מתוקנות, שהאחרונה מביניהן יצאה לאור ב-1700), שתי מסכתות על ממשל מדיני, והאיגרת הראשונה על הסובלנות. מבין שלושת החיבורים רק המסה על שכל האדם לא התפרסמה בעילום שם, והיא זו שהקנתה לו עוד בימי חייו מוניטין של פילוסוף דגול. לפי פיטר לאסלט הפכה המסה את לוק "למוסד לאומי ולמשפיע בינלאומי". מנגד, קרנן של שתי המסכתות, ובעיקר של המסכת השנייה, עלתה רק לאחר מותו. התגובה הרצינית הראשונה לחיבור זה התפרסמה בשנת 1703. האיגרת הראשונה על הסובלנות עוררה הדים רבים וביקורות. לוק פרסם תגובות לביקורת: איגרת שנייה על הסובלנות ב-1690, איגרת שלישית על הסובלנות ב-1692, ותחילתה של איגרת רביעית על הסובלנות ב-1704. בנוסף, פרסם לוק את מחשבות אחדות אודות החינוך בשנת 1693, את "התבוניות של הנצרות" (The Reasonableness of Christianity) בשנת 1695, ואת "הוכחה שנייה אודות התבוניות של הנצרות" בשנת 1697. באותה שנה הוא חיבר גם דין וחשבון אודות הממשל בווירג'יניה ותגובות נוספות בנושא הסובלנות. לוק פרסם גם חיבורים שונים אודות השימוש בכסף.

לוק נפטר ב-28 באוקטובר 1704 מסיבוכי נשימה הקשורים באסתמה. הוא נקבר בכפר היי לייבר באסקס, שם התגורר בשנים האחרונות לחייו.

תורת ההכרה

ערך מורחב – מסה על שכל האדם

הכריכה המקורית של המסה על שכל האדם מ-1690

חיבורו החשוב של לוק "מסה על שכל האדם" (An Essay Concerning Human Understanding) התפרסם לראשונה בשנת 1689. הוא ערך שלוש מהדורות מתוקנות, שהאחרונה מהן התפרסמה ב-1700. במסה פורש לוק את גישתו לגבי מקורות הידע האנושי, הדרכים בהן ניתן להשיג ידע, ומגבלות הידע האנושי. לפי לוק, מטרת המסה היא לשאול לגבי "המקור, הוודאות, וההיקף של הידע האנושי; יחד עם הבסיס והמידות של אמונה, דעה והסכמה".

רעיונות מרכזיים

המסה מחולקת לארבעה "ספרים". בספר הראשון דוחה לוק את הגישה הרווחת בתקופתו, לפיה קיימים מושגים - עקרונות או אידיאות - אוניברסליים וברורים לכל הטבועים בשכל האדם מלידה. לגישתו, שכל האדם בלידתו הוא כמו טאבולה ראסה (לוח חלק). הבסיס לידע האנושי הוא, אם כן, הניסיון בלבד והכישורים התבוניים הנדרשים על מנת להשתמש בו ולפרש אותו. הודות לגישה זו, המדגישה את הניסיון, הפך לוק לאחד ההוגים המשפיעים ביותר בהיסטוריה של האמפיריציזם המודרני.

לפי לוק, אין לשכל האדם גישה ישירה למושאים חיצוניים. תחת זאת, כל הידע של האדם מתווך על ידי האידיאות שנוצרות בשכל בעקבות הניסיון, דרך חישה ועיון פנימי (רפלקציה). האידיאות, שהן המושא המיידי של השכל, מובחנות מה"איכויות" שנמצאות במושאים עצמם. הספר השני של המסה מוקדש להבהרה של מושג האידיאה, היחס בין אידיאה לבין איכויות וסיווג של אידיאות. החלוקה המרכזית של אידיאות לסוגים שונים היא בין אידיאות פשוטות ומורכבות. אידיאות פשוטות מוטבעות בשכל באופן פסיבי, ולא ניתן לפרקן לאידיאות אחרות או להגדירן באמצעות אידיאות אחרות. הן מהוות את היסוד לכל הידע האנושי ואת הבסיס ליצירה של אידיאות מורכבות. את האידיאות המורכבות - שניתן לפרקן לאוסף של אידיאות פשוטות הקשורות זו בזו - מחלק לוק לאידיאות של עצמים, אופנים, ויחסים.

הספר השלישי של המסה עוסק בפילוסופיה של השפה. לוק הוסיף למסה את הדיון על השפה לאחר שנוכח כי ללא דיון לגבי הקשר בין אידיאות לבין מילים המשמשות להוראה עליהן, קשה או בלתי אפשרי לדון על היקף הידע האנושי, מגבלותיו, והקשיים שמתעוררים בניסיון להרחיבו. לפי לוק, מילים נבחרות באופן רצוני ושרירותי (אך חברתי) כדי להורות על אידיאות שבשכלנו. הן משמשות לתקשורת וחיוניות לצורך תיעוד והרחבה של ידע. לוק מדגיש את המגבלות של השימוש במילים ואת הספק ששימוש זה מעורר באופן בלתי נמנע. בעיה מרכזית היא שאיננו יכולים להיות בטוחים שהמילים בהן אנו משתמשים כדי להורות על אידיאות מסוימות בשכלנו מעוררות את אותן האידיאות בשכל של האחר. דפוסים של שימוש חוזר במילים מקלים על הספק, אך לא פותרים אותו. מעבר לכך, בני אדם יכולים להשתמש במכוון או שלא במכוון בשפה באופן רשלני או שגוי. חלק מהדיון של לוק על השפה מוקדש גם לשימוש בהגדרות ומגבלותיו. כך למשל, לוק קובע שלא ניתן להגדיר אידיאות פשוטות, אלא באמצעות מילים נרדפות.

בספר הרביעי והאחרון, דן לוק בדרכים להשיג ידע, בסוגים שונים של ידע. כמו כן, מתעמק בשימוש בכוח השיפוט כדי להבחין בין דרגות של ודאות, ובין אמונה, דעה, וידע. הידע האנושי, לפי לוק, הוא ידע לגבי האידיאות בלבד, והוא נתון בצורה של היגדים לגבי ההסכמה או הסתירה בין אידיאות. את כלל הידע הזה ניתן לחלק על פי דרכי השגתו לידע אינטואיטיבי, ידע דמונסטרטיבי שמבוסס על הוכחות וידע חושי. הידע האינטואיטיבי הוא ידע שכאילו כופה את עצמו על שכלנו, ובמובן זה הוא מיידי ואינו זקוק לתיווך. ידע דמונסטרטיבי עושה שימוש בידע אינטואיטיבי כדי להסיק מסקנות לגבי דברים שאינם ברורים מאליהם. לדוגמה, הידע שאלוהים קיים הוא ודאי ומקורו בהוכחה. מידת הוודאות של שני סוגי ידע אלה היא הגבוהה ביותר. עם זאת, בדרך להשגת ידע דמונסטרטיבי עשויים בני אדם לטעות, כך שהוא בטוח פחות מידע אינטואיטיבי, וההוכחות שמובילות אליו עשויות להיות בהירות יותר או פחות לבני אדם שונים. ידע המושג על ידי החושים נוגע לדברים שקיימים מחוץ לשכלנו, ומידת הוודאות לגביו היא הנמוכה ביותר.

חלוקה נוספת שמציע לוק היא בין סוגים שונים של ידע הממוינים על פי משמעות ההסכמה או הקשר בין האידאות. הידע הבסיסי ביותר הוא לגבי זהות בין אידיאות, כגון הזהות של כל אידיאה עם עצמה והשונות שלה מאידיאות אחרות. זהו ידע אינטואיטיבי שלא זקוק להוכחות. שלושה סוגים אחרים של ידע הם: ידע לגבי קיום משותף או הכרחי של אידאות, שהוא חשוב במיוחד בהקשר של ידע לגבי עצמים; ידע לגבי יחסים אחרים בין אידיאות, שהוא תחום נרחב מאוד של ידע, הכולל למשל ידע לגבי מוסר; וידע לגבי קיום ממשי, שהוא התחום המוגבל ביותר וכולל את הידע של כל אדם לגבי הקיום של עצמו ואת הידע לגבי הקיום של אלוהים. דוגמה לבעיה בתחום הידע על הקיום הממשי היא שאלת היחסים בין גוף לנפש. לוק טוען שעל פילוסופים להיות צנועים בנוגע לשאלות כאלה, שלגביהן אין לנו ידע ודאי.

נושא נוסף שבו עוסק לוק במסגרת המסה הוא שיפוט לגבי אמונות ודעות. היות שתחום הידע הוודאי הוא מוגבל, בני אדם חייבים להסתמך על ידע שאינו ודאי, אך אין זה אומר שכל אמונה או דעה שווה בסבירותה. באמצעות כוח השיפוט, יכולים בני אדם לבחון את ההסתברות (אין לבלבל עם הסתברות סטטיסטית) שידע שאינו ודאי הוא נכון. כך למשל, אנו יכולים להשתמש בניסיוננו מהעבר, או להסתמך על עדות של אנשים אחרים שאמינים בעיננו. בשני המקרים התוצאה לא תהיה ידע ודאי, אך אנחנו יכולים לבחון את מידת אמינותו.

הגות מדינית

בעוד שבימי חייו נודע לוק בעיקר בשל תורת ההכרה שפיתח, חיבוריו הפוליטיים, ובראשם שתי המסכתות על ממשל מדיני והאיגרות על הסובלנות, הפכו עם השנים לטקסטים קלאסיים בהתפתחות התאוריה הפוליטית המודרנית. הפילוסוף הקנדי ג'יימס טולי טען שההגות הפוליטית של לוק עסקה באופן כללי בארבע בעיות שהעסיקו את מיטב הפילוסופיים הפוליטיים במאה השבע עשרה באירופה: הטבע התאורטי של הממשלה ושל העוצמה הפוליטית, היחס בין דת לפוליטיקה, האומנות הפרקטית של הממשל, וסוגי הידע שמעורבים בדת ובתאוריה ופרקטיקה פוליטית. לוק עסק בבעיות כלליות אלה, אך במסגרתן הוא הקדיש גם דיונים נרחבים לבעיות ספציפיות יותר, כגון זכויות הפרט במדינה, מושג הקניין, ענישה, החשיבות הפוליטית של סובלנות, אמון, הסכמה, חובות כלפי המדינה והממשל, ההבחנה בין התחום הפרטי לתחום הציבורי, הפרדת רשויות, והזכות למרד.

הגישה של לוק לגבי חלק מנושאים אלה השתנתה במהלך חייו. כך למשל, "שני חיבורים על הממשל", אשר לוק כתב בתחילת דרכו כהוגה פוליטי, הביעו תמיכה בממשל אבסולוטי, בעוד ש"שתי מסכתות על ממשל מדיני", שנכתבו בשנות השמונים של המאה השבע עשרה, מביעות תמיכה בזכות למרד ובמגבלות משמעותיות על כוחו של הממשל. גם בנושא הסובלנות כערך פוליטי, הכתבים המוקדמים של לוק לא מביעים את העמדה הנחרצת בזכותה של הסובלנות הדתית אשר עולה מהאיגרות על הסובלנות, טקסטים שכתב בעשורים האחרונים לחייו.

כל הכתבים הפוליטיים של לוק שפורסמו בימי חייו נכתבו בעילום שם. עד מותו לוק שמר בקנאות על סודיות זהותו כמחברם, והוא השמיד טיוטות ותכתובות שהעידו עליה. אף על פי כן, קוראים רבים ידעו שלוק הוא המחבר של האיגרות על הסובלנות ושל שתי המסכתות על ממשל מדיני. בשנות ה-90 של המאה ה-17, העובדה שלוק היה מחברם של טקסטים אלה הפכה לסוד גלוי ומדובר. בצוואתו הכריז על עצמו לוק כמחברם.

שני חיבורים על הממשל

לוק התנסה לראשונה בכתיבה בנושאים פוליטיים כשהיה באוקספורד בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-17. קטעים נבחרים מתוך חיבוריו בתקופה זו הודפסו לראשונה במאה ה-19, והם פורסמו במלואם לראשונה ב-1967 בעריכת פיליפ אברמס. אברמס הוא זה שנתן לחיבורים, שלא הייתה להם כותרת במקור, את הכותרת "שני חיבורים על הממשל" (Two Tracts of Government). הוא בחר במכוון כותרת דומה ל"שתי מסכתות על ממשל מדיני" המאוחר יותר, כדי להדגיש את הדמיון בין החיבורים מבחינת סגנונם ומבחינת העיסוק בנושאים הקשורים בחוק וחובה מוסרית. עם זאת, התוכן של החיבורים והעמדות המובאות בהם שונים מאוד מאלה של הכתבים המאוחרים. בחיבורים, לוק מצדיק ממשל אבסולוטי. הוא מאשר את סמכות המדינה בענייני דת ותוקף גישות המקדמות סובלנות דתית. ריצ'רד אשקרפט כתב על החיבורים שהם "פשוטים ואבסולוטיים" וש"אף אחד שהגן על הסמכות הפוליטית במאה ה-17 לא כתב טיעונים אבסולוטיים יותר על זכות השימוש הפוליטי בכוח מאלה שמובעים בכתביו המוקדמים של לוק".

הנושא התאולוגי-פוליטי המרכזי שמעסיק את לוק בשני החיבורים על הממשל הוא "דברים אדישים" (things indifferent) או "אדיאפורה" (adiaphora): פרקטיקות ומנהגים, כגון זמן ומקום התפילה והדברים הנהוגים במהלכה, שאינם מפורטים בכתבי הקודש ועל כן מוחלטים על ידי סמכות ארצית או חילונית. השאלה שנושא זה עורר לאחר מלחמת האזרחים באנגליה היא מידת הסמכות של השלטון המדיני להתערב בעניינים אלה. באנגליה של המאה ה-17 זו הייתה שאלה פוליטית ממדרגה ראשונה והוויכוח סביבה היה סוער. זמן קצר לפני שלוק כתב את חיבוריו, התאולוג אדוארד בגשאו (Edward Bagshaw) פרסם את "השאלה הגדולה בנוגע לדברים אדישים" (The Great Question Concerning Things Indifferent), חיבור המתנגד לסמכות של השלטון המדיני בנוגע לדברים אדישים בתחום הדת. בגשאו טען שהתחום היחיד בו נוצרים יכולים וצריכים לממש את חירותם הוא בנוגע לדברים אדישים הקשורים לדת. בתחום זה הסמכות היחידה היא המצפון של המאמין. ב"שני חיבורים על הממשל" לוק מגיב לבגשאו ומנסה להפריך את טיעוניו.

לוק דוחה בחיבורים את ההבחנה בין דברים אדישים הנוגעים לדת לבין דברים אדישים הנוגעים לתחום האזרחי. לטענתו, אם קיימת חירות מוחלטת בנוגע לדברים אדישים בתחום הדתי, חייבת להיות גם חירות מוחלטת בדברים אדישים הנוגעים לתחום האזרחי. אולם, מתן חירות כזו יביא לאי-סדר וכאוס מדיני. הטיעון של לוק הוא גם תאולוגי וגם תוצאתני. מבחינה תאולוגית הוא מראה שאין בכתובים איסור על סמכות מדינית בנוגע לדברים אדישים ואף טוען שישו ושליחיו לא היססו להשתמש בסמכותם בנוגע לדברים אדישים כשהתעורר צורך בכך. החירות של הנוצרי, לטענת לוק, לא מתבטאת בחופש מעשי או בהיעדר סמכות מדינית, אלא בחופש המצפון והאמונה. המאמין נדרש לציית לסמכות גם כאשר הוא לא מאמין בצדקתה וגם בנוגע לדברים אדישים, אך הסמכות המדינית לא יכולה להכריח את הנתין לשנות את אמונתו, כפי שהוא מבין אותה בינו לבין עצמו. הטיעון התוצאתני הוא שלא ניתן למנוע מהשלטון סמכות בנוגע לדברים אדישים, כיוון שאיסור מעין זה יביא לאנרכיה. יוצא מכך שלא קיימת כל מגבלה על השלטון המדיני, שרשאי להפעיל את סמכותו בכל תחום. החירות היחידה שמובטחת במדינה היא חופש המצפון, כל עוד חופש זה אינו מתורגם למעשים או דיבורים.

כפועל יוצא של טיעון זה, לוק דוחה מכל וכל בחיבורים את רעיון הסובלנות הדתית. דווקא כיוון שתחום רחב מאוד של הדת נוגע לנושאים אדישים, לנתינים אין כל בסיס מצפוני להתנגד לכפייה של סדר אחיד. באיגרות על הסובלנות, שלוק כתב בהמשך חייו, הוא סתר את הטיעון הזה וטען בזכותה של הסובלנות.

מסות על משפט הטבע

הנושא הפוליטי הבא עליו כתב לוק הוא משפט הטבע. ה"מסות על משפט הטבע" (Essays on the Law of Nature) נכתבו בשנים 1663–1664. כמו החיבורים על הממשל, הן חוברו באוקספורד ולא פורסמו באופן רשמי, אבל הן הופצו באופן מוגבל בסביבה האקדמית של לוק. במסות ניתן למצוא חלק מהרעיונות שהנחו את לוק מאוחר יותר בכתיבה של המסה על שכל האדם ובכתביו הפוליטיים המאוחרים יותר.

נקודת המוצא של לוק היא שאלוהים קיים, שכל אדם רציונלי יאמין בקיומו, ושהיסוד לכל כללי המוסר הוא ההכרה בכך שאלוהים הטוב ובעל החוכמה והכוח האינסופיים יצר את העולם. ללא ההכרה באלוהים, אין חשיבה רציונלית, אין חוקי מוסר ואין יסוד לקיום חברה. הגישה של לוק הושפעה מזו של פרנציסקו סוארש . אלוהים הוא כל יכול, אך יצירתו אינה שרירותית, אלא עוקבת אחרי חוק מוסרי קבוע ובלתי משתנה, שהוא משפט הטבע.

שאלה מרכזית עבור לוק היא כיצד ניתן לדעת את משפט הטבע. הוא מונה ארבעה דברים שעשויים להוות את הבסיס לידע כזה: 1. ידע פנימי שחקוק בליבנו או מוחנו מלידה (inscription);‏ 2. מסורת - ידע העובר מדור לדור; 3. התגלות על-טבעית או אלוהית; 4. ניסיון חושי. לאחר הצגת אפשרויות אלה, לוק מתעלם מהאפשרות השלישית, דוחה את השתיים הראשונות, ודן בחיוב רק על האפשרות האחרונה: ניסיון החושים כבסיס לידע לגבי משפט הטבע. טיעון זה מראה שהיסודות לאמפיריציזם של לוק הונחו עוד בימיו באוקספורד. הטענה אינה ממעיטה מחשיבותה של התבונה, אלא מדגישה שטיעוני התבונה מתחילים מהאמיתות שנתפסות באמצעות החושים. לא ניתן להסתפק בחשיבה אינטרוספקטיבית בלבד, כפי שמציעה המסורת הפלטוניסטית. התבונה אינה מכוננת את החוק הטבעי, אלא מגלה ומפרשת אותו.

במסות על משפט הטבע דוחה לוק את הגישה הרלטיביסטית לפיה חוקי המוסר מבוססים על מוסכמה חברתית. ההסכמה המשתנה בחברה מסוימת לגבי מה שאסור ומותר לא מלמדת דבר על משפט הטבע האובייקטיבי, שכן משפט הטבע הוא יחיד, נצחי, אוניברסלי, בלתי משתנה וניתן ללמידה באמצעות החושים והתבונה. הרושם הראשון שבני האדם מקבלים באמצעות החושים הוא של הדברים שקיימים בעולם, כולל עצמם. מתוך רושם זה התבונה ממשיכה ומגלה את קיומו של הבורא בעל החוכמה והכוח האינסופיים, שבלעדיו הם והדברים שמסביבם לא היו יכולים להתקיים. התבונה מגלה ש"הבורא לא יצר את העולם לחינם וללא תכלית", ובהתאם שגם לאדם יש תכלית. ההבנה של האופנים בהם עלינו להתנהג על פי תכליתנו - ההבחנה בין מידות טובות (virtue) למידות לרעות (vice) - היא הבנה של משפט הטבע.

לוק מבקר במסות גם את הגישה שמזוהה עם תומאס הובס, ושלוק עצמו, כמו הוגו גרוטיוס, מייחס לקרנאדס, לפיה שימור עצמי הוא הבסיס למשפט הטבע, "שכן, אם המקור והבסיס למשפט הטבע הם הדאגה לעצמך והשימור של עצמך, לא הייתה המידה הטובה החובה של אדם, אלא נוחותו, ודבר לא היה טוב מלבד מה ששימושי; וההקפדה על משפט הטבע לא הייתה החובה שלה אנו כפופים מטבענו, אלא זכות יתר ויתרון שמובלים אנו אליו לתועלתנו". לפי לוק "הדוקטרינה ההרסנית" לפיה אינטרס עצמי מהווה את הבסיס למשפט הטבע נסתרת על ידי גישה רציונלית יותר, שקשובה לתחושת האנושיות המשותפת לכולם ומגלה דאגה לאחווה בין בני אדם. משמעות הגישה הרציונלית הזו אינה שקיימת סתירה מוחלטת בין תועלת אישית לבין חוק הטבע. לדוגמה, חוק הטבע מספק את ההגנה החזקה ביותר לקניין הפרטי, והגנה זו היא האינטרס העצמי של כל אדם. אולם, ככל שתועלת אישית וכיבוד של משפט הטבע הולכים יד ביד, התועלת היא התוצאה של כיבוד משפט הטבע ולא הבסיס לו.

תחת הגישות שמתבססות על אינטרס עצמי או על מוסכמות חברתיות, מבכר לוק את הגישה לפיה מקורו של כל חוק הוא בכפיפות לסמכות שלה יש זכות וכוח על הכפופים. כאשר אנו מתבוננים בסולם ההיררכי של כפיפות לחוק, ברור שהמקור לכל סמכות הוא בסמכות של הבורא וזכותו ביחס לכל בריאתו. הזכות של מחוקקים ארציים יכולה להיות זכות טבעית, כאשר מדובר על זכות לגבי דבר שהם יצרו; זכות מתוקף העברה (right of donation), כאשר אלוהים מעביר סמכות לאדם, כגון אב או מלך, על תחום מסוים; או זכות מתוקף חוזה (right of contract), כאשר אדם מכפיף עצמו באופן וולונטרי לרצון של אדם אחר. בכל אחד מהמקרים האלה המחוקק הארצי כפוף בעצמו למשפט הטבע, וסמכותו שאולה מאלוהים. אנו מחויבים לציית למחוקקים הארציים "כיוון שכך אלוהים רצה וציווה, כך שעל ידי הציות להם אנו מצייתים גם לאלוהים". טיעון זה, לפיו חובת הציות למשפט הטבע ולחוק בכלל נעוצה בזכות וברצון של המחוקק, מראה על הנטייה של לוק לוולונטריזם. עם זאת, הטענה שאלוהים אינו רק כל יכול, אלא גם טוב ובעל חוכמה אינסופית, ולכן ברא בעולם סדר הניתן להבנה באמצעות התבונה, הביאה חלק מפרשניו לטענה שהוא משלב גם בגישתו גם רעיונות אינטלקטואליסטיים. גם בנוגע לציות למחוקקים ארציים, בעוד שלפי לוק החובה לציית להם נובעת מהזכות של המחוקק, הוא קובע גם שהחובה פועלת על המצפון ועל השכל עצמו, כך שחוקים טובים לא מניעים את הכפופים על ידי יצירת פחד מענישה, אלא על ידי תפיסה רציונלית.

לוק לא מספק במסות על משפט הטבע ניסוח ממצה של כל החוקים הכלולים בו, אך הוא מספק דוגמאות ומחלק אותן לסוגים שונים:

1. איסורים שמחייבים תמיד ובכל זמן, כגון האיסורים על רצח, גנבה והונאה
2. נטיות לב ורגשות שלהם אנו מחויבים בכל זמן, כגון כבוד לאל ויראת השם, כיבוד אב ואם, ואהבת השכן
3. מצוות שמחייבות בזמנים מסוימים ובאופן מסוים, אך לא ניתן לצפות מאדם שימלאם בכל עת, כגון פולחן דתי ופולחן הקשור בעבודת אלוהים בציבור, תמיכה בשכן במצוקה או באדם הנמצא בצרה ומתן אוכל לרעבים
4. פעולות שאין אנו מצווים לעשות, אך בנסיבות מסוימות אנו עושים אותן ואז אנו נדרשים לעשותן באופן מסוים. הדוגמה של לוק היא שאיננו מחויבים להגיד דברים על שכנינו, אך כאשר בנסיבות מסוימות אנו מדברים על אדם אחר, משפט הטבע מחייב שנהייה כנים וידידותיים ושנמנע מלפגוע במוניטין של אדם אחר

חלוקה נוספת שמציע לוק היא לחובות וציוויים של משפט הטבע שמחייבים כל אדם ואלה שמותנות במצבים שונים וביחסים הקיימים בין בני אדם. לדוגמה, האיסורים על גנבה, הוללות, לשון הרע וניאוף מחייבים את כולם באופן שווה; אבל חובת הציות של הנתין אינה קיימת עבור המלך, שאינו מחויב להיות נתין, ולאב יש חובה להאכיל את ילדיו, אך אף אדם לא מחויב להיות אב. הגישה של לוק מדגישה שמשפט הטבע קבוע וכוחו מחייב תמיד, אבל נסיבות החיים משתנות.

על הסובלנות

ראו גם – איגרת על הסובלנות

אנתוני אשלי קופר, רוזן שפטסברי הראשון, היה הפטרון של לוק. ההצטרפות של לוק לבית של אשלי-קופר הייתה אחד המניעים לשינוי בעמדותיו לגבי ערכה של הסובלנות.

השינוי בעמדות הפוליטיות של לוק ניכר לראשונה ב"מסה אודות הסובלנות" (An Essay Concerning Toleration), שנכתבה ב-1667, זמן קצר לאחר שהוא עזב את אוקספורד והצטרף לבית של לורד אשלי. לוק עצמו לא הסביר את הנסיבות שהובילו אותו לגישה ליברלית יותר באשר לתפקיד המדינה ולתמיכה בסובלנות דתית. פרשניו הציעו מספר הסברים, ביניהם השהות של לוק בקלווה הפלורליסטית יחסית וההשפעה של חוג מכרים שעסקו במדע אמפירי. ייתכן שללורד אשלי עצמו הייתה השפעה מכרעת על הגישה של לוק לנושא, שכן הוא תמך בסובלנות דתית וברעיונות רדיקליים לגבי המדינה לפני שלוק הצטרף לביתו, ולוק אימץ את הכיוון הרעיוני הזה בכתב זמן קצר מאוד לאחר שעבר לגור בביתו.

ברקע לכתיבה של לוק על הסובלנות היה דיון סוער בממלכה באשר לגבולות ההתערבות של המדינה בחיים הדתיים של הנתינים. ב-1662 אושר "חוק האחידות" (Act of Uniformity) שקבע אחידות בפולחן על פי ספר התפילות האנגליקני של תומאס קרנמר והתנה קבלת משרות ציבוריות, ממשלתיות ומשרות בכנסייה בנשיאת שבועת נאמנות למלך והיצמדות לכללי הפולחן הרשמיים. ב-1664 הפרלמנט העביר חוק נוסף (Conventicle Act), שאסר על התאספויות של יותר מחמישה אנשים שאינם דבקים בדת הרשמית. בניגוד לציפיות של לוק, כפי שהובעו בחיבוריו הקודמים, השימוש בסמכות שלטונית לאכיפת הדת הציבורית לא הביא לחיזוק הסדר במדינה, אלא החריף את המחלוקות. אלפי אנשי דת וממשל סירבו לשאת את השבועה וגורשו מהכנסייה האנגליקנית, והתנועה של פלגים לא קונפורמיסטיים הפכה לבולטת ופוליטית יותר. ייתכן שהמפנה של לוק לתמיכה בסובלנות נבע מההכרה שהטיעון התוצאתני לפיו סמכות שלטונית בענייני דת היא רצויה כיוון שהיא מחזקת את השלום והסדר הציבורי כשל באופן מעשי.

נושא הסובלנות בענייני דת המשיך להעסיק את החברה בבריטניה ואת לוק עצמו, שהמשיך לכתוב על הנושא לאורך כל חייו. ב-1685, בעת שהוא שהה בהולנד, ביטל לואי הארבעה עשר, מלך צרפת, את האדיקט של נאנט, שהגן על חופש הדת וחופש הפולחן של פרוטסטנטים בצרפת. לוק חיבר באותה שנה את האיגרת הראשונה על הסובלנות, אותה הוא מיען לקורא אנונימי, שהיה למעשה חברו התאולוג ההולנדי פיליפ ואן לימברוך, שגם הכין אותה לפרסום. האיגרת פורסמה בלטינית ובעילום שם, ותורגמה לאנגלית על ידי ויליאם פופל (William Popple). לוק כתב בצוואתו שהתרגום לא נעשה בסמכותו, אבל נראה שהוא היה מרוצה מהתרגום והוא אף ציטט ממנו בכתביו הבאים. האיגרת על הסובלנות הפכה לטקסט פופולרי עוד בימי חייו של לוק וזכתה לתגובות וביקורות רבות. עד סוף המאה ה-18 היא יצאה ב-26 מהדורות ותורגמה למספר שפות.

ב-1688 עבר בפרלמנט הבריטי חוק הסובלנות (Act of Toleration). אחד ממבקריו הראשונים של לוק היה גם מבקר של חוק הסובלנות, התאולוג האנגליקני ג'ונאס פרוסט (Jonas Proast). בתגובה לביקורות של פרוסט, פרסם לוק ב-1690 את האיגרת השנייה על הסובלנות וב-1692 את האיגרת השלישית על הסובלנות. ב-1704 הוא התחיל לכתוב איגרת רביעית, אותה הוא לא הספיק השלים.

הסובלנות כערך בנצרות

לוק פותח את האיגרת על הסובלנות בטענה שהסובלנות היא ערך מרכזי של הכנסייה הנוצרית האמיתית. הוא מצטט מהבשורה על-פי לוקאס: "מַלְכֵי הַגּוֹיִם רֹדִים בָּהֶם... וְאַתֶּם לֹא־כֵן" (לוקאס כב: 25–26). לפי לוק, הנצרות מצווה לקרב לדת על ידי חיזוק האמונה, צדקה ואהבה ולא באמצעות הכוח. הוא טוען שהעינויים שמופנים כלפי מאמינים לא קונפורמיסטיים לא יכולים להתפרש כביטוי של אהבה וטוען שעינויים אלה חוטאים לנצרות יותר מאשר התנגדות מצפונית כלשהי להחלטות הכנסייה.

הטיעון לפיו חובת הצדקה היא מרכזית לנצרות ושממנה נובעת גם חובה לסובלנות חוזר גם באיגרות השנייה והשלישית ובכתבים אחרים של לוק. עם זאת, כשלוק כתב (בעילום שם) את האיגרות השנייה והשלישית ככתב הגנה על האיגרת הראשונה, הוא בחר לא להציג את עצמו כאותו המחבר של האיגרת הראשונה, אלא כקורא אנונימי, חבר בכנסייה האנגלית. כתוצאה מכך, האיגרות המאוחרות יותר לא עשו שימוש בטיעונים תאולוגיים שנחשבו לרדיקליים ביחס לדת הממוסדת.

לוק לא סבר שכל אמונה טובה כרעותה, וחשב שחשוב לקרב אנשים טועים ולהמיר את דתם של בני דתות אחרות לנצרות. אולם, הוא סבר שהנצרות עצמה מלמדת שאין לעשות זאת בכוח, אלא בסובלנות. השימוש בכוח הוא חסר תועלת כיוון שהכנסייה האמיתית לא מעודדת קונפורמיזם חיצוני למנהגי הדת, אלא אמונה אמיתית וכנה. כוח חיצוני יכול לשמש לצורך כפיית מנהגים, אך לא ניתן לכפות אמונה. פרוסט ענה ללוק שהשימוש בכוח יכול להיות מוצדק, כיוון שגם אם לא ניתן לכפות דבר על השכל, השימוש בכוח יכול להסיר מחסומים ודעות קדומות שעומדים בפני המאמינים ומונעים מהם להאמין בנצרות האמיתית. באיגרות השנייה והשלישית לוק עונה לטענה של פרוסט. טיעון זה עורר דיונים בקרב פרשנים, באשר למידה בה התאוריה של לוק על נחיצות הסובלנות תלויה בתפיסה של האמונה כרצונית, אוטונומית ומנותקת מלחץ חברתי והקשרים חברתיים אחרים.

אחד הטיעונים של לוק הוא שבאופן אמפירי אנו רואים שהדת הרשמית משתנה ממדינה למדינה, כך שבמדינה אחת נרדפים פרוטסטנטים מזרם מסוים ובמדינה אחרת נרדפים פרוטסטנטים מזרם אחר. מכאן שהדפוס של אי-הסובלנות מורה על יחסי הכוח, ולא על אמת דתית. הרדיפה הדתית היא חסרת תועלת אם משטרים שונים יכולים לקדם באמצעותה אמיתות דתיות שונות בהתאם לכוחם ולא בהתאם לנכונות אמונתם.

תפקיד השלטון המדיני וההפרדה בין דת ומדינה

לוק קובע ב"מסה אודות הסובלנות" ובאיגרות על הסובלנות שהקהילה המדינית (Commonwealth) היא חברה של בני אדם שכוננה אך ורק על מנת להשיג, לשמר ולקדם אינטרסים אזרחיים, שהם חיים, חירות, בריאות, חופש מכאב ושמירה על רכוש. השלטון המדיני מחויב לשמור על אינטרסים אלה באמצעות החוק והאכיפה של החוק, שיכולה לכלול ענישה. מנגד, דאגה לגאולה של הנפש אינה מתפקידי הממשל. לוק מונה שלושה נימוקים לכך: ראשית, אדם לא יכול להתנכר לריבונות של עצמו לגבי האמונות שבהן הוא מחזיק באשר למה שמוביל לגאולה. אדם רציונלי לא יכול להבטיח להאמין בכל תורה שהשליט יגדיר כתורה רשמית, משום שאמונה נובעת משכנוע ולא ניתן להתחייב מראש שהשכל ישתכנע מכל תורה שכזו; שנית, כוח חיצוני לא יכול להביא בני אדם להחזיק באמונה הנחוצה לשם הגאולה. רק שכנוע פנימי יכול להוביל לכך; הטיעון השלישי הוא שגם אם כוח חיצוני היה יכול להוביל אדם לאמונה כלשהי, אין ודאות שהדת של מדינה מסוימת היא הדת הנוצרית האמיתית. אדם רציונלי לא יתחייב להאמין בכל מה שהשליט שלו מאמין, כיוון שהוא מודע לכך שהשליט יכול לטעות, והמחיר שהוא ישלם על אמונה שגויה - אובדן חיי הנצח - הוא גבוה יותר מכל מחיר שהשליט יכול לגבות.

באיגרת על הסובלנות מגדיר לוק את הכנסייה כ"חברה חופשית של בני אדם המתקבצים מרצונם שלהם, לשם עבודת אלוהים בציבור, באופן שהם סבורים כי הוא מקובל על האלוהות ומועיל לגאולת נפשותיהם". חשוב מכך, התכלית של הכנסייה שונה מתכלית המדינה, והיא אך ורק "עבודת האל בפומבי לשם השגת חיי נצח". הדרך של המאמינים לגאולה כוללת פולחן פומבי וציבורי של האל, ולכן הכנסייה זקוקה לחוקים וכללים שתפקידם להסדיר את אופן הפולחן. הזכות להתקין את החוקים והכללים האלה נתונה אך ורק לחברה עצמה, והחוקים עצמם יכולים להתייחס אך ורק לפולחן ולא לדברים הנוגעים לעולם הזה, כגון רכוש. הכנסייה לא יכולה להשתמש בכוח, כיוון שכוח לא יכול להבטיח אמונה או גאולה וכיוון שהוא שייך אך ורק לשלטון המדיני. העונש היחיד שבו הכנסייה יכולה להשתמש הוא אקסקומוניקציה.

נובע מהטיעון הזה שהכנסייה והמדינה שונות ומופרדות הן בתכלית שלהן - האחת עוסקת בעולם הבא והשנייה בעולם הזה - והן באמצעים שעומדים לרשותן על מנת להשיג את התכלית - האחת יכולה להשתמש בכוח והשנייה בשכנוע בלבד. לפי לוק, אין דבר כזה "מדינה נוצרית", טיעון שהיה רדיקלי בזמנו. השליטים יכולים להיות נוצרים, ואף ראוי שיהיו נוצרים, אך אמונתם נוגעת לגאולה הפרטית שלהם ולא לגאולה של נתיניהם.

באיגרות השנייה והשלישית מביע לוק מספר טיעונים, שמרחיבים את סמכות השליט ומספקים לגיטימציה לשימוש בכוח לצורך אכיפה של חיים מוסריים ומפוכחים. כך למשל, הוא כותב שהשלטון יכול לחוקק ולהעניש כדי למנוע שכרות, תאוותנות וכדומה. הטענה של לוק באיגרות אלה היא שלשלטון מותר לרדוף אי-מוסריות, וזאת כדי לקדם את האמת, אך אסור לו לרדוף את מי שלא מאמין בדת הרשמית. חלק מהפרשנים של לוק ביקרו אותו על כך שעמדה זו לא עקבית עם ההבחנה שלו בין תפקיד המדינה לתפקיד הכנסייה ועם הטיעונים שלו באיגרת הראשונה. אחרים טענו שעמדות אלה הן המשך של טיעוניו מהאיגרת הראשונה, תוך הרחבה של התחום שנכלל תחת ההגדרה של האינטרס או הטוב ציבורי.

ההבחנה בין הציבורי לפרטי

ההבחנה בין הציבורי לפרטי היא מרכזית עבור הטיעונים של לוק בעד סובלנות החל מהמסה אודות הסובלנות. לפי דייוויד ווטון הבחנה זו "נהייתה אופיינית לליברליזם, מה שהופך את המסה אודות הסובלנות לטקסט מכונן במסורת הליברלית". אף שפולחן נעשה פעמים רבות בפומבי, הוא במהותו עניין פרטי של המאמין, משום שהוא נוגע לגאולה האישית שלו וליחסים בינו לבין האל. סובלנות דורשת מהמדינה להבחין בין אינטרסים שמטרתם הטוב הפרטי לבין אלו שמטרתם היא הטוב הציבורי, ולהתמקד אך ורק בדברים שקשורים בטוב הציבורי.

ההבחנה של לוק בין פרטי לציבורי חופפת במידה רבה להבחנה בין דברים שהם בין אדם לעצמו, לבין דברים שנוגעים לאחרים, בדומה להבחנה של ג'ון סטיוארט מיל בעל החירות. למשל, השליט יכול להתערב בביטוי פומבי של דיבה או של דעות שהן נגד השלום והסדר הציבורי, אך הוא לא יכול להתערב כאשר מדובר בדעות, מוצדקות או מוטעות, שנוגעות לאדם עצמו או ליחסיו עם אלוהים, ואין לגיטימציה לשימוש של השליט בכוח לשם תיקון מידות רעות של נתינים.

במאה ה-20 ההבחנה של לוק בין הפרטי לציבורי הפכה לנושא מרכזי בביקורת הפמיניסטית על הפוליטיקה הליברלית.

מקרים בהם מותרת אי-סובלנות

לפי לוק עקרון הסובלנות תקף גם כלפי אנשים שאינם נוצרים, כגון יהודים, מוסלמים, ופגאנים. החריגים, שכלפיהם אין צורך לנקוט בסובלנות, הם אתאיסטים. חלק מהקוראים של לוק פירשו את כתביו גם כרשות לנהוג בחוסר סובלנות כלפי רומים-קתולים. כמו כן, במספר מקומות כותב לוק שמי שאינו סובלני כלפי אחרים מאבד את זכותו לדרוש סובלנות כלפיו.

אתאיזם

המקרה שבו לוק נחרץ ביותר לגבי נחיצותה של אי-סובלנות הוא זה של אתאיסטים. לפי ג'ון דאן "עבור לוק... אתאיסטים הם איום פרקטי כה חמור, שהם מאיימים על עצם קיומה של החברה; ובגלל מידת האיום שהם מהווים - הם שקולים לגרסה רוחנית של מחלת האיידס, באופן שהיא מובנת לאנשים ההיסטריים ביותר בני זמננו - הם למעשה, בעיניו של לוק, מאבדים את רובן הגדול של זכויות האדם".

הנימוק המרכזי של לוק ללגיטימציה של רדיפת אתאיסטים היא שאין דבר שיכול להבטיח שהם יקיימו הבטחות, אמנות ושבועות, שהן לדבריו הקשרים שמאגדים את החברה:

אין להתייחס בסובלנות כלשהי לאלה המכחישים את קיומה של האלוהות. שהרי על מי שמכחיש את קיום האל אינן מקובלות לא ההבטחות, לא האמנות ולא הבריתות שהן הקשרים היוצרים את החברה האנושית, ואין כל קדושה נודעת להן בעיניו; הרי הרחקת האל מכל הקשרים הללו, ואפילו זו הרחקה הנעשית במחשבה בלבד, מבטלת אותם כליל

המקור באנגלית

Those are not at all to be tolerated who deny the Being of a God. Promises, Covenants, and Oaths, which are the Bonds of Humane Society, can have no hold upon an Atheist. The taking away of God, though but even in thought, dissolves all.

— איגרות על הסובלנות, עמ' 83–84. תרגום: יורם ברונובסקי

התאוריה של לוק לגבי החברה והמדינה נשענת על ההנחה שהקשרים הפוליטיים מבוססים על הבטחות ואמנות. לפי לוק, ללא הפחד מאלוהים לא ניתן לסמוך על אנשים שהם אכן יקיימו הבטחות ולכן אתאיסטים מהווים סיכון ליסודות של החברה. לפי ג'רמי וולדרון , נימוק נוסף הוא שלאתאיסטים חסר היסוד שבאמצעותו בני אדם מכירים בשוויון בין כל בני האדם.

פרשנים של לוק ניסו להסביר בדרכים שונות את המניעים מאחורי החלטתו לתת לגיטימציה לאי-סובלנות כלפי אתאיסטים. ישנם פרשנים, בעיקר מהמסורת הפרשנית של לאו שטראוס, שנמצאים בדעת מיעוט לפיה לוק בעצמו היה אתאיסט. לפי ויליאם בלום, ניל וויטפילד וסטיוארט טגר, לוק מציע לקוראיו "טיעון סודי" לפיו הקיום של אלוהים לא ניתן להוכחה, אך היציבות של החברה הליברלית מחייבת שההמונים יקבלו את רעיון האל הנקמן, שמעניש את מי שנוהג בניגוד לחוק הטבע. פרשנות זו לא מקובלת על רוב החוקרים של כתבי לוק. פרשנות אחרת היא שהסיבה העיקרית לעמדה הנחרצת נגד אתאיזם היא שלוק רצה להימנע מהאשמות (שאכן הופנו נגדו) שגישתו מובילה לאתאיזם. לפי עמדה אחרת, לוק רצה להרחיק את עצמו מהגישה שהוא זיהה עם הובס ועם פייר בל, לפיה ניתן להסיק זכויות מאינטרסים. לוק חשב שגישה זו לא מספקת הגנה מספקת מפני רדיפה של השלטון. הוא ראה גישה זו כאתאיסטית וביקש להתרחק ממנה על ידי גינוי של אתאיזם. גישה מקובלת היא שלוק אכן האמין שלא ניתן לסמוך על אתאיסטים שיקיימו הבטחות.

קתולים

לוק לא מציין באופן חד משמעי את הקתולים כחריג שכנגדו מותר לנהוג בחוסר-סובלנות, אך חלק מפרשניו סבורים שאי-סובלנות כלפי קתולים משתמעת מכתביו. פרשנות זו מתבססת על שני טיעונים של לוק לגבי דתות, שלפי לוק אין להן זכות לדרוש סובלנות מהשלטון. ראשית, השלטון המדיני לא צריך להיות סובלני כלפי כנסיות שבהן המאמינים מכירים בסמכות מדינית של שליט חיצוני, כיוון שכנסיות אלה מעודדות, הלכה למעשה, התערבות של שלטון חיצוני בעניינים ציבוריים. בכלל זה, השלטון לא צריך להיות סובלני כלפי דתות שטוענות שהמשמעות של אקסקומוניקציה של שליט מכנסייתם היא עילה לאובדן שלטונו, או שהזכות לשלטון מבוססת על חסד אלוהי . חלק מבני תקופתו של לוק זיהו טענות אלה עם הקתוליות. ניתן לפרש טיעון זה כהתרת אי-סובלנות כלפי קתולים, שמאמינים בסמכותו של שליט חיצוני, האפיפיור. אולם, הדוגמה שלוק עצמו מספק היא זו של מאמין מוסלמי שרואה עצמו כפוף לסמכותו של המופתי של קונסטנטינופול. לפי ריצ'רד אשקרפט, הדוגמה של המאמין המוסלמי היא מטאפורית בלבד, בעוד שהמטרה האמיתית של לוק היא יורש העצר הקתולי ג'יימס השני.

הטיעון השני שניתן לפרשו כקריאה לאי-סובלנות כלפי קתולים הוא שאין חובה להיות סובלניים כלפי דתות שמתירות לא לשמור אמונים עם כופרים, כיוון שמשמעות הטענה היא שמחויבות המאמינים לקיים הבטחות תקפה רק בינם לבין בני דתם. גם טענה זו זוהתה בתקופתו של לוק עם הקתוליות.

בעוד שטענות אלה פורשו כהתרת אי-סובלנות כלפי קתולים, במקומות אחרים הוא כולל במפורש את האמונה הקתולית במסגרת הסובלנות הנדרשת מהשלטון. לדוגמה, הוא מציג את האמונה הקתולית שלחם הקודש הוא גופו של ישו כמגוחכת, אך מציין שאין בה פגיעה בזולת, ושסגידה לאלוהים לפי הפולחן הרומי-קתולי צריכה להיות מותרת כפי שמותר הפולחן בנוסח ז'נבה. קביעות אלה ואחרות הובילו חלק מפרשניו למסקנה שהוא לא פסל את האמונה הקתולית כשלעצמה, אלא אנטינומיזם ודוקטרינות פוליטיות מסוימות שזוהו בתקופתו עם הקתוליות. פרשנים אחרים טוענים שאי-סובלנות כלפי קתולים הייתה אחד הרעיונות בהם לוק תמך כל חייו.

שתי מסכתות על ממשל מדיני

ערך מורחב – שתי מסכתות על ממשל מדיני

הכריכה המקורית של שתי מסכתות על ממשל מדיני, 1690.

על רקע המשבר הפוליטי באנגליה פנה לוק לכתיבת שתי מסכתות על ממשל מדיני, טקסט פוליטי ששוטח את ביקורתו על משטר מלוכני אבסולוטי ואת תפיסתו לגבי טבעו וגבולותיו של ממשל מדיני לגיטימי.

במסכת הראשונה מבקש לוק להפריך את הטיעונים שהציג רוברט פילמר בספרו "פטריארכה". פילמר כתב את ספרו ב-1631, אך ב-1680, יותר מ-20 שנה לאחר מותו, הודפס הספר מחדש ושימש את המצדדים במלוכה של צ'ארלס השני ובזכותו של ג'יימס, יורש העצר הקתולי, לכתר. פילמר טען שהזכות לשלטון מדיני ניתנה לאדם הראשון על ידי אלוהים ועוברת מדור לדור כירושה. הוא יצר בספרו הקבלה בין שלטון האב במשפחה לבין השלטון המדיני. הפרשנות של פילמר לכתבי הקודש נועדה להצדיק מלוכה אבסולוטית העוברת בירושה. כנגד טיעון זה הציג לוק פרשנות משלו לכתבי הקודש, אשר סותרת את הפרשנות של פילמר.

נקודת המוצא של לוק במסכת הראשונה, היא שהעולם ניתן לבני האדם כקניינם המשותף. בניגוד לטענה של פילמר לגבי זכותו של אדם הראשון, טען לוק שאלוהים נתן לאדם את הזכות לרדות בבעלי החיים ביבשה, בים ובשמיים, אך לא את הזכות לשלוט בבני אדם אחרים. יתרה מכך, לוק טוען שהזכויות שקיבל אדם ניתנו לו במשותף עם חוה. בנוסף, גם אם ניתן היה לפרש את כתבי הקודש כאילו נתן אלוהים לאדם את הזכות לשלוט, אין בתנ"ך מידע מספיק על האופן בו עברה זכות זו בירושה, וממילא לא ניתן להוכיח כי המלכים הנוכחיים הם יורשים חוקיים של אותה זכות. לפיכך טוען לוק שפילמר מצדיק למעשה כל שלטון קיים, בין אם נתפס בכוח או עבר בירושה. לוק תוקף גם את ההקבלה שיוצר פילמר בין אבהות לשלטון אבסולוטי. לפי לוק, חובתם של ילדים לציית להוריהם פוקעת כאשר הם בוגרים מספיק כדי לשלוט בעצמם, ואילו חובת כיבוד אב ואם, שתקפה לגבי ילדים גם בבגרותם, לא מקימה חובת ציות. יוצא מכך שאין הקבלה בין אבהות לשלטון, וגם אם הייתה הקבלה כזו לא היה משתמע ממנה ששלטון מדיני הוא אבסולוטי. לוק טוען שהגישה של פילמר מובילה הלכה למעשה להצדקה של עבדות, דבר שהופך את טיעונו לאבסורד.

משהופרכה גישתו של פילמר פונה לוק במסכת השנייה לטיעון בדבר המקור האמיתי של הממשל הלגיטימי, תכליתו, וגבולות סמכויותיו. לוק פותח את המסכת בתיאור מצב הטבע, שהוא המצב הקדם מדיני, ושל חוק הטבע, שהוא החוק היחיד לו כפופים בני אדם במצב הטבע (פרק ב'). מצב הטבע מאופיין בשוויון, במובן שאף אדם לא כפוף לכוחו של אחר, ובחירות מושלמת של כל הפרטים. אולם, חירות אינה הפקרות: בני אדם כפופים גם במצב זה לחוק הטבע, שמחייב אותם לדאוג לשימור עצמם, וכאשר שימור עצמם אינו בסכנה, לדאוג גם לשימור שאר המין האנושי. מהחובות במצב הטבע עולות גם הזכויות הטבעיות של הפרטים: זכותם לקניין במובנו הרחב - חיים, חירות ורכוש - וזכותם לשפוט ולהעניש את מי שפעל בניגוד לחוק הטבע. חוק הטבע מבטא את רצון האל וניתן להבינו באמצעות התבונה.

מצב הטבע על פי לוק הוא אופטימי יחסית להוגים אחרים, כגון תומאס הובס, ואין הכרח שהיעדר השלטון יוביל למלחמה. אולם קיימים בו "אי-נוחויות" שעשויות להוביל למצב המלחמה (פרק ג'). כבכל מצב ייתכנו מקרים בהם אנשים לא יקשיבו לתבונתם ויפעלו בניגוד לחוק הטבע. בהיעדר שופט מוסכם, ובהינתן שלבני אדם קשה לשפוט בעניינים הקשורים לעצמם ולהסכים על המידתיות של עונשים, הזכות לשפוט ולהעניש עשויה להוביל למעגל של נקמה ולמלחמה.

פרק ה' במסכת השנייה דן במקורו של הקניין הפרטי ובזכות לקניין פרטי. נקודת המוצא של לוק היא שהעולם ניתן לכל בני האדם במשותף, וזאת כדי שישתמשו בו לנוחיותם ולצורך שימור עצמם בעזרת תבונתם. לוק מבקש למצוא הצדקה לניכוס של קניין פרטי בהיעדר חוק מדיני. לטענתו, הזכות להפקיע דבר מה מחזקת כולם מתחייבת, משום שבני אדם לא היו יכולים לשרוד אלמלא הייתה להם אפשרות להפוך דברים שניתנו לכולם במשותף לרכושם הפרטי. השאלה היא, אם כן, כיצד יכול אדם להפקיע דבר מה מחזקת הכל באופן לגיטימי ומהם הגבולות לזכות זו.

לוק מניח שלבני אדם יש קניין ביחס לגופם ולעבודה שהם עושים באמצעות גופם. כאשר אדם משקיע את עבודת גופו ועמל כפיו בדבר מה שנמצא במצבו הטבעי הוא מערב בו משהו מקניינו ובכך הופך אותו לשלו. לוק קובע תנאי ראשון, לפיו הזכות לנכס דבר מה עומדת "על כל פנים כאשר כמות מספקת, באיכות לא פחות טובה, נותרה במשותף בשביל אחרים". תנאי שני הוא שהזכות לקניין פרטי היא ל"כל כמות שיכול היחיד להשתמש בה לתועלת חייו בטרם יתקלקל הדבר". עם זאת, המצאת המטבע כאמצעי לסחר חליפין מאפשרת לבני האדם לאגור רכוש רב מבלי לעבור על התנאי השני, וקיימות פרשנויות שונות למידת המחויבות של לוק לתנאים אלה.

מקור הממשל המדיני הלגיטימי, לפי לוק, הוא בהסכמה ראשונית בין בני אדם שהיו נתונים במצב הטבע וביקשו לפתור את אי-הנוחות הקיימת במצב זה (פרק ו'). הטענה שהסכמה כזו היא הבסיס לכינון המדינה היא זו שהופכת את התאוריה של לוק לחלק ממסורת האמנה החברתית. תהליך ההסכמה כולל שני שלבים. בשלב הראשון הפרטים מסכימים לכונן עדה. הם מוותרים על זכותם להעניש זה את זה ומוסרים אותה לעדה. בשלב השני מסכימים בני העדה בהחלטת רוב על המסגרת החוקתית ורשויות הממשל הדרושות לצורך חקיקה, אכיפה וביצוע של החוקים, וקידום טובת הכלל. הממשל פועל מכוח האמון שנתנה בו העדה. הסכמה הראשונית היא תמיד מפורשת, אך לוק מכיר בכך שקיים קושי מעשי בדרישה שכל נתין, בכל דור, יביע הסכמה מפורשת. תשובתו לבעיה היא שכל אדם שיש ברשותו חלק מנחלת הממשל נותן את הסכמתו שבשתיקה. מי שהסכמתו לא ניתנה באופן מפורש יכול למשוך את הסכמתו ולהקים חברה פוליטית חדשה, אך לצורך כך חייב הוא לוותר על כל ההטבות שהממשל הקיים מעניק לו.

לוק קובע במסכת השנייה (פרקים י"א-י"ב) שבממשל לגיטימי קיימות שלוש רשויות הנפרדות זו מזו בתכליתן: הרשות המחוקקת, שתפקידה לחוקק חוקים כלליים, קבועים ולא שרירותיים; הרשות המבצעת, שתפקידה להוציא את החוק לפועל ולאכוף אותו, לכנס את הרשות המחוקקת על פי הזמנים הקבועים החוק, ובמידת הצורך להשתמש בסמכות המיוחדת (פררוגטיבה) שניתנה לה כדי לטפל במקרים לא צפויים, כגון מצבי חירום; ורשות פדרטיבית, שעוסקת בענייני חוץ, כולל הזכות לעשות שלום ומלחמה, לכונן בריתות עם כוחות זרים, ולשלוט בסחר החוץ. חלוקה זו נחשבת לאחד המקורות לרעיון המודרני של הפרדת הרשויות במדינה, שפותח מאוחר יותר על ידי מונטסקייה, עמנואל קאנט, ובחוקת ארצות הברית.

בפרקים האחרונים של המסכת השנייה דן לוק בהגדרה של משטר רודני ובזכות למרוד כנגדו.

כסף ותאוריות כלכליות

רקע

לוק החל להתעניין בנושאים הקשורים בניהול הכלכלה המדינית ותפקידו של השימוש בכסף כחלק מעבודתו כמזכיר של שפטסברי. במסגרת תפקיד זה הוא היה מעורב בניהול עסקיו הכלכליים של פטרונו ובניהול השקעותיו מעבר לאוקיינוס. ב-1668 הוא כתב בפעם הראשונה טקסט שעוסק בנושאים כלכליים. לאחר שחזר מהולנד לאנגליה, הוא המשיך לעסוק בנושא, וב-1691 הוא פרסם בעילום שם את הפמפלט "מחשבות אחדות על התוצאות של הורדת שיעור הריבית והעלאת הערך של הכסף". בשנים לאחר מכן הוא המשיך לערוך את הפמפלט ופרסם מספר חיבורים נוספים בנושא. ב-1695 הוא פרסם, הפעם בשמו, את הפמפלט "מחשבות נוספות על העלאת ערך הכסף", וב-1696 יצא כרך שמאגד את כתביו בנושא.

ברקע לכתיבה של לוק בנושא היו בעיות כלכליות ומחלוקות לגבי המדיניות המוניטרית של הממלכה. בשנות ה-60 של המאה ה-17 התוצאות של מלחמת הולנד-אנגליה השנייה, המגפה הגדולה של לונדון, והשרפה הגדולה של לונדון יצרו לחץ על הכלכלה האנגלית. בשנות ה-90 הלחץ נוצר בחלקו בגלל מלחמת תשע השנים ובגלל מספר שנים של קשיים במגזר החקלאי. בנוסף, המערכת המוניטרית האנגלית הייתה סבוכה וקשה לשליטה. המטבעות ששימשו למסחר הכילו מתכות יקרות, כסף וזהב, וערכם היה קשור בערך המתכת שהם הכילו בתוך אנגליה ובמדינות אחרות. למדינה הייתה שליטה מעטה על אספקת המתכות ועל כמות המטבע שיוצאה. כתוצאה מכך, ערך המטבע היה נתון לשינויים חדים. בנוסף, קשה היה לשלוט בערך הכסף מול ערך הזהב. לקשיים אלה נוסף גם הקושי להתמודד עם פעילות לא חוקית. פעילות זו כללה זיופים, אך עיקר הבעיה הייתה חבלה במטבעות רשמיים – קיטום המטבע באופן המאפשר להשתמש בו על פי ערכו המקובל, ובאותו הזמן לשמור על חלק מהערך האמיתי של המטבע (coin clipping). על רקע בעיות אלה הונחו בפרלמנט מספר הצעות לרפורמה, ביניהן הצעות להוריד את שער הריבית החוקית ולערוך פיחות בערך המטבע. לוק התנגד להצעות אלה, והתכלית המעשית של חיבוריו בנושא הייתה לסתור את ההנחות שעומדות בבסיסן ולהציע גישה חלופית.

כמו רוב בני תקופתו, הנחות המוצא הכלכליות של לוק היו נטועות בגישה המרקנטיליסטית. גישה זו כרכה יחד את השגשוג הכלכלי של המדינה, רמת הפעילות במשק, וכמות הכסף במדינה. לוק טען שאנגליה, כמדינה שלה אין גישה נרחבת למכרות של מתכות יקרות, צריכה להתמקד במסחר חוץ באופן שיגדיל את כמות הכסף והזהב שברשותה ביחס למדינות שכנות.

תאוריית הערך

לוק הבחין בין הערך הפנימי (Intrinsic value) של דברים לבין ערך החליפין שלהם (Marketable value). הבחנה זו הייתה נפוצה בקרב בני זמנו, ומקורה בכתבים של אריסטו. הערך הפנימי של דבר מה תלוי רק בנחיצותו לחיים ובנוחיות שהוא מסב למשתמשים בו. הערך הפנימי הוא קבוע ואינו יחסי לדברים אחרים. לא קיים יחס קבוע בין הערך הפנימי של דבר מה לערך פנימי של דבר אחר. מנגד, ערך החליפין הוא יחס משתנה, שמבטא את הכמות של דבר אחד שניתן להחליף כנגד הכמות של דבר אחר. במילים אחרות, זהו המחיר של דבר במונחים של דברים אחרים.

השינוי בערך החליפין תלוי בפרופורציה שלוק מגדיר כיחס בין הכמות (Quantity) של הדבר לבין היקף המכירה ביחידת זמן (Vent). טענה זו פורשה לא אחת כתאוריה של היצע וביקוש, ואכן למילה "כמות", כפי שלוק משתמש בה, יש משמעות של היצע. המונח Vent דומה, אך אינו זהה, למונח ביקוש (Demand), שכבר היה בשימוש בזמנו של לוק. לוק מגדיר Vent כ"מעבר של מוצרים מאדם אחד לשני בחליפין" ומתאר את השינויים במעבר זה במונחים של מהירות. המונח לא מתייחס לדרישה כללית למוצר, אלא לכמות שנמכרה ביחידת זמן. כבר ב-1704 הופיעה ביקורת של ג'ון לו (John Law) על השימוש של לוק במונח Vent במקום במונח ביקוש. גורמים המשפיעים על השינוי ב-Vent הם שינויים במחיר, שינויים בטעמים הסובייקטיביים של צרכנים, ושינוי במחיר של תחליפים. בנוסף, לוק מנתח הבדלים בין ה-Vent של טובין שונים בהתאם לרגישותם לשינויים במחיר. במונחים נאו-קלאסיים, הדיון של לוק לא מתמקד בתנועה על פני עקומת הביקוש, אלא בשינויים של עקומת הביקוש עצמה ובגמישות הביקוש.

כסף ותורת כמות הכסף

במסכת השנייה על ממשל מדיני (פרק ה') ובכתביו הכלכליים מסביר לוק שהשימוש בכסף הומצא ואומץ בגלל השימושיות שלו כאמצעי חליפין, כדרך לצבור ערך, וכאמצעי לייעול חלוקת העבודה והניצול של משאבי הטבע. להמצאת הכסף היו משמעויות חברתיות מרחיקות לכת. לפני המצאת הכסף בני אדם לא יכלו לצבור קניין מעבר למה שיכול לשמש אותם לשימור חייהם ולנוחיותם. היכולת לצבור רכוש בכלכלה המבוססת על סחר חליפין הייתה מוגבלת, משום שלא ניתן לצבור טובין מתכלים. המצאת הכסף איפשרה להחליף את המוצרים המתכלים במטבעות שאינם מתכלים וכך לצבור ערך. התוצאה החברתית של המצאת הכסף היא גידול באי-השוויון החומרי, אך יש לה גם משמעויות חיוביות: היא מעודדת בני אדם לעשות שימוש רב יותר ורציונלי יותר במשאבי הטבע.

האימוץ של כסף וזהב כמתכות שמשמשות לחליפין נובע מכך שמתכות אלה אינן מתכלות ואינן משמשות לדברים אחרים, כך שהן ניתנות לצבירה, והאגירה שלהן לא גורעת מהיכולת להשתמש במשאבי הטבע לצורך שימור החיים ונוחיותם. אולם, ההחלטה להפוך מתכות אלה לאמצעי חליפין ולהקנות להן ערך לא נובעת מהכרח: זוהי פעולה וולונטרית שנעשית בהסכמה משותפת בין בני האדם במצב הטבע. כלומר, יש סיבה לכך שדווקא מתכות אלה נבחרו, אך הערך שהן מייצגות הוא מלאכותי, לא טבעי. לוק מדגיש שההסכמה על השימוש בכסף ועל ערך הכסף אינה הסכמה שניתנת במפורש, אלא הסכמה שמשתמעת מקבלת השימוש בהן.

ערך הכסף נקבע בשוק ככל טובין אחר על פי היצע וביקוש (vent), אך היות שאנשים תמיד מעוניינים להחליף את המוצרים המתכלים שהם מייצרים, הביקוש לכסף, בניגוד לטובין אחרים הוא "תמיד מספיק". מכך מסיק לוק שהערך של הכסף נקבע רק על פי צד ההיצע, כלומר על פי כמות הכסף. כמות הכסף משפיעה באופן הופכי על המחיר של טובין בשוק. בכלכלה סגורה שינוי בכמות הכסף יוביל לשינוי ברמת המחירים, אך לאחר עדכון המחירים לא יהיה לשינוי השפעה על רמת הפעילות הכלכלית. בכלכלה שמקיימת סחר חוץ עם מדינות אחרות, יש צורך ברמת מחירים יציבה וזהה פחות או יותר לרמת המחירים במדינות אחרות. שינוי בכמות הכסף במדינה יכול להוביל לבעיות במסחר. בהינתן שאובדן מסוים של כסף במהלך הסירקולציה שלו הוא בלתי נמנע, ובהינתן שמדינות אחרות יכולות להגדיל את כמות הכסף שברשותן על ידי כרייה של מתכות יקרות, מסיק לוק שעל אנגליה לשאוף למאזן מסחרי חיובי, שיגדיל באופן עקבי את כמות הכסף. המטרה היא למנוע מצב שבו כמות הכסף במדינה תקטן ביחס לכמות הכסף במדינות אחרות, ועקב כך תנאי המסחר ורמת הפעילות ייפגעו. הדיון של לוק על הקשר בין כמות הכסף למחירים ולרמת הפעילות נחשב לניסוח הראשון של תורת הכמות של הכסף, אף שחסרה בו הדינמיות של מודלים מאוחרים יותר, כגון זה שפיתח דייוויד יום.

לוק מבחין בין שתי דרכים להתייחס לערך של כסף. הראשונה היא רמת המחירים של מוצרים; כלומר, יחס החליפין בין כסף לבין מוצרים בשוק. השנייה היא ריבית על הלוואות, שלוק מגדיר כ"מחיר של שכירת כסף". ככל הדברים בשוק, שיעור הריבית נקבע על פי היצע וביקוש (vent), או כפי שלוק מגדיר זאת "לפי מספר הקונים והמוכרים". אלה, בתורם, נקבעים על פי מצב המסחר, כמות הכסף וכמות החובות. כשכמות הכסף קטנה, המחיר של שכירת כסף נהייה יקר יותר. כך גם כאשר רמת המסחר או כמות החוב עולה. יוצא מכך שקיים בשוק שיעור "טבעי" של ריבית. לוק סבר שהמדינה לא יכולה להכתיב שיעור ריבית שונה מהשיעור הטבעי, כיוון שבנקאים ואנשי עסקים מיומנים ימצאו תמיד דרכים לקנות ולמכור כסף בשיעור הריבית הטבעי ולהתחמק מהעונשים הקבועים בחוק. מכאן שלא ניתן להשתמש בשיעור הריבית, באופן מלאכותי, כדרך לרגולציה של הפעילות בשוק. יותר מכך, גם אם אפשר היה לקבוע את שיעור הריבית בחוק, הרחקת שיעור הריבית החוקי משיעור הריבית הטבעי הייתה מזיקה לרמת המסחר. אם אנגליה תקטין באופן אפקטיבי את שיעור הריבית החוקי – כפי שביקש הפרלמנט לעשות – פחות מלווים יהיו מוכנים להסתכן בהשכרת כספם. התוצאה היא שיותר כסף יצא ממחזור המסחר ורמת המסחר תרד. יוצא מכך ששיעור הריבית החוקי היעיל ביותר הוא השיעור הטבעי. רק שיפור במסחר ובמאזן במסחרי יכול לשפר את מצב הממלכה.

עם זאת, לוק לא ביקש לבטל לחלוטין את החוק בנוגע לריבית. חוק זה חשוב מהסיבות הבאות: (א) במקרים שבהם אין חוזה חתום בין הצדדים החוק יכול לשמש בוררים ובתי משפט כדרך לקביעת הריבית; (ב) לוק מכיר בכך שבמצב הדברים הנוכחי קיים ריכוז רב של הפעילות הבנקאית בלונדון, מצב שהוא מגדיר כ"מעין מונופול בהסכמה". מצב זה מצריך רגולציה כיוון שהוא מקנה לבנקאים המיומנים כוח רב ויכולת לנצל את הבורים ואת הלווים מתוך הכרח. לוק מציע, אם כן, שהחוק יכול לשמש על מנת לקבוע גבול עליון ותחתון לריבית.

חינוך

ערך מורחב – מחשבות אחדות אודות החינוך

כריכת "מחשבות אחדות אודות החינוך" (1693)

שני הטקסטים המרכזיים של לוק בנושא חינוך הם "מחשבות אחדות אודות החינוך", שעוסק בחינוך של ילדים, ו-"Of the Conduct of Understanding",‏ שהוא מעין מדריך לאוטודידקטים בוגרים.

מחשבות אחדות אודות החינוך נכתב במקור כסדרה של מכתבים לאדוארד קלארק, מכר של לוק שפנה אליו בשאלה לגבי חינוך של ילדים. הוא הופיע לראשונה כספר ב-1693 ולוק ערך מספר תיקונים במספר מהדורות עד מותו. לוק כותב במפורש שעצותיו אינן אוניברסליות, אלא נוגעות לחינוך בניהם של ג'נטלמנים. הנחת המוצא של הספר היא שרק מעטים מאוד מהילדים יכולים להדריך את עצמם באמצעות טבעם ושכלם, ואילו "תשעה מתוך כל עשרה בני אדם שאנו פוגשים הם מי שהם, טובים או רעים, שימושיים או לא, על פי חינוכם. החינוך הוא שיוצר את ההבדלים הניכרים ביותר במין האנושי". כמו במסה על שכל האדם, מניח לוק שבני אדם לא נולדים עם רעיונות שטבועים בשכלם, אלא כטאבולה ראסה; כפי שהוא מתאר זאת בפסקה האחרונה של החיבור, "נייר לבן או שעווה, הניתנים לעיצוב כפי שמתבקש". עם זאת, הוא סבר שלכל ילד יש טבע, מצבי רוח ונטיות משלו, ולכן יש להתאים את החינוך לאישיות של הילד.

לוק פותח את מחשבות אחדות אודות החינוך בדיון על החינוך הגופני של הילד. כמו בחינוך הנוגע לשכל, כך גם בנוגע לגוף לוק מאמין שעל הילד ללמוד הרגלים נכונים בדרך הניסיון המעשי. כך למשל, על ההורים לחשוף את הילד לחום, לקור ולרטיבות. החוזק של הגוף וזה של השכל מתבטאים ביכולת של הילד לסבול קשיים ולהעדיף את מה שמורה התבונה על פני מה שמורים החשקים והנטיות. חלק עיקרי במטרת החינוך הוא, אם כן, ללמד את האדם להתגבר על פיתויים ולפתח במקומם מידות טובות והתנהגות ראויה.

בני אדם באופן כללי מונעים על פי העיקרון ההדוניסטי של משיכה לעונג ודחייה מכאב. המטרה של החינוך אינה לבטל את העיקרון הזה, אלא לעזור לילדים להבין את התוצאות של מעשיהם ולפתח את היכולת לסבול כאב מיידי ולוותר על עונג מיידי לטובת עונג עתידי חשוב יותר, או לצורך מניעה של כאב רב יותר בעתיד. לצורך כך ממליץ לוק על אסטרטגיות שונות של חינוך. למשל, הוא ממליץ להימנע ממתן פרסים על התנהגות טובה כדי לא לפתח אצל הילד תלות בסיפוק מיידי. מנגד, על ההורים לעודד את הילדים לפעול על פי השאיפה לכבוד בעיני הבריות והרתיעה מתחושת הבושה. לפי לוק, כאשר לומד השכל להכיר את העונג של הערכה בעיני אחרים והכאב שבכלימה, הופכים מניעים אלה לעוצמתיים ביותר בקביעת התנהגות. מוניטין אינו חוק הטבע האמיתי ואינו מדד אמיתי למידות טובות, אך הוא המדד הקרוב ביותר להם, ולכן ראוי לעודד את הילדים להתייחס ברצינות רבה לעונג שבהערכה מצד אחרים. עידוד המוניטין כמניע יאפשר להורים להימנע משימוש יתר בעונשים גופניים. לוק מעודד הורים לתת מחמאות לילדים בפומבי ולנזוף בהם בפרטיות. המקרה היחיד שבו עונש גופני הוא מומלץ הוא זה של מרדנות כנגד הסמכות ההורית.

לוק התנגד לאופן הלימוד בבתי הספר בתקופתו והעדיף חינוך ביתי. הוא סבר שבתי הספר אינם מתאימים לחינוך המוסרי של הילדים ומתמקדים רק בלימוד הפורמלי של המקצועות. בתי הספר נוטים לענישה גופנית, שבהקשר של לימוד שפות ומקצועות אחרים לא מקדמת הרגלים נכונים וחשיבה עצמאית. בבית ילדים לומדים, בנוסף למקצועות הלימוד, גם נימוסים, הימנעות מאכזריות, שליטה עצמית, אהבת האל, אהבת הלימוד, נדיבות וכדומה. במהלך ההתעצבות של הילד שתי תכונות טבעיות הן חשובות במיוחד: הסקרנות ואהבת החופש. הסקרנות מקדמת את הילד להשגת ידע ולהסרת הבורות, ולכן על ההורים לטפח אותה ולענות בסבלנות על השאלות של ילדיהם. אהבת החופש היא לא שאיפה לפרוק עול ולאבד שליטה, אלא תחושה של עצמאות בעת המעשה. העונג שבמשחק נובע מאהבה זו לחופש. לוק דגל בהתאמה של החינוך לטבע של הילד ובשימוש במשחק במקום בשינון. על הילדים ללמוד שפות, אך ככל האפשר יש ללמדם באופן הטבעי שבו הם לומדים את שפת האם.

על תבוניות הנצרות

לוק התעניין בתאולוגיה נוצרית, ונושאים הקשורים לדת ולפרשנות של כתבי הקודש מופיעים כמעט בכל כתביו. לקראת סוף חייו הוא פרסם בעילום שם מספר חיבורים תאולוגיים, ביניהם "התבוניות של הנצרות כפי שנמסרה בכתבי הקודש" (The Reasonableness of Christianity As Delivered in the Scriptures) ו"הצדקה של תבוניות הנצרות" (A Vindication of the Reasonableness of Christianity) משנת 1695, "הצדקה שנייה של תבוניות הנצרות" משנת 1696, ו"פרפרזה והערות על איגרות פאולוס" (A Paraphrase and Notes on the Epistles of St Paul), שהיה החיבור האחרון שכתב לפני מותו ופורסם לאחר מותו בשנת 1707.

הרקע לכתיבת חיבורים אלה הוא נושא במחלוקת בקרב פרשניו של לוק. לפי ג'ון מרשל , המסה על השכל האנושי עוררה מספר בעיות תאולוגיות שעליהן ביקש לוק לענות. בין השאר, לוק טען שבני אדם יכולים לדעת את חובותיהם המוסריות באמצעות התבונה בלבד, אבל הוא חשב גם שאמונה בעולם הבא חשובה עבור המוסריות של בני אדם. עם זאת, הוא לא סיפק הוכחה דמונסטרטיבית לקיומם של חיים לאחר המוות, לתחיית המתים ולענישה על חטאים. עבור לוק, הכתבים התאולוגיים מאמצע שנות ה-90 היוו הזדמנות להביע את עמדתו בנושאים אלה. בנוסף, לפי מרשל, לוק התעניין בפולמוס שכונה "המחלוקת האוניטארית" בשנים 1687–1700 ואשר עסק בשאלת קיומו של השילוש הקדוש, בתפקיד והמהות של ישו, ובאמונה לגבי החטא הקדמון. הוא קרא את הכתבים המרכזיים שהודפסו במהלך המחלוקת והתכתב לגביה עם חברים כגון אייזק ניוטון וז'אן לקלרק . המחשבה האפיסטמולוגית של לוק קירבה את עמדתו לעמדות של הסוציניאניסטים, זרם אוניטרי שדחה את האמונה המקובלת לגבי השילוש הקדוש ונחשב למינות. נושאים אחרים שהשפיעו על הכתיבה התאולוגית של לוק, לפי מרשל, הם הפולמוס על דוקטרינת ההצדקה והפולמוס על הדאיזם, השקפה לה לוק התנגד. פרשנים אחרים חולקים על טענות אלה. כך למשל, ויקטור נובו טוען שכל הנושאים האלה הם משניים בטקסטים של לוק, ומחלקם הוא אף התעלם לחלוטין. לפי נובו הרקע לכתבים אלה הוא הקשר האינטלקטואלי בין לוק וחברתו הקרובה דאמריס מאשם.

הטיעון של לוק הוא שהנצרות היא תבונית, לא במובן שהאמת הנמסרת בברית החדשה היא טבעית או ניתנת לגילוי באמצעות התבונה בלבד, אלא במובן שלהיות נוצרי זו הבחירה הטובה והתבונית ביותר. לוק הדגיש שמשפט הטבע הוא החוק האלוהי ושהוא ניתן להבנה באמצעות התבונה. התבונה אם כן מהווה מקור סמכות בענייני מוסר. אולם, אין זה המקור היחיד. לצד התבונה קיים חוק מוסרי שנמסר על ידי אלוהים בהתגלות. בין שני מקורות סמכות אלה קיימת הלימה, שכן כל מה שאלוהים מגלה הוא אמת והתבונה יכולה להסכים לו. בנוסף, כאשר אלוהים מוסר דבר מה בהתגלות הוא דואג תמיד לספק הוכחות לכך שאכן מדובר בהתגלות אלוהית. נובע מכך שניתן להסתמך על כוח השיפוט של התבונה על מנת להבהיר שדבר מה אכן נמסר בהתגלות. כך גם לגבי כתבי הקודש: התנ"ך והברית החדשה. כתבים אלה נמסרו בהתגלות, דבר שניתן להוכחה על ידי הפרטים המצויים בהם, ולכן הם מבטאים אמת היסטורית ומוסרית.

בניגוד לדאיסטים ולמאמינים בדת הטבעית, לוק סבר שבאופן מעשי קשה מאוד להבין את החוק המוסרי באמצעות התבונה בלבד, ולכן יש חשיבות מכרעת למה שנמסר בהתגלות. גם אנשים תבוניים נוטים לטעות לגבי החוק המוסרי ולהתאים את מסקנותיהם למה שנוח להם. חלק מהדוגמאות שלוק נותן הם להוגים שחיו לפני הולדת ישו, כגון אפיקורוס, סנקה וקונפוציוס. הקושי של בני אדם להבין את החוק המוסרי ולפעול על פיו נובע מהחולשה של בני האנוש מאז נפילת האדם. אדם הראשון נברא על ידי אלוהים כיצור מושלם מבחינה גופנית ורוחנית ובעל חיי נצח. כעונש על אי הציות לאלוהים אדם וחווה איבדו את חיי הנצח והפכו לבני תמותה. צאצאיהם הם גם כן באופן טבעי בני תמותה. יש להבחין בין תפיסה זו לבין רעיון החטא הקדמון. צאצאי אדם וחווה לא נולדים חוטאים, והרשות נתונה להם לפעול באופן וולונטרי על פי החוק המוסרי או לסור מדרך זו ולחטוא. זהו החוק בנוגע למעשים טובים, ששפתו על פי לוק היא "עשה זאת וחיה, הפר זאת ותמות". המצב האנושי מאז נפילת האדם הוא מצב של חולשה ובינוניות, שמעיב גם על היכולת של בני האדם לפעול על פי החוק של המעשים הטובים . נפילת האדם היא נפילה ממצב של ציות מוחלט לחוק האלוהי, על כל הפרטים והדיוקים שבו. בני אדם יכולים לבחור לפעול על פי החוק האלוהי ולזכות בחיי נצח, אך כל חריגה, ולו הקטנה ביותר, מהחוק האלוהי מובילה לאובדן חיי הנצח, כך שסביר שאף אחד לא יזכה בחיים אלה.

אם קונפורמיזם לחוק האלוהי לגבי מעשים טובים היה הדרך היחידה להשיג חיי נצח, רק מתי מעט, אם בכלל, היו יכולים לקוות לחיים שלאחר המוות. אולם, אלוהים בחסדו נתן לבני האדם גם את החוק של האמונה והכריז שכל מי שמאמין יזכה בחיי נצח, גם אם הפר את החוק של המעשים הטובים. כך למשל, אברהם הוכרז כצדיק כיוון שהאמין בהבטחה של אלוהים ששרה תלד לו ילד. עבור נוצרים, החוק של האמונה דורש אמונה בקיום אלוהים ואמונה בכך שישו הוא המשיח. לפני שישו הופיע ועשה ניסים שהראו ללא כל ספק שהוא שליח האלוהים, העולם היה במצב של חשיכה ושגיאה, לא בגלל אי-שימוש בתבונה, אלא בגלל החולשות האנושיות שהן נחלת הכלל מאז הנפילה. ישו הראה שציות לאלוהים הוא הבסיס למוסריות והבהיר את חוק הטבע לכל מי שמוכן לראות. ההתגלות של ישו, אם כן, סיפקה לבני האנוש נתיב ברור לחיי נצח. כפי שכתוב באיגרת הראשונה אל הקורינתים "כַּאֲשֶׁר בָּאָדָם הָרִאשׁוֹן מֵתִים כֻּלָּם כֵּן יִחְיוּ כֻלָּם בַּמָּשִׁיחַ" (ט"ו 22). לפי לוק, האמונה שישו הוא המשיח שבאמצעותו יזכו בני האדם בתחייה מחדש ובחיי הנצח שאיבד אדם הראשון היא אמונה תבונית, לא כיוון שהתבונה מגלה את תוכנה לבדה, אלא כיוון שהיא שימושית לצורך השרשת המוסר בעולם כולו, כיוון שהתבונה יכולה להסכים לה, וכיוון שבלעדיה רוב בני האדם התבוניים נותרים חלשים וללא יכולת להשיג חיי נצח.

האמונה באלוהים ובכך שישו הוא המשיח היא הבסיס המינימלי מגדיר את הנצרות, וכל מי שמאמין בכך הוא נוצרי. בסיס מינימלי זה הולם את התמיכה של לוק במדיניות של סובלנות דתית.

השפעה וביקורת

לכתבים של לוק הייתה השפעה עצומה על המחשבה של פילוסופים אחרים ועל התודעה הציבורית החל מסוף המאה ה-17. מסכם זאת ריצארד אשקרפט:

דיון על ההשפעה של לוק על הוגים פוליטיים מאוחרים יותר יצריך לא פחות מהיסטוריה של כלל המחשבה המדינית מאז המאה השבע-עשרה. גם אם הנושא יוגבל למאה ה-18 בלבד, השמות בורק, יום, אדם סמית, בנת'ם, פיין, ג'פרסון, מונטסקייה, וולטר, ורוסו מעידים על הקף הבעיה. מלבד ההוגים הפוליטיים המוכרים האלה, היו אינספור עיתונאים, אקדמאים, אנשי דת, ואחרים בתוך השכבה האינטלקטואלית, שעזרו לעצב את התודעה הפוליטית בצרפת, אנגליה וארצות הברית של המאה השמונה עשרה. הכתבים שלהם מלאים בהתייחסויות ללוק. מספיק להזכיר את דניאל דפו, שבכתביו המתפרסים על פני יותר מחמש מאות כותרים הטיעונים של לוק משוחזרים לעיתים קרובות מילה במילה, על מנת להיזכר שרעיונות לוקיאנים זרמו גם דרך המדיום הספרותי. לוק לא היה רק הוגה פוליטי חשוב; הכתבים שלו על פילוסופיה, דת, כלכלה וחינוך הפכו אותו לכוח תרבותי שיש להתמודד איתו עבור כל הוגה במאה השמונה עשרה. ניתן לטעון שהמחשבה הלוקיאנית סיפקה מסגרת אינטלקטואלית לחברה הבורגנית המתעוררת.

המקור באנגלית

A discussion of the influence Locke’s ideas exercised upon later political thinkers would involve nothing less than a history of political thought since the seventeenth century. Even if the subject were limited to the eighteenth century, the names of Burke, Hume, Adam Smith, Bentham, Paine, Jefferson, Montesquieu, Voltaire and Rousseau indicate the scope of the problem. Besides these well-known political thinkers, there were countless journalists, academics, clerics and other members of the intellectual strata who helped to shape the political consciousness of eighteenth-century France, England and America. Their writings are filled with references to Locke. Indeed, Daniel Defoe’s writings alone extend to more than 500 titles, and Locke’s arguments, often reproduced verbatim, figure prominently in these books, pamphlets and novels. Mention of Defoe, to whose name others could be added, opens up the broad area of literature and reminds us that Lockean ideas also flowed through this cultural medium. Locke was not merely an important political theorist; his writings on philosophy, religion, economics and education made him a cultural force to be reckoned with for virtually every thinker in the eighteenth century. It can be argued that Lockean thought supplied the intellectual framework for an emerging bourgeois society.

— Richard Ashcraft, Locke's Two Treatises of Government, p. 269

תורת ההכרה

בתחום תורת ההכרה, למסה על שכל האדם הייתה השפעה עמוקה על התפתחות האמפיריציזם, והיא הפכה את לוק לפילוסוף בעל שם עוד בימי חייו. התגובות הראשונות למסה היו בחלקן ביקורתיות והתמקדו בביקורת של לוק על רעיון המושגים המולדים. חלק מהמבקרים המוקדמים של לוק ראו את הטיעון שלו בנושא כקריאת עידוד לאתאיזם וספקנות. כך למשל, הבישוף אדוארד סטילינגפליט תקף את המסה וראה בה בסיס לסוציניאניזם ואי-מוסריות. לוק ענה לביקורות של סטיגלינפליט. התכתובת ביניהם הודפסה ופורסמה, וסייעה ללוק לעדכן את המהדורות הבאות של המסה. המסה תורגמה בתחילת במאה ה-18 לצרפתית וללטינית וזכתה גם לתגובות מהוגים ביבשת. הוגים בולטים שהושפעו ממנה וכתבו עליה ביקורות בסוף המאה ה-17 ותחילת המאה ה-18 הם גוטפריד וילהלם לייבניץ, שחיבורו מאמרים חדשים על התבונה האנושית הוא ניסיון להפריך את טיעוני המסה, וג'ורג' ברקלי, שפיתח את תורת הכרה אידיאליסטית בתגובה ללוק. בתחילת המאה ה-18 תורת ההכרה של לוק הפכה לעמדה פילוסופית מקובלת. היא עוררה בצרפת ויכוחים על טיבה של הגישה המטריאליסטית בפילוסופיה. המסה הפכה לטקסט מכונן בהתפתחות האמפיריציזם. בנוסף, היא השפיעה גם על התפיסה האפיסטמולוגית של הוגי הנאורות הסקוטית, כגון דייוויד יום, ועל הוגי הנאורות הצרפתית, כמו וולטר, דני דידרו, קונדיאק ורוסו.

פילוסופיה של השפה

לדיון של לוק על הטבע והשימושים של השפה, במסגרת המסה על שכל האדם, הייתה השפעה רבה על התפתחות הפילוסופיה של השפה במאה ה-18. מייקל לוסונסקי טען שהמסה על שכל האדם מסמנת את תחילתה של הפילוסופיה של הלשון בעידן המודרני. המחשבה של לוק על השפה מתאפיינת בהעדפה לדיון על מילים המשמשות בלשון היום יום, על פני דיון על מילים ומושגים פילוסופיים. הוא דחה את המחשבה שניתן להחליף את השפה ה"רגילה" בשפה פילוסופית או אוניברסלית. גישה זו השפיעה על פילוסופים שדנו בנושא, כגון בופון. בנוסף, לוק סבר שהתחקות אחרי אופן השימוש במילים יכול להעיד על אופני מחשבה, השתנותם והתקדמותם. טענה זו השפיעה על התפתחות תחום האטימולוגיה. כך למשל, במאמר המשפיע "אטימולוגיה" באנציקלופדיה הגדולה משנת 1756, טען אן רובר ז'אק טורגו שגישתו תואמת לזו של לוק. גם המסה על מקורות הידיעה האנושית של קונדיאק דנה בקשר בין ידע לשפה בהשפעת לוק.

סובלנות ויחסי דת ומדינה

לאיגרות על הסובלנות הייתה גם כן השפעה מרגע שהתפרסמו. אף שהן התפרסמו בעילום שם, הן זכו לתגובות מבני זמנו של לוק, כגון הכומר האנגליקני ג'ונס פרוסט. לצד Commentaire philosophique, חיבור של פייר בייל שעסק גם כן בסובלנות, האיגרת של לוק הפכה לטקסט משפיע, החל מסוף המאה ה-17, בקרב הוגנוטים שנרדפו בצרפת. מאוחר יותר נושא הסובלנות הפך למרכזי עבור האנציקלופדיסטים בצרפת. וולטר פרסם ב-1763 את המסכת על הסובלנות (Traité sur la tolérance) וצרף לה תרגום של האיגרת של לוק. בהשראת לוק הוא מיצב את אנגליה כמודל לסובלנות דתית שיש לפעול לפיו במקומות אחרים באירופה. באנגליה עצמה, האיגרות סייעו לשינוי הדיון על יחס המדינה לקתולים, מדיון על טיבה של האמונה הקתולית לדיון על ההתאמה בין הדת הקתולית הממוסדת לבין העקרונות של ממשל לגיטימי. באופן כללי יותר האיגרות של לוק השפיעו על ההבנה של היחסים בין דת למדינה. סטנלי פיש כתב ב-1997 ש"קווי המתאר של הוויכוח המודרני לגבי היחסים בין כנסייה למדינה הונחו על ידי לוק ב-1689 באיגרת על הסובלנות, ועל אף ששלוש מאות שנים עברו מאז, הדיונים בנושא לא התקדמו מילימטר מעבר למה שלוק כתב". עם זאת, חוקרים אחרים טוענים שהגישה של לוק עובדה לגישה רדיקלית יותר במאה השמונה-עשרה בצרפת, אנגליה וארצות הברית, אשר תומכת בהפרדה מוחלטת בין דת למדינה, ואשר קושרת הפרדה זו עם חופש הביטוי.

המהפכה האמריקאית וליברליזם בארצות הברית

בהיסטוריוגרפיה של המהפכה האמריקאית התקבע במשך השנים קונצנזוס לפיו לתאוריה הפוליטית של לוק, ובמיוחד לרעיונות שמובעים בשתי מסכתות על ממשל מדיני, הייתה השפעה מכרעת על הכיוון הפוליטי והרעיוני של המהפכה ושל החברה האמריקאית. בין השאר נטען שתומאס ג'פרסון כתב את הכרזת העצמאות האמריקאית בהשפעת לוק. הדים ראשונים לטענה זו הופיעו כבר בתחילת המאה ה-19, בזמן הפולמוס בין הדמוקרטים-רפובליקנים לבין הפדרליסטים. במאמר שהתפרסם בניו יורק ב-1801 נטען שלוק הוא המייסד הפילוסופי של ארצות הברית ושמי שיקרא את עבודותיו "ימצא בהן את כל הרעיונות וכמעט את כל המילים, מילה במילה, שנמצאות בהכרזה". לאורך רוב המאה ה-20 עמדה זו הייתה לקונצנזוס. קרל בקר קבע ב-1922 ש"רוב האמריקאים [לפני 1776] גמעו את העבודות של לוק כאילו היו כתבי קודש פוליטיים; וההכרזה, בצורתה, בפרזיולוגיה שלה, עוקבת בקפדנות אחרי המסכת השנייה על ממשל מדיני של לוק". ההיסטוריון מרל קורטי כתב ב-1937 ש"אין זו הגזמה לומר, אפילו כאשר לוקחים בחשבון את ההשפעה של הוגים אחרים, שלוק היה הפילוסוף של אמריקה במהלך התקופה המהפכנית". לואיס הרץ כתב ב-1955 שהחברה האמריקאית "פיתחה היקשרות אבסולוטית ואי-רציונלית" עם לוק. לפי גישה זו לוק השפיע באופן ישיר או לא ישיר על התודעה של אמריקאים, ודרכו התקבלו רעיונות כגון: שוויון טבעי בין כל בני האדם; הסכמה של הנמשלים כבסיס היחיד לממשל לגיטימי; קיומן של זכויות טבעיות שלא ניתן למוסרן; כפיפות השלטון האזרחי למגבלות המפורטות באמנה החברתית; האמנה החברתית כבסיס ללגיטימציה; והרעיון שפעולות המנוגדות לאמנה החברתית מהוות עילה להתנגדות ואף למרד. חלק מהחוקרים זיהו קשר בין החברה האמריקאית לבין האתוס האינדיבידואליסטי וחשיבות הקניין בתאוריה של לוק.

בשנות ה-60 של המאה ה-20 החלו היסטוריונים לבקר את הקונצנזוס לגבי השפעתו של לוק. ג'ון דאן כתב ב-1969 שהטענה לפיה ניתן לזהות את התאוריה הפוליטית של האבות המייסדים של ארצות הברית עם זו של לוק היא קלישאה שמסרבת להיעלם. הוא טען שהקוראים של לוק בצפון אמריקה במאה ה-18 התמקדו במסה על שכל האדם. מספר העותקים של שתי המסכתות היה מוגבל ביותר, ולא היה להן מעמד של טקסט חשוב באקדמיה. ג'יי. גי'. איי. פוקוק תקף גם כן את ההתייחסות ללוק כ"פטרון הקדוש של הערכים האמריקאים". הוא הדגיש במקום זאת את ההשפעה של הוגים רפובליקניים כגון ניקולו מקיאוולי, ג'יימס הרינגטון ורוסו. בניגוד לגישה ההיסטוריוגרפית המוקדמת יותר, חוקרים אלה טענו שהאבות המייסדים של ארצות הברית והחברה האמריקאית במאה ה-18 לא נטו לשפה של זכויות טבעיות, אמנה חברתית ואינדיבידואליזם, אלא לשיח הרפובליקני הקלאסי שהדגיש מידות טובות אזרחיות, שותפות פעילה בחיים הציבוריים, חוסר אמון בשוק ובמסחר, העדפה לערכים אגרריים, ומשיכה לדיון הפוליטי-חוקתי השאוב מהעולם העתיק.

בסוף המאה ה-20 הגיעו היסטוריונים רבים למסקנה שהביקורת על ההיסטוריוגרפיה המוקדמת הייתה מוגזמת, ושהאבות המייסדים של החברה האמריקאית אכן הושפעו באופן עמוק מלוק – אם כי ההשפעה לא תמיד הייתה ישירה – לצד מקורות השפעה אחרים, כגון התנ"ך, טקסטים רפובליקניים, וספרות משפטית היסטורית.

ליברליזם, ליברטריאניזם וסוציאליזם

הכתבים הפוליטיים של לוק נחשבים בעיני רבים לטקסטים מכוננים בהיסטוריה של הגישה הליברלית. עם זאת, לוק השפיע על גישות ליברליות שונות זו מזו וכן על התפתחותן של גישות מתחרות.

הוגים סוציאליסטים מוקדמים באנגליה ובצרפת התייחסו למחשבה הפוליטית של לוק כבסיס למחשבה הפילוסופית שלהם. כך, בשנים 1760–1850, שתי המסכתות על ממשל מדיני היו הבסיס הרעיוני המאחד של גישות שונות אשר ניתן לתארן כחברתיות ואנטי-קפיטליסטיות, ואשר היוו את הבסיס לתנועה הצ'רטיסטית באנגליה. הוגים אלה ניכסו את הטענה של לוק שקניין משותף הוא המצב הטבעי, את הטענה שהעבודה היא הבסיס לקניין ואת הטענה שהטבע נמשל על ידי חוקים רציונליים. במאה ה-19, קרל מרקס זיהה אצל לוק התחלה של דיון על "ערך עודף", וניסוח ראשוני של תאוריית הערך של העבודה – שני מושגים חשובים לתאוריה הכלכלית של מרקס עצמו. עם זאת, בניגוד להוגים סוציאליסטים מוקדמים יותר, מרקס לא פירש את התאוריה של לוק כבסיס לתאוריה סוציאליסטית, אלא להפך, כ"ביטוי הקלאסי של רעיונות החברה הבורגנית לגבי זכויות כנגד החברה הפאודלית". לפי פרשנותו של מרקס, לוק הבין שהעבודה נותנת לטובין כמעט את כל ערכם וביקש לעגן מגבלות על כמות הרכוש שאדם יכול לנכס, אך בסופו של דבר לוק מראה כיצד בני אדם מתגברים על המגבלות באמצעות השימוש בכסף. לפי מרקס, הפילוסופיה של לוק "שימשה אחריו כבסיס לכל הרעיונות האנגלים לגבי כלכלה פוליטית". במאה ה-20, סי. בי. מקפירסון הציע ביקורת דומה על כתביו הפוליטיים של לוק, לפיה לוק קידם והצדיק בתאוריה הפוליטית והכלכלית שלו את רעיון "האינדיבידואליזם הרכושני". פרשנות זו מעוררת מחלוקת, ופרשנים כגון ג'יימס טולי וג'ון דאן טענו שלוק לא ביקש לקדם אינדיבידואליזם או רכושנות.

הוגים ליברלים הדגישו רעיונות שונים בתאוריה של לוק על מנת לתמוך בגרסאות שונות של ליברליזם, ביניהם התמיכה של לוק בסובלנות, הרעיון שקיימות זכויות פרט טבעיות ובלתי ניתנות לניכור, זכות הקניין, השוויון בין בני אדם, המגבלות על התערבות המדינה בחיי האזרחים ובכלכלה, רעיון האמנה החברתית כבסיס ללגיטימציה של השלטון המדיני, ורעיון הפרדת הרשויות.

דוגמה בולטת להשפעה של לוק על הוגים ליברלים קלאסיים ניתן למצוא בתאוריה של רוברט נוזיק. נוזיק כתב בספרו "אנרכיה, מדינה ואוטופיה" שנקודת המוצא שלו היא תיאור של "אינדיבידואלים באופן דומה מספיק לאלה שלוק מתאר במצב הטבע". לאינדיבידואל קיימות זכויות טבעיות, הכוללות את הזכות לקניין. נוזיק מסיק מתוך הנחות מוצא אלה, שהמדינה הלגיטימית היחידה היא מדינה מינימליסטית שאינה עוסקת בצדק חלוקתי מכל סוג שהוא, שכן כל ניסיון להתערב בחלוקה של הקניין מהווה פגיעה לא לגיטימית בזכויות הפרט. נוזיק מכיר במגבלות שלוק מציב לניכוס קניין (the Lockean proviso), ובמיוחד בתנאי שניכוס הוא מוצדק רק אם כתוצאה ממנו אחרים לא נמצאים במצב רע יותר משהיו לפני כן. נוזיק מפרש את המגבלה ככזו שנוגעת למונופולים בלבד, ומסיק כי הפעולה של השוק החופשי לא סותרת את המגבלה שלוק הציב.

דוגמה בולטת להשפעה של לוק על הוגים ליברליים סוציאליסטיים ניתן למצוא בתאוריה של צדק של ג'ון רולס. בעוד שהתאוריה של רולס היא קאנטיאנית יותר מאשר לוקיאנית, רולס נוטה לפרש את לוק כהוגה בעל השפעה על רעיון האמנה החברתית ורעיון ההסכמה כבסיס לממשל לגיטימי. לטענת רולס, "התפקיד של שוויון זכויות בתאוריה של לוק הוא להבטיח שהסטיות המותרות היחידות ממצב הטבע הן אלה שמכבדות את הזכויות האלה ומשרתות את האינטרס הציבורי". אצל לוק, לפי רולס, כל הסטיות הלגיטימיות ממצב הטבע הן כאלה שפרטים רציונליים המעוניינים לקדם את תכליותיהם היו יכולים להסכים להן במצב של שוויון. פרשנות זו מקרבת את רעיון ההסכמה החברתית של לוק לרעיון מסך הבערות של רולס עצמו. עם זאת, ב"הרצאות על ההיסטוריה של הפילוסופיה הפוליטית" רולס מכיר בכך שמתהליך ההסכמה הראשונית כפי שלוק מתאר אותו עלולים להיווצר מוסדות פוליטיים שאינם הוגנים, ואכן לוק חשב שהדוקטרינה של האמנה החברתית תומכת ביצירה של מדינה בה רק אנשים בעלי אמצעים יכולים להצביע. הבעיה, לפי רולס, נוצרת כיוון שבמצב הראשוני קיים שוויון מסוג מסוים בין הצדדים, אך הצדדים נבדלים זה מזה באמצעים העומדים לרשותם, במטרותיהם ובאינטרסים שלהם, כך שהתוצאה משקפת גם את ההבדלים האלה. לדברי רולס תאוריית הצדק שלו (תאוריית "צדק כהוגנות") פותרת את הבעיה הזו על ידי הדרישה שהצדדים במצב הראשוני ההיפותטי יהיו תחת מסך הבערות; כלומר, לא יהיה להם מידע על הפרטים של מצבם ביחס לאחרים ולגבי האינטרסים והמטרות הקונקרטיות שלהם. בהרצאות, טוען רולס כנגד הפרשנות הליברטריאנית של נוזיק, שעבור לוק העידן שבו הפרטים מצויים תחת ממשלה שהוקמה באמנה חברתית נבדל מהותית ממצב הטבע. בעידן זה הקניין מבוסס על מוסכמות פוליטיות, והוא נתון לרגולציה באמצעות חוקים פוזיטיביים. חוקים לגיטימיים מכבדים את המגבלות על הקניין במצב הטבע ואת העיקרון שהממשל לא יכול לקחת קניין פרטי מאדם ללא הסכמתו או הסכמת נציגיו. לטענת רולס, תפיסה זו לא סותרת מדינת רווחה ליברלית-סוציאלית.

מכתביו שתורגמו לעברית

• מסה על שכל האדם מאנגלית יוסף אור, הוצאת מאגנס, 1935
  • מאנגלית: עפר קובר, עורך: דוד הד, הוצאת המרכז האקדמי שלם, 2020
• איגרות על הסובלנות מאנגלית יורם ברונובסקי, הוצאת מאגנס, 1990
• על הממשל המדיני: המסכת השנייה מאנגלית יוסף אור, הוצאת מאגנס, 1948
• המסכת הראשונה על הממשל המדיני מאנגלית שונמית ליפשיץ, הוצאת רסלינג, 2008
• אייזק ניוטון וג'ון לוק – חליפת מכתבים (מאנגלית: אביעד שטיר), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ה', 2015

ראו גם

• מחשבות אחדות אודות החינוך
• תומאס הובס
• דייוויד יום
• רוברט פילמר
• דאמריס מאשם

לקריאה נוספת

כל כתביו

• The Works of John Locke in Nine Volumes (London: Rivington, 1824 12th ed.), Online Library of Liberty, Liberty Fund
• Online Books by John Locke, The online books website, University of Pennsylvania

עליו

• אלעזר וינריב, "לוק על זכויות טבעיות", בתוך בעיות בפילוסופיה של המוסר, כרך ב', (הוצאת האוניברסיטה הפתוחה: 2008), עמ' 129–141
• שלמה אבינרי, רשות הרבים (ספריית הפועלים: 1998), פרק י"ג
• גל גרזון, "פרק ראשון - זכויות: לוק ומנוטסקייה", בתוך ליברליזם: קשרים, הקשרים, ביקורות (הוצאת האוניברסיטה הפתוחה: 2002), עמ' 21–41

• Richard Ashcraft, Revolutionary Politics and Locke’s Two Treatises of Civil Government (Princeton University Press: 1986)
• Michael Ayers, Locke: Epistemology and Ontology (Psychology Press: 1993)
• Vere Chappell, The Cambridge Companion to John Locke (Cambridge University Press: 1994)
• John Dunn, Locke: A Very Short Introduction, (Oxford University Press: 2003)
• E.J. Lowe, Locke on Human Understanding (Routledge: 1995)
• C.B Macpherson, The Political Theory of Possessive Individualism (Oxford University Press: 1962)
• John Marshall, John Locke, Toleration and Early Enlightenment Culture, (Cambridge University Press: 2006)
• Samuel C. Rickless, Locke, (Wiley Blackwell: 2014)
• Matthew Stuart (Editor), A Companion to John Locke, (Wiley-Blackwell: 2015)
• James Tully, An Approach to Political Philosophy: Locke in Contexts (Cambridge University Press: 1993)
• Jeremy Waldron, God, Locke, and Equality: Christian Foundation of Locke’s Political Thought (Cambridge University Press: 2002)
• Roger Woolhouse, Locke: A Biography, (Cambridge University Press: 2007)

קישורים חיצוניים

• ג'ון לוק, ברשת החברתית Goodreads
• ג'ון לוק (1632-1704), דף שער בספרייה הלאומית
• לוק, ג'ון, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
• ג'וזף לוקונטה, על הסובלנות: ג'ון לוק והדרך לפלורליזם אמיתי, באתר מידה
• טקסט מלא של העבודות של ג'ון לוק, בתשעה כרכים, מהדורה משנת 1824, באתר Online Library of Liberty (באנגלית)
• ג'ון לוק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי ג'ון לוק בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• ג'ון לוק, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

ערך מומלץ