גדלות האדם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

גדלות האדם הוא כינויה של אחת משלוש האידאולוגיות המרכזיות של תנועת המוסר[1] מבית מדרשה של ישיבת סלבודקה שבליטא. הגה וחינך על פיה - ר' נתן צבי פינקל ראש ישיבת סלבודקה. השיטה מהווה חלק אינטגרלי מתנועת המוסר, נבעה ישירות ממנה והיא חלק חשוב בהתפתחותה ובמשך השנים השפיעה השקפה זו רבות על עולם הישיבות.

"גדלות האדם" דגלה בהבנה של מרכזיות האדם בעולם. לפיה האדם הוא "נזר הבריאה" ומעמדו ככזה, מחייבו להתנהג בצורה נעלה. השיטה דגלה בעיקר בהבנה תאורטית ופחות במעשים ועל ידי הבנת גדלותו של האדם תושג התגברות על היצר הרע שכן לגישת מצדדי "גדלות האדם" המין האנושי מעצם ברייתו נברא ישר, ורק המצבים אליהם הוא נקלע מובילים אותו לעיתים למעשים רעים. השיטה שללה התנהגות אינסטינקטיבית ודרשה חשיבה ושיקול דעת באשר לכל פעולה.

יישום השיטה בישיבת סלבודקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטת גדלות האדם הושגה על ידי שליטה וביקורת עצמית בלתי פוסקת ובאמצעות אימון אישי וקבוע.
לדוגמה: קביעת סדרים בני 10 דקות בלבד - לצורך ההכרה בחשיבות הזמן וניצולו המיטבי מחד, ומאידך ישיבה רצופה ומרוכזת בלימוד במשך שעות ללא הסחת דעת, גם הקפדה על לבוש נקי ומסודר ודיבור אצילי הייתה תנאי ליישום השיטה. דייקנות בזמנים הייתה מאבני היסוד של השיטה ודבר זה בא לידי ביטוי אף באכילה שהייתה בקצב ובמשך זמן קבוע. במקרים קיצוניים היו כאלה שהשתמשו גם בסיגופים גופניים עצמיים.

השיטה בימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם השנים ולתפיסת האורתודוקסיה גם ירידת הדורות, לא היה ניתן להמשיך ביישום השיטה ולכן התמעטו הישיבות שנוהגות בדרכה.

כיום מקובלת השיטה בצורה חלקית בעיקר בישיבות הממשיכות באופן ישיר את ישיבת כנסת ישראל, שנקראה מאוחר יותר ישיבת חברון, כגון: חברון, נתיבות חכמה, עטרת ישראל, כנסת הגדולה ואור אלחנן. וכן מקובל בחלק מהישיבות הספרדיות שקמו בעשרים שנה האחרונות, כגון בישיבות מאור התורה, תפארת לוי, דעת חיים ואש התלמוד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב דב כ"ץ, תנועת המוסר ח"ג פרקים ח - טו.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שתי הגישות האחרות התפתחו בישיבת קלם ובישיבת נובהרדוק.
ערך זה הוא קצרמר בנושא יהדות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.