גזה מארוטי
 | |
| לידה |
1 במרץ 1875 Červený Hrádok, סלובקיה  |
|---|---|
| פטירה |
6 במאי 1941 (בגיל 66) בודפשט, ממלכת הונגריה |
| שם לידה |
Rintel Géza |
| מקום קבורה |
בית הקברות קרפשי |
| תקופת הפעילות |
1900–1941 (כ־41 שנים) |
| צאצאים |
Dóra Bródy-Maróti |
  | |
גזה מארוטי (במקור רינטל, בהונגרית: Maróti Géza; בארשוורשוואר, 1 במרץ 1875 – בודפשט, 6 במאי 1941) היה אדריכל, פסל, צייר, אמן יהודי-הונגרי.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
גזה מארוטי נולד במשפחה יהודית כבנם של ליפוט מארוטי (רינטל עד 1905) (1842–1927) וברטה ויינברגר (1853–1920). מארוטי טייל בכל העולם, היה "אזרח העולם". בעוד הצליח לעבוד בחו"ל כאדריכל בעל שם, הוא הועסק במולדתו הונגריה רק כפסל בניין ומעצב פנים.
יצירת המופת של חייו, היצירה ההיסטורית תרבותית שלא פורסמה (במלואה) עד היום, היא עיבוד מונומנטלי של ההיסטוריה של אטלנטיס.
| ” |
|
“ |
משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתו, דורוטיה מארוטי, הייתה מאיירת ספרים, גרפיקאית. נכדו, אנדראש ברודי, היה כלכלן זוכה פרס סצ'יני. ניניו, יאנוש ברודי, מוזיקאי, ליריקאי ומיהאי ברודי הוא בלשן זוכה פרס קושוט.
קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מארוטי נולד למשפחת סוחרים יהודית מאזור דרום סלובקיה (אז הונגריה); החל את הקריירה שלו כעוזר פסל בבית המלאכה של הפסל איגנץ אופנהיימר, מאוחר יותר למד בכוחות עצמו בבודפשט ובווינה. בשנת 1900 פתח בית מלאכה בבודפשט, ואחר כך שכר סטודיו והפך לפסל בניין. בשנת 1908 במהלך ביקורו של אלפונסו השלושה עשר, מלך ספרד בבודפשט הוא התבקש לעצב את שער הניצחון בשדרת אנדראשי. באותה השנה תכנן את הביתן ההונגרי הראשון של הביאנלה של ונציה, שפעל חצי מאה.[1] לאחר מכן קיבל הזמנת עבודה במקסיקו. לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה בנה את בית הקיץ שלו בזבגני.
בשנת 1927, בהזמנתו של האדריכל הפיני-אמריקאי אליאל סארינן, נסע לארצות הברית. הוא עבד בדטרויט. עם הזמן התקבל ללשכת האדריכלים האמריקאית. בשנת 1930 נסע למזרח התיכון מאיסטנבול עד לירושלים, בדרך של מסעי הצלב, על סוסים. הוא עבד במחקר של שחזור בית המקדש הראשון (מקדש שלמה) בירושלים. (תוכנית זו נשמרת על ידי המוזיאון הבריטי) בהשראת המסע החל לעבוד על ספרו אטלנטיס.
בשנת 1932 חזר לבודפשט, הפך למרצה בבית הספר לאמנויות יישומיות ולמרצה לעיצוב בפקולטה לאדריכלות של האוניברסיטה הטכנית. בשנת 1937 עבר לגור לצמיתות לזבגני. הוא נפטר בשנת 1941 בבודפשט כמובטל, כנראה בשל יהדותו, עקב החוקים האנטי יהודיים שלא איפשרו את העסקתו (החוק היהודי הראשון, החוק היהודי השני והחוק היהודי השלישי מהשנים 1938, 1939 ו-1941 בהתאמה). אשתו הייתה לאופולדינה פריץ.
עבודותיו העיקריות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ארמון גרשם, בודפשט, פסלי בבניין
- בנק האשראי, בודפשט, קישוטי חזית
- בנק המסחר בודפשט, קישוטי חזית
- 1905–1910 - קופת החיסכון של פשט, בודפשט, פסל בניין
- 1906 - ביתן היריד העולמי, מילאנו. האולם נשרף במהלך התערוכה. מתוך הכרח, הביתן החדש, שהוקם במהירות היה אמנם צנוע יותר מהמקור, אך בכל זאת קיבל שלל פרסים.
- 1908 - הביתן ההונגרי בביאנלה של ונציה
- 1908 - עבודות פנים ועיצוב פיסול דקורטיבי של תיאטרון נסיונל (האופרה והתיאטרון הלאומי של מקסיקו) במקסיקו סיטי, קבוצת פסלים על גג בניין התיאטרון ועיצוב הלובי, בהשתתפות אלדאר קרשפאי-קריש.
- כיפת הזכוכית הצבעונית של האודיטוריום (שתוכנן במקור לאנדרטת המלכה אליזבת) הייתה היצירה הגדולה ביותר מסוגה בעולם באותה תקופה. תוכנית התיאטרון מתארת את תשע המוזות, הוכנה בסדנתו של מיקשה רוט הצייר, אמן זכוכית והפסיפס ההונגרי-יהודי בבודפשט.
- ציור הזכוכית של וילון הפסיפס הקריסטלי באודיטוריום שמתאר את שלושת רכסי ההרים המקסיקניים הגדולים. וילון הזכוכית הזה, שהוא ייחודי עד היום ויוצר באמריקה עקב פרוץ מלחמת העולם השנייה, מכונה כיום בספרות המערבית המקצועית רק בשם טיפאני.
- העבודות החלו ב-1 באוקטובר 1904, אך נמשכו רק לאחר המהפכה המקסיקנית, בשנת 1932, ולבסוף נמסר הבניין ב-29 בספטמבר 1939, אך למטרה אחרת: הוא מתפקד בשם ארמון האמנויות היפות.
- 1911 - התערוכה העולמית, טורינו
- 1912–1914 - וילה מארוטי, בזגבני (אנ') בצפון מרכז הונגריה על גבול סלובקיה
- 1927–1932 - פסלי ברונזה וגרניט ופסלי בניין בבניינים בדטרויט
- עבודות נוספות בארצות הברית:
- פישר בילדינג (Fisher Building)
- דטרויט. פסלי ברונזה וגרניט, ציורי קיר
- מגדלור זיכרון ליווינגסטון (Livingstone Memorial)
- מוזיאון האקדמיה לאמנות קרנברוק (Cranbrook Academy of Art Museum)
- בניין בנק פורמן (Foreman Bank Building)
- בניין האריסון מוטור ושות' (Hurison Motor Co. Building)
- בניין טיימס (Times Building)
- 1933–1940 - הוא השלים יותר משש מאות עמודי מחקר על שחזור אטלנטיס השקועה, שכותרתו We Are Atlantis, אותו השלים זמן קצר לפני מותו. הוא כתב אותו בגרמנית ושלח אותו לאנגליה ותוכן עניינים לאמריקה כדי להבטיח את הישרדות העבודה.
- הפרק האחרון שלו משבח גם את עבודתו של רודולף שטיינר באטלנטיס.
הדגם המרשים בגודל של העיר אטלנטיס, הוצג תחילה אחרי בביאנלה בוונציה, אחרי זה במוזיאון ארנסט ומשנת 2002 ניתן היה לראות במוזיאון לאמנויות יישומיות.
הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הנצחתו של גזה מארוטי היא ב- Biblioteca "Geza Marotti" Edificio La Nacional, במקסיקו סיטי.
מתלמידיו המפורסים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דז'ה בוקרוש בירמן - פסל ההונגרי-יהודי.
- שאנדור גרגיי (פסל) - פסל הונגרי-יהודי
ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- לקראת הבית ההונגרי בוונציה וניו אטלנטיס. ונציה 7. קטלוג התערוכה ההונגרית של הביאנלה הבינלאומית I-II הבינלאומית. (מוזיאון לודוויג - מוזיאון לאמנות עכשווית, 2000)
- זיכרונותיו של גזה מארוטי. עורך Zoltán Fehérvári - Endre Prakfalvi Lapis angularis IV. (המוזיאון ההונגרי לאדריכלות, 2002)
- "אנחנו אטלנטיס" - Vederemo! עורך קטלוג של תערוכת מוזיאון Ács Piroska לאמנות שימושית (2002)
- לקסיקון יהודי הונגריה
