דאגלס מוסון
 | |
| לידה |
5 במאי 1882 שיפלי, הממלכה המאוחדת  |
|---|---|
| פטירה |
14 באוקטובר 1958 (בגיל 76) ברייטון, אוסטרליה |
| ענף מדעי |
גאולוגיה |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת סידני |
| מנחה לדוקטורט |
אדג'וורת דייוויד |
| מוסדות |
אוניברסיטת אדלייד |
| פרסים והוקרה |
|
| בן או בת זוג |
Francisca Adriana Mawson |
| צאצאים |
Patricia M. Mawson |
  | |
דאגלס מוסון (באנגלית: Douglas Mawson; 5 במאי 1882 - 14 באוקטובר 1958) היה גאולוג אוסטרלי, חוקר אנטארקטיקה ואיש האקדמיה. יחד עם רואלד אמונדסן, רוברט פלקון סקוט וארנסט שקלטון, מילא מוסון תפקיד מפתח בהנהגת משלחת מחקר בשנות העידן ההרואי של חקר אנטארקטיקה.
ראשית עבודתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוסון מונה לגאולוג במשלחת לאיי ההיברידים החדשים (כיום ונואטו) בשנת 1903. הדו"ח שחיבר, "גאולוגײת ההיברידים החדשים", היה אחת העבודות הגאולוגיות החשובות על מלנזיה.[1] באותה שנה פרסם מאמר גאולוגי על מיטאגונג, דרום ויילס החדשה. המשפיעים העיקריים בקריירה הגאולוגית שלו היו פרופסור אדג'וורת דייוויד וארצ'יבלד ליװרסידג'. לאחר זאת, בשנת 1905, היה למרצה בפטרולוגיה ומינרלוגיה באוניברסיטת אדלייד. הוא היה הראשון לזהות ולתאר את המחצב דווידיט.
משלחת נמרוד[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוסון הצטרף למשלחת נמרוד של ארנסט שקלטון (1909-1907), כששמע על כוונתו המפתיעה של מורו, אדג'וורת דייוויד, לצאת עם המשלחת לחקור את הקרחונים באנטארקטיקה. תוכניותיו של שקלטון למשלחת "נמרוד" לא כללו מחקר מדעי דווקא, אבל הערכתו הרבה לפרופסור דייוויד גרמה לו לשנות את דעתו ולצרף אותו למשלחת, ויחד איתו את מוסון, שמונה לפיזיקאי של המשלחת. השניים תכננו להישאר למשך שהותה של הספינה בקיץ הראשון אך נשארו לשנה נוספת.[2]
דייוויד ומוסון היו, יחד עם אליסטײר מקײ, הראשונים שטיפסו אל פסגת הר ארבוס ועשו את המסע הרגלי אל הקוטב הדרומי המגנטי, שהיה אותו זמן מעל יבשה.
משלחת אוסטרלאסיה לאנטארקטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוסון דחה הזמנה להצטרף למשלחת טרה נובה של רוברט פלקון סקוט בשנת 1910; הגאולוג האוסטרלי תומאס גריפית' טיילור הוא שיצא במקומו עם סקוט. מוסון בחר להוביל משלחת משלו, משלחת אוסטרלאסיה לאנטארקטיקה, אל ארץ המלך ג'ורג' החמישי וארץ אדלי, קטע היבשת הנמצא מדרום לאוסטרליה ובאותם ימים כמעט שלא נחקר כלל. מטרות המשלחת היו גילוי ומחקר גאוגרפי וביצוע מחקרים מדעײם, לרבות ביקור בקוטב הדרומי המגנטי.
המשלחת, שהפליגה בספינת הקיטור "אורורה" בפיקודו של רב החובל ג'ון קינג דײויס, יצאה מהובארט ב-2 בדצמבר 1911, עגנה בכף דניסון (הקרוי על שם יו דניסון, מראשי התומכים במשלחת) במפרץ קומונװלת' ב-8 בינואר 1912, וקבעה שם את בסיסה הראשי. מחנה שני הוקם ממערב למדף הקרח בארץ המלכה מרי. כף דניסון התגלה כמוכה רוחות ללא הפוגה; מהירות הרוח הממוצעת במשך כל השנה הייתה בסביבות 80 קמ"ש, והגיעה לעיתים לכדי 320 קמ"ש. חברי המשלחת הקימו צריף על הכף הסלעי וחרפו שם בסופות שלג תמידיות כמעט. מוסון רצה לערוך סיורי שטח מן האוויר והביא את המטוס הראשון לאנטארקטיקה. את המטוס, מטיפוס ויקרס R.E.P, היה אמור להטיס פרנסיס הווארד ביקרטון. כיוון שהמטוס ניזוק באוסטרליה זמן קצר לפני יציאת המשלחת, שונו התוכניות והוא נועד לשמש רק כטרקטור על מגלשי סקי. ואולם, המנוע לא תפקד כראוי בקור, ועל כן פורק והושב לחברת ויקרס באנגליה. גוף המטוס עצמו ננטש. ב-1 באוקטובר 2009 מצאה קרן הצריפים של מוסון (המשחזרת את הצריפים המקוריים) את חלקי המטוס.
תוכנית סיורו של מוסון הוצאה לפועל על ידי חמש קבוצות מן הבסיס הראשי ושתיים מן הבסיס המערבי. מוסון עצמו היה בצוות מגלשײם בן שלושה אנשים, קבוצת המזרח הרחוק, עם זאוויר מרץ ולויטננט אדוארד בלגרייב ניניס, שיצאו מזרחה ב-10 בנובמבר 1912, לסקור את ארץ המלך ג'ורג' החמישי. לאחר חמישה שבועות של התקדמות מצוינת במיפוי קו החוף ואיסוף דגימות גאולוגיות, חצתה הקבוצה את קרחון ניניס, 768 ק"מ מזרחית לבסיס הראשי. מרץ היה על מגלשי סקי ומוסון על מזחלתו, בחלוקת משקל, אך ניניס התקדם לצד המזחלת השנייה. מרץ הבחין בבתרון מסוכן והזהיר את מוסון, שהעביר את ההתראה הלאה, אל ניניס. זה חצה את הבתרון לא בקו ישר אלא באלכסון, במחשבה שכך יעקוף את הסכנה, אך כמה רגעים אחר כך, כשמרץ ומוסון הסתכלו אחורה, גילו שניניס ומזחלתו נעלמו. ניניס נפל לפתע אל תוך בתרון מכוסה שלג, שמשקל גופו ומזחלתו הבקיעו. ששת הכלבים הטובים ביותר, רוב מנות המזון והאוהל, יחד עם עוד ציוד חיוני, נעלמו בתוככי הבתרון רחב הידיים. מרץ ומוסון איתרו כלב אחד מת ואחד פצוע על-גבי מדף קרח בעומק 55 מטרים, אך ניניס נעלם לבלי שוב. הם התעכבו עוד שלוש שעות ליד הבתרון, קראו שוב ושוב אל ניניס, בתקווה שאם לא נהרג, הכרתו תחזור אליו והוא יענה לקריאותיהם, אך לשווא. בסופו של דבר, נאלצו להכיר באמת המרה, כי גם אדם פצוע קשה לא היה שורד בקור העז, השורר בבתרון בעומק כזה.[3][4]
לאחר טקס אשכבה קצר, פנו מוסון ומרץ לשוב ללא דיחוי. הייתה להם אספקת שבוע אחד לשלושה אנשים, ללא מזון לכלבים אך שפע של דלק ופרימוס. הם נעו במזחלת במשך 27 שעות רצופות כדי להגיע אל יריעת אוהל רזרבית שהשאירו מאחור ושממנה אילתרו מחסה באמצעות מגלשי סקי ותאודוליט. המחסור במזון אילצם להקריב חלק מן הכלבים הנותרים להזנת שניהם ויתר הכלבים.
עובדה לא ידועה אותו זמן הייתה, שכבד של האסקי עלול לפגוע באדם שיאכלו מפאת רמות ויטמין A גבוהות אותן מכיל. בסופו של דבר, מרץ מת במחלה ומוסון, היחיד שהתגבר עליה, הגיע לבסוף אל כף דניסון, לאחר מסע של 160 ק"מ, שכלל נפילה אל תוך בתרון, ממנה ניצל הודות למזחלת שנתקעה בשוליו. למזלו היה רתום אל המזחלת והצליח לטפס על הרתמה ולצאת מן הבתרון. בהגיעו לבסיס מצא, שהאוניה "אורורה" הפליגה שעות ספורות לפני בואו. היא נקראה לשוב בשידור רדיו, אך מזג אוויר קשה מנע את ניסיון החילוץ. מוסון וחמישה אחרים, שנשארו במקום במטרה לצאת לחפש את חברי קבוצתו, נשארו לחורף שני, עד דצמבר 1913. בספרו של מוסון, "בית הבליזארד" (סופה), הוא מתאר את חוויותיו. קבוצתו, יחד עם החורפים בבסיס המערבי, סיירו באזורים נרחבים של החוף האנטארקטי ותיעדו את הגאולוגיה, הביולוגיה והמטאורולוגיה האנטארקטיות. כמו כן, הגדירו ביתר דיוק את מיקום הקוטב הדרומי המגנטי. ב-1916 העניקה החברה הגאוגרפית האמריקאית למוסון את מדליית המאה של דייוויד ליווינגסטון.[5]
המשלחת הייתה נושא ספרו של דײויד רוברטס, "בודד על הקרח: סיפור ההישרדות הגדול בהיסטוריה של חקר הארצות" (ו. ו. נורטון ושות', 2013)
ביתו של הבליזארד[עריכת קוד מקור | עריכה]
בספרו "ביתו של הבליזארד" (The Home of the Blizzard) דיבר מוסון על "משבי רוח הרקוליאניים" ב-24 במאי 1912, שלאחר מעשה נודע לו כי "התקרבו ל-320 קמ"ש". מוסון דיווח, שמהירות הרוח הממוצעת לחודש מרץ הייתה 78.9 קמ"ש; לאפריל, 82.9 קמ"ש; ולחודש מאי, 97.7 קמ"ש.[6] רוחות קטבטיות אלה יכולות להגיע למהירות של 300 ק"מ בקירוב ובעטיין כינה מוסון את כף דניסון "המקום נשוב-הרוחות ביותר עלי אדמות".
אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוסון נשא לאישה את פרנציסקה אדריאנה (פאקואיטה) דלפראט ב-31 במרץ 1914, בכנסיית השילוש הקדוש האנגלית בבאלאקלאווה, מחוז ויקטוריה. נולדו להם שתי בנות, פטרישה וג'סיקה. באותה שנה הוענק לו גם תואר אבירות. אסון משלחתו של רוברט פלקון סקוט ופרוץ מלחמת העולם הראשונה העסיקו את כל ימיו. הוא שירת במלחמה כרב-סרן במשרד התחמושת הבריטי. בשובו לאדלייד, דרום אוסטרליה, המשיך במחקריו האקדמיים, יצא לעוד משלחות בעולם, בהן משלחת משותפת של בריטניה, אוסטרליה וניו זילנד לאנטארקטיקה בשנים 1929–1931. העבודה שעשתה משלחת זו הובילה להיווצרותה של הטריטוריה האנטארקטית האוסטרלית בשנת 1936. מוסון גם הקדיש חלק גדול מזמנו לחקר הגאולוגיה של רכסי פלינדרס בדרום אוסטרליה. עם פרישתו מן ההוראה בשנת 1952 היה לפרופסור אמריטוס של אוניברסיטת אדלייד. הוא מת בביתו שבברייטון, דרום אוסטרליה ב-14 באוקטובר 1958 משטף דם במוח.[7] בעת מותו, בגיל 76, לא השלים עדיין את עבודת העריכה על כל המאמרים שהניבה משלחתו, ובתו פטרישה, השלימה אותה רק ב-1975.
הנצחת שמו[עריכת קוד מקור | עריכה]
דמותו התנוססה משנת 1984 עד 1996 על שטר 100 דולר אוסטרליים ובשנת 2012 הוטבע דיוקנו על מטבע של דולר אוסטרלי שיצא במסגרת סדרת "אוסטרלים רבי השראה". חוף מוסון, פסגת מוסון (אי הרד), הר מוסון (טסמניה), תחנת מוסון (אנטארקטיקה), דורסה מוסון (ים פקונדיטאטיס), בניין הגאולוגיה בקמפוס הראשי של אוניברסיטת אדלייד, פרוור מוסון בקנברה שבצפון טריטוריית הבירה האוסטרלית ובאדלייד וקמפוס אוניברסיטת דרום אוסטרליה ועוד קרויים כולם על שמו. אוסף מוצגים מחקר אנטארקטיקה ע"ש מוסון מוצג בקביעות במוזיאון דרום אוסטרליה, ובו, בין השאר, שחזור מצולם של מסעו, כפי שהוצג בטלוויזיה ABC ב-12 במאי 2008.
ב-2011 כלל ראנולף פינז את מוסון בספרו "גיבורים: אומץ יוצא דופן, אנשים יוצאים מן הכלל".
האסטרואיד 4456 Mawson נקרא על שמו.[8]
קבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]
סר דאגלס מוסון נקבר בכנסייה האנגליקנית של סיינט ג'וד בברייטון, דרום אוסטרליה, בשנת 1958.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דאגלס מוסון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי דאגלס מוסון בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- Mawson's Antarctic Newspaper Mawson's Antarctic Newspaper, article in www.TheGlobalDispatches.com, accessed 9 Jan 2013
- Mawson, Douglas (Sir) (1882–1958) National Library of Australia, Trove, People and Organisation record for Sir Douglas Mawson
- Douglas Mawson in Antarctica
- Hurley, Frank. Collection of Photographic Prints. Images of Mawson Expedition 1911–14 held at Pictures Branch, National Library of Australia, Canberra
- National Archives of Australia, Records of BANZARE, Australian Antarctic Division, Department of External Affairs etc., personal papers of Baron Casey papers (M1129, A10299), Charles Francis Laseron, and P G Law (MP1002/1)
- "Sir Douglas Mawson, the unsung hero of Antarctica, gets his due at last", Paul Harris, The Observer, 26 January 2013
- Home of the Blizzard the Australasian Antarctic Expedition
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ בו ריפנבורו, "להתחרות עם המוות", הוצאת בלומסברי, 2008, עמ' 5
- ^ ריפנבורו, עמ' 7
- ^ http://www.south-pole.com/p0000099.htm www.south-pole.com
- ^ בו ריפנבורו, "להתחרות עם המוות", עמ' 117-116
- ^ David Livingstone Centenary Medal באתר American Geographical Society
- ^ דאגלס מוסון, The Home of the Blizzard, בפרויקט גוטנברג (באנגלית) פרק THE BLIZZARD VII
- ^ Mawson, Sir Douglas (1882–1958) Biographical Entry – Australian Dictionary of Biography Online ערך ביוגרפי של דגלאס מוסון במילון הביוגרפי המקוון של אוסטרליה
- ^ (4456) Mawson In: Dictionary of Minor Planet Names. Springer. 2003. doi:10.1007/978-3-540-29925-7_4401. ISBN 978-3-540-29925-7.