דייוויד ניבן

דייוויד ניבן
David Niven
	דייוויד ניבן
לידה	1 במרץ 1910; לונדון, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
פטירה	29 ביולי 1983 (בגיל 73); שטו דאו, שווייץ
מקום קבורה	וו
שם לידה	David Graham Niven
מדינה	הממלכה המאוחדת
תקופת הפעילות	1935–1983 (כ־48 שנים)
מקום לימודים	המכללה הצבאית המלכותית בסנדהרסט; האקדמיה הצבאית המלכותית בסנדהרסט; בית הספר סטואו; Heatherdown Preparatory School ;
בן או בת זוג	Primula Rollo (ספטמבר 1940–21 במאי 1946); ; Hjördis Genberg (14 בינואר 1948–?) ; Margaret Campbell, Duchess of Argyll ;
צאצאים	דייוויד ניבן ג'וניור, Kristina Niven, James Niven, Fiona Niven
מספר צאצאים	4
פרסים והוקרה	פרס גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר - סרט דרמה (1958); פרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר (1958); פרס גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר לסרט מוזיקלי או קומי (1953); לגיון ההצטיינות; כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד ;
	פרופיל ב-IMDb

ג'יימס דייוויד גרהם ניבן, שנודע כדייוויד ניבן (באנגלית: David Niven;‏ 1 במרץ 1910 – 29 ביולי 1983) היה שחקן קולנוע אנגלי, זוכה פרס האוסקר על תפקידו בסרט "שולחנות נפרדים".

ילדות ולימודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דייוויד ניבן נולד בלונדון, הצעיר מבין ארבעה ילדים (ניבן נהג לומר שנולד בקירימור שבסקוטלנד כיוון שהאמין שהמקום נשמע רומנטי יותר מאשר לונדון). הוריו היו ויליאם אדוארד גרהם ניבן, יליד אנגליה אך ממוצא סקוטי, והנרייטה ג'וליה דה-גאשר, ילידת ויילס ממוצא צרפתי-בריטי. הוא נקרא דייוויד מכיוון שנולד ביום דייוויד הקדוש^[1]. אביו נהרג בשנת 1915 בקרב גליפולי, ואימו נישאה בשנית לסר תומאס קומין-פלאט.

הוא החל את לימודיו בבית הספר המכין הת'רדאון (Heatherdown), אך בשל המשמעת הנוקשה, שכללה גם עונשים גופניים, הופסקו לימודיו בבית הספר בגיל 10 וחצי, אירוע שהביא לכך שלא יוכל להתקבל לאיטון קולג' היוקרתי. הייתה בכך אכזבה רבה למשפחתו. הוא נשלח למעין מוסד לעבריינים צעירים (Reform School), שבו הגיעה האלימות לממדים "דיקנסיים", כהגדרתו. הוא נכשל בבחינות הכניסה לשירות בצי הבריטי, מכיוון שהתקשה במתמטיקה. השינוי בא כאשר החל ללמוד בבית הספר הפרטי "סטואו" (Stowe). היחס לתלמידים בבית ספר זה היה חם ותומך בהרבה, וסייע לניבן להשלים את לימודיו. ניבן השלים את לימודיו במכללה הצבאית המלכותית בסנדהרסט, ובשנת 1930 סיים את לימודיו והוסמך כסגן משנה (Second Lieutenant). ניבן הצליח בלימודיו בסנדהרסט, וסיגל לעצמו התנהגות של "קצין וג'נטלמן", הופעה שהייתה סימן ההיכר שלו בהמשך חייו.

שירות צבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל מוצאו הסקוטי ביקש ניבן הצבה באחת היחידות הסקוטיות, רגימנט ההיילנד המלכותי בצפון סקוטלנד שנקרא ״המשמר השחור״ (Black Watch) או רגימנט ארגייל וסת'רלנד של ההיילנד (Argyll and Sutherland Highlanders). בטופס הבקשה רשם ניבן בבדיחות שהוא רוצה כל יחידה ובלבד שלא יוצב ברגימנט חיל הרגלים הקל של ההיילנד (Highland Light Infantry), וזאת מכיוון שהלבוש המסורתי של ה-HLI היה ה-Trews, מעין מכנסיים צמודים, ולא הקילט שהיו הלבוש הרשמי של שאר היחידות הסקוטיות. למרות בקשתו, הוצב ניבן לרגימנט חיל הרגלים הקל של ההיילנדס, והערתו על הטופס נודעה ביחידה. מכאן, שהיחס אליו לא היה אוהד, וניבן לא נהנה משירותו. הוא שירת במשך שנתיים במלטה, ולאחר מכן היה במשך כמה חודשים בדובר.

ניבן עייף משירותו הצבאי, שהיה בעיתות שלום וללא אירועים מיוחדים. ב-1 בינואר 1933 קודם לדרגת סגן, אך לא ראה אפשרויות לקידום נוסף. הוא החליט סופית לפרוש משירותו הצבאי לאחר הרצאה ארוכה על מכונות ירייה. ההרצאה קלקלה את תוכניותיו של ניבן לצאת לארוחת ערב עם אשה צעירה מושכת במיוחד. בסיום ההרצאה שאל המרצה, מייג'ור גנרל, אם יש שאלות. כשהוא מפגין את המרדנות שהייתה אופיינות לו בצעירותו, שאל ניבן: "האם תוכל לומר לי מה השעה, אדוני? עלי לתפוס רכבת". בשל הערה זו נכלא ניבן בכלא צבאי, אך לאחר ששתה בקבוק ויסקי עם הקצין שהיה אחראי על כליאתו, הסכים הקצין להעלים עין ממנו; ניבן קפץ מהחלון, הגיע לנמל ועלה על אונייה בדרך לארצות הברית. הוא שלח מברק לשלטונות הצבא על פרישתו מן האונייה.

תחילת הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניבן הגיע לניו יורק, שם החל בקריירה לא מוצלחת של מכירת ויסקי ופרסום ברדיו למרוצי סוסים באטלנטיק סיטי. לאחר גיחות לקובה ולברמודה, הגיע ניבן להוליווד בקיץ 1934. ואולם, כשניסה להתקבל לתפקידי משחק זוטרים התברר לו שאין ברשותו היתר עבודה, המאפשר לו לחיות ולעבוד בארצות הברית. ניבן נאלץ לעבור למקסיקו, שם עבד כנַשָׁק, בניקוי והברקת רוביהם של ציידים אמריקניים. הוא קיבל אשרת עבודה דרך הקונסוליה האמריקנית, כאשר הגיעה אליו תעודת הלידה שלו מאנגליה, וחזר לארצות הברית. הוא התקבל בסוכנות ליהוק כ"טיפוס אנגלו-סקסי מס' 2008".

תפקידו הראשון היה כניצב מקסיקני במערבון. הוא שיחק בכמה תפקידים קטנים ב-1933, 1934 ו-1935. ב-1935 קיבל תפקיד קטן בסרט "המרד על הבאונטי", ובעקבותיו חתם על חוזה ארוך-טווח עם המפיק סמואל גולדווין שביסס את מעמדו כשחקן. הוא הופיע ב-19 סרטים בארבע השנים הבאות, בתחילה כשחקן בתפקידי משנה, ולאחר מכן הוביל אותו לשחק בתפקידים ראשיים בסרטים רבים כמו הקומדיה "אמא רווקה" לצידה של ג'ינג'ר רוג'רס משנת 1939.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר הכריזה בריטניה מלחמה על גרמניה ב-1939, חזר ניבן לבריטניה והצטרף שוב לצבא. הוא הוסמך מחדש כקצין בחטיבת חיל רגלים, והוצב לשרת בגדוד אימוני שריון. ואולם, הוא רצה בשירות מסעיר יותר, ועל פי בקשתו הועבר ליחידות הקומנדו. במקביל, עבד עם יחידות התעמולה של הצבא. בתקופת המלחמה הופיע בשני סרטי קולנוע בעלי אופי תעמולתי, "The First of the Few" ("הראשון בין המעטים") ו- "The Way Ahead", סרטים שנועדו להגביר את התמיכה במאמץ המלחמה הבריטי, במיוחד בארצות הברית. יחידת התעמולה גם לקחה חלק קטן במאמצי ההטעייה, לקראת הפלישה לאירופה. כחלק מן ההטעייה הופיע השחקן פיטר יוסטינוב כמשרתו האישי של ניבן בצבא; ניבן הסביר מאוחר יותר שלא הייתה כל דרך שבה היו יוסטינוב וניבן יכולים לעבוד יחד בלי לעורר חשד, בשל הבדלי הדרגות ביניהם (יוסטינוב היה טוראי, וניבן באותו שלב כבר היה לוטננט קולונל) וזו הייתה הדרך היחידה בה ניתן היה להציג את הקשר ביניהם.

כאמור, ניבן הגיע לבסוף לדרגת לוטננט קולונל והשתתף בנחיתה בנורמנדי. הוא שירת ביחידת מודיעין שהתמקמה מאחורי קווי האויב והעבירה לאחור מידע על מטרות ועל מיקום האויב.

על אף ההתעניינות הציבורית בחיי ידוענים בצבא, סירב ניבן לדבר על שירותו. הוא היה ידוע בנטייתו לספר אותם סיפורים שוב ושוב, אך על חוויותיו בצבא לא סיפר דבר. פעם אמר: "אומר דבר אחד על המלחמה, סיפורי הראשון והאחרון. חברים בקשו ממני לחפש את קבר בנם קרוב לבסטון (Bastogne). מצאתי את הקבר בין 27,000 קברים נוספים. אמרתי לעצמי שיש 27,000 סיבות מדוע אתה צריך לשתוק אחר המלחמה". הוא היה ידוע בבוז שלו לכתבי מלחמה, שפרסמו תיאורים מצועצעים ומלאי האדרה עצמית על חוויותיהם הזעומות במלחמה. הוא אמר: "כל מי שמספר שכדור שרק לידו, זמזם, עף, או ייבב - מעולם לא שמע כדור. הם מתפצחים (crack)!"

יחד עם זאת, כאשר פרסם את האוטוביוגרפיה שלו, "הירח הוא בלון", סיפר ניבן על כמה מחוויותיו. הוא הזכיר את שיחותיו עם וינסטון צ'רצ'יל, את ההפצצות על לונדון, ואת חוויותיו מן הכניסה, בסיום המלחמה, לגרמניה שהייתה הרוסה כמעט לחלוטין. ניבן סיפר שפגש לראשונה את צ'רצ'יל בארוחת ערב בפברואר 1940. צ'רצ'יל הבחין בו בתוך הקהל, ואמר לו: "איש צעיר, עשית דבר נאה כאשר ויתרת על קריירת המשחק שלך כדי להילחם למען ארצך. אם לא היית עושה כך, היה זה בזוי".

למרות שתיקתו של ניבן, התפרסמו כמה סיפורים עליו. כאשר הוליך את אנשיו לקרב, הקל ניבן על פחדם כאשר אמר להם: "ראו בחורים, אתם תצטרכו לעשות זאת רק פעם אחת. אני אצטרך לעשות הכל שנית בהוליווד עם ארול פלין!". בעת הקרב על הבליטה (אמצע דצמבר 1944 עד ינואר 1945) חדרו יחידות קומנדו גרמניות אל מאחורי הקווים של בעלות הברית. כדי ללכוד אותם, נהגו זקיפים לשאול את המתקרבים שאלות שרק אמריקנים יוכלו לדעת. כאשר שאלו אותו זקיפים עצבניים "מי זכה במשחקי הגמר בבייסבול ב-1943?", ענה ניבן: "אין לי מושג... אך שיחקתי יחד עם ג'ינג'ר רוג'רס ב"אמא רווקה"!"

כשחזר אחרי המלחמה להוליווד קיבל את אות לגיון ההצטיינות האמריקאי (האות הגבוה ביותר שזר יכול לזכות בו בארצות הברית), שהוענק לו מידי דווייט אייזנהאואר, כאות הערכה לפעלו של ניבן בהפעלת תחנת הרדיו של ה-BBC לכוחות בעלות הברית באירופה.

אחרי המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שלא הופיע על המסכים שש שנים בקירוב, הגיע ניבן ב-1945 למקום השני במשאל פופולריות בבריטניה.

ניבן חידש את הקריירה הקולנועית שלו ב-1946, וכעת הופיע רק בתפקידים ראשיים. סרטיו אחרי המלחמה - "עניין של חיים ומוות" (A Matter of Life and Death, יצא ב-1946), "אשת הבישוף" (The Bishop's Wife,‏ 1947) ו"מקסם" (Enchantment,‏ 1948) זכו כולם להערכה רבה. ב-1950 כיכב בסרט "פימפרנל החמקן" (The Elusive Pimpernel) שנעשה בבריטניה, והיה אמור להית מופץ בארצות הברית על ידי סמואל גולדווין. ואולם, גולדווין יצא מהעסקה, והסרט לא הופץ בארצות הברית במשך שלוש שנים. מערכת יחסיו של ניבן עם גולדווין ידעה עליות ומורדות; גולדווין, כאמור, היה מי שגילה את ניבן ונתן לו את תפקידיו הראשונים, אך הסכסוך שהתפתח ביניהם סביב הסרט "פימפרנל החמקן" ותביעותיו של ניבן לתשלום נוסף הביאו לניכור ממושך בשנות החמישים של המאה ה-20. במהלך תקופה זו היה ניבן מנוע בדרך כלל מלהיות מועסק באולפנים הגדולים של הוליווד. למרות זאת, בין 1951 ל-1956 כיכב ב-11 סרטים, שניים מהם בהפקת MGM, והשאר הפקות עצמאיות או הפקות בריטיות בתקציב נמוך. במהלך שנים אלו זכה ניבן בפרס גלובוס הזהב על תפקידו בסרט "הירח הוא כחול" (The Moon Is Blue, ‏1953), בבימוי ובהפקת אוטו פרמינגר.

ניבן הופיע גם בטלוויזיה. הוא הופיע כמה פעמים בכמה תוכניות דרמה, והיה שותף בחברת "פור סטאר" (Four Star). הוא הופיע בסדרת דרמה בעלת אותו שם, הופקה על ידי החברה; הסדרה הסתיימה ב-1955, אך החברה הפכה לחברת הפקות טלוויזיה מצליחה מאד.

ב-1956 זינקה הקריירה של ניבן לשיאים חדשים, לאחר הצלחת הסרט "מסביב לעולם בשמונים יום", בו גילם את דמותו של פיליאס פוג. ב-1958 זכה בפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר על תפקידו בסרט "שולחנות נפרדים". לאחר זכייתו הזמין גולדווין את ניבן לביתו; כאשר היה בחדר האורחים של גולדווין, הבחין ניבן בתצלום דיוקן שלו, ששלח לגולדווין מאנגליה במהלך מלחמת העולם. כאשר היה הקשר ביניהם בשיאו, הייתה התמונה מונחת על הפסנתר, אך גם כעת לא הוזזה התמונה ממקומה. אשתו של גולדווין אמרה לו: "סם מעולם לא הזיז אותה".

עם זכייתו בפרס האוסקר המשיכה הקריירה של ניבן לנסוק. ב-1959 החל לארי תוכנית דרמה משלו, "המופע של דייוויד ניבן". התוכנית זכתה ל-13 פרקים בקיץ 1959. הוא המשיך להופיע בסרטים, ושיחק תפקיד ביותר משלושים סרטים נוספים, ובהם "אל תאכל את המרגניות" לצידה של דוריס דיי (1960), "תותחי נברון" ו"הפנתר הוורוד". ב-1967 גילם את ג'יימס בונד בפרודיה "קזינו רויאל". ניבן היה, למעשה, בחירתו הראשונה של איאן פלמינג לתפקיד בונד בסרט "ד"ר נו", אך לבסוף נבחר שון קונרי. ניבן גם מוזכר בספרי ג'יימס בונד; בספר "בשירות הוד מלכותה" מסופר שג'יימס בונד מתארח במלון סקי בשווייץ, שם מספר לו בעל המלון שניבן הוא אורח קבוע. בספר "אתה חי רק פעמיים" ישנה התייחסות לניבן, כג'נטלמן היחיד בהוליווד.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניבן כתב ארבעה ספרים. ספרו הראשון היה רומן בשם "סביב הסלעים המבותרים" (Round the Rugged Rocks), שהופיע ב-1951. הספר לא היה הצלחה, ונשכח כמעט מיד. ב-1971 פרסם את האוטוביוגרפיה שלו, "הירח הוא בלון", וזכה להצלחה רבה יותר, ונמכר בכחמישה מיליון עותקים. הוא המשיך בספר זכרונות נוסף, "הביאו את הסוסים הריקים" (1975), אוסף של זכרונות משעשעים בעידן הזהב של הוליווד, בשנות הארבעים. על אף שהאנקדוטות מחיי הוליווד מסופרות כך שמשתמע מהן כאילו הוא עצמו השתתף באירועים, מסתבר כיום שבמקרים רבים לא היה כלל עד למעשה, אלא רקם מעשיות מדברים ששמע מאחרים. ב-1981 פרסם ניבן את ספרו הרביעי והרומן השני שלו, "לך לאיטך, חזור במהירות" (Go Slowly, Come Back Quickly), המתרחש במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה, ומתבסס על חוויותיו במלחמה ובהוליווד. ב-1983 היה עסוק בעבודה על רומן שלישי, כאשר הדרדרה בריאותו.

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1940, אחרי רומן בזק שנמשך שבועיים, נישא ניבן לפרימולה סוזן רולו (18 בפברואר 1918, לונדון - 21 במאי 1946, בוורלי הילס, קליפורניה), בתו האריסטוקרטית של עורך דין בריטי. לזוג נולדו שני בנים: דייוויד ג'וניור וג'יימי. אשתו מתה בגיל 28 בעקבות נפילה במדרגות במהלך משחק מחבואים בביתו של השחקן טיירון פאוור. היא פתחה דלת שחשבה בטעות שהיא דלת של ארון, אך הובילה בפועל למרתף; היא נפלה פנימה ונגרמו לה סדקים בגולגולת וקרעים במוח, ונפטרה למחרת. ניבן מתאר תקופה זו כקודרת ביותר בחייו, ושנים אחר כך הודה לחבריו על הסבלנות שגילו כלפיו באותה עת. הוא סיפר מאוחר יותר שחשב שייצא מדעתו, ואף ניסה להתאבד. לאחר שנכשל ניסיון זה, אסף את עצמו וניסה להתאושש דרך העשייה הקולנועית.

ב-1948 התחתן בשנית עם יורדיס-פאולינה טרסמדן, דוגמנית שוודית גרושה, ושחקנית מתוסכלת. לרוע המזל, כשם שנישואיו הראשונים היו מוצלחים, כך היו נישואיו השניים אומללים. בגידותיהם הרבות של בני הזוג זה בזה מסופרות בביוגרפיה של דייוויד ניבן, "האיש מאחורי הבלון" (2009). במה שנראה כניסיון להביא לשלום בית בין בני הזוג, אימצו ניבן ואשתו שתי בנות, קריסטין ופיונה. קריסטין סיפרה מאוחר יותר לביוגרף של ניבן שהיא משוכנעת שהיא בתו הלא חוקית של ניבן מדוגמנית אחרת בשם מונה גונארסון; לטענת מייקל מאן (Munn), מחבר הביוגרפיה "האיש מאחורי הבלון", אישרו ניבן ואשתו, בנפרד, שקריסטינה הייתה בתו של ניבן מאשה שווייצרית בת 18, למרות שהוצגה כיתומה משווייץ. פיונה אומצה כתינוקת בת ארבעה חודשים ב-1963 או 1964.

ארבעת ילדיו של ניבן ורבים מחבריו העידו שכיוון שנמנעה ממנה קריירת משחק, החלה יורדיס לנהל פרשיות אהבים, ובמהרה הפכה לאלכוהוליסטית. מאן גילה כי ליורדיס אכן היו פרשיות אהבים רבות, ובהן קשר עם ג'ון קנדי, קשר שהושמץ כנגוע בכלמידיה. יחד עם זאת, מקורותיו של מאן חשפו כי פרשיות האהבים של ניבן עצמו היו רבות מאלו של יורדיס, ודחפו אותה ליזום קשרים משלה; בין השאר היו לניבן פרשיות עם נסיכת מונקו, השחקנית גרייס קלי, ועם הנסיכה מרגרט. מאן חשף עוד, כי ניבן אסר על יורדיס לעסוק במשחק, משום שלא רצה שאשתו תהיה שחקנית.

באוקטובר 1951 נפצעה יורדיס בפניה, צווארה וחזה בתאונה בעת ציד. רופאים מקומיים רצו לנתח, אך בעצת רופא אחר הוחלט לאפשר לנפיחות לרדת, וכך נחסכה מיורדיס פגיעה בפניה. ב-1960 נפרדו השניים למשך כמה שבועות, אך חזרו שוב לחיות יחד.

לאחר מותו של ניבן שכנע אותה ידיד המשפחה, הנסיך רנייה ממונקו, לבוא להלוויה, אך היא הופיעה לטקס כשהיא שתויה, מרירה ומדוכאת. יורדיס התאוששה מהאלכוהוליזם לאחר מותו של ניבן, אך שבה להתמכרות לקראת מותה ב-1997, בגיל 76. לבקשתה המפורשת לא נקברה לידו, דבר שלדברי בנותיו הוסיף לעלבון מדרך הופעתה בהלוויה.

לניבן היו ארבעה נכדים: שתי בנות של ג'יימי, בן לפיונה ובן לקריסטינה.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1980 החל ניבן לסבול מעייפות, חולשה בשריריו ורעידות בקולו. בראיון בטלוויזיה בשנת 1981 נראה ניבן כאילו סבל משבץ או ששתה. הוא אובחן כחולה ALS, מחלה הידועה כ"מחלת לו גריג". ב-1983 אושפז ניבן תחת שם בדוי למשך עשרה ימים, לכאורה בשל בעיות עיכול. לאחר האשפוז שב לביתו בשטו דאו (Chateau d'Oex), בשווייץ. מצבו המשיך להידרדר, אך הוא סירב לחזור לבית החולים, ומשפחתו כיבדה את בקשתו. הוא מת ב-29 ביולי 1983 בשווייץ. מעט לפני מותו סיים את הצילומים של סרטי "בעקבות הפנתר הוורוד" ו"קללת הפנתר הוורוד", דיבורו בשלב זה היה בלתי מובן, והחקיין ריץ' ליטל דיבב את תפקידו בשני הסרטים האחרונים.

הזר הגדול ביותר שהונח על קברו היה מאת הסבלים בנמל התעופה הית'רו. על הכרטיס המצורף נאמר: "לג'נטלמן המובחר ביותר שאי פעם עבר באולמות אלו. הוא נתן לכל סבל את התחושה שהוא המלך".

פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרד על הבאונטי (1935) Mutiny on the Bounty
דודסוורת' (1936) Dodsworth
הסתערות חיל הפרשים (1936) Charge Of The Light Brigade
"השבוי מזנדה (1937)
אשתו השמינית של כחול הזקן (1938) Bluebeard's Eighth Wife
אנקת גבהים (1939) Wuthering Heights
אמא רווקה (1939) Bachelor Mother
הראשון בין המעטים (1942) The First of the Few
(1944) Immortal Battalion aka The Way Ahead
(1946) A Matter Of Life And Death
אשת הבישוף (1947)
הזמיר מניו אורלינס (1950) The Toast Of New Orleans
פימפרנל המתחמק (1950) The Elusive Pimpernel
חדוות החיים (1951) Happy Go Lovely
מסביב לעולם בשמונים יום (1956) Around The World In 80 Days
שולחנות נפרדים (1958) Separate Tables
שלום לך, עצבות (1958) Bonjour Tristesse
יום נישואין שמח (1959) Happy Anniversary
שאל כל נערה (1959) Ask Any Girl
אל תאכל את המרגניות (1960) Please Don't Eat The Daisies
תותחי נברון (1961) The Guns Of Navarone
הטוב באויבים (1962) The Best Of Enemies
הפנתר הוורוד (1963) The Pink Panther
55 יום בפקינג (1963) Days At Peking 55
נוכלים בריביירה (1964) Bedtime Story
ליידי L ‏ (1966) Lady L
קזינו רויאל (סרט, 1967) Casino Royale
המוח (1969) Le Cerveau
לפני בוא החורף (1969)
נמר של נייר (סרט, 1975) Paper Tiger
כיף של חופשה (1976) No Deposit, No Return
חמישה בלשים לקינוח (1976) Murder By Death
מוות על הנילוס (1978) Death On The Nile
בריחה לאתונה (1979) Escape To Athena
איש ללא חת (1979) A Man Called Intrepid
זאבי הים (1980) The Sea Wolves
מוטב מאוחר מאשר אף פעם (1982) Better Late Then Never
בעקבות הפנתר הוורוד (1982) Trail Of The Pink Panther
קללת הפנתר הוורוד (1983) Curse Of The Pink Panther

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דייוויד ניבן, ברשת החברתית Goodreads
דייוויד ניבן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
דייוויד ניבן, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
דייוויד ניבן, באתר AllMovie (באנגלית)
דייוויד ניבן, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
דייוויד ניבן, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
דייוויד ניבן, באתר MusicBrainz (באנגלית)
דייוויד ניבן, באתר Discogs (באנגלית)
דייוויד ניבן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
עדית זרטל, המסיבה ההוליבודית של דייויד ניבן, דבר, 20 במאי 1977, המשך
דייוויד ניבן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ Saint David's Day; דייוויד הקדוש הוא פטרונה של ויילס.

דייוויד ניבן - פרסים

[1] Saint David's Day; דייוויד הקדוש הוא פטרונה של ויילס.

[1]

מנחי טקסי האוסקר
1928‏-1940	דאגלס פיירבנקס וויליאם דמיל (1928) • ויליאם דמיל (1929) • קונרד נייג'ל (1930) • לורנס גרנט (1931) • ליונל ברימור (1932) • ויל רוג'רס (1933) • ארווין קוב (1934) • פרנק קפרה (1935) • ג'ורג' ג'סל (1936) • בוב ברנס (1937) • ללא מנחה (1938) • בוב הופ (1939) • בוב הופ (1940)
1941‏-1960	ללא מנחה (1941) • בוב הופ (1942) • ג'ק בני (1943) • בוב הופ וג'ון קרומוול (1944) • בוב הופ וג'יימס סטיוארט (1945) • ג'ק בני (1946) • ללא מנחה (1947) • רוברט מונטגומרי (1948) • פול דאגלס (1949) • פרד אסטר (1950) • דני קיי (1951) • בוב הופ וקונרד נייג'ל (1952) • דונלד או'קונור ופרדריק מארץ' (1953) • בוב הופ ותלמה ריטר (1954) • ג'רי לואיס, קלודט קולבר וג'וזף מנקייביץ' (1955) • ג'רי לואיס וסלסט הולם (1956) • בוב הופ, דייוויד ניבן, ג'יימס סטיוארט, ג'ק למון ורוזלינד ראסל (1957) • בוב הופ, דייוויד ניבן, טוני רנדל, מורט סול, לורנס אוליבייה וג'רי לואיס (1958) • בוב הופ (1959) • בוב הופ (1960)
1961‏-1980	בוב הופ (1961) • פרנק סינטרה (1962) • ג'ק למון (1963) • בוב הופ (1964) • בוב הופ (1965) • בוב הופ (1966) • בוב הופ (1967) • ללא מנחה (1968) • ללא מנחה (1969) • ללא מנחה (1970) • הלן הייז, אלן קינג, סמי דייוויס ג'וניור וג'ק למון (1971) • קרול ברנט, מייקל קיין, צ'רלטון הסטון ורוק הדסון (1972) • ג'ון יוסטון, ברט ריינולדס, דייוויד ניבן ודיאנה רוס (1973) • סמי דייוויס ג'וניור, בוב הופ, שירלי מקליין ופרנק סינטרה (1974) • גולדי הון, ג'ין קלי, וולטר מתאו ורוברט שו (1975) • וורן בייטי, אלן בורסטין, ג'יין פונדה וריצ'רד פריור (1976) • בוב הופ (1977) • ג'וני קרסון (1978) • ג'וני קרסון (1979) • ג'וני קרסון (1980)
1981‏-2000	ג'וני קרסון (1981) • לייזה מינלי, דאדלי מור, ריצ'רד פריור ו-וולטר מתאו (1982) • ג'וני קרסון (1983) • ג'ק למון (1984) • אלן אלדה, ג'יין פונדה ורובין ויליאמס (1985) • צ'בי צ'ייס, גולדי הון ופול הוגאן (1986) • צ'בי צ'ייס (1987) • ללא מנחה (1988) • בילי קריסטל (1989) • בילי קריסטל (1990) • בילי קריסטל (1991) • בילי קריסטל (1992) • וופי גולדברג (1993) • דייוויד לטרמן (1994) • וופי גולדברג (1995) • בילי קריסטל (1996) • בילי קריסטל (1997) • וופי גולדברג (1998) • בילי קריסטל (1999) • סטיב מרטין (2000)
2001‏-2020	וופי גולדברג (2001) • סטיב מרטין (2002) • בילי קריסטל (2003) • כריס רוק (2004) • ג'ון סטיוארט (2005) אלן דג'נרס (2006) • ג'ון סטיוארט (2007) • יו ג'קמן (2008) • סטיב מרטין ואלק בולדווין (2009) • ג'יימס פרנקו ואן האת'וויי (2010) • בילי קריסטל (2011) • סת' מקפרלן (2012) • אלן דג'נרס (2013) • ניל פטריק האריס (2014) • כריס רוק (2015) • ג'ימי קימל (2016) • ג'ימי קימל (2017) • ללא מנחה (2018) • ללא מנחה (2019) • ללא מנחה (2020)
2021-היום	רג'ינה הול, ונדה סייקס ואיימי שומר (2021) • ג'ימי קימל (2022) • ג'ימי קימל (2023)