הדסה שרמן-פריאל

הדסה שרמן-פריאל (21 באוגוסט 1910 – 27 באוגוסט 1992, ט"ו באב ה'תר"ע – כ"ח באב ה'תשנ"ב)^[1] הייתה מחלוצות החינוך המוזיקלי בישראל, יושבת ראש התאחדות הבוגרים והחניכים וחברת הוועד המפקח של גימנסיה הרצליה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרמן נולדה בקיץ 1910 באודסה, ועלתה לארץ ישראל כתינוקת בת שנה עם הוריה הד"ר משה שרמן, ראשון רופאי האף-אוזן-גרון בארץ וממייסדי ההסתדרות הרפואית, ורבקה ריימיסט.

בוגרת מחזור ט"ז של גימנסיה הרצליה. בתל אביב למדה אצל רבקה בורשטיין-ארבר^[2] ואצל אריה אבילאה, ואחר-כך הוסמכה במוזיקה באוניברסיטת לייפציג.

ב-1924 חיברה ביחד עם אחיה מאיר, לימים הציר הכלכלי של ישראל בארצות הברית ומנכ"ל חברת הנפט "פז", את האופרה "אמנון ותמר" שהועלתה בגימנסיה על ידי בני מחזורה. על "אמנון ותמר" סיפרה הדסה:

ההצלחה הייתה מרובה, ואילו אני, בעצת הורי, התחלתי לעסוק בלימוד מוזיקה ברצינות רבה. עברתי ללמוד אצל פרופ' אבילאה והתחלתי ללמוד גם תאוריה. המנצח גולינקין אפשר לי לבקר בחזרות האופרה הארצישראלית, ואולי בפרק זמן זה נתגבשה אצלי החיבה והאהבה לצורה זו שעסקתי בה רבות בשנים מאוחרות יותר כשהייתי כבר מורה.^[^{דרוש מקור]}

שרמן לימדה מוזיקה בגימנסיה מאמצע שנות השלושים ועד סוף שנות השישים. ניצחה על תזמורת ומקהלת הגימנסיה, יזמה והקימה מפעלים רבים. העלתה הפקות רבות, בהן "בריאת העולם" של היידן, "אורפיאו ואוארידיצ'ה" של גלוק ו"חליל הקסם" של מוצרט - כולם בביצוע תלמידי הגימנסיה. על הפקת פפגנו כתב נתן דונביץ':

בגימנסיה העברית הרצליה, בבניין הישן והמרשים שלה, שניצב במקום שבו מתנשא היום מגדל שלום, זימרו ושרקו ב-1939 רק נעימה אחת: "צייד הציפורים אני, פפגנו שמי!" תחילת האריה המפורסמת של מוצארט הייתה אז שריקת ההיכר וההזדהות של כיתות ואוהבים. והכל בגלל הגברת הדסה שרמן... מקהלה ותזמורת של תלמידים החלה להכין את ההצגה. הצלילים מילאו את המסדרונות, ומורים נאבקו, כמיטב יכולתם, נגד תלמידים שהתפלחו מן הכיתה, או נקראו רשמית לצאת ממנה כדי ליטול חלק בחזרות... "פפגנו" היה להיט והוצג פעם אחר פעם.^[3]

על הפקה מאוחרת יותר, האורטוריה "יפתח" של ג'אקומו קריסימי, שבוצעה ב-1962 כתבה אחת התלמידות:

מה? מה אוזניך שומעות? לא! לא זמזום "טויסט" ורקיעת רגליים. לא שיר מתקתק של הלן שפירא, אלא מה? המילים: "נוסו נא והכנעו, טמאים והתפזרו ובחרבותנו הנוצצות אתכם נפיץ". והמנגינה: לחן של המאה ה-17. לא מאמינים?! אבל זו עובדה. את מסדרונות הגימנסיה הרצליה מילאו זמזום, שריקות שירה ודיבור על קריסימי. לא שמעתם את שמו? גם אני לא שמעתי עליו, עד שהדסה שרמן המורה למוזיקה של בית-הספר החליטה ש"אנחנו נבצע את האורטוריה 'יפתח' של ג'אקומו קריסימי. ביצוע: מקהלת הגימנסיה. המלווים: כלי קשת ופסנתר. והמנצחת, כמובן, הדסה שרמן"... וכך אני מוצאת עצמי בסיום שנת הלימודים תשכ"ב באולם הקאמרי הישן, כשעל הבמה חברי המקהלה כמאה ושמונים במספר, המנגנים והמנצחת.^[4]

ב-1934 נישאה שרמן למנצח וולפגנג פרידלנדר (לימים זאב פריאל).

עם צאתה לגמלאות הקימה את התאחדות הבוגרים והחניכים של הגימנסיה ואף עמדה בראשה. אִרגנה כנסי בוגרים ועמדה בקשר אישי עם מאות ואלפי תלמידי הגימנסיה.

בין תלמידיה הרבים היו שהפכו למוזיקאים מקצועיים, בהם המלחין והמעבד גיל אלדמע, נגן הקרן יעקב מישורי והמלחין והמנצח נעם שריף.^[5]

בשנת תשמ"ז-1987 הוענק לה תואר יקירת העיר תל אביב-יפו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריאיון עם נעם שריף באתר הבמה, אוקטובר 2005
מילות השיר "יחדשהו" והאזנה לו, באתר זמרשת
הדסה שרמן-פרידלנדר, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ הדסה שרמן-פריאל באתר GRAVEZ
^ תמר אבידר, בת מאה פורטת יום יום על פסנתר, מעריב, טור 1, 2 ביולי 1965.
^ נתן דונביץ', "החליל הראשון", הארץ, 24.2.1984.
^ ח' קיבליס, "אורטוריה בגימנסיה", מעריב לנוער, 18.9.1962.
^ חגי חיטרון, [אירועי הוקרה למלחין נועם שריף בגרמניה, במלאות לו 80 אירועי הוקרה למלחין נועם שריף בגרמניה במלאות לו 80]

[1] הדסה שרמן-פריאל באתר GRAVEZ

[2] תמר אבידר, בת מאה פורטת יום יום על פסנתר, מעריב, טור 1, 2 ביולי 1965.

[3] נתן דונביץ', "החליל הראשון", הארץ, 24.2.1984.

[4] ח' קיבליס, "אורטוריה בגימנסיה", מעריב לנוער, 18.9.1962.

[5] חגי חיטרון, [אירועי הוקרה למלחין נועם שריף בגרמניה, במלאות לו 80 אירועי הוקרה למלחין נועם שריף בגרמניה במלאות לו 80]

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]