הילריוס מפואטייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הילריוס מפואטייה
Hilarius
הילריוס מחיה ילד מת, איור מהמאה ה-12.
הילריוס מחיה ילד מת, איור מהמאה ה-12.
לידה 315?
פואטייה, גאליה אקוויטניה
פטירה 367/368 (בגיל 52 בערך)
פואטייה
קאנוניזציה לא ידוע (קדום)
חג 13 בינואר
פטרון של משפטנים
מחלוקות עם האריאנים

הקדוש הילריוס מפואטייה (לטינית: Hilarius Pictaviensis;‏ 315? – 367/368) היה תאולוג גאלו-רומי, בישוף העיר פואטייה. גדול ההוגים הנוצרים הלטינים בימיו וממגיני האורתודוקסיה, במיוחד נגד המינים האריאנים. הוכר כאחד ממורי הכנסייה הקתולית.

הילריוס נולד בעיר פיקטביום (פואטייה דהיום) בפרובינציה הרומית גאליה אקוויטניה, למשפחה עובדת-אלילים מיוחסת. הוא קיבל חינוך קלאסי מקיף ובתחילת ימיו דבק בפילוסופיה של הנאופלאטוניזם. הוא עבר מסע רוחני שבסופו השתכנע כי תכלית האדם היא לקיים את הציוויים המוסריים, ולבסוף התנצר בערך ב-350. כבר ב-353 נבחר לבישוף בעיר הולדתו. באותן שנים הייתה האורתודוקסיה במיצר לאחר גבור האריאנים בוועידות ארלטה ומילאנו, ואתנסיוס הקדוש נאלץ לצאת (שוב) לגלות. הילריוס, למרות גילו הצעיר, היה אורתודוקסי ומסור לתורת השילוש הקדוש לפיה ישו הולד ולא נברא והיה שווה במהותו לאלוהים האב.

בוועידת בייטרה ב-356, בה היה רוב לכופרים בשילוש, מקובל במסורת הכנסייתית שהגן על אתנסיוס בעמדת מיעוט וסירב לקבל את החלטותיה. הוא הוקע בפני הקיסר קונסטנטיוס השני, שהיה ידוע כנוטה חסד לאריאנים ופעל לכפות מעין נוסחת-פשרה בין תורתם לאורתודוקסיה, וזה ציווה על הבישוף לצאת לגלות בפריגיה. עם זאת, ההיסטוריון מרק וידמן ציין שיש מעט ראיות לכך שהילריוס היה מעורב במחלוקת הכריסטולוגית הגדולה ששיסעה את האימפריה כבר בשלב זה וייתכן שלא החל לפעול בה אלא לאחר שגלה. הסבר סביר לא פחות הוא יריבות אישית טהורה בין בישוף פואטייה לסאטורנינוס, בישוף ארלטה האריאניף שהשמיצו בפני הקיסר.[1]

בהיותו במזרח התוודע הילריוס להגות של מורי הכנסייה הגדולים שם, במיוחד אוריגנס, שכמעט ולא הייתה מוכרת במערב. כמו כן הושפע מבזיליוס בישוף אנקירה, שהיה ממארגני המגננה האורתודוקסית נגד התעצמות מתנגדי השילוש בימים בהם ארבעת הקיסרים תמכו בהם. הבישופים המקומיים חשדו בו בתחילה בסבליאניזם – מינות שגרסה כי שלושת היבטי השילוש לא היו אלא השתקפויות של אל אחד שנתפשו כנפרדות רק בתודעת המאמינים; לדעתם, היא הייתה נפוצה במערב – אך התרצו כשהסביר להם בדקדוק את אמונותיו. הילריוס החל לכתוב את עבודת חייו, החיבור בן שנים עשר הכרכים "אודות השילוש" (De Trinitate) נגד האריאנים. ב-359 חיבר ניתוח מדוקדק של עמדות הבישופים מכל המחנות בשורת האסיפות שהתרחשה סביב אותן שנים, "אודות הוויעודים" (De synodis). למרות היותו אורתודוקס קנאי, הספר נקט בנימה מתונה לעיתים וייחס הבדלים תאולוגיים שונים לדקויות של ניסוח ולפערים פילוסופיים, ואף קרא לחבריו להיזהר בגינוי חלק מיריביהם שלא בהכרח היו מינים גמורים. נימה זו הביאה את הבישוף לוציפר מקלריס למחות נגדו. הילריוס התבלט שוב בוועידת סלאוקיה באותה השנה, למרות שגם שם ניצח המחנה האחר. הוא ניסה לשווא לבקש פגישה עם קונסטנטיוס, וכשזה סירב חיבר נגדו מנשר רווי השמצות ואף השווה אותו לאנטיכריסט. בכל אותה התקופה הוסיף להשתתף בוויכוחים ודיונים עם הסיעות האריאניות השונות, מתונות כקיצוניות, ולפי מסורת הכנסייה חשש הקיסר מהשפעתו הכריזמטית והורה לו לשוב לפואטייה כדי להיפטר מנוכחותו המתסיסה בקונסטנטינופול. עם זאת, וידמן ציין כי כנראה נמלט לשם בלי רשות, וקיימת עוד אפשרות לפיה קונסטנטיוס חש כה בטוח לאחר שנוסחת פשרה התקבלה כהצהרת אמונה בוועידה כללית בבירה ב-360 עד כי לא חשש עוד מהשפעת הילריוס.[2]

בגאליה בילה את שנותיו האחרונות במילוי תפקידו כבישוף המקומי, בכתיבת פרשנות על הבשורה על-פי מתי וכתבי קודש אחרים, ובטיפוחו של תלמידו מרטין מטור. ב-364 השתתף בוועידה במילאנו בה ניסה לגרום להדחת הבישוף המקומי, אוקסנטיוס, באשמת כפירה וצביעות, אך הקיסר ולנטיניאנוס סירב לשמוע וגירש אותו מן העיר.

מלחמתו הבלתי-פוסקת של הילריוס באריאנים הקנתה לו תשבחות רבות מפי הירונימוס ואוגוסטינוס הקדושים ובדיעבד נודע כ"אתנסיוס של המערב" ו"מקבת האריאנים." עם זאת דעותיו, שהושפעו ממש כמו של אתנסיוס מאסכולת אלכסנדריה, היו אורתודוקסיות אמנם בהגנה על השילוש אך גם כמעט ונטו למונופיזיטיות בהיבטים רבים. באופן בסיסי, במתקפותיו על הגישה ההומויאנית (שקבעה כי האב והבן "דומים" מבלי לעסוק ממש במהותם) ובעמידתו על כך שהם שווים במהותם ובמעמדם, ניצב בתוך המסורת התאולוגית הלטינית שהחלה בטרטוליאנוס ונובטיאנוס.[3]

בנוסף להכרה בו כקדוש זמן קצר לאחר מותו, הכריז עליו האפיפיור פיוס התשיעי כאחד ממורי הכנסייה ב-1851.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הילריוס מפואטייה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Mark Weedman, The Trinitarian Theology of Hilary of Poitiers, הוצאת בריל, 2007. עמ' 11.
  2. ^ וידמן, עמ' 18.
  3. ^ וידמן, עמ' 6.