הממלכה המאוחדת במלחמת העולם הראשונה
 | |
 | |
| בחלק העליון חיילים בריטיים בחפירות לצד הסימן 1; במרכז מימין לשמאל - המלך ג'ורג' החמישי, כרזת גיוס עם תמונתו של הלורד קיצ'נר, ראש הממשלה לויד ג'ורג'; בחלק התחתון -אוניית המערכה אה"מ דרדנוט | |
| צד בעימות | חלק ממדינות ההסכמה |
|---|---|
| תאריך כניסה לעימות | 4 באוגוסט 1914 |
| העילה למלחמה | הפלישה הגרמנית לבלגיה |
| תאריך סיום העימות | 11 בנובמבר 1918 |
| אירועי הסיום | הסכם שביתת הנשק עם גרמניה |
| ראש המדינה | ג'ורג' החמישי |
| ראש המדינה בפועל |
עד-1916 - הרברט אסקווית' מ-1916 - דייוויד לויד ג'ורג' |
| מפקדים בולטים |
ויליאם רוברטסון ג'ון פרנץ' דאגלס הייג ג'ון פישר ג'ון ג'ליקו רוסלין וימס |
| מפקדה ראשית | לונדון |
| נתוני הצבא | |
| הצבא הבריטי |
1914 - 400,000 1918 - 4,000,000 |
| תוצאות המלחמה | |
| אבדות בנפש | 850,000 |
במהלך מלחמת העולם הראשונה הייתה הממלכה המאוחדת אחת ממדינות ההסכמה אשר לחמו במעצמות המרכז. במהלך המלחמה עברה האומה הבריטית תהפוכות אשר שינו את מבני הממלכה, הצבא והאזרחים, בהם ארגון מחדש של הצבא תוך התבססות על גיוס חובה בפעם הראשונה בהיסטוריה של הממלכה,[1] יצירתו של חיל האוויר המלכותי, והסרת המחסומים החברתיים מהתקופה האדוארדית עקב גאיית הרגשות הפטריוטיים בקרב הבריטים עם פרוץ המלחמה.[2] אולם, על מנת לנצח במלחמה היה על בריטניה להקריב קרבנות, וכאלה אף הוקרבו. מפחד מפני מחסור במזון ובכוח אדם, חוקקה הממשלה הבריטית את החוק להגנת הממלכה אשר העניק לה סמכויות נרחבות על מנת להגן על אזרחי הממלכה. הלך הרוח הממלכתי נע בין גישת ה"עסקים כרגיל" אשר אפיינה את תקופת כהונתו של ראש הממשלה הרברט הנרי אסקווית',[3] לבין גישת המלחמה הכוללת של כהונתו של דייוויד לויד ג'ורג', בפעם הראשונה בבריטניה.
המורל הגבוה של האזרחים נותר כזה לאורך שנות המלחמה בסיועה של תקשורת ההמונים, ובעיקר העיתונים אשר שגשגו בתקופת המלחמה, שסייעה בהפצתה של התעמולה הממשלתית אשר הותוותה על ידי עיתונאים כצ'ארלס מאסטרמן ובעלי עיתונים כלורד באוורבוק. גם התעשייה, לאחר שהתאימה עצמה לשינויים בדמוגרפיה ובכוח האדם הזמין, גאתה וצמחה בעוד קבוצות הטרוגניות של אנשים חברו יחדיו, ומעמדן של הנשים בשוק העבודה התקבע לראשונה, דבר אשר גרם לאחר מכן בשנת 1918 להענקת זכות בחירה לנשים ברחבי הממלכה. משפחת המלוכה בראשותו של המלך ג'ורג' החמישי הצטרפה לגל הפטריוטיזם והשילה מעצמה את תאריה הגרמניים תוך שינוי שמו של הבית מבית סקסה-קובורג-גותה הגרמני לבית וינדזור הבריטי.
הממלכה נצבה בפני אתגרים רבים במהלך המלחמה כניסיון לשחרר את בן דודו של המלך, הצאר ניקולאי השני אשר נכשל, תמותה רבה בקרב האוכלוסייה האזרחית עקב מחסור במזון והתפרצות מגפת השפעת הספרדית אשר התחוללה ב-1918. שיעור האבדות בקרב הכוחות המזוינים עמד על כ-850,000 נפש.
הממשל הבריטי במלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הממלכה המאוחדת, ואיתה גם הדומיניונים השונים, נכנסה למלחמה כאשר הרברט הנרי אסקווית', איש המפלגה הליברלית, עמד בראש ממשלתה. אסקווית' הכריז מלחמה על הקיסרות הגרמנית ב-4 באוגוסט 1914, בתגובה לדרישה למעבר כוחות צבא גרמניים אשר נכפתה על בלגיה ופקיעתו של האולטימטום הבריטי אשר פקע בשעה 11:00 באותו היום. סיבותיה של בריטניה להכרזת המלחמה היו שונות ומורכבות: על פי אמנת לונדון של 1839 הייתה בריטניה מופקדת על שמירת הנייטרליות הבלגית במקרה של פלישה, פלישה שמשרד החוץ הסיק כי לא תתקיים. מחויבותה המוסרית של בריטניה לצרפת הייתה צד נוסף במשוואה, שיחות חשאיות רבות התנהלו בין שתי המדינות מאז 1905, אך רוב חברי הקבינט של אסקווית' לא שותפו בהם עד 1911 וחוסר הראיות לכך שהמלחמה בלתי נמנעת הובילה לחוסר הסכמה בקרב חברי הקבינט, לפחות עד ה-31 ביולי.
המדיניות הממשלתית לפני פרוץ המלחמה, כפי שגובשה במפלגה הליברלית, הייתה נגד התערבות הממשלה בתעשייה הפרטית, תוך שמירה על מקומם ההיסטורי של הליברלים כמגני סגנון הלסה פר הממשלתי.[3] עם זאת, מדיניות זאת, המאופיינת בהצהרתו של וינסטון צ'רצ'יל של "עסקים כרגיל" בנובמבר 1914, עתידה הייתה להיות מוחלפת עם התקדמותה של המלחמה. קבינט המלחמה של אסקווית' הופל במאי 1915 עקב משבר פגזי הארטילריה ובשל הכישלון הצורם במערכת גליפולי בדרדנלים. בהימנעותו מהיכנעות לדרישות לבחירות, הקים אסקווית' ממשלת קואליציה חדשה ב-25 במאי, כאשר רובה של הממשלה הגיעה ממפלגתו, המפלגה הליברלית, ואחרים מקרב המפלגה השמרנית אשר הובאו על מנת לחזק את הממשלה.
קואליציה זו החזיקה מעמד עד 1916, לאחר שהשמרנים הפכו בלתי מרוצים ממדיניותו של אסקווית', במיוחד לאחר הקרב על הסום. הממשלה נפלה כתוצאה מפעילותם של אנדרו בונאר לואו (מנהיג השמרנים), סר אדוארד קרסון (מנהיג מפלגת האיחוד של אלסטר), וכן דייוויד לויד ג'ורג' (אז שר בממשלה). לואו, שהיו לו מעט בעלי ברית מחוץ למפלגתו, היה חסר תמיכה מספקת כדי להקים קואליציה חדשה; לויד ג'ורג' הליברלי, לעומת זאת, נהנה מתמיכה רחבה הרבה יותר רחבה כדי להקים ממשלת קואליציה חדשה.
לאחר שקיבל על עצמו את ראשות הממשלה, הקים לויד ג'ורג' ממשלה שכללה מספר גדול של שמרנים, עוד יותר ממספר חברי המפלגתו שלו. ב-235 הימים הראשונים לקיומה, נפגש קבינט המלחמה 200 פעמים. על אף העובדה כי הקבינט היה קטן מזה של אסקווית', קבינט זה של לויד ג'ורג' תוכנן לקחת אחריות מוחלטת על המלחמה. הקמתו סימנה שינוי במדיניות הממשלה כלפי מדינה במלחמה כוללת, שלפיה על הגברים, הנשים והטף כולם לתרום את חלקם למאמץ המלחמתי. יתרה מכך, הוחלט כי הממשלה צריכה להיות זאת שתשלוט במאמץ המלחמתי, ובעיקר בניצול הכוח אשר קיבלה במסגרת חוק ההגנה על הממלכה. בפעם הראשונה הממשלה יכלה להגיב במהירות, ללא ביורוקרטיה אינסופית אשר תקשור ותסבך אותה, ועם סטטיסטיקות מעודכנות בנוגע לנושאים כגון מצבו של צי הסוחר או מצב הייצור במשק.
חוק ייצוג העם שנחקק לאחר המלחמה, פתח פתח למגזר גדול של הציבור להשתתף בחירות: כל הגברים הבוגרים מעל גיל 21 שהיו בעלי בתים וכל הנשים הנשואות מעל גיל 30. חוק זה בישר את קריסתה של המפלגה הליברלית ואת עלייתה של מפלגת הלייבור במהלך 1920.[2] נתון זה התברר במהלך הבחירות הכלליות של 1918, כאשר נתח הקולות של מפלגת הלייבור קפץ מ-6.4 אחוזים בשנת 1910 למעל 20 אחוזים, ואילו קולותיה של המפלגה הליברלית פוצלו בין מחזיקי הדעות בעד ונגד המשכיותה של ממשלת הקואליציה.
בית המלוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית המלוכה הבריטי ניצב בפני בעיה רצינית במהלך מלחמת העולם הראשונה בשל קשרי הדם בינו לבין המשפחה השלטת בקיסרות הגרמנית, יריבתה העיקרית של בריטניה במלחמה. לפני המלחמה היה בית המלוכה הבריטי ידוע בשם בית סקסה-קובורג-גותה. עם מותו של אדוארד השביעי בשנת 1910, הוכתר ג'ורג' החמישי למלך. ג'ורג' החמישי היה בן דודו של הקיסר הגרמני וילהלם השני, אשר הפך בעיני הציבור הבריטי למסמל את כל זוועות המלחמה. המלכה מרי, אף כי הייתה בריטית כמו אמה, הייתה בתו של הדוכס מטק, צאצא של בית המלוכה הגרמני של וירטמברג. סבו מצד אביו של המלך היה אלברט, נסיך סקסה-קובורג-גותה; המלך וילדיו נשאו בתארים נסיך או נסיכת סקסה-קובורג-גותה ודוכס או דוכסית סקסוניה. המלך, גיסיו ובני דודיו היו נתינים בריטיים שנשאו תארים גרמניים כגון דוכס או דוכסית טק, נסיך ונסיכת בטנברג, נסיך ונסיכת הסה, ונסיך ונסיכת שלזוויג-הולשטיין. במהלך המלחמה כתב הרברט ג'ורג' ולס על ”בית המלוכה הזר ונטול השראה” של בריטניה, ועל כך השיב המלך ג'ורג' באמרתו המפורסמת: ”יכול להיות שאני נטול השראה, אבל ארור היה אם אני זר”.
ב-17 ביולי 1917 החליט המלך ג'ורג' לפייס את הרגשות הלאומיים הבריטיים באמצעות פרסום דבר המלך במועצתו, בו שינה את שם בית המלוכה הבריטי מהשם הדמוי-גרמני בית סקסה-קובורג-גותה לבית וינדזור. הוא אימץ במפורש את השם וינדזור כשם משפחה עבור כל צאצאי המלכה ויקטוריה שהתגוררו באותה תקופה בממלכה המאוחדת, למעט נשים שנישאו למשפחות אחרות והצאצאים שלהן[4].
בסופו של דבר ויתרו המלך ג'ורג' ושאר קרוביו, שהיו נתינים בריטיים, על השימוש בתארים ובכיבודים הגרמניים, ואימצו שמות משפחה בעלי סגנון בריטי. המלך פיצה חלק מבני משפחתו הזכרים באמצעות יצירת תוארי אצולה חדשים עבורם. באופן זה הפך בן-דודו, הנסיך לואיס בטנברג, שבתחילת המלחמה אולץ לפרוש מתפקידו כלורד הימי הראשון בגלל רגשות אנטי-גרמניים, ללואיס מאונטבאטן, המרקיז הראשון ממילפורד הייבן. גיסו, הדוכס מטק, הפך לאדולפוס קיימברידג', המרקיז הראשון מקיימברידג'. אישים אחרים, כגון הנסיכה מרי לואיז והנסיכה הלנה ויקטוריה, אימצו כשם משפחה את שם הטריטוריה שקיבלו כאצילות. בכתב ההסמכה שניתן ב-11 בדצמבר 1917 הגביל המלך את השימוש בתואר "הוד מעלתו (או מעלתה) המלכותי" והתואר הטיטולרי "נסיך (או נסיכת) בריטניה הגדולה ואירלנד" לילדיו של הריבון, ילדיהם של בני הריבון והבן המבוגר ביותר של הבן המבוגר ביותר של נסיך ויילס. בכתב ההסמכה נאמר גם שתוארי הנסיך והנסיכה השונים יבוטלו, למעט אלה שכבר ניתנו או אלה שלא בוטלו. קרובי משפחתם של חברי משפחת המלוכה הבריטית שנלחמו בצד הגרמני, כגון ארנסט אוגוסטוס מהנובר (נינו הבכור דרך בנים של ג'ורג' השלישי) והנסיך קארל אדוארד, דוכס סקסה-קובורג-גותה (נכד של המלכה ויקטוריה), נושלו מתוארי האצולה הבריטיים שלהם באמצעות חוק דבר המלך במועצתו שניתן ב-1919 לפי תנאי חוק שלילת התארים 1917. המלך הורה גם להסיר את דגלי הבירית שלהם מקפלת סנט ג'ורג' שבטירת וינדזור, לאחר בקשתה הנחרצת של אמו, המלכה אלכסנדרה.
ההתפתחויות ברוסיה היוו בעיות נוספות בעבור המלוכה. כאשר הצאר ניקולאי השני, בן-דודו של המלך ג'ורג', הודח במהפכה הרוסית של 1917, ממשלת בריטניה הציעה לו ולמשפחתו מקלט מדיני באיים הבריטיים. עם זאת, הרעת התנאים בקרב הבריטים, והחשש מפני הבאת המהפכה לאיים הבריטיים, גרמו למלך לחשוב שנוכחות משפחת רומנוב עשויה להיות בלתי ראויה לאור נסיבות התקופה[5]. למרות טענות מאוחרות יותר של לורד לואי מאונטבאטן שדייוויד לויד ג'ורג', ראש הממשלה, התנגד לחילוץ משפחת המלוכה הרוסית, רשומותיו של המזכיר הפרטי של הריבון, ארתור ביג, מרמזות על כך שהמלך ג'ורג' התנגד לחילוץ בניגוד לדעתו של לויד ג'ורג'[6]. הצאר ומשפחתו הקרובה נותרו ברוסיה, ונרצחו על ידי הבולשביקים ב-1918. בשנה שלאחר מכן חילצו ספינות בריטיות מחצי האי קרים את אמו של ניקולאי (דודתו של ג'ורג'), מריה פיודורובנה (דאגמאר מדנמרק), וכן מספר חברים אחדים במשפחת המלוכה הרוסית המורחבת.
הנסיך מוויילס ומי שיומלך כאדוארד השמיני, הגיע לגיל הדרוש לשירות צבאי פעיל והיה להוט להשתתף במלחמה. הוא התגייס לצבא ביוני 1914, והוצב במשמר הגרנדירים, ואף על פי שהיה מוכן לשרת בחזית, מזכיר המדינה למלחמה, הלורד קיצ'נר, סירב לאפשר זאת, לאור הנזק העצום אשר יכול היה להתרחש אילו נפל יורש העצר בשבי הגרמני. למרות זאת, היה אדוארד עד למלחמת חפירות וניסה להגיע אל קו החזית לעיתים קרובות ככל הניתן, עד אשר הוענק לו הצלב הצבאי בשנת 1916. תפקידו במלחמה, אף כי היה מוגבל, הוביל לפופולריות הרבה שלו בקרב ותיקי הסכסוך.
הדוכס מיורק, ג'ורג' השישי, לימים ג'ורג' השישי, הוסמך כקצין זוטר בחיל הים המלכותי ב-15 בספטמבר 1913, ושנה לאחר מכן החל לשרת במלחמה. הוא שירת כקצין תותחים על סיפונה של הHMS קולינגווד בקרב יוטלנד כנגד הצי הגרמני הקיסרי. לאחר הקרב נגרע משירות מבצעי עקב בריאותו הלקויה.
בתו היחידה של המלך הנסיכה מרי, ליוותה את אמה בביקוריה בבתי חולים וארגוני רווחה, סייעה בפרויקטים רבים על מנת לסייע ולעודד את חיילי הצבא והצי ובני משפחותיהם. אחד הפרויקטים, קרן מתנת חג המולד של הנסיכה מרי, שדרכו נשלחו מתנות בשווי 162,000 ליש"ט לכלל החיילים והמלחים הבריטים לרגל חג המולד של 1914. היה לה גם תפקיד פעיל בקידומן של תנועת הצופות, מחלקת הסיוע ההתנדבותית (VAD), ובנות אדמה, ובשנת 1918, היא עברה קורס סיעוד ומילאה תפקיד בבית החולים גרייט אורמונד סטריט.
הכוחות המזוינים של הוד מלכותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
הזרועות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצבא הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילתה של המלחמה היה הצבא הבריטי קטן בגודלו לעומת שאר הצבאות של המעצמות הגדולות באירופה. עיקרו של הצבא בשנת 1914 היה כוח מתנדבים קטן של כ-400,000 חיילים, ברובו מקרב האוכלוסייה האנגלית האורבנית, כאשר כמעט מחצית מהם היו פרוסים בחו"ל בתפקידי חיל-מצב ברחבי האימפריה הבריטית (לדוגמה בחודש אוגוסט 1914, 74 מתוך 157 גדודי רגלים ו-12 מתוך 31 גדודי הפרשים היו פרוסים מחוץ לאדמת בריטניה.).[1] האומדן הזה כלל הן את הצבא הסדיר והן את אנשי מילואים בחיל הטריטוריאלי,[1] אשר מהם הוקם חיל המשלוח הבריטי שנשלח לשירות בצרפת. המספר הגדול של המתנדבים בשנים 1914 - 1915, הידוע בכינויו צבא קיצ'נר, נועד להיכנס לפעולה בקרב על הסום.[1] בחודש ינואר 1916 החל גיוס חובה אשר נמשך עד סוף שנת 1918, עת הגיע הצבא לשיא כוחו עם כ-4,000,000 חיילים.[1]
הצי המלכותי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילתה של המלחמה היה הצי המלכותי הגדול ביותר בעולם, בעיקר בשל חוק הביטחון הימי 1889 וכן עקב מדיניות הכוח הכפול אשר קבעה כי מספר אוניות המלחמה של הצי המלכותי יושווה לכוחם המשולב של שני הציים הגדולים בעולם לאחר הצי המלכותי, אשר בטרם המלחמה היו אלה הצי הצרפתי והצי הרוסי הקיסרי.
רוב כוחו של הצי המלכותי היה פרוס בבריטניה במסגרת ה"גרנד פליט" ("הצי הגדול"), ומשימתו העיקרית הייתה למשוך את צי הים הפתוח הגרמני לקרב. על אף זאת, לא הושגה הכרעה בחזית הימית. הצי המלכותי והצי הגרמני הקיסרי בסופו של דבר התנגשו ביניהם, בעיקר בקרבות מפרץ הלגולנד ויוטלנד. באוגוסט 1916 ניסה הצי הגרמני לפתוח במבצע נוסף שכזה אולם הוא כשל עקב הלקחים אשר הופקו בצי המלכותי לאחר קרב יוטלנד אשר הובילו לשימוש מושכל יותר של כוחו בעתיד.
בשנת 1914 נוצרה במסגרת הצי המלכותי הדיוויזיה ה-63 מכוחות מילואים אשר פעלה בעיקר בזירת הים התיכון ובחזית המערבית. כמחצית מהנפגעים ומהחללים של הצי המלכותי בכל שנות המלחמה היו מדיוויזיה זו אשר לחמה על היבשה ולא בים.
החיל המעופף, שירותי האוויר של הצי והקמתו של חיל האוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילתה של המלחמה נשלח גיס התעופה המלכותי (RFC), בפיקודו של דייוויד הנדרסון, לצרפת וביצע תפקידי תצפית אווירית במהלך ספטמבר 1914, אולם הוא הפך ליעיל ושימושי רק לאחר שהוכנסה לשימוש התקשורת האלחוטית במהלך קרב ארטואה השני ב-9 במאי 1915. ניסיונות ראשוניים לצילום אוויר בוצעו במרוצת 1914, אולם השימוש בהם החל רק שנה לאחר מכן. בשנת 1915 החליף יו טרנצ'רד את הנדרסון כמפקד, והחיל החל בפעילות רבה יותר. עד 1918 לחיל הייתה היכולת לצלם צילומים אוויריים בגובה של כ-15,000 רגל (4,600 מטר) ולרשותו עמדו צוות מפענחים של מעל 3,000 אנשי מקצוע.
ב-17 באוגוסט 1917 הציג הגנרל יאן סמאטס בפני מועצת המלחמה דו"ח על עתיד הלוחמה האווירית. עקב הפוטנציאל הרב של "הרס אדמות האויב והשמדת מרכזי תעשייה ואוכלוסייה בקנה מידה עצום" המליץ סמאטס על הקמת שירות אוויר חדש אשר יהיה שווה ברמתו לצבא ולצי. הקמתו של השירות החדש יועד להיעשות על בסיס כוח האדם והציוד של שירות האוויר של הצי המלכותי אשר שירת בחזית המערבית במטרה לסיים את היריבות הבן-זרועית אשר השפיעה על רכישת המטוסים. כך ב-1 באפריל 1918 שולבו שירות האוויר של הצי והחיל המוטס יחדיו ליצירת חיל האוויר המלכותי.
הגיוס לכוחות המזוינים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אנשים רבים, במיוחד בשלבים המוקדמים של המלחמה, החליטו להתגייס לכוחות המזוינים, ועד ל-5 בספטמבר 1914, חתמו מעל 225,000 אזרחים על הצטרפות לאחת ממסגרות הצבא. לאורך שנות המלחמה נראה היה כי מספר גורמים תרמו לשיעורי הגיוס: התעמולה הממשלתית באמצעות כרזות הגיוס, ירידה בהיצע מקומות העבודה והרצון לברוח מהשגרה של החיים האזרחיים. "גדודי החברים", שבהם כלל החיילים הגיעו מאותו אזור גאוגרפי (כדוגמת גדוד איגוד נהגי החשמליות של גלאזגו), אף הם תרמו לפופולריות של ההתגייסות. שיעור הגיוס הגבוה ביותר נראה בסקוטלנד ובוויילס.
שיעור הגיוס נותר יציב למדי בסוף 1914 ותחילת 1915, אך ירד באופן דרמטי במהלך השנים לאחר מכן, במיוחד אחרי הקרב על הסום, אשר במהלכו נרשמו 500,000 נפגעים. כתוצאה מכך, גיוס חובה החל בינואר 1916, לאחר חקיקתם של חוקי השירות הצבאי בינואר וביוני 1916, וכלל הגברים אשר לא היו נשואים בגילאי 18 עד 41, יכלו להיות מגויסים. אולם במציאות מספר ענפי ייצור היו חסינים, והמועסקים בהם היו פטורים משירות צבאי, כגון ייצור מזון וצי הסוחר. חקיקה זו פסחה על אירלנד, על אף העובדה כי הייתה חלק מהממלכה המאוחדת באותה תקופה.
משבר הגיוס של 1918[עריכת קוד מקור | עריכה]
באפריל 1918 קודמה חקיקה אשר אפשרה את הרחבת גיוס החובה לאירלנד. אמנם בסופו של דבר גיוס החובה באירלנד לא בא לידי ביטוי, אולם עצם קיומו היה הרה אסון. על אף התנדבות משמעותית לגדודים האיריים, עצם קיום הסבירות לאכיפתו של גיוס החובה יצר אנטגוניזם בקרב אוכלוסיית האי. התגובה החריפה הגיעה שכן יישומו של גיוס החובה באירלנד היה קשור בהתחייבות ל"שלטון העצמי האירי". הדבר גרר זעם בקרב הנציגים האיריים בווסטמיניסטר אשר עזבו וחזרו לאירלנד על מנת לארגן את האופוזיציה האירית. כתוצאה מכך, עבודתם של רכבות, מפעלים, רציפים, טחנות, תיאטראות, בתי קולנוע, חשמליות, שירותים ציבוריים, מספנות, עיתונים, חנויות, ואפילו יצורה של תחמושת הופסקו כולם במסגרת שביתה כללית ב-23 באפריל 1918, אשר תוארה כ"שביתה מלאה, אירוע חסר תקדים מחוץ למדינות היבשת". אולם, ההפסד הכולל של השביתה הזאת גרמה לירידה בתמיכה העממית במפלגה הלאומית האירית לטובת המפלגה הרפובליקנית, השין פיין בבחירות הכלליות שחלו בדצמבר 1918, שלאחריהן חל הסכסוך האנגלו-אירי.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Baker, Charles Whiting (1921). Government control and operation of industry in Great Britain and the United States during the World War. New York: Oxford University Press (באנגלית)
- Tucker, Spencer; Roberts, Priscilla Mary (2005). World War I: encyclopedia. ABC-CLIO. ISBN 1851094202 (באנגלית)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מלחמת העולם הראשונה באתר הארכיב הלאומי של ממשלת בריטניה (באנגלית)
- מלחמת העולם הראשונה באתר ה-BBC (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
| מדינות במלחמת העולם הראשונה | ||
|---|---|---|
| מדינות ההסכמה | איטליה • ארצות הברית • בלגיה • האימפריה הבריטית (אוסטרליה • אירלנד • דרום אפריקה • ניו זילנד • קנדה) • יוון • האימפריה היפנית • ליבריה • מונטנגרו • סין • סרביה • פורטוגל • צרפת • רומניה • האימפריה הרוסית • לוקסמבורג | |
| מעצמות המרכז | האימפריה האוסטרו-הונגרית (הונגריה) • בולגריה • הקיסרות הגרמנית • האימפריה העות'מאנית | |